ב”ה
תיק 77890/5
בבית הדין הרבני באר שבע
לפני כבוד הדיינים:
הרב אליעזר איגרא – אב”ד, הרב אהרן דרשביץ, והרב משה בצרי
התובע: פלוני (ע”י ב”כ טו”ר שולמית ולפיש)
נגד
הנתבעת: פלונית (ע”י ב”כ עו”ד הגר קליין)
הנדון: חיוב אשה לקבל גט
החלטה
לפנינו בני זוג שנשאו לפני כ-30 שנה ולהם 5 ילדים, בת אחת קטינה.
הבעל מבקש לחייב את האישה בגט.
להלן תיאור בקצרה של ההתנהלות המשפטית.
הבעל פתח תיק גירושין ראשון כ-3 שנים לאחר הנישואין וכן פתח עוד מספר תיקי גירושין שכולם נסגרו עקב בקשת הבעל לשלום בית או עקב העדר שיתוף פעולה של הצדדים.
תיק גירושין נוכחי נפתח על ידי הבעל בתאריך- 11/02/2010.
לדברי הבעל שלא הוכחשו על ידי האישה, הצדדים גרים בנפרד מתאריך 6/2012, אך במשך התקופה הזאת, היו 2 ניסיונות לשלום בית, כולל הניסיון האחרון שהיה לפני כ-4 חדשים.
הצדדים היו בטיפול זוגי אצל גב’ זיוה קוסטינר שלא צלח.
הבעל מבקש לחייב את האישה בגט. להלן טענותיו:
א. האישה איננה מעוניינת בשלום בית וכל מטרתה להחזיק את הבעל כמשענת כלכלית.
ב. האישה מתנהגת כלפי בעלה באלימות פיזית ומילולית ואף הוציאה את הבעל מהבית מספר פעמים.
ג. האישה מונעת מהבעל יחסי אישות ומתנה קיום יחסים אלו בתמורה כספית. על כן, האישה מורדת בבעלה.
ד. הצדדים גרים בנפרד למעלה מ-י”ח חודש, ומאחר ואין סיכוי לשקם את הנישואין, על כן, לפי הגר”ח פלאג’י יש לכפות על האישה להתגרש.
ה. האישה מחבלת בפרנסת הבעל ומופיעה במקום עבודתו לביישו לעיני כל.
להלן טענות האישה:
א. האישה עומדת על דעתה לשלום בית.
ב. הבעל אינו יציב ופותח וסוגר תיקי גירושין, דבר המעיד שעמדתו לגירושין אינה חד משמעית.
ג. הבעל בקש פעמים רבות שלום בית כולל הניסיון האחרון לפני מס’ חדשים כולל יחסי אישות, מה שמוכיח שטענת הבעל שמאס באשתו אינה נכונה.
ד. הבעל עזב את הבית מיוזמתו. מוכחשת הטענה שהוא נזרק מהבית על ידי אשתו.
ה. לא הוכח שהאישה אשמה בהפרת שלום בית ולא ניתן להגדירה כמורדת.
ו. האישה עשתה מאמצים גדולים כולל הודעות דרך הטלפון, בניסיון להחזיר את הבעל לשלום בית.
לאחר העיון בכל החומר שבתיק כולל תיקי העבר וכן סיכומי הצדדים, אין מקום לחייב את האישה בגט. להלן הנימוקים:
א. אין ספק שהצדדים שנים רבות שלא מסתדרים ביניהם ויש הרבה יותר ירידות מעליות, אך אין בכך בכדי להטיל על האישה את האחריות הבלעדית לסכסוך קשה זה.
ב. לאורך כל השנים והדיונים האישה עמדה על דעתה לשלום בית. ביה”ד מתרשם מכנות רצונה של האישה לשלום בית. אמנם אף התנהלותה של האישה לאורך הנישואין לא הייתה תקינה וראויה, אך אין בכך בכדי להטיל דופי בכנות רצונה לשלום בית, בפרט שכאמור, חזרה על כך בכל הדיונים.
ג. טענות הבעל שהאישה מתנהגת כלפיו באלימות פיזית לא הוכחו. אף אם האישה סרטה את הבעל פעם או פעמיים או שברה את משקפיו תוך כדי ויכוח, אין בכך בכדי לקבוע שהאישה אלימה. לאישה טענות כבדות משקל כנגד הבעל שהוא משפיל ומבזה אותה, לא נמצא בבית כל שעות היום וחוזר בשעות מאוחרות מאד וכן שאינו מפרנסה כלל, וכן העלתה במהלך הדיונים את הטענה שהבעל בגד בה עם נשים זרות, ואם תוך כדי ויכוח או עימות שאף לבעל יש אשמה בכך, הרוחות מתלהטות ומדת הכעס גוברת וישנו איבוד עשתונות הגורם להרמת ידיים, עם כל זה שביה”ד אינו מצדיק זאת, אין במעשים אלו לקבוע שיש דפוס שיטתי של אלימות מצד האישה.
ד. טענת האישה במהלך הדיונים, שלא ניתן להוציאה בגט בחוסר כל וללא ביטוח כלכלי, אין בה, בכדי לערער את כנות רצונה לשלום בית. זכות האישה לטעון להבטחת זכויותיה באם לא יהיה מנוס והצדדים יתגרשו.
ה. הטענה שהצדדים גרים בנפרד למעלה מ-י”ח חדשים ואין סיכוי לשלום בית, ולפי הגר”ח פלאג’י, יש לכפות את האישה בגט. טענה זאת נדחית מהסיבות הבאות:
“ולפי”ז היה מקום, לכאורה גם בנידוננו, שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין בני הזוג לחייב את האישה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בפנינו בכמה וכמה מקרים, טוענים רבניים שידעו התשובה הזאת של הגרח”פ, אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבא ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר”ח פלאגי ז”ל יחידאה הוא בזה, ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש, נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש… ומכיוון שלא מצינו כזאת בהלכה לכוף לתת גט בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בגט… מסתבר לומר כי גם הגאון הגרח”פ לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו אלא התכוון לומר שיסובבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך וזאת כוונתו במה שכתב “עד שיאמרו רוצה אני”, היינו, עד ששניהם יסכימו להיפרד זה מזה בגט…גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח”פ הוא רק היכא שבגלל המריבות שביניהם, שני בני הזוג אינם מסכימים להזדקק זה לזה לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון “ואם בינם לשמים”, וגם הראיה מביא מספר החסידים שמדובר שם היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו… אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה”ג יודה גם הגרח”פ ז”ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לגט, כל עוד שאין כל עילה ממשית לזאת, ובנידוננו, המערער אין רצונו בשלום, אך האישה דורשת עד היום שלום בית כנה, ובקשה מאתנו מאד שנעשה את הכל למען שלום בית”.
נראה שהדברים המובאים בפד”ר הנ”ל ברורים – “אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש, נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש”, ומתאימים מאד למקרה שלנו אף בקל וחומר, שאין מקום לחייב את האישה להתגרש או להטיל עליה הרחקות דר”ת.
ו. עצם הסכמתו של הבעל לניסיונות לשלום בית ואף בתקופה האחרונה כולל יחסי אישות. וזאת בסמוך מאד לטענות “הקשות” שהעלה כלפי אשתו כאמור בסיכומים, יש בכך בכדי להטיל ספק בנחרצותו להתגרש ולטענתו שאשתו מאוסה עליו ביותר.
ז. הטענה שהאישה “זרקה” את הבעל מהבית מספר פעמים אינה מתקבלת. וזאת מהסיבות הבאות:
ח. לאור כל האמור ומאחר ולא הוכח שהאישה אשמה בסכסוך ובפירוד, על כן, לא ניתן על פי טענות הבעל לחייב את האישה בגט.
ט. אף אם נניח, שלאור הסכסוך הממושך הסיכוי לשלום בית הינו קלוש ביותר, אין בכך בכדי לחייב את האישה בגט. מובא בפסקי דין רבניים ח”א עמ’ 161 ואילך מבית הדין בירושלים, בהרכב הרה”ג: אזולאי, וולדנברג, קאפח:
“אמנם נתנה האמת להיאמר שמתוך הטיפול הממושך בבני הזוג, אין ביה”ד רואה תקוה שהזוג ימשיך לחיות חיי אישות כדרך כל הארץ. זה קרוב לתשע שנים מתנהל המשפט בין הזוג ושלשה תיקים נפתחו בעניינם וכולם מלאי תמרורים אחד נגד השני בכל מיני חשדות. מיד עם התביעה הראשונה (9 שנים לפני פסה”ד הנידון ומאז פתיחת התיק, כ-8 שנים שהצדדים גרים בנפרד, כלומר, כ-17 שנים מאז פתיחת התיק הראשון שבו הצדדים בסכסוך כולל 8 שנים שבפירוד מוחלט), אף השכנים שהעידו בפנינו אמרו שבמשך הזמן שחיו ביחד היו רבים תמיד. ברם, אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים, אין בה בכדי להטיל חובה על האישה לקבל גט פיטורין. כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאישה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי שיש לה דין מורדת או כדומה לזה, אמתלא ברורה שהאישה נמאסה עליו, וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות. אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקוה לשלום, כל בעל שירצה להפטר מאשתו, יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים, ואחר כך, יבוא וידרוש גט בטענה כי אין סיכויים לשלום, וכבר מצינו בשו”ת דברי מלכיאל ח”ג סי’ קמה, שנשאל על אחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כ-5 חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת ילדיו ומבזה אותו וכבר עברו יד שנים ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והאישה אינה חפצה להתגרש בשום אופן, והשיב באריכות לדחות כל טענות הבעל, ומסיק שמצד מאוסה עליו אין להתיר, שאם כן, כל אחד יאמר ששנואה לו אשתו וחלילה להתיר חרגמ”ה בעניינים כאלה, שאם כן, יהיו בנות ישראל הפקר ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה”.
ובהמשך הפד”ר הנ”ל:
“יש להמליץ לאישה עצה טובה והוגנת להתגרש מבעלה אחרי אשר יפצה אותה פיצוי כספי מתאים ולא לשבת זמן ממושך כל כך בעיגון בלי שתצמח מכך שום תועלת לקירוב השלום וגם לא לעגן את בעלה מאחר והיא לו למורת רוחו ונפשו קצה בה”.
מקרה שלפנינו דומה מאד לעקרון המובא בפד”ר הנ”ל, על כן, כל עוד שלא הוכח שהאישה אשמה וגרמה לסכסוך ולרצון הבעל להתגרש ולפרק את התא המשפחתי, אין מקום לדון בחיוב האישה להתגרש.
י. לאור כל האמור כולל פסקי הדין המובאים בסעיפים ה, ט’, אין ביה”ד רואה מקום לחייב את האישה בגט, אך לאור האמור אף בפד”ר הנ”ל בסעיף ט’, אם הבעל יעמוד על דעתו הנחרצת להתגרש, ביה”ד ממליץ לצדדים להתגרש תוך הבטחת הזכויות הממוניות של שני הצדדים.
הרב אהרן דרשביץ
לאחר העיון בדברי ידידי הרה”ג דרשביץ שליט”א אשר דחה את בקשת החיוב של האשה לקבל את גיטה וסיים בהמלצה להתגרש, לענ”ד אשה ששפכה על בעלה קפה רותח (לא הוכחש), שברה את משקפי הבעל ושרטה אותו, דחפה את הבעל בפראיות במקום עבודתו בנוסף לביטויים לא הולמים שגם בשעת כעס לא ראוי שיאמרו כגון: “אני מחכה שתמות”, “מתי נראה את הראש של בעלי בשקית” וכו’.
לענ”ד מדובר באשה שאכן באמת רוצה שלום אבל משהו עמוק באופייה מוביל אותה פעם אחר פעם לפול בבור של עצבנות ותגובות שלא ניתנות לסליחה ע”י הבעל.
חזרות הבעל בכל פעם בניסיון לשלו”ב מוכיחות שלא מדובר פה “בהעלבות” חד פעמיות שהביאה אותו למסקנה שעליו להתגרש אלא נהפוך הוא, הוא ניסה וחזר וניסה באחריות מלאה לשקם את ביתו ומערכת התגובות של אשתו לא מאפשרת לו את של”ב. יתכן שהתנהגותו של הבעל היא שמביאה את האשה למצבים כאלו, אבל מאחר שלא נמצא דופי מיוחד בהתנהגותו הרי שהמלחמות החוזרות ונשנות יוצרות מצב של אין אדם דר וכו’.
ומה יותר חזק מדברי הגב’ קוסטינר שטיפלה בהם ביעוץ זוגי וכתבה כי הפערים גדולים בעיקר בגלל ההשפלות והאלימות הפיזית והרגשית שפלוני חווה במהלך הנישואין ובמיוחד בתקופה האחרונה וכן בגלל חוסר האמון המוחלט של פלונית בפלוני.
סיכומי האשה וב”כ לא משנים את התמונה העגומה. יש בה ניסיון לטעון “האשה לא מורדת” או להתחבא מאחרי פד”ר א’ ע”מ 182 “חוסר תקנה לחיים משותפים, אין בה כדי להטיל חובה על אשה לקבל גט פיטורין”. גם אם נקבל דברים אלו אין בהם יותר מאשר “תמות נפשי עם פלישתים” מצב שבו האשה מעגנת את עצמה במצב של אלמנות חיות, מצב לא מאפשר לאשה לנסות ולשקם את חייה, ובודאי פוגע בבעל המבקש להתגרש ולנסות לבנות חיים חדשים.
לגבי מה שהעלה ידידי הרה”ג דרשביץ שליט”א, שלא נהגו לפסוק כדברי הגר”ח פלאג’י לגבי כפיה בגט ופרוד של י”ח חודש ללא סיבות נוספות, לדעתי הטענות החמורות של הבעל, דברי היועצת קוסטינר, וגם רבנים נוספים שהיו מעורבים בעבר בין בניה”ז הרימו ידיים, 5 תיקי גירושין (אחד בהסכמה) מעידים כמאה עדים שהמצב חמור.
איני יכול לקבל את דברי הרה”ג דרשביץ שאם “תוך כדי ויכוח” אשה האומרת לבעלה לעזוב את הבית הוא לא חייב לעזוב…
האמירה “תעזוב את הבית” הנאמרת פעמיים ושלוש, וזה לאחר שמנסים לחזור לשל”ב, ברור שהדבר הזה מביא לידי מצב ש”נמאס כבר”. אי אפשר לחיות בתרבות כזו של ויכוח. הרי דפוס התנהגות זה גרם שעל כל שלוש שנות פרוד חזרו לחודש…
לענ”ד תיק זה לא מסתמך רק על ר’ חיים פלאג’י בלבד, אלא מבוסס דיו בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרת של”ב.
זאת ועוד, לענ”ד לו יהי כדברי חברי, שאין בכל מסכת המרורים שעוברים בני הזוג בכדי לחייב את האשה, ועדיין לא הגענו לדברי ר’ חיים פלאג’י שלא רק חייב אלא גם כפה!
יש לציין שפד”ר א’ 162 מדבר בענין חדר”ג, ומאחר שבני הזוג שלנו מבני עדות המזרח, הרי שלא חל עליהם חדר”ג.
אין לי ספק שמסכת כזו של מרורים וסכסוכים, לו הייתה האשה תובעת גירושין, הרי שהיו מגיעים למסקנה שיש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת, ואף אם לא היינו מחייבים בגט, בודאי היינו מפעילים הרחקות דר”ת כנגד הבעל, א”כ לא תהיה כהנת כפונדקית, ויש לפחות להפעיל הרחקות דר”ת כנגד האשה בתיק זה.
ומה שטען הרה”ג דרשביץ שליט”א, שאי אפשר להפעיל את דברי ר’ חיים פלאג’י בפחות מ- י”ח חודש בגלל שחזרו לתקופה קצרה באמצע, לענ”ד במקרה דנן הפירוד הממושך של שנים רבות, לא יקטע ע”י הניסיון הקצר לחזרה, אדרבה הניסיון לחזור פעם נוספת מוכיח שלא מדובר באיזו קפריזה, אלא באדם שמשפחתו חשובה לו ותש כוחו מלשוב לאותו דפוס התנהגות.
לסיכום: לאור כל הנ”ל יש מקום במקרה זה בכדי לפסוק שעל האשה לקבל את גיטה, אולם מאחר שאין בפני ביה”ד תיק העוסק ברכוש, כל עוד לא טופל העניין הרכושי, ביה”ד לא יזמין את הצדדים להמשך דיונים בנושא הגט, עד לפתיחת תיק בעניני הרכוש והטיפול ברכוש.
הרב אליעזר איגרא – אב”ד
עיינתי במה שכתב ידיד ורעי, אב”ד, הגאון הרב אליעזר איגרא שליט”א, ואין במה שכתב בכדי לשנות את דעתי, מהנימוקים הבאים:
א. מה שכתב שהאישה היא האשמה בסכסוך ובבעל לא נמצא דופי, אינו תואם את המציאות שבה חיו הצדדים והטענות של שני הצדדים אחד כלפי משנהו. לאישה ישנם טענות קשות כנגד הבעל. כפי שכבר נכתב לעיל, שהבעל השפיל וביזה אותה והיה מגיע בשעות מאוחרות הביתה ולא היה מפרנסה, וכן חשדות על בגידות כאשר מדובר בבני זוג חרדים, ובנוסף לכך, טענה האישה שבניסיון האחרון לשלום בית, תוך כדי קיום יחסי אישות, אמר לה הבעל דברים לא צנועים ופוגעניים. האם לכך ניתן לומר שהבעל נקי מכל אשמה והוא טלית שכולה תכלת. אתמהה.
ב. ידוע שאין אדם נתפס בשעת צערו וכעסו. מעשיה של האישה, כגון שבירת משקפיים תוך כדי ויכוח או בקשה מהבעל לעזוב את הבית הנובעים לדבריה מהתעללות נפשית של הבעל כלפיה, וכדומה, אין בהם להטיל את האשמה על האישה אם בשעת כעסה וצערה מתנהגת באופן לא שקול. ועיין בשו”ע אבה”ע סימן קטו סעיף ד’ לעניין עוברת על דת שמעיקר הדין יכול לגרשה בעל כורחה, עיין שם בבאר היטב (ס”ק י”ד) בשם הרא”ם, שהיא עוברת על דת רק במקרה שמקללת את בעלה ללא סיבה מטעמו, אבל אם מכה אותה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו. כלומר, אף באישה שיש לה הגדרת עוברת על דת יהודית, כגון מקללת את בעלה, אין זה אלא אם מקללת מחמת תכונותיה והתנהגותה, אך אם קיללה מחמת שבעלה מצער אותה, אף על פי שודאי שאסור לקלל, בכל זאת אינה נקראת עוברת על דת, וכן מובא ברשב”א בשו”ת המיוחסות לרמב”ן סימן קב: אבל אם מקללתו בחינם הדין עמו, משמע, שאם יש סיבה לקללה, הדין עמה.
וכן מובא בבית שמואל (שם, ס”ק יא), מתשובת הרשב”א, שאם הייתה מתקוטטת עמו ומחמת הכעס גלתה זרועותיה, אינה נחשבת עוברת על דת. וכן עיין במשפטי שאול סימן ה, (להגר”ש ישראלי זצ”ל, חבר בית הדין הגדול לשעבר), לעניין אישה שרקדה בריקודים סלוניים שבעקרון נכלל במסגרת עוברת על דת, אם עשתה זאת לאחר מריבה וכעס על בעלה וכתוצאה מהתנהגות הבעל כלפיה, האישה אינה עוברת על דת.
וכן עיין בפד”ר ח”א מביה”ד ירושלים בהרכב הרה”ג: עדס, אלישיב, זולטי, בעמודים 333 ואילך, בעניין טענת הבעל כלפי אשתו ששפכה עליו חומר נוזל כדי להרגו או לעשותו בעל מום, הנוזל פגע בו קשות בעין ושכב בבית חולים ואבד לו כושר הראיה בעין אחת. המשטרה אסרה אותה בגלל פעולה זו והאשימה אותה בעבירה פלילית. האישה טוענת שהבעל התקיף אותה בנוזל החריף והיא התגוננה ואז נשפך עליו הנוזל. לדברי האישה סיבת הסכסוכים ביניהם היא שהבעל נתן עיניו באחרת, לכן הוא רוצה לגרשה ואלו האישה רוצה גם היום שלום. עיין שם בפד”ר שדנים מצד דין עוברת על דת, וכתבו שדין עוברת על דת, הוא רק בעשתה ללא סיבה אך אם עשתה את המעשה כתוצאה מהתנהגות בעלה כלפיה ומחמת כעס וקטטה, אין דינה כעוברת על דת. וז”ל:
“מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגרסת הבעל שהאישה שפכה עליו תמצית החומצה בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, אבל מכיוון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה, התחננה לפניו האישה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה… אם כן, אם האישה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיוון שעשתה זאת בעת כעסה כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב”א הנ”ל: “ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה”… והיינו דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום שבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה.
ולפי זה, במקרה אשר לפנינו, שהדבר ברור שלולא התנהגותו של הבעל כלפי האישה, לא היו מגיעים לדבר כזה שקרה ביניהם, אם כן, אף שעצם המעשה הוא עוון פלילי ועבירה חמורה, כיוון שהאישה טוענת שהיא בכל ליבה רוצה שלום ואנו משוכנעים שבכנות היא אומרת שהיא רוצה בשלום, והדבר תלוי רק בבעל להשלים איתה ואז מובטחים לו חיי שלום בלא שום פגיעה והפרעה מצד האישה, לכן אין דינה כעוברת על דת, ומה שהבעל טוען שלא יכול להשלים עמה כי הוא מפחד שתשפוך עליו פעם נוספת תמצית חומצה, אין בדבריו כלום, כי הלא משוכנעים אנו שהאשה רוצה בשלום, והדבר תלוי רק בבעל להשלים, אתה ואז מובטחים לו חיי שלום בלא שום פגיעה והפרעה מצד האישה”.
במקרה שלנו, מעשיה של האישה כלפי בעלה, אף אם נעשו כפי טענת הבעל, הינם קלים ביותר באופן יחסי למובא בפד”ר הנ”ל, וכל שיש לתלות שהאישה עשתה את מעשיה כנגד בעלה כתוצאה מהתנהגות בעלה כלפיה ומחמת כעס וקטטה, אפילו שעשתה מעשים חמורים ביותר כנגד בעלה שאם מעשים אלו נובעים מהתנהגות קשה של הבעל כלפיה, אין להאשים את האישה שאין אדם נתפס בשעת צערו וקל וחומר במקרה שלנו שהתנהגותה של האישה הרבה פחות חמורה.
ג. מה שכתב, שבפד”ר מתייחסים לחדר”ג ואילו במקרה שלנו מדובר בבני עדות המזרח, אינה נראית. מי שמעיין בפד”ר הנ”ל, לא מוצא אפילו רמז שמדובר בבני אשכנז וייתכן שמדובר בתיק בבני עדות המזרח. אמנם הראיה שהביאו משו”ת דברי מלכיאל, מתייחס לחדר”ג, אך אין זאת אומרת שהמקרה המדובר שם עסק בבני אשכנז. כל מטרת הבאת השו”ת הנ”ל הייתה על מנת להוכיח שאין בפירוד ממושך וחוסר סיכוי רב להחזרת הצדדים לשלום בכדי לחייב את האישה בגט, וכל שכן במקרה שלנו, שהפירוד הרבה פחות ממושך ממה שמובא בפד”ר הנ”ל-8 שנים. כמו כן, אף בבני עדות המזרח, אף ללא חדר”ג או שבועה, לא ניתן לחייב את האישה בגט ללא נימוקים הלכתיים ורק על סמך שהצדדים לא מסתדרים ביניהם, ואף אם האישה אשמה יותר במצב שנוצר, ואף בכך (שהאישה אשמה יותר בסכסוך שנוצר), אינני יכול להכריע באופן ברור ומוחלט.
ד. ביחס למה שכתב בעניין הגר”ח פלאגי, הדברים שצוטטו בפד”ר הנ”ל בסעיף ה’ מדברים בעד עצמם, ובפרט לפי האמור, שאף בדברי הגרח”פ, נראה לביה”ד הנ”ל שלא מדובר בכפיה לגט אלא אך ורק לדבר על ליבם ולשכנעם שלטובתם ראוי שיתגרשו זה מזה. ועל כן, ודאי שאין מקום לחייב בגט ולהטיל על האישה הרחקות דר”ת.
ה. חו”ד של היועצת גב’ זיוה קוסטינר באה לאחר 3 מפגשים בלבד עם בני הזוג, ובכל מקרה, הם ודאי מנציחים את המציאות הקשה שבין בני הזוג, אך אין בכך בכדי לקבוע ולהטיל את האשמה באופן בלעדי על האישה, ובפרט, שבקשת הבעל הייתה לחייב בגט בגלל טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ולפי האמור, במקרה שלנו אין מקום לקבוע זאת.
הרב אהרן דרשביץ
ראיתי דברי ידידי הרה”ג דרשביץ שליט”א, וברצוני להעיר על דבריו שיש לחלק בין מקרה כפי שהביא מפד”ר ח”א מביה”ד ירושלים בהרכב הרה”ג: עדס, אלישיב, זולטי, בעמודים 333 ואילך, בעניין טענת הבעל כלפי אשתו ששפכה עליו חומר נוזל כדי להרגו או לעשותו בעל מום, הנוזל פגע בו קשות בעין ושכב בבית חולים ואבד לו כושר הראיה בעין אחת. המשטרה אסרה אותה בגלל פעולה זו והאשימה אותה בעבירה פלילית. האישה טוענת שהבעל התקיף אותה בנוזל החריף והיא התגוננה ואז נשפך עליו הנוזל. לדברי האישה סיבת הסכסוכים ביניהם היא שהבעל נתן עיניו באחרת, לכן הוא רוצה לגרשה ואלו האישה רוצה גם היום שלום. עיין שם בפד”ר שדנים מצד דין עוברת על דת, וכתבו שדין עוברת על דת, הוא רק בעשתה ללא סיבה, אך אם עשתה את המעשה כתוצאה מהתנהגות בעלה כלפיה ומחמת כעס וקטטה, אין דינה כעוברת על דת. אע”פ שיש לי להעיר גם על דברים אלו אין המקרה דומה לנדון דידן.
הפד”ר הנ”ל עוסק בשני עקרונות חשובים:
א. במקרה שבעל אשם במריבה, הוא לא יכול להאשים את האישה בקטטות. במקרה בו עוסק הפד”ר הבעל חי עם אישה אחרת שזו סיבת המריבה, ולכן אפילו אם האישה תחזיק במריבה ותמרוד בבעלה, הרי שלא תחשב מורדת, כל זמן שסיבת המריבה ותחילתה נעוצים במעשיו של הבעל הממשיך במעשיו, אפילו אם תחלופנה שנים רבות אי אפשר לחייב את האישה להתגרש.
ב. במידתיות הקטטה בפד”ר שם כתבו:
“אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא”ם הנ”ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האשה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל, אבל אם במקרה כזה שהבעל מכה אותה ומצער אותה, האשה תשפוך על בעלה תמצית חומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, בודאי שדינה כעוברת על דת. דוגמא לזה מצינו בשו”ע חו”מ סימן שפ”ח סי’ ז’ דפסק הרמ”א: י”א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול לפני עכו”ם אעפ”י דגורם למכה היזק גדול, ושם בסעי’ ט’ אסור למסור לישראל ביד עכו”ם בין בגופו בין בממונו… ואפילו היה מיצר לו ומצערו. הרי שיש הבדל במידת צערו וחמימותו והכל לפי הענין והנסיבות”.
העולה מן הדברים שבכדי לפסוק שהאישה מורדת או עוברת על דת צריך מידתיות ואם נראה שהתגובה היא חסרת פרופורציה לא יכולה האישה לטעון, הוא החזיק בקטטה. לכן בנידון דידן לא שמענו שבסכסוך האחרון היו דברים כ”כ חריפים עד כדי כך שהאישה היתה צריכה לגרש את הבעל מן הבית.
כהערת אגב אע”פ שאינה נזקקת לעניננו מה שכתבו:
“מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגירסת הבעל שהאשה שפכה עליו את תמצית החומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, אבל מכיון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה התחננה לפניו האשה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה, שהאשה מתחננת על נפשה ונפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה, והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, א”כ אם האשה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיון שעשתה זאת בעת כעס כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב”א הנ”ל: ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה”.
הדברים הנ”ל קשה לקבלם ויתכן שלמעלת קדושתם ודורם כתבו שאם בעל מכה את אשתו מכות נמרצות והיא שפכה עליו חומצה אין זה מן המדה ותחשב כעוברת על דת. מאידך אישה שיודעת זמן רב שבעלה חי עם אחרת ולא רוצה שלום ושפכה עליו חומצה לא תחשב עוברת על דת והדברים צ”ע. וכבר כתבו הפך הדברים שאין זו המידה, בפסקי דין רבניים חלק ט פס”ד בעמוד 200 במקרה דומה ואף קל יותר:
“והנה כשנשאלה האשה בביה”ד האם זה נכון שעמדת על ידו באמצע השינה עם סכין? ענתה: כן. אבל הרקע, אמרתי לו, צא מהבית כאשר אתה חי עם אחרות ואתה מזלזל בי ובבית. וכשנשאלה האשה, האם את מסכימה שהבת תבוא להעיד? ענתה אני לא רוצה.”
והעלו שם שהפסידה כתובתה מכאן שלדעתם בגידה אין בה מן הפרופורציה של שפיכת חומצה או שליפת סכין על הבעל. וז”ל:
“אלא גירושו מן הבית ובעיקר האיום עליו בסכין שהודתה בכך בפה מלא בפני בית הדין כנ”ל (ולא בחצי פה כאמור בפסק הדין), הוא מעשה חמור פי כמה ממורדת סתם, מכיון שהיא מנעה ממנו לא רק חיי אישות ושאר חובותיה של האשה כלפי בעלה, אלא השתמשה נגדו בכח להוציאו מביתו, וחזרתו לבית כרוכה בסכנת נפשות לאור התפרצות שלה נגדו בסכין בעודו ישן, ואיני יודע אם כגון זה צריכה היא הכרזת בית – דין וכל הפרוצדורה של מורדת, או שמא בכה”ג שאיימה עליו בסכין אינה יכולה לחזור בה כלל ודינה מיד לגרשה, כאמור ביבמות דף ס”ג ע”ב: אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון. וכן פסק הרמב”ם בפ”י מהל’ גירושין הל’ כ”ב: דאשה רעה בדעותיה מצוה לגרשה, ודלא כהטור אבהע”ז בסי’ קי”ט, עיין שם בב”י”.
אולם חלק זה של אלימות לא נצרך לנדון שבפנינו.
לדעתי המקרה שבפנינו קשור לעניין אחר המבוסס על רב פלטוי גאון הביאו דבריו במרדכי מסכת כתובות פרק שני דייני רמז רעג, שו”ת מהר”ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סימן רצא , הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יב וז”ל:
“וכל מ”ש לוותה ואכלה מעלה לה מזונות מה שלותה ה”מ היכא דארגילו הקטטה איהו ובית אביו אבל ארגלה איהי הקטטה מורדת הויא ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז”ל והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה ממקום למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה וכן מנהג וכן הלכה”.
הנה בנדון דידן ברור שזה מצב של דארגילו קטטה וע”פ דברי רב פלטוי גאון אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום לענ”ד כפי שהארכתי האישה היא זו שאשמה וממילא דינה כמורדת. הדיון כאן אינו בדין עוברת על דת אלא זו מציאות שאי אפשר לגור יחד וכלשונו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. גם אם נאמר שהוא אשם יותר ביצירת הקטטות הרי שלא הפסידה כתובתה.
העולה מדברי רב פלטוי גאון שיש מצב של אריגילו קטטה זהו מצב שלא ניתן לחיות בו ארגילו זה לשון רבים בני הזוג רגילים לריב. כל הדיון הוא האם הבעל חייב בכתובה או פטור אבל ברור שצריכים להתגרש. דבר זה מוכח מהמשך הדברים ביחס לקרובי המשפחה שם קיימת האפשרות להפסיק את המריבות ע”י מעבר למקום אחר אבל אם לא מוציאה ונותן כתובתה. אם כן בזמננו שהבעל יכול לגרש רק מדעתה הרי דינו לפחות כדין האישה שאם הוא רוצה לגרש זכאי לגרשה אפילו אם יש עליו חדר”ג, ק”ו אם אין עליו חדר”ג.
לסיכום העולה מדברי רב פלטוי גאון: כאשר הבית במצב של קטטות בלתי פוסקות זכות כ”א מן הצדדים לדרוש להתגרש. ביחס לזכויות הכתובה ידון ביה”ד ידון ביה”ד לגופו האם זכאית האישה לכתובתה, אבל ברור מן הדברים שאי אפשר להשאיר מצב של קטטות בלתי פוסקות.
יש מקום לדון בשאלה האם גם כשיש קטטות האישה יכולה לחזור בה ולהגיד אני רוצה שלו”ב . אני מסתפק האם הדבר דומה לעוברת על דת שצריך התראה ג’ פעמים כדי להפסידה כתובתה ומהי התראה כיום.
לכאורה יש לדון במה שכתבו בפסקי דין רבניים חלק ד פס”ד בעמוד 131 שהשווה הרגילה הקטטה למורדת שיכולה לחזור עד י”ב חודש וז”ל:
“אבל בכל זאת בנדון שלפנינו אף שעזבה את חדר המטות והיא הרגילה הקטטה, כל זמן שבקשה לשוב לשלום וגם הצהירה לפני ביה”ד שמוכנה לבקש סליחה מן הבעל על שפגעה בו ולא באה בשום תנאים לשובה לשלום, לא הי’ מקום לדונה כמורדת, לא רק לענין להפסידה מכתו’ אלא אף לחייב הבעל במזונותיה, וכפי שנהג אמנם כבוד ביה”ד האזורי, כי גם במורדת שמכריזין עליה שהיא בדין מורדת, אם חזרה בה פסקה מלהיות בדין מורדת, וראה בשו”ע אה”ע סי’ ע”ז סעי’ ב’ דאחר שהכריזו עליה כמורדת שולחין לה ביה”ד פעם שני’ אם עומדת במרדה ולא חזרה בה,,, ועיין בח”מ שם סק”ט דאם חזרה בה לא הפסידה כלום, (וראה בשו”ת הרשב”א סי’ תתמ”א שנראה מדבריו דס”ל שאף אחר שהכריזו עליה כמורדת גם נמלכו בה אח”כ ולא חזרה ממרדה, אם חוזרת בה אח”כ בתוך תריסר ירחא שתא חייב במזונותיה, דרק בחזרה בה אחר י”ב חודש כותב דאין לה מזונות, ונראה דבדין זה אם יש לה מזונות בחזרה ממרדה תוך י”ב חודש ישנן דעות חלוקות ועיין בב”י סי’ ע”ז בדינא דמורדת בד”ה כתב הר”ן אם חזרה ממרדה ובד”מ שם סקי”ח), וכש”כ בנ”ד דכן הוא. אולם גם כשבקשה שלום אם היתה [עמוד 144] מעמידה כתנאי לזה שלא יגורו בבית או בחצר אחד עם ילדיו מפני שמריעין ומצירין לה לא היו שומעין לדבריה אחר דהוכח דהיא שהרגילה הקטטה וכנ”ל”.
לענ”ד יש לחלק שכ”ז אם היא עזבה יכולה לחזור ולא הווה מורדת. אבל המקרה שגרשה את בעלה לא נראה שבעלה הוא כחומר ביד היוצר ברצונו מקרב וברצונו מרחק… ומאחר שמקרה שבפנינו הבעל עזב את הבית כבר פעמים רבות ובפעם האחרונה למספר שנים ושב עד שהורחק ע”י האישה ודאי שאינו מורד והאישה שהרגילה את הקטטה חיבת לקבל גיטה.
ונביא מקצת מן מקרי ההרחקה כפי שהועלו בדיונים:
א. בדפי הפרוטוקול בביהמ”ש: “המבקש מתעלל בי. הוצאתי את המבקש מהבית כי הוא מתעלל בי. כל היום יוצא מהבית עד שעה מאוחרת הוא לא נותן לי שקל.” האם יציאת הבעל ומחלוקת על כסף זו סיבה להרחקה?!
ב. צו ההרחקה של ביה”ד שהאשה לא תופיע במקום עבודתו של הבעל.
ג. בפרוטוקול ביה”ד מ- 26/11/12 (שורות 5-6) מוסר הבעל: “לאור דרישת הרה”ג דרשביץ שליט”א לחזור לחגים ביטלתי את צו ההגנה אך שלושה ימים בלבד היה שקט. אחר כך נזרקתי מביתי.“
ד. בפרוטוקול מתאריך 11/6/12 (שורות 13-16): “יש תופעות מלוות שאני נזרק מהבית… זרקה עלי כוס קפה לא פעם ולא פעמיים.”
ה. במרחשון תשע”ד הסכימו הצדדים לשלום שצלח לשבועיים וחצי. והרי תיאור הבעל לסיבת ההרחקה, כפי שנרשם בפרוטוקול מ- 22/1/14 (שורות 10-19):
“הבעל: בדיון האחרון באתי לקראת של”ב ואמרתי שזה יהיה הצ’אנס האחרון והלכנו לטיפול אצל זיוה קוסטינר. היינו מספר מפגשים. בחנוכה היא לא נתנה לנו תשובה אם היא תקבל אותנו. זיוה לא נתנה לנו תשובה מתי יהיה המפגש האחרון והיא אמרה שהיא יכולה לפגוש אותנו יום לאחר נר רביעי של חנוכה.
אשתי שאלה אותי אם לא הולכים ליועצת ואמרתי לה שרק מחר היא תוכל לקבל אותנו. היא אמרה לי שאני לא בן אדם. אמרתי שאני לא מוכן לשמוע את זה ויצאתי החוצה למרפסת. היא הלכה לחברה ואני הלכתי לעבודה. בערב היו הטחות במשך חצי שעה. לאחר מכן אמרתי לה שזה חוצה את כל הקווים האדומים והיא אמרה לי שאני אעזוב את הבית.
שאלתי אותה 3 פעמים אם היא בטוחה והיא אמרה לי שכן.”
לסיכום אין ספק שהעצבים וההרחקות של הבעל ע”י האישה זה דפוס התנהגות חוזר ונשנה ולא מידתי לויכוח שהיה בין בני הזוג.
ויש להוכיח את הדבר מדברי הרשב”א חלק א סימן תרצג וז”ל:
“ולמי שהורגל לכעוס ולהוציא את אשתו תמיד שכופין אותו להוציא וליתן כתובה. דגרסינן פרק שילהי המדיר (דף ע’) האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתתא קמיה דשמואל. אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. ורב אין אדם דר עם נחש בכפיפה. אלמא מהא שכופין אותו ובהא פליג שמואל. הא במי שמורגל לשלחה תמיד שלא לזונה אפשר דאפילו שמואל מודה. דבהא לא תיקום בהדיה בדינא ודייני ותמות ברעב בינתים. ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמודר מתשמיש. ואם רצתה מוסיף לה ג’ דינרים בשבת כמו ששנינו בפרק אף על פי (דף ס”ג). ואם רוצה יוציא ויתן כתובה. כל שפי’ ממנה מתוך הכעס יותר מן הזמנים שנאמרו בפרק אף על פי כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם. שהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ועיקר נישואין על דעת כן. ואפילו באומר אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. כל שכן במובדל ממנה לגמרי דהיינו השמים בינו לבינה. וכדמפרש בירושלמי כמה דשמיא רחוקין מן ארעא ההוא גברא רחיק מינה”.
והרמ”א בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד הביא להלכה את תשובת הרשב”א וז”ל: וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי ע”י אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשובת הרשב”א סימן תרצ”ג).
מדברים אלו עולה שאע”פ שהבעל מוכן להחזיר את אשתו אם הוא רגיל לגרשה יחשב הדבר כמורד וכופין אותו להוציא. ואע”פ שהפתחי תשובה שם ס”ק ח כתב שלא להורות כרמ”א ז”ל:
שרגיל לכעוס כו’ כופין אותו להוציא – עיין בס’ ג”א סימן מ”ט שכ’ דאין להורות כן למעשה מטעם שכתבתי (הובא בס”ק הקודם) וגם דין זה דהרב רמ”א לקוח מתשו’ רשב”א סי’ תרצ”ג ושם לא כ”כ בהחלט רק בלשון אפשר וכ”כ הב”י בשמו וא”כ פשיטא דלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ”ד.
ברור הדבר שחומרת הג”א היא בכפית האיש שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים אבל במקרה דידן שאפילו חדר”ג אין כאן ברור שיש לפסוק כרמ”א ולחייב את האישה לקבל את גיטה.
אם כן במקרה שבפנינו בו הבעל כבר פתח 5 תיקי גירושין והתקיימו דיונים אין ספור, והבעל כבר הוצא מן הבית כמה פעמים (וספג כמה כוסות קפה בפניו) ואע”פ שלא צריך התראה. במקרה דידן שהבעל חזר אחרי תחנונים הרי שיש כאן התראה אל תתקוטטי… ושוב בעקבות ויכוח האישה אומרת לבעלה לעזוב את הבית. לדעתי יש סוף ליכולת הסבל של הבעל שלא מתדר ליה אין לי ספק שהאישה חייבת לקבל את גיטה.
וב”ה שכיוונתי ומצאתי כעין הדברים בפד”ר שם חלק ט פס”ד בעמוד 200:
“נחזור כעת לראשונות נוסף על מה שכתבנו עד כה לגופו של הערעור מכיון שהיא גרשה אותו מביתו פעמים אחדות כפי המבואר בתיק עפ”י עדים והודאתה, לא עדיפה ממה שמבואר באהע”ז סימן קנ”ד סעיף ג’ ברמ”א וכן האיש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע”י זה אינו זנה לפעמים ופירש ממנה בתשמיש יותר מעונתה, והוי כמורד ממזונות ותשמיש. משמע שבכה”ג גם בלי התראה כופין אותו להוציא. מכיון שלאחר מיכן באיש המכה את אשתו אם רגיל בכך מפורש ברמ”א, שצריך התראה ולפני כן ברגיל לכעוס ולהוציא אינו מחלק בזה, ש”מ שגם בלי התראה דינו כמורד. כל שכן באשה שרגילה לגרש את בעלה מביתו בכח ומונעת ממנו תשמיש בודאי שכופין אותה לקבל גיטה ואין שם משום חדר”ג משום שדינה כמורדת גם בלי התראה, ואינה יכולה לחזור בה לאחר שרגילה לכך”.
לסיכום: האישה חייבת לקבל את גיטה, אולם מאחר שאין בפני ביה”ד תיק העוסק ברכוש, כל עוד לא טופל העניין הרכושי, ביה”ד לא יזמין את הצדדים להמשך דיונים בנושא הגט, עד לפתיחת תיק בעניני הרכוש והטיפול ברכוש.
הרב אליעזר איגרא – אב”ד
ראיתי את מה שכתבו חברי כבוד אב בית הדין הגר”א איגרא, והדיין הגר”א דרשביץ שליט”א, ודעתי נוטה כי לרגל הנסיבות, אין אפשרות להחזיק את הבעל במערכת הנישואין הללו בעל כרחו, ועליהם להסדיר ביניהם את ענייני הרכוש. נימוקים מפורטים יינתנו בהמשך. [בתיק 77890/10 המצורף בזה.]
הרב משה בצרי
למסקנה:
א. ברוב דעות הוחלט כי על האשה לקבל את גיטה, ובמקביל עליהם לטפל בענייני הרכוש.
ב. להזמין לסידור גט.
ניתן ביום כ”ט באייר התשע”ד (29/05/2014).
הרב אליעזר איגרא – אב”ד הרב אהרן דרשביץ – דיין הרב משה בצרי – דיין
ב”ה
תיק 77890/10
בבית הדין הרבני באר שבע
לפני כבוד הדיינים:
הרב אליעזר איגרא – אב”ד, הרב אהרן דרשביץ, והרב משה בצרי
התובע: פלוני (ע”י ב”כ טו”ר שולמית ולפיש)
נגד
הנתבעת: פלונית (ע”י ב”כ עו”ד הגר קליין)
הנדון: חיוב אשה בגט והיתר נישואין לאשה שנייה
פסק דין
בתאריך כ”ט באייר התשע”ד (29/05/2014) ניתנה החלטה:
א. ברוב דעות הוחלט כי על האשה לקבל את גיטה, ובמקביל עליהם לטפל בענייני הרכוש.
ב. להזמין לסידור גט.
האישה ערערה לביה”ד על החלטה זו ומביה”ד הגדול התקבלה החלטה כדלקמן:
“כאמור דברים אלו נוגעים להחלטה כי אין מקום לשלום בית ואינם נוגעים לשאלה המהותית אם בנסיבות שנוצרו יש מקום לחייב בגירושין או אם יש מקום להפעלת סנקציות כנגד המבקשת, כפי שנאמר קודם בית הדין האזורי לא החליט עדיין על כך וזכותה של המבקשת לערער במועד החלטה שכזו אם תינתן”.
לאור החלטת ביה”ד הגדול, חזר ביה”ד והזמין את הצדדים לדיון וסידור גט. האישה עמדה בסירובה לקבל את הגט, ואשר על כן ב”כ הבעל בקשה שביה”ד יתיר לבעל לשאת אישה שניה.
בהמשך לאמירתו של ביה”ד הרבני הגדול שהחלטה הסופית של ביה”ד האזורי לא קבעה חיוב, אחזור על החלטתי שנכתבה לאחר מו”מ ארוך שאין צורך להעתיקו בשנית:
“לסיכום: האישה חייבת לקבל את גטה, אולם מאחר שאין בפני ביה”ד תיק העוסק ברכוש, כל עוד לא טופל העניין הרכושי, ביה”ד לא יזמין את הצדדים להמשך דיונים בנושא הגט, עד לפתיחת תיק בענייני הרכוש והטיפול ברכוש”.
מאחר והבעל פתח תיק רכוש בביה”ד ולמסקנה שהאישה חייבת לקבל את גטה, יש להזמין את הצדדים לסידור גט וסיכום בעניינים הכלכליים שבין בני הזוג.
אם לא תסכים האישה לקבל את גטה, יוציא ביה”ד היתר לבעל לשאת אישה על אשתו.
הרב אליעזר איגרא – אב”ד
לפנינו תביעת היתר נישואין לבעל שחי בקטטה עם אשתו שנים רבות ומאס בה ומבקש להתגרש, ומוכן לשלם לה כל מה שיחייבוהו בכל המגיע לה. האשה אינה מוכנה להתגרש, ורוצה שיכפו עליו שלום בית. בני הזוג ידעו עליות ומורדות שנים רבות, והמריבה אינה פוסקת שם, ויועצי נישואין כבר הרימו ידים מלטפל בהם, אך האשה טוענת שאין כל עילה לגרשה על כרחה ודורשת שיחזור לשלום בית.
השאלה הניצבת בפנינו, האם בית הדין יכריח אותם לחזור לשלום בית ויאמרו לו שללא עילות גירושין מוצקות, וכל שלא הוכח בוודאות שהיא האשמה במצב, עליו לחיות עמה בכפיפה אחת לאורך ימים ושנים אף שאינו חפץ בה. או שבמצב כזה של קטטות שאינן פוסקות, עליה ליטול את גטה, או אף לחייבה בכך, ואם לא תאבה לקבלו, יוציאו לו היתר נישואין, לאחר השלשת גט וכתובה כדין.
א. האם מותר לגרש אשה ראשונה, ומתי זו מצוה ומתי חובה לדינא דגמרא
ראשית דבר נדון האם לדינא דגמרא מותר לאדם לגרש את אשתו במצב שהיא נוהגת כבנות ישראל הישרות והצנועות, אלא שיש ויכוחים ביניהם וחיים בריב מתמיד, או לא. ובמקרה שמותר לו לגרש ואינו עושה איסור בדבר, נדון אם עלינו להזדקק לו בזמה”ז ולהתיר לו לשאת אשה על אשתו כשאינה מוכנה לקבל את גיטה.
שנינו בפרק המגרש (סוף מסכת גיטין דף צ, א): בש”א לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. וב”ה אומרים אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ופירש”י, דלב”ה משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון. ר”ע אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו.
ובפיה”מ לרמב”ם פירש: “ב”ש סומכין במילת ערוה וב”ה על לשון דבר. ומה שאמר ר”ע אינה הלכה, שאם מצא נאה הימנה ישאנה ולא יגרש את זאת והיא לא עברה עבירה כלל והיא מוסכמת למידותיו. הלכה כב”ה”. ונראה מדבריו שלדעת ר”ע אפילו לא מצא בה לא ערוה ולא שום דבר אחר אלא שמצא נאה הימנה, אבל היא מצידה ללא רבב, ומוסכמת למידותיו אפילו הכי יכול לגרשה. ומינה שלדעת ב”ה צריך שיהא בה איזשהו פגם, ואפילו אינו דבר גדול כשריפת תבשיל שהוא דבר המצוי, וכל שכן אם אינה מוסכמת למידותיו ואינם משתווים שבודאי יכול לגרשה.
ובגמרא שם (צ ע”ב): “כי שנא שלח” רבי יהודה אומר אם שנאתה שלח. רבי יוחנן אומר שנאוי המשלח, ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני, דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות וכו’.
והנה בשלחן ערוך אה”ע סימן קיט, ג: לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר. ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה.
ועיין בב”ש סק”ג שלכאורה קשה שהרי בית שמאי וב”ה נחלקו בזה, וב”ש ס”ל דוקא משום ערוה מגרש, וא”כ פסק כב”ש. גם מ”ש ואין ראוי למהר ג”כ תמוה. ואפשר דתופס לישנא דקרא ערות דבר, והיינו ערוה או דבר כב”ה, משום הכי כתב ואין ראוי למהר כמ”ש הטור, והכי פירושו אע”ג דמותר לגרש משום דבר (בלבד), מכל מקום כיון דהמזבח מוריד דמעות אין ראוי למהר. והח”מ (סק”ב) פירש שלא יגרש אשתו ראשונה כשאינה רוצה להתגרש, ואף אם רוצה להתגרש לא ימהר, או אם אחד העיד לו שמצוה לגרשה לא ימהר אלא יהיה מתון בדבר.
והבאה”ט סק”ג כתב בשם הכנה”ג משם הרא”ם: אשה שהיא מאוסה ביותר ומאיסא ליה, אפילו הכי אין לו לגרשה בזיווג ראשון. (בכנה”ג (הגה”ט סק”ד) כתוב רק: לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו כו’. נ”ב: וה”ה אם מאיסה ליה אין לו לגרשה בזווג ראשון. ולא כתוב שמאוסה ביותר ואפילו הכי וכו’).
ובסעיף ד’ פסק השו”ע כלשונו של הרמב”ם בפ”י מהל’ גירושין הכ”ב: אשה רעה בדעותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה.
ומבואר במסכת יבמות (סג, ב) היכי דמי אשה רעה, אמר אביי, מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא. ופירש”י לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו. רבא אמר, מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבא. פירש”י שלא לאכול עמו ומצערתו. ובכל כה”ג אפילו היא אשתו ראשונה, מצוה לגרשה. ועל ההבדל בין אביי לרבא וביאור דבריהם ראה מהר”ל בחידושי אגדות, ענף יוסף ובן יהוידע.
ונראה שהלכה כרבא דאפילו אינה מקללתו רק מצערת אותו בהחזרת גבה גם כן היא בכלל זאת. ובהמשך, אמר רבא, אשה רעה מצוה לגרשה, שנאמר, גרש לץ ויצא מדון וישבות ריב וקלון. ואמר רבא, אשה רעה וכתובתה מרובה, צרתה בצדה. ופירש”י ישא אחרת אצלה. וע”ש עוד על הנשוי לאשה רעה. ועיין ברי”ף שגרס: “אמר רב, אשה רעה חייב לגרשה, שנאמר, גרש לץ” וכו’. וביאור השייכות של ליצנות לכאן הוא שצוחקת עליו, שמצד אחד מקרבת אותו ומראה לו פנים, ומצד שני מרחיקה אותו ממנה ונותנת לו גב.
וכתב הגט פשוט (ס”ק טו): מסיים בה הרמב”ם והטור שנאמר “גרש לץ ויצא מדון”. והקשה הב”י דבפרק המגרש מייתי לה מקרא דכי מצא בה ערות דבר. ותירץ דאפשר דשאינה צנועה נפקא ליה מגרש לץ, וס”ל דתרויהו בכלל אשה רעה. ולענ”ד נראה דאמאי דמייתי מקרא דגרש לץ לאו אשאינה צנועה קאי, דההיא פשיטא דמצוה לגרשה, כדכתיב כי מצא בה ערות דבר, אלא מייתי לה אאשה רעה בדעותיה וקרא משמע דבהכי משתעי דכתיב ויצא מדון. עכ”ל. וע”ע בפר”ח ובט”ז. ואמנם עיין תשב”ץ (ח”ד הטור הראשון סימן נד) דמצוה לגרשה היינו רעה לשמים, וסובר כן גם בדעת הרמב”ם.
אמנם מציון הגר”א והמגדל עוז לדברי הרמב”ם שהערו מקורו מהגמרא ביבמות ולא מפרק המגרש, נראה בעליל שסברו שהם שני דברים ופסק כרבא. וצ”ע מדוע העין משפט לא ציין בגמרא ביבמות לרמב”ם, ואכן בעיניים למשפט ציין לכך. גם בבאה”ג על דברי השו”ע ציין רק לגמרא בגיטין, וכבר העיר על כך הברכת אליהו על ביאור הגר”א.
גם מהח”מ והב”ש משמע שיש כאן שני דברים: א. אשה רעה בדעותיה, והיינו כאופנים שדברו אביי ורבא. ב. שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות. ועיין בט”ז מה שביאר וחילק בין זיווג ראשון לשני. ועיין בגט מקושר (נבון) בדף ו’ ע”א שכתב: “ולענין הלכה נקטינן ודאי דאפילו בזיווג ראשון מצוה לגרשה לבעלת מריבה, כמ”ש הג”פ והב”ש בפשיטות”.
ועיין חת”ס שהקשה אם יש מצוה באשה רעה לגרשה, מדוע אותם אמוראים שמסופר עליהם בגמרא שנשותיהם היו מצערות אותם למה לא גירשום. ותירץ דמאידך גיסא היו להן מעלות מיוחדות שהיה כדאי עבורן להשאירן.
נמצאנו למדים שיש כאן כמה דרגות באשה ראשונה:
א. אשה שמאוסה על בעלה, אך אין הדבר באשמתה, שאינו מחמת מידות רעות ומגונות או חוסר צניעות – אין לו לגרשה.
ב. כשמסכימה להתגרש אין איסור לגרשה, אך לא ימהר.
ג. כשישנה בעיה של חוסר צניעות, מצוה, ויש אומרים אף חובה לגרשה.
ד. כשהיא רעה בדעותיה, דהיינו בעלת מריבה, לדעת התשב”ץ אין מצוה, אך לדעת הרבה פוסקים בהבנת דברי הרמב”ם והשולחן ערוך, מצוה לגרשה. ולגירסת הרי”ף אף חובה יש כאן. ולביאור החת”ס אם מצד שני יש להן מעלות מיוחדות ואינו מתקוטט עמן – רשאי להשאירן.
וא”כ בנידון דידן, הרי שדרה עם בעלה במשך שנים בקטטה ומריבה, וגם לא הגיעה לבית הדין בפעמים הראשונות שזימנוה, עד שהיה צורך להביאה בכוח בצו הבאה על ידי המשטרה, ואף כשבאה ביה”ד ראו את התפרצויותיה בין כתלי בית הדין, כפי שכבר הזכיר כבוד אב בית הדין. וכן לפי העולה מהתסקיר ומהפרוטוקולים השפילה אותו וביזתה אותו כמה פעמים והכפישה את שמו בעיר ובמקום עבודתו, וגירשה אותו מהבית. הגם שלדבריה סיבות המריבות ממנו, וקשה לעמוד על חקר דבר בכל מריבה מי הרגילה, נראה שבעלת התנהגות שכזו עונה להגדרת “בעלת מריבה”, שהגם שמתנהגת בצניעות ומגדלת ילדיה כאם טובה, והגם שמקובלת בין חברותיה כאשה טובה, כיון שעם בעלה נמצאת בריב ממושך, מצוה לגרשה לדעה הממוצעת. ואף אם אין לו מצוה או חיוב להוציא מדון, לפחות מותר לו לגרשה לדינא דגמרא, וא”א לכפותו לחיות עמה בעל כרחו.
והאמת שהבעל יכול במקרה כזה למנוע ממנה שאר כסות ועונה אף בזמה”ז, וכדעת הרא”ם (סימן ל) והב”ח, שאם בעל רוצה לגרשה ומוכן לשלם כל כתובתה נפטר ממזונות. ואף שהאחרונים הביאו ראיה מהר”ן שחולק וכן דעת הרא”ש, מ”מ מדברי האו”ז מוכח כהרא”ם, ויכול לומר קים לי כדעתו, כמו שהעלה בזה היבי”א (ח”ט א”ה סימן כד, ע”ש בהרחבה על כל צדדי העניין). אלא שבנידון דידן אין לבעל עניין לפגוע בה כלכלית, ורוצה שיהיו מזונותיה בריווח ותגדל ילדיהם כראוי ואינו שונאה או רוצה להתנקם בה, אלא שרוצה שתניחנו לנפשו שלא יהיה אגוד בה בעל כרחו בקשר נישואין, כי אין לו כבר כוח למריבות הללו.
ב. קבלת תקנות חדר”ג עד מתי והיכן
הנה מצד עיקר הדין כידוע, אפשר לגרש אשה בעל כורחה, וכנפסק בשולחן ערוך סימן קיט, ו. אלא שהרמ”א כתב שרבנו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת, ואפילו אם רוצה ליתן לה כל כתובתה. ומרן בשלחנו הטהור לא הזכיר תקנה זו כלל.
וישנה תקנה נוספת שהחרים רגמ”ה על הנושא אשה על אשתו, ותקנה זו כתבה מרן בשלחן ערוך בסימן א ס”י, אלא שסיים שלא פשטה תקנתו בכל הארצות, ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. ולא הביא מי שחולק על כך.
וכתב שם הרמ”א שבמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית, או שהוא מן הדין לגרשה (מצד חובת מצות פו”ר) ואינה רוצה ליקח גט ממנו, יש להקל להתיר לו לישא אחרת. והוסיף שבמדינות מקומו, התקנה והמנהג במקומו עומד, ובמקום שאין מנהג, אין להחמיר, ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה.
וכתב הבאר היטב ס”ק כ’ בשם הד”מ שטעמו של ר”ג משום קטטה ולא משום דררא דאיסורא, ונ”מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא, המיקל לא הפסיד. גם עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר, לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה.
ועיין מהר”ם פדובה (סימן יד) שכותב שהסיבה לתקנה שלא לשאת כמה נשים היא רק מטעם כלכלי ולא מצד חשש איסור כלשהו, שהבעל לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו, שבהיותנו בגלותנו טרודים וכעניים וכל ממוננו על קרן הצבי. וכמו שאמר רבא בגמרא שנושא אדם כמה נשים והוא שיכול לעמוד בסיפוקייהו.
ואכן כבר כתבו ראשונים הרשב”א ומהרי”ק (שורש קא), בדבר זמנה ותוקפה של התקנה שלא ישא אשה על אשתו, שכבר כלתה התקנה, וכן נקטו הרדב”ז (ח”א סימן קז) והפני משה (ח”ב קיז), שכיום אינו חרם אלא מנהג, וכמו שכתב הבית יוסף בתשובתו (סימן יד): “אע”פ שעוד היום האשכנזים נוהגים שלא לישא שתי נשים, והם אומרים שהם נמנעים מכח תקנת ר”ג, ע”כ צריך לומר שמנהג אבותיהם שקודם תום האלף החמישי בידיהם, ומרגלא בפומייהו ולא שייכא בדבר חשש ותקנת רגמ”ה”. ובהמשך שם כתב ש”אין זה ידוע להמון העם והם חושבים כי עדין היא קיימת, ומפני כך כתב מה שכתב בתשובות ההם, אבל מי שיודע שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי אין כאן חשש”. ע”ש כל דבריו. ואמנם לדעת היש”ש (יבמות פ”ו סימן מא ובתשובותיו סימן יד) ועוד אחרונים, התקנה היא לעולם.
ולגבי התקנה שלא לגרש בעל כרחה יש הסוברים ג”כ שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי (כ”נ מהב”ש סימן קטו ס”ק ז, ופ”ת סק”ח שם בדעתו, וכן נראה מתשובת הב”י הנ”ל, וכ”כ ראש משביר בדעת הר”ן ועיין שד”ח גירושין ב, ח). ולדעת הנו”ב וחת”ס בתקנה זו לא קבע זמן, ולדעת מהר”ם אלשאקר (סוס”י צה) היום היא רק מנהג אך כהתקנה עצמה.
והנה במבוא לתשובות הרשב”א (החדש, מהדורת מכון מסורת ישראל מאמר ג) כותב רש”ז הבלין סקירה יפה אודות התקנות הללו השופכת אור על ההשלכות וההשפעות שלה לדורות בדברי הפוסקים, ויכולה היא לשנות את היחס שלנו אליהן, כשנבין את טעמן וסיבתן והרקע להם וההתייחסות למשקלן לאחר המתברר כיום עם מציאת כתבי ראשונים שלא היו ידועים לפוסקים בשעתם.
ואצטט ממנה בקיצור כמה קטעים, והרוצה לראות את המקורות יעיין שם:
פרשת תקנותיו של רגמ”ה, מן הפרשיות הסתומות היא. אין למצוא כמעט פרטים מבוררים על צורתן הראשונית והמקורית של תקנות אלו. אין למצוא פרטים לא על הסיבות שגרמו להם, לא על צורת התקנתן, לא על מהותן המדוייקת, ואף לא על היקף חלותן ומשך תוקפם. נתעוררו ספיקות אפילו לגבי עצם ייחוסם לרגמ”ה. אמנם נראה שבענין זה אין לנו אלא המסורת ההלכתית הקדומה, שראשיתה כבר אצל ראב”ן.
שורש המבוכה הוא בשל העובדה שהתקנות לא הגיעו אלינו בדמותן המקורית. המקורות שבידינו שבהם מופיעות התקנות האמורות הן מאוחרים ומשניים בלא ספק למעלה מזה. אף גם לא מצאנו את התקנות נזכרות אצל חכמי הראשונים בדורות הסמוכים לדור רגמ”ה. רק לאחר כמה וכמה דורות מתחילים למצוא תקנות אלו אצל הפוסקים וכגון ראב”ן כנ”ל, וכן אצל ר”ת, ראבי”ה ועוד. מכאן הספיקות והלבטים המרובים בטיבן, מהותן נוסחן, תפוצתן ומשך תוקפן.
…תשובת הרשב”א המתפרסמת כאן לראשונה בנוסחה המלא וממקור ראשון בה נמסרה המסורת הידועה – כמקור יחיד שאין לו חבר – שתקנות ר”ג נתקנו רק עד סוף האלף החמישי. מסורת זו בשם הרשב”א נודעה עד כה בספרות ההלכה רק מתוך תשובת מהרי”ק ועוררה דיונים רבים. מאחר שלא נמצאה תשובת הרשב”א זו שהובאה במהרי”ק בקבצים הנדפסים של שו”ת הרשב”א, גרמה עובדה זו לפקפק במסורת זו…
וראה שם ההסבר לכך שרק בדברי הרשב”א נודעה מסורת זו על כלות זמן התקנות.
והעולה והמתברר עתה מתשובות הרשב”א וכן מתשובות חכמי פרובינציא (סימן סד) הוא, שמסורת הגבלת זמן התקנות היא מוצקה וניתן לסמוך עליה בוודאות, וההגבלה היא לגבי שתי התקנות, כמו שכתבו הב”י והב”ש, ודלא כפי שסברו מהרש”ל, הנו”ב החת”ס וכל אותם שנמשכו אחריהם, שכתבו דבריהם בהשערה מכורח קושיות ולא מתוך ידיעה ממסורת ברורה.
ג. בירור בדעת הר”ן
ישנם מהאחרונים שנתלו בדברי הר”ן בתשובה (סימן לח) שכאלו החרם של ר”ג עצמו פשט בכל המקומות. ועיין בספר במעגלי צדק (עמוד קעו) שהוכיח במישור מדברי הר”ן בסימן מח שאין כוונתו לחרם רגמ”ה עצמו אלא למנהג איזה קהילות שלא לגרש בעל כרחה. וציין לאבני נזר (אבע”ז סימן ד ס”ק כב), ולשדי חמד (גירושין סימן ב סק”ח).
ועיין בתשובת הרב הרצוג בפסקים וכתבים (כרך ו סימן א) שיש מקומות כמו בבבל, שהמנהג שלא לשאת אשה על אשתו ושהעושה כן יכולים להחרימו או לנדותו. ממילא מובן שמשמעות הדבר שאין כאן חרם של ר”ג שיש שהתייחסו אליו כאל דאורייתא, אלא מנהג קהילות שיש מקומות שאף מחרימים או מנדים את העובר עליו, כמו בכל העובר על תקנות הקהל, ואז ממילא ההתייחסות לכך אינה אלא לתוקף של מנהג ותקנה ולא יותר מאשר מדרבנן.
ועיין בשו”ת מעשה בית דין לרב אלישע דנגור (סימן ח’, ונדפסה גם בקובץ מקבציאל גליון י”ב עמוד לז) על דבר הרוצה לעלות לא”י ואשתו אינה רוצה, שבתחילה היה סבור לחוש לר”ן, ושאינו רשאי לעלות ולעגנה ולבטל ממנה שאר כסות ועונה, ובסוף התשובה כתב שראה לדברי הגר”ח פלאג’י משם מהר”י נבון (בגט מקושר קיט ס”ק כב) שטוב לחוש לר”ן, אך אם לא תתפייס לקבל גט מרצונה באתרא דקבלו הוראות מרן יכול לגרשה על כרחה, שכיון שלא הזכיר שום איסור מזה כלל נראה דלא ס”ל כהר”ן שפשט איסורו בכל ישראל, והגרח”פ הסכים עמו וכתב וכיון שכן בעיר רודיס וכו’ נוהגים כפסק מרן. וסיים בזה שאילו היה הר”ן רואה תשובת הרשב”א שכתב הלכה למעשה לסמוך על מה ששמע דגזירת חדר”ג עד סוף האלף החמישי היה סומך על תשובת הרשב”א.
וכתב היביע אומר (ח”ט אבהע”ז כד, ה):
ידוע שבארצות המזרח לא קבלו עליהם חרם רגמ”ה (שלא לגרשה בעל כרחה), ואף על פי שכתב הגט פשוט (סי’ קיט ס”ק כב), שהר”ן בתשובה כתב שחרם ר”ג פשט איסורו בכל ישראל, שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה, ושגם מהרשד”ם (סי’ עח) חשש לדברי הר”ן. ע”כ. אולם הגאון רבי יונה נבון רביה דהחיד”א בספר גט מקושר (דף י ע”ג), כתב ע”ד הג”פ, וז”ל: ולפע”ד נראה שאף שטוב לחוש לד’ הר”ן לפייסה לקבל הגט ברצונה, אך אם לא תתפייס, יכול לגרשה בעל כרחה, במקומות שקבלו הוראות מרן הב”י, כיון שהוא פסק כן בפשיטות, ולא הזכיר שום איסור מזה, נראה דלא ס”ל כד’ הר”ן הנ”ל, וכמ”ש כיו”ב מרן הב”י (סי’ א) בשם הרשב”א, שלא פשטה תקנת ר”ג שלא לשאת שתי נשים בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינצא, ומעשים בכל יום בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, ולא פקפק שום אדם בדבר זה מעולם. ומה שלא הזכיר מרן האיסור לארצות שפשטה בהן התקנה, משום דפשיטא ליה למרן שגם תקנת שלא יגרש בע”כ לא היתה אלא עד סוף האלף החמישי, כמו התקנה שלא ישא אשה על אשתו, וכמ”ש מהריק”ו בשם הרשב”א, ולכן לא הזכיר האיסור הזה כלל. הלכך בכל מקום שקבלו הוראות מרן יכולים לגרש אשה בעל כרחה. ע”כ.
וכ”כ הרב בני אברהם (חאה”ע סי’ לט), שאע”פ שהר”ן כתב שנתפשט איסור זה, שלא לגרש בעל כרחה בכל ישראל, הרי המהר”ם אלשקר (סי’ צה) כתב, שלא נתפשטה תקנה זו בגלילות ספרד ובכל המזרח. ושכן נראה בתשובת הרא”ם (סי’ מו). ע”כ. וכ”כ בשו”ת ראש משביר ח”ב (סי’ סט), והביאו הגר”ח פלאג’י בשו”ת חיים ושלום ח”א (סי’ ב דף ז ע”ב). ע”ש.
ולפ”ז כאן גם החולקים על הרא”ם וסיעתו, יודו שהבעל רשאי להשליש גיטה ודמי כתובתה, ולהיפטר ממזונות. והן אמת שהגאון מקרלין בשו”ת משכנות יעקב (חאה”ע סי’ טז) כתב, שאף לדינא דגמרא, ללא החרם של רגמ”ה, אין הבעל זכאי לפטור עצמו ממזונות אשתו על ידי השלשת הכתובה, כי אם בהגיע הגט לידה דוקא וכו’. ע”ש. לפ”ז בנ”ד אף על פי שלא קבלו בארצות המזרח החרם של רגמ”ה, שלא לגרש בעל כרחה, אכתי אינו יכול לפטור עצמו ממזונותיה. מ”מ מצאנו לעומתו להגאון ר’ יצחק אלחנן בתשובה שבסוף ספרו נחל יצחק ח”א (דף קעב ע”ג) שכתב להוכיח מהתוספתא היפך דברי המשכנות יעקב הנ”ל, וסיים שם (דף קעה ע”ב), היוצא לנו מכל זה שבזמן הש”ס הדין היה נותן שיכול הבעל לפטור עצמו ממזונות האשה על ידי השלשת גט וכתובה, ונראה שאף עתה שאסור לגרשה בעל כרחה, מחמת החרם של רגמ”ה, מ”מ מהני השלשת גט ודמי כתובתה לפטור עצמו ממזונות, כשזה בפני האשה. ע”ש.
וכן כתב בשו”ת ישמח לבב (חאה”ע סי’ כה) שהמנהג במרוקו, שהבא לגרש את אשתו בלא שום טענה ופורע לה כל כתובתה משלם, יכול לגרשה. והמנהג מיוסד על פי דברי מהר”י בן צור, בתשובה שהובאה בשו”ת משפט וצדקה ביעקב (ח”א סי’ כח וקלה, וח”ב סי’ כ). ע”ש.
וכן מבואר עוד בשו”ת משפט וצדקה ביעקב ח”א (סוף סי’ ח) וז”ל: וכבר זה ט”ו שנה שכתבנו פסק דין, שאם הבעל רוצה לגרש, אינו רשאי, עד שיפרע לה הכתובה, ובבוא לכאן שליח א”י הרה”ג מהר”ר חיים יעקב, הביא עמו ספר שו”ת בני יעקב, וראיתי שפסק כן. וכ”כ הרה”ג מנחם סירירו בגליון אה”ע (סי’ קיט). עכ”ד.
וכ”כ בשו”ת דבר שמואל עמר (חאה”ע סי’ כח). וע”ע בשו”ת מקוה המים (חאה”ע סי’ סד). ע”ש. וכן העידו רבני בבל ומרוקו שמעולם לא נהגו איסור לגרש האשה בעל כרחה, אלא המנהג פשוט בארצותם, שאחר שהבעל משליש דמי הכתובה פוטרים אותו מכל חיוביו, שאר כסות ועונה, ואח”כ מוסרים הגט לאשה. ואם האשה מסרבת בתוקף להתגרש, מתירים לבעל לשאת אשה אחרת עליה.
ועיין עוד בשו”ת יביע אומר (חלק ח אבן העזר סימן ב אות ג) שכתב:
ואגב דאיירי בדין חרם רגמ”ה, אשיחה וירוח לי, כי בהיותי משרת בקודש כרב ראשי בת”א וראש אבות בתי הדין, בחודש אייר תשל”א כינסתי וקראתי לאסיפת בתי הדין עם אבות בתי הדין בת”א שליט”א (שמונה בתי דין), ונשאתי דברים בפניהם בענין חרם רגמ”ה, בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בענין זה, בהחילם חדר”ג גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם, שכבר כתב מהרשד”ם (בחיו”ד סי’ קמ), שחרם רגמ”ה לא נתפשט אלא בין האשכנזים. ע”ש.
ומה שהוזכר לעיל שחשש לדברי הר”ן היינו לאשכנזי כמובא בתשובה שם, וציטט את לשון הר”ן בסימן מח ולא סי’ לח וכמבואר לעיל.
וממשיך שם היבי”א:
גם הרדב”ז בתשובה שהובאה בשו”ת מהר”י בי רב (סוף סי’ סא) כתב, שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזרת רגמ”ה, ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה. ע”ש. וכ”כ המהר”ם אלשקר (סוף סימן צה), שרוב הגליות כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ”ה לא אז ולא היום. ע”ש. וכ”כ הכנסת הגדולה (אה”ע סי’ א הגב”י אות נג), שתקנת רגמ”ה לא פשטה בספרד ובמערב ובארצות המזרח, וכמ”ש המהרלנ”ח (סי’ כו) והמהריב”ל ח”א (כלל ב דף יח ע”א), ובשו”ת משפט צדק ח”ב (סי’ א וע’). ע”ש. וכ”כ בשו”ת פרח מטה אהרן ח”ב (סי’ סו). ע”ש. וכ”כ החקרי לב (ח”ג מיו”ד סי’ פז) ובשו”ת צל הכסף ח”ב (חאה”ע סי’ י). ובשו”ת טוב לישראל (דף יז ע”ג והלאה). ובשו”ת עולת איש (חאה”ע ס”ס ג) ובשו”ת שארית יוסף ידיד ח”ב (עמוד קסז). ועוד.
ואין ספק שהחומרא בזה בזמנינו גורמת לתקלות רבות, שאם הבעל לא דתי, הולך ולוקח לו פילגש הידועה בצבור, ומה הועילו חכמים בתקנתם, ואם הוא דתי בודאי שלא ניצול מהרהורי עבירה הקשים מעבירה, ואולי גם מעשה ח”ו. וכמבואר בפוסקים. וכן האריך בזה הגאון רבי בצלאל זאב שפראן בשו”ת הרב”ז (חאה”ע סי’ כו), והביא גם מהחתם סופר (סי’ ג) שהרבנים המחמירים בחדר”ג רבים חללים הפילו, ויודע הוא בשלשה שיצאו לגמרי מן הדת. עש”ב. וע”ע בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”ב (חאה”ע סי’ יד’). ע”ש. וכרגע נראה לי ספר בית יוסף חדש (ירושלים תרל”ה) מהגאון רבי עקיבא יוסף שליזנגר, וראיתי אליו שהביא בשם הגאון בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, שאמר בשם הגר”א זצ”ל, שאילו היה עולה הדבר בידו, היה מוכן לבטל תורה ותפלה ולכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה להשפיע על רבני המקומות לבטל לגמרי החרם דרגמ”ה שלא לישא שתי נשים. ע”ש.
וגם הלום ראיתי בספר תולדות הגר”א מאת רבי בצלאל לנדא (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה”ג רבי שמואל העליר מצפת ביום י”ד טבת תרל”ו, אל הרה”ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר, הנ”ל, וז”ל: והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ”ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מוילנא זיע”א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר’ גרשום בענין איסור לשאת שתי נשים, כי ע”י ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה… (וע”ע בשו”ת בית אבי ח”ב סי’ קכ). והנה אף על פי שלא יצאה לפועל מחשבתו הטובה של רבינו הגאון מוילנא, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה, להחמיר חומרת החדר”ג גם על הספרדים ועדות המזרח, אשר לא קבלוה מעולם ועד עתה. וכן מתבאר בשו”ת עזרת כהן (סי’ קג אות יח דף שעט ע”ב) שיש להקל בזה לספרדים”. ע”ש.
ולאור זאת מובן שמה שכתב ערוך השולחן (סימן א סעיף כג): “ואף שי”א שלא גזרו רק עד תום האלף החמישי, מ”מ הרי גם אז קיימו וקבלו היהודים את החרם עליהם ועל זרעם להחזיק בתקנה זו יפה וגם המלכות מייסרת על העובר תקנה זו והתקנה בתוקפה עד ביאת הגואל”, שר”ל מכח התקנה ולא מהחרם עצמו. וכבר עמדנו על הנפ”מ בזה. ובהמשך כתב שגם בעולם החדש כמו באמריקה ובאוסטרליה נוהגת התקנה מפני שרוב ישראל שבאו לשם באו מהמקומות שנתפשטה התקנה. וכנראה שלא היה מודע לכך שישנן קהילות ספרדיות גדולות באמריקה.
עוד כתב ערוה”ש:
ואם הלך ממקום שהתקנה נוהגת למקום שאינה נוהגת או להיפך זהו ודאי דההולך ממקום האסור למקום המותר שחל האיסור עליו אף אם אין דעתו לחזור דהאיסור חל על האדם ועל המקום וזה האדם שיצא ממקומו חל עליו האיסור בכל מקום שיהיה. ר”ן בתשובה והובא בב”י סימן רכח.
ופלא הוא, שהרי הב”י בעצמו כתב בפירוש בתשובתו בשו”ת ב”י סימן יד שבכוונה הביא את דברי הר”ן בשו”ע בהלכות נדרים ולא לגבי חדר”ג באבן העזר מפני שהוא סבור שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי. וצ”ל שלגבי זה לא ס”ל הכי ולקח ממנו מה שהיה צריך לעניינו.
ואולם גם בר”ן עצמו כתוב שחרם זה אין המקום גורם אותו אלא אקרקפתא דגברא רמי. ואמנם ראה בהגהות והערות (בטור שבהוצאת מכון ירושלים אות רצג) שישנה גירסא בר”ן במקום תיבת “רמי” “נמי”. אך מתחילת הדברים כבר משתמע שלא על המקום גזר אלא על האדם, וממילא אם אדם הולך ממקום שנוהגים למקום שאין נוהגים בו ומשתקע שם אפילו שאין דעתו לחזור, התקנה חלה עליו. אבל מצד שני מי שבא ממקום שלא נהגו בה למקום שנהגו, מסתבר שמצד מנהג המקום לא יכול שם לעבור על התקנה, אך יוכל לחזור שוב למקום שאין התקנה נוהגת ולא תחול עליו. ושם (בהערה רצב) כתבו משם השיירי כנה”ג (אות קפב) דמלשון הר”ן מוכח דמיירי דוקא בשנשא אשה בצרפת דאז קיבל על עצמו בנישואין אלו תקנת ר”ג ותו לא פקע מינה, וכן היא דעת מהרש”ך (ח”ב סימן צז) ומשמעות שו”ת מהרש”ל (סימן יד). ונשארו בצ”ע שמהתשובה כאן שהביא הב”י משמע לכאורה שאפילו לא נשא בצרפת וכו’ ע”ש. ועיין היטב בכנה”ג עצמו מאות כ ואילך.
וע”ע ביבי”א ח”ז אה”ע סימנים ב-ה על כל הנ”ל ועל הנושא הבא של השבועה בהרחבה. וממוצא דבר אנו למדין שאין כאן בארץ ישראל שום חדר”ג, אלא מנהג בלבד שלא לגרש בעל כרחה ותקנה של הרה”ר משנת תש”י, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין שאין לו לאפשר לעבור על המנהג וגם לא למהר ולהתיר לשאת על אשתו אם לא במקרים מיוחדים בשעת הצורך.
ויש מרבני זמננו (הרב אוריאל לביא בשירת דבורה ח”ב סימן פד) שכתבו שיש לדון האם כל הדרים כאן בארץ קיבלו על עצמם חדר”ג שלא לגרש אשה בעל כרחה. וכפי מה שהתבאר עד כה ברור שאין כאן יותר מאשר מנהג המקום.
ומה שציין שם לרב פעלים (ח”ב יז) שכתב בפשיטות לדון חדר”ג שלא לגרש בעל כרחה, ביחס לאדם ששמו שרעבי שהיה מצוי בסינגפור, ולא העלה סברא שהחרם לא חל בקהילות הספרדים שבמזרח. המעיין שם יראה ששרעבי זה היה הסופר ולא המגרש, וכל מה שכתב שם הוא על מקרה שבעל גירש בעל כרחה לבד ולא בבית דין, והיו שם תקלות רבות בגט, ומקצת החכמים דנו בדבר אם מועיל הגט, ושלחו לג”ע הגרי”ח שיחוה דעתו, והוא הוכיח להם שהדבר אינו פשוט כלל, והעיר את תשומות לבם לכמה דברים הפוסלים את הגט, שלא שמו לב אליהם, ובין היתר העיר להם שלפי דבריהם שהיה חדר”ג… אך לא שמניח כך כהנחה ברורה, כי למעשה מסיק שם שעד שהדבר לא יובא לפניו על כל פרטיו אינו אומר דבר בזה. והעיקר כמו שהביא בעצמו את דברי היבי”א (ח”ה אה”ע א) שלא כפי שסברו הרב וולדינברג והרב יוסף כהן שיש חרם גם על יוצאי מרוקו. ועל דעת הר”ן שהסתמך שם כבר השבנו לעיל.
ד. השבועה בכתובה
ואם יש מקום לטעון שמצד השבועה בכתובה אין לגרשה בעל כרחה, הנה בכתובות המצויות כיום לא נזכר בשבועה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה (עיין ישכיל עבדי ח”ב קו”א סימן א), ואף שבועה זו אפשר שלא חלה מסיבות שונות, ובמקום שבית הדין החליט להתיר לו לשאת עליה, יכולים הם לרווחא דמלתא להתיר לו את שבועתו, שהרי לא נשבע על דעת שיחיה עמה במריבה כל ימיו, שאשה לחיים ניתנה ולא לסבל. אך לא מזכירים בכתובה כלל שלא יגרשנה בעל כרחה.
וראיתי לידידי הרב אליהו בר שלום במשפט הכתובה (כרך ד’ עמוד קסא) שכתב שהוא בק”ו ממה שנשבע שלא ישא אשה על אשתו, ושאולי לא רוצים לפתוח פה בכתובה לגירושין על כרחה. ואולם לענ”ד אין זה קל וחומר, דאדרבה הרי מרן בשולחנו הטהור פסק בסימן א סעיף יא שטוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו. ואילו איסור לגרש אשה בעל כרחה לא הזכיר כלל, וכאמור, משום דס”ל דגם לנוהגים כן, הוא לא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, וגם לא פשטה תקנתו בארצות אלו.
ועיין שו”ת יביע אומר (חלק ח אבע”ז סימן ב סוף אות ג) שכתב:
ואף למנהג העדות שנשבעים על זה תחת החופה, אין שבועה זו אלא מדרבנן, כיון שהיא בלי שם ובלי כינוי, וכמו שהעלו האחרונים, ואמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, וכמ”ש מהרשד”ם (בחיו”ד סי’ קמ). וע”ע במש”כ לעיל (סי’ א אות ב). ולכן אם הם נפרדים זמן רב צריך ללחוץ על האשה שאם לא תסכים לפשרה כפי ראות עיני ביה”ד, ותמשיך לדרוש פיצויים גבוהים, יתנו היתר נישואין לבעל, כי נוסח הכתובה: “שלא ישא אשה עליה כי אם ברשות בית דין”, ודי במתן רשות ביה”ד להתיר לו לישא אשה אחרת עליה, וכמ”ש הכנה”ג (סי’ א הגב”י אות סו). וא”צ התרה כלל. וע”ע בשו”ת המבי”ט (ח”א סי’ קא, וח”ב סי’ רכב, וח”ג סי’ קיט). ובשו”ת נחפה בכסף (חאה”ע סי’ ב) ובשו”ת ויאמר יצחק (חאה”ע סי’ קסב). ומ”מ נהגנו לרווחא דמילתא להתיר לו השבועה. וכמ”ש הכנה”ג (שם אות ס”ה) בשם המהר”א ששון.
ה. נתינת גט בעל כרחה או היתר נישואין
כידוע בארצות המזרח הרבה פעמים כשבעל היה רוצה לגרש את אשתו והיא לא היתה מוכנה לקבל את הגט, היה הבעל לוקח סופר ומעמיד עדים וזורק לאשה את הגט בעל כרחה. אלא שברור שאין דעתם של בתי הדין נוחה מכך שכל אחד יעשה כחפצו, מלבד המכשולים הרבים שיכולים לצמוח מכך, ולכן אין מסדרים גט אלא בבית דין, ומעדיפים מתן היתר נישואין מלכפות עליה לקבל את גיטה. ועיין בשו”ת מעשה בי”ד (לרב אלישע דנגור סי’ ז).
ואמנם היביע אומר הנ”ל (ח”ח א”ה כד) מסיים בכך שאם היא מסרבת בתוקף לקבל את גיטה, לא משליכים לה אותו ברשותה בביתה או בחצרה בעל כרחה, אלא למעשה ישליש כתובה וישא אשה על אשתו. ולכן כיום שלא מקובל לזרוק גט לאשה בעל כרחה, יכול בית הדין בהתאם לנסיבות הענין, להוציא פסק דין לחיוב בקבלת גט ואם תסרב לבוא להתגרש, הרי שבית הדין יכול להתיר לו את השבועה, וישא אשה אחרת על אשתו לאחר שישליש מלוא כתובתה.
ועל כן נראה למסקנה מכל הנ”ל, שכאשר מדובר בזוג מבני עדות המזרח, במצב שכזה, יפסוק בית הדין שעליה להתגרש, ואם תמאן לא ניתן לעגנו כל חייו עם מי שמאס בה, וידוע שקשה עיגונא דגברא מדאיתתא, ולהשאיר ולהנציח מצב כזה זהו עוול לשניהם, שכן חייהם אינם חיים בצורה כזו, וגם הרי ידוע מה היה קורה אילו המצב היה הפוך, ואין צורך להאריך בזה. ובלי ספק ששורת הדין, הצדק והיושר הוא שיתגרשו, ולא לאלץ אדם לחיות בכפיפה אחת עם מי שצועק להשתחרר ממנו, ויקבעו לה יום שתבוא ליטול את גיטה, ואם תמאן לקבלו, ישליש את גיטה ומה שחייב ליתן לה, ויתירו לו את השבועה ויתנו לו היתר נישואין.
ו. לנוהגים בחדר”ג אם יכול לגרש בטענת מאיסא עלי באמתלא מבוררת
במקרה כשלנו, גם אם היה מדובר בבעל ממקום שנוהגים בו כחדר”ג, היינו פוסקים כן, ובפרט לאחר היתר מאה רבנים כנהוג, וכפי שיתבאר שאם לא כן באים לידי מכשולות.
עיין בשו”ת נודע ביהודה (מהד”ת סימן ז) שדן במי שאשתו, ובן ובת עמה, עזבה את בעלה בזמן רעב לחזר על הפתחים, וכבר שמונה שנים נשאר לבד ולא שמעו מהם דבר. ודן אם יש מקום להתיר לו חדר”ג, כי קשה למצוא לו עזר כיון שאשתו לא פשעה ומחמת רעבון הלכה, ולפי המובן ברשות בעלה הלכה, ולמסקנה כתב שאין לדעתו להתיר וגם איסור אינו אומר, ואם ימצא מאה רבנים שיתירו לו, לא ימחה בידו. שיש למצוא דרך היתר לומר שאפילו להסוברים שר”ג גזר אף במקום מצוה “הייינו בביטול פ”ו ששהה עשר שנים ולא ילדה וגזר רגמ”ה שלא ישא אחרת והוא בשב ואל תעשה לקיים מצות פ”ו באחרת וגם הוא רק ספק שמא גם מאחרת לא יזכה לבנים, אבל במקום שנכשל בעבירה לא גזר, ומי שיש לו אשה אף שאינה בת בנים ואינו מקיים פ”ו מכל מקום ניצול על ידי זה מעבירה, ומי שיושב בלא אשה נכשל בהרהורי עבירה בכל יום, ולאו כולי עלמא הם כרב ספרא דהוה רווק הדר בכרך”.
ונראה מדבריו שחש לזה שאדם ישב זמן רב בלא אשה מצד הרהורי עברה ובאופן שיתירו לו מאה רבנים לא יתנגד להיתר. והנה ידוע מש”כ הרמ”א שרגמ”ה לא גזר בנשתטית, שאין כוח בבן דעת לדור עם השוטים, וזיל בתר טעמא דה”ה בכל מקום שאינם יכולים לדור ביחד, אם ממידות רעות ומשונות עד שבית הדין מבין שלא טוב להם ביחד או מסיבות אחרות. (ראה בתשובת שמע שלמה שבהמשך).
ועיין באוצר הפוסקים (סימן א סעיף א אות ט”ז) בשם האמרי יושר דרגמ”ה התנה שאם יראו טעם מבורר יתירו את החרם. וכל שלפי הענין אין ראוי לדור עמה, ואין בדבריו ערמה, יש להתיר ע”י מאה רבנים. ובפרט שלדעת רבים מהפוסקים חדר”ג הוא רק דרבנן. וכ”כ שם משם הבאר משה (בקונטרס בנין ירושלים סימן טז), שאם ברור שא”א לו לגור עמה בשום אופן, פשוט שבכה”ג לא גזר רגמ”ה שיהיה מעוגן כל ימיו.
והבאר משה (בקונ’ השיב משה סימן טז וכן בקונטרס הנ”ל בנין ירושלים סימן טז) כתב שיש לנו תנא דמסייע מרבן של ישראל מהר”ם ב”ב מרוטנבורג (חלק ג דפוס פראג סימן תתרכא, ולא בסימן תתרי”ח כנזכר שם ובצמח צדק סימן קלב) דהיכא דהמניעה ממנו שטען דמאיסה עליו או שהיא אשה רעה בדעותיה והוא מעוגן מחמת זה התירו לו לגרש בעל כרחה.
ואצטט קטע מתוך דברי השואל בתשובה זו השופך אור על ענין העיגון בטענת מאיסא בלבד: “אכן יש בידי [מכתב ממורי] הר”ר מנחם זצ”ל ואחריו חתמו רבני פרג”א ורוב רבני אוסטרייך שהתירו לר’ ברוך לגרש את אשתו בע”כ מפני עגונו אף כי היא היתה חפצה להיות עמו…”. וכתב על זה בשו”ת צמח צדק אבן העזר סימן קלב: “וכיון דהיא היתה חפיצה להיות עמו ע”כ צ”ל שהמניעה היה ממנו שטען דמאיסה עליו או שהיא אשה רעה בדעותיה. וכיון שעכ”פ היה מעוגן מחמת זה ולא נתחבר עמה התירו לו לגרשה בע”כ”.
עוד המשיך שם הבאר משה שכן כתב בספר חיים ושלום שכן דעת הרב תמת ישרים (קלט), ופנים מאירות (ח”ג ריש סימן יט), ושמן המשחה (קנ”א), ופאת נגב (יז), דאם טוען שמאיסא עליו כופין אותה להתגרש בעל כרחה, וכשיטת הרמב”ם. שעכ”פ יש ספק אם רגמ”ה גזר בכה”ג, ואת”ל גזר, דלמא בזה”ז אינו אלא דרבנן, מצד מנהג, שהרי יש דעות שלא גזר רק עד סוף האלף החמישי ורק נהגו להמשיך את החרם, וה”ל ס”ס בדאורייתא וספק במנהג מדברי סופרים, ולכן יש לזמנה ולאיים עליה להשמע לקול תורה ולקבל גט מרצונה, ואם לא תרצה לקבל, ותרצה לצערו ולעגנו, יתירו לו לשאת אחרת בהסכמת מאה רבנים.
וידוע שדוקא בבעל חששו הרבה פוסקים לגט מעושה והחמירו בזה מאד, ויש מקום לומר שלא נחלקו על הרמב”ם אלא בכפיית הבעל שזה מן התורה וחמור מאד, אבל באשה שמן התורה היא מתגרשת גם שלא ברצונה, ורק רגמ”ה החרים על זה, בזה כו”ע יודו לרמב”ם שאם טוען שמאוסה עליו שיכול לגרשה בעל כרחה, ובפרט אם טענתו נתבררה בבית הדין שמואס בה בצדק ויש לו אמתלא מבוררת לכך, ולא שעיניו נתן באחרת.
גם בספרו של הרב יוסף גולדברג “אלו שכופין להוציא” כתב בהנחה שיש חדר”ג (בפי”ז סעיף לו, ובפרק יב סעיף יט) שאם טען הבעל שאשתו מאוסה עליו ויש לו אמתלא ברורה לדבריו, שלדעת רוב הפוסקים כופין את האשה לקבל גט בע”כ, וי”א שאין כופין.
ובמקורות ציין לדיעה הראשונה את הצ”צ הנ”ל, ודברי מלכיאל ח”ג ק, ובני אהובה על הרמב”ם פי”ד מאישות הט”ו, וגליא מסכת א”ה ה, רשד”ם צג, מהרש”ם ג, צג בסו”ד שם, אבני האפוד עז, ד בשם פאת נגב סימן טו”ב, בשם מהר”ש מאטאלון בתשובתו שבספר צל הכסף (ח”ב א”ה סימן י’ דל”א ע”א). ושכ”כ בעטרת שלמה (קרליץ, ח”א סימן כא סק”ג ד”ה ולפי”ז). וציין לע”ע בפד”ר יא עמוד 68 ובספר שורת הדין ט עמוד קמ שהביאו ראיה לכך שדוקא בנותן אמתלא מבוררת לביה”ד, שהרי רבים מן הפוסקים ס”ל דאף לשיטת הרמב”ם דכופין, הוא רק בנותן אמתלא מבוררת לבית דין, ומאחר שדין האשה הושווה לדין האיש, כמו שכתב הרא”ש בכלל מב, ע”כ בעינן נמי בבעל הטוען מאיסה עלי שיתן אמתלא מבוררת וכמ”ש הצ”צ.
ולדיעה החולקת ציין בהערה 33 לפ”ת סי’ עז, סק”ב בשם הישועות יעקב, וכנה”ג א הגב”י לג שכתב דאם אמר מאוסה עלי אסור לו לישא אחרת מחרם רגמ”ה, ולא העיר שם דרשאי לכופה לקבל גט ואז יכול לישא אחרת, ואפשר דס”ל כהישועות יעקב הנ”ל.
וציין לעיין ברמ”א קיז, יא שהביא בתחילה את תשובת הרא”ש דלא תקן רגמ”ה שתהא האשה עדיפא מאיש ועל כן בנכפית כופין אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בע”כ. ומקור דבריו ממהרי”ק שורש קז, עי”ש שכתב דהשתא היא מאוסה בעיניו ובכ”ז אין כופין. ואפשר שהוא משום שידע מהמום וחי עמה מספר שנים כמבואר במהרי”ק שם והוי מאיס עלי באמתלא שאינה מבוררת וצ”ע. וע”ע בכנה”ג קיז הגב”י ו משכ”ב.
ז. חשש מורדת
דבר נוסף יש להעלות שיש לתת את הדעת על כך הוא שכאשר ישנם מריבות ממושכות בין בני זוג לא יבצר שפעמים מונעים יחסי אישות זה מזו וזו מזה, ויש לכך השלכה רבה. דהנה בסימן עז ס”ב מבואר ברמ”א שיש אומרים (מרדכי בשם ראב”ן) שבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י”ב חודש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת, ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בראב”ן בהגהות ובתשו’ הרשב”א ח”א סימן תס”ח ומהרי”ק שורש סג ענף ה).
וכתב הב”ש סקי”ט: כלומר, בזמן התלמוד משהינן יב”ח, כי אין לו היזק בזה, שהרי יכול לישא אשה אחרת, אבל בזה”ז לא משהינן. וכתב בח”מ, אף ליש חולקין דאין מתירין לו לישא אחרת, מכל מקום מתירים לו לגרשה בעל כרחה ונותן לה הכתובה. לפי זה צריך לומר מה שכתב (הרמ”א בדעה א’) אם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת, היינו לישא אחרת מכל שכן דמתירין לו לגרשה בעל כרחה. ומ”ש בסמוך אחר יב”ח צריכה לקבל בעל כרחה, היינו משום דכבר אבדה כתובה אין לה שום טענה, מה שאין כן תוך י”ב חודש אע”פ שיכול לגרשה בעל כרחה מכל מקום צריך ליתן לה הכתובה”.
ח. גדר אמתלא מבוררת
ועיין בשורת הדין (כרך טז עמוד קסז) פד”ר מבית הדין הגדול, על בעל שטען שמאוסה עליו שבאמתלה המבוררת לבית דין רשאי למנוע ממנה שאר כסות ועונה כדעת הרא”ם, ואין לחייבו להיות עמה. והצורך באמתלה הוא כדי לברר לנו שבאמת ובתמים ישנה כאן מאיסות ולא דברים בעלמא, וכמו שכתב החזון איש שהעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים. ואין כל חילוק אם האיש הוא המאוס או האשה.
אבל כל שאנו משוכנעים שאכן מאיסות ממשית לפנינו ולא מדומה, אין צורך בהוכחות, וכמו שנראה מלשון תוס’ רי”ד (בכתובות סד, א) שכתב: “דכיון דבעלה מאוס בעיניה, אנוסה היא בדבר, ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אין אומרים להבעל לשנוא לה, ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע”פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנוא לו ונתעב עליו”.
והוסיף שם מ”היכל יצחק” להגריא”ה הרצוג, ח”א ב, ה:
“דמאיס עלי הוא לא רק ענין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש. ובזמננו גילו הרופאים מחלה הידועה בשם “מחלת המגע”, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע.
על כן הסיק שם הרב דיכובסקי שכל העומדים בסתירה למאיס עלי, כוחם יפה רק כשאין אנו בטוחים במאיסות. אבל אם אנו בטוחים בדבר, אזי אין בכוחו של שום גורם לסתור את טענת מאיס עלי. ולכן בנידון שם מסיק שאין כל נ”מ מה הם הגורמים האמיתיים לכך: אם דמותה של אשתו המנוחה (מנישואין קודמים) או ההליכים המשפטיים שנקטה נגדו האשה הנוכחית, כיום אין לנו כל ספק במאיסות המוחלטת ובתהום הפעורה ביניהם. וזוהי מאיסות באמתלה ברורה.
ט. חשש עיניו נתן באחרת
והנה לטעון שמא עיניו נתן באחרת, תמיד אפשר לטעון. ומלבד מה שבנידון דידן לא נטען כן בוודאות מפי האשה כלפיו, ורק כשבית הדין שאל אותה אם סבורה כן השיבה: “מי יודע?” כי בעיניה חידה הדבר איך יתכן שהיא כל כך טובה כלפיו ורוצה ומשתדלת בכל מאודה להגיע לשלום בית, ואינו חפץ בה, ושהוא יכול להשאר זמן ממושך ללא אשה.
אם כן, גם אם נחשוש שאולי זהו המניע של הבעל, מכל מקום די בכך שגם יכול להיות שלא זהו המניע אלא המאיסות. די במעשים שנקטה כנגדו בעת מריבה שניתן לראות שאין אלו טענות סרק, ודי בכך שיתכן שאדם לא יכול לסבול את ההתפרצויות של אשתו, ואת ההכפשות הן בבית והן בעבודתו, וכפי שנראתה התנהגותה בתוך כתלי בית הדין, ומעצם הענין שבית הדין מזמינה ולא באה כמה פעמים רק על ידי צו הבאה על ידי המשטרה, והגם שהיא מצויינת וכלילת המעלות בתחומים רבים, כמו אם למופת וכו’, מכל מקום כל שבית הדין מתרשם בכנות טענתו, שאינו אומרה מן השפה ולחוץ, ושגורמים מטפלים הגיעו למסקנה שקשה להביא למצב שבו השלום שם ישרור, אין כל צורך לבית הדין להכנס לדון בהוכחות, וכל שנראה לפני בית הדין שטענותיו יכולות להתקבל על הדעת ואינן חסרות כל בסיס ומדומות בלבד, די בכך שבית הדין יקבל את טענתו למאיסות ולא יוכל לחייבו לשלום בית.
ובפד”ר הנ”ל דנו במאיסות באמתלה ברורה, והביאו שם בהמשך את תשובת הצמח צדק (קלב) שמוכיח שיש להתיר חדר”ג, אלא שסייג בסוף וכתב שזהו להלכה ולא למעשה. ולבסוף בצירוף טעם נוסף שלא זכה להיבנות ממנה, מתיר. ועיין מאמר מרדכי לראש”ל הגר”מ אליהו זצ”ל (ח”א סימן ו) שדן בדבריו ומסיק שאם לא הוכח לבית הדין מאיסות בטענה ברורה ולא הוכרז עליה כמורדת אין להתיר לו להינשא.
ולכאורה בנדון דידן שכבר זכו לבנים ובנות לכאורה אין צירוף, ויש מקום לאסור, אך מפוסקים אחרים ניתן למצוא צירוף, והוא ממה שהביאו בהמשך אותו הפד”ר משו”ת דבר אליהו קלצקין (עג) חשש שיצא לתרבות רעה, וכבר רמז הבעל וב”כ על כך שהמצב המתמשך כל כך הרבה זמן מביאו לכך שאינו יודע אם יעמוד בניסיון, ועלול ללכת עם אשה ללא חו”ק. ועי”ש מה שציטט משם ההקדמה לספר פרדס רימונים לרב יואל כץ מסטמר, תרצ”ו שכתב:
בענין עיגון הבעל, אשר כמה פעמים יעברו ימים ושנים אשר הבעל יושב בצער בלא אשה עבור שנפל במצודת אשה רעה ממות, ואין לו עוזרים ומצילים, כי הרבנים ממקומם משמיטין את עצמן מיראת המשפחה, ואחרים אומרים מה לנו ולצרה זו, ועל כן יתרבה המכשולות אשר כתב בט”ז, אבן העזר, סימן קיט דבזמנינו שיש חדר”ג נמצא שהבעל מעוגן כל ימיו, וזה ודאי שראוי לחוש לעיגון שלו מק”ו דעיגון שלה. והחתם סופר בח”א סימן ה’ כתב, דאם נראה להתיר אני מקיל בפרטים, כי אף שתיקון גדול תיקן הגאון רגמ”ה לגדור בפני הפריצים, עם כל זה כמה חללים הפילו המחמירים בזה יותר מדאי. ושלושה אני יודע שיצאו מן הדת עי”ז ר”ל. ובפרט בקלי הדעת כבזמן הזה בעוה”ר, כתב בשו”ת ברכת יוסף, סימן ב’, דבזה החיוב להקל יותר.
ודברים אלו אמורים ביתר שאת וביתר עוז בתקופתינו…
גם בתשובתו המפורסמת של הגרח”פ (חיים ושלום קיב) שנתן קצבה י”ח חדשים לפירוד בין איש לאשתו, ולאחר מכן יש לכופם להתגרש, כתב בין השאר “כל שנראה לבית דין שהיה הרבה זמן נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ”ז ולתת לה גט שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה”.
כך גם הוסיפו שם בדעת הדברי חיים הכותב שלא רק בשוטה ממש אלא גם בכל שאינה ראויה לדור עם הבעל כדרך כל הארץ, שאין כוונתו עם כל בעל, אלא אע”פ שניתן למצוא בעל עמו תוכל לדור, כל שברור לנו שבעל זה אינו יכול לדור עמה, ניתן להתיר במאה רבנים. ואע”פ שלדעת השו”ת אבן יקרה (ח”ג סימן כד) טענה מבוררת של מאיסות לא מועילה לענין חדר”ג כי אז תתבטל התקנה כי כל אחד יטעון כן, אבל לפי הדברי חיים שהדבר מסור לשיקול דעתם של מאה רבנים והם לא יתירו על נקלה, אין מקום לחשש שהעלה, וגם בשו”ת חבצלת השרון (סימן ו’) דחה את החשש הזה בדרך אחרת.
למסקנה, בפד”ר הנ”ל הוסיפו שבמקרה שלהם יש גם ענין פריה ורביה, וכן משום הרהורי עברה, וחייבו בדעת רוב את הצדדים להתגרש ללא דיחוי ואם האשה לא תסכים לקבל גט, ידון בית הדין במתן היתר נישואין לבעל.
בדעת הרוב היו הרב שלמה דיכובסקי שליט”א, והרב שלמה בן שמעון שליט”א, ובדעת המיעוט היה הרב שמואל שפירא זצ”ל, שכתב שמהעיון בתיקים עולה כי הבעל נמצא בצל אשתו הראשונה וזה גרם להרס חיי המשפחה, ולכן אין מקום היתר לאשה שניה, ועל הצדדים לנהל מו”מ להגיע לידי הסכם גירושין.
ולענ”ד נראה כי אם ננקוט כדעת המיעוט, הרי שאנו מנציחים מצב בלתי אפשרי ובלתי נסבל ללא תקנה וגורמים בכך עולה לבעל. וזה היפך כל מטרת התקנה למנוע ריב ומדון. ואין נראה שצריך בירור מוחלט שישנה מאיסות השוה לכל בוודאות כמו שנקט הדברי מלכיאל ח”ג בסימן קמה (ע”ש שבני זוג חיו יחד בסך הכל חמשה חדשים ועברו ארבע עשרה שנה שלא יכלו לעשות שלום ביניהם והיה מוכן לתת לה כתובה ותוספת ועוד אלף רובל כסף), אלא אמתלה מבוררת לבית דין היא כל שיכול להיות שהוא צודק אף אם אין ודאות בכך ואולי נתן עיניו באחרת. כי להחמיר בכך אין זו תקנתן אלא קלקלתן וכמו שאמרו הלנצח תאכל חרב?!
גם בשו”ת שמע שלמה (ח”ב סימן א) כתב הגרש”מ עמאר שליט”א שכאשר בעל מאס באשתו ואינו יכול לדור עמה בכפיפה אחת:
י”ל דכ”ע יודו שיכול לגרשה בעל כרחה, דיש לומר דלא נחלקו על הרמב”ם אלא מפני חומרת הגט דמן הדין אין הבעל מגרש אלא מרצונו, ואם כפוהו שלא כדין יש חשש של גט פסול, אבל באשה שמהדין מתגרשת בעל כרחה, ורק חרם דר”ג הוא דמונע מלגרשה בע”כ, י”ל דכ”ע יודו שיכול לגרשה בעל כרחה, די”ל דר”ג ז”ל לא החרים בכה”ג, וסברא היא שעיקר התקנה היתה שלא יקח כל אחד את הדין בידו ויגרש את אשתו בכל עת שיכעס וכדומה, אבל בכה”ג שבית הדין בדק המצב והגיע למסקנא שאינם יכולים לחיות עוד ביחד, מסתברא דלא על זה הוא החרים.
וגדולה מזו מצאנו להרא”ם… וא”כ בנ”ד אע”פ שאין לכפותה להתגרש, מ”מ נראה דשרי לומר לה שהיא חייבת להתגרש, אחר שאין עושין מעשה כפיה, וזה לא גרע ממה שהתירו לו למנוע ממנה שאר כסות ועונה. ובפרט בכה”ג שטוען מאיסה עליו, והתבררה טענתו בפני הב”ד, דבזה י”ל שגם החולקים על הרא”ם ז”ל יודו בזה, שהנה הישועות יעקב… אבל לומר לה דחייבת היא להתגרש נראה דפשוט להתיר בלא פקפוק.
וכדאי לראות את כל דבר הגרש”מ עמאר שליט”א שם בהמשך, וכן חזר והוסיף על הדברים בפד”ר אחר שנדפס בשו”ת שמע שלמה (ח”ה סימן כא), ואין צורך לחזור ולכפול הדברים המפורשים שם בטוב טעם ודעת, ובמקרה ההוא ישב עם כבוד הראש”ל הגר”א בקשי דורון שהסכים עמו והיו בעמדת רוב כנגד דעתו של הגר”א שרמן שליט”א, וראה שם את דבריו של הרב שרמן ומה שהשיב הרב עמאר על השגותיו. וע”ע בספר מעשה בית דין לרב מרדכי טלידאנו (א עמוד ג) תחת הכותרת חדר”ג במאיסה עלי.
י. ההכרח למציאת פתרון
ועיין בשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן טו) שמשם נראית בעליל גישתו של הגרמ”פ זצ”ל לכל הנושא למציאת פתרון ולא להנציח את הבעיה ללא מענה, וזה לשונו: “בדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב”ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב”ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב”ד סובר שא”א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב”ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב”ד, יהיה הרשות להב”ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב”ד בדעתן כדין התורה”.
וע”ע שו”ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן ד) על מקרה שהאשה הלכה ונישאה בערכאות עם אחר, שהעלה שאין צריך היתר מאה רבנים, ובזה גם מסתבר כהמקילין שיש גם לומר שהמחמיר הפסיד.
ובדומה לזה עיין שרידי אש (ח”א סימן סג, וכן בסימן סד) במי שאשתו ברחה לאפריקה עם אחר שאין צורך בהיתר מאה רבנים. ומכאן נראה שלא כפי שהחמיר הציץ אליעזר (בחלק כא סימן נו) ע”ש, ועוד לו בשו”ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן מ) אודות חדר”ג לישא אשה על אשתו ולמתן היתר נישואין שכתב:
עיינתי בפסק הדין של ביה”ד האזורי בעיר פלונית מתאריך כ”ו טבת תשמ”ט ונוספות בתאריך ט”ז שבט שהחליט ברוב דיעות למתן היתר נישואין לפלוני, ודעת המיעוט כי אין מקום למתן היתר נשואין. ובמבוקש לאשר כדעת הרוב.
לאחר העיון בחומר שבתיקים האזוריים, ובנימוקי הרוב והמיעוט, והעיון בצדדי ההלכה, נראה לי כי צדק בזה דעת המיעוט, ואין מקום במקרה שלפנינו לנתינת היתר נישואין לבעל ולהתיר חדר”ג בק”ר באשר הוא מעדת האשכנזים והוא.
א) בהיות כי אין בטענות הבעל עילה ממשית מדוע שמאס באשתו שההלכה תחייב עבור כן לאשה לקבל ג”פ ובסירובה לתת לבעל היתר נשואין, ולא משנה על כן מה שזה כבר למעלה מעשר שנים שהבעל מאס בה ולאחר מיכן עזב אותה לאנחות ועבר לגור עם אמו.
ולדברי האשה וטענותיה כי אמו היא הגורמת להפרת שלום הבית בינה לבין בעלה, ודורשת רק שלום בית ושלא יהא כרוך אחר אמו, וצודקת בדרישתה זאת ככתוב: על כן יעזוב וגו’ ודבק באשתו.
ואם עבור כן קללה האשה את אמו – כטענות הבעל – אין לתופסה על כך, כדמובא בבאר היטב אה”ע סימן קט”ו ס”ק י”ד בשם המהראד”ב בתשובותיו סימן נ”ג שמבאר דהנאמר בזה בשו”ע בקשר לכך הוא דוקא כשעושה זאת על מגן, אבל אם מכה אותה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו (ויעו”ש גם בפתחי תשובה סק”י ע”ש), וה”ה איפוא בכל כיוצא בזה.
ב) עוד זאת. יעוין בספר שו”ת שיבת ציון סימן פ”ח (ומובא גם בפתחי תשובה אה”ע סימן נ”ב סק”ב) שכותב, כי לא נשמע מעולם במדינות הללו שיצא מפי בי”ד בשום מקום להתיר חרם רגמ”ה בשביל מחלוקת מקום הדירה אם האשה ממאנת לילך למקום אשר הבעל רוצה לדור שם, והטעם נ”ל כי ע”פ רוב המחלוקת בקביעות מקום הדירה בא מחמת סיבת איזה קטטה אשר נפלה בין הזוג והיה תיגרא ביניהם מקודם וכו’ וכשיש להאשה אמתלא וטענה מבוררת שהיא מתיראה לדור עם בעלה במקומו כי הוא מתקוטט עמה ויש ביניהם נרגן מפריד לפירוד הלבבות וכו’ ומתיראה שהבעל יטמין פח ומוקש לרגלה להרע לה ולהמציא תחבולות לגרשה או לצער אותה עד שתתרצה לקבל גט, אפשר שטענתה טענה ואין לדון בה דין מורדת וכו’ יעו”ש. ובנידוננו, יש ויש ביניהם נרגן ונרגן היא אמו של הבעל וכנ”ל.
ג) מה מאד תואם גם להשוות נידוננו לאל המובא בספר שו”ת דברי מלכיאל (ח”ג סימן קמ”ה), שנשאל אודות אחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו, ומבזה אותו, וכבר עברו ארבע עשרה שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו”כ, והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן, אם יש מקום להתיר להאיש הלז לישא אחרת ע”פ היתר ק”ר למען הצילו מהרהור עבירה.
והגאון בעל דברי מלכיאל ז”ל בתשובתו האריך הדברים אודות מקללת יולדיו דבעי התראה, וכן אודות טענת מאיסה עלי דבעינן טעם מבורר וכו’. וזאת הלכה העלה דחלילה להתיר חרגמ”ה בענינים כאלה דא”כ יהיו בנות ישראל הפקר, ובשביל זה בעצמו תיקן רגמ”ה וכו’, וכי ביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה”ר קלי הדעת נתרבו המואסים בנשותיהם על לא דבר וכו’ יעו”ש באריכות דבריו.
ודון מינה בק”ו לאל כגון נידוננו אשר המקרה הוא כנז”ל באות א, ועל אל בעתים הללו כנ”ז, ויש איפוא לדחות בקשת הבעל למתן היתר נשואין לו, ולא לעבור על חרם דרגמ”ה ז”ל.”
ואחר המח”ר מקרה זה דומה קצת למקרה הנ”ל של התערבות בית הדין הגדול בשיקוליהם של בית הדין האזורי, שהיתה נראית בעיניהם אמתלה מבוררת למאיסות מצד הבעל, לקבל את דעת המיעוט דוקא, ולפק”ד אין להחמיר במצבים מזעזעים שכאלו כנידונו ונידון הדברי מלכיאל כשבני זוג בנתק של למעלה מעשר שנים וזהו מצב בלתי נסבל, העומד כך ללא פתרון, ואין לפני דעתם של רוב חברי בית הדין האזורי ונימוקיהם שסברו אחרת והתירו, אך הדעת נוטה יותר כדעתם, כי המקרה הקשה מדבר בעד עצמו, ובפרט שכאמור כיום אין באמת חדר”ג אלא רק המשך המנהג בלבד ובפרט בארץ ישראל, שזהו גם מקום שלא פשט איסורו וגם מקום אתריה דמרן שפסק שלא היה החרם רק עד סוף האלף החמישי, ואם כן הוא מחוץ לזמנו ומחוץ למקומו.
ובפרט שיש שכתבו שמי שהוא מחוץ לארצות אשכנז, ורוצה לנהוג היתר בדבר אין מוחים בידו, וכן בשלוניקי וקושטא ואנדרינופול ויתר קהילות תורכיה שהיו שם קהילות גדולות של אשכנזים, מעולם לא נשמע שנידו לשום אשכנזי על שנשא אשה על אשתו בפרט שיש בזה ספק ספיקא שמא כבר כלה החרם ושמא לא גזר על היוצאים ממקומם או מטעמים אחרים.
ועיין בשו”ת בית יוסף הנ”ל מעשה שהיה בירושלים בחכם אשכנזי שנשא אשה שניה ולא היה פוצה פה ומצפצף. ועיין בשו”ת מהרי”ל החדשות (סי’ רב, הוצאת מכון ירושלים) שכתב סתם שיכול ללכת למקום שלא פשטה שם התקנה ולשאת אשה על אשתו. ואם כן הרי גם אשכנזי שירצה להקל בדבר יש לו יתד על מה להישען.
ובפרט במקום מצוה ובהסכמת אשתו, עיין בשו”ת גינת ורדים (חלק אבן העזר כלל א סימן ט) שכתב: “וגם מקצתנא דחתימין למטה אנו זוכרים שנעשה מעשה פה ירושלים תוב”ב בזמן הרב זרחיה גוטא ז”ל ובית דין הצדק שהתירו להחכם נפתלי אשכנזי נ”ע עם חתימות ק’ חכמים וגם אחר כך בזמן הרבנים המובהקים שלפנינו התירו פה ירושלים ת”ו להחכם המקובל כמה”ר נתן שפירא שישא אשה על אשתו בחתימות ק’ חכמים וראינו שנשא אשה על אשתו במעמד רבני העיר והיה דר בחצר בית הכנסת של ק”ק ספרדים עם שתי נשיו וזהו מפורסם וזוכרים אותו כמה אנשים מתושבי עירנו באופן דאין שום ספק ופקפוק על זה”.
ועיין שו”ת מהריט”ץ (החדשות סימן רלט) שכתב: “והשתא בנידון דידן ליכא מאן דפליג דכיון דשהתה עשר שנים ולא ילדה ואין לו בנים פשיטא דאינו רשאי ליבטל וישא אשה אחרת על אשתו. ואפילו גם כי הוא אשכנזי לא יבטל מפני חרם רגמ”ה, מכמה טעמי. חדא, דרוב מנין ורוב בנין הסכימו דהגאון לא גזר במקום מצוה. וכבר נדחו דברי מהר”י מינץ… ועוד דלא גזר אלא עד סוף אלף חמישי כמוסכם בדברי קצת הפוסקים האחרונים… וכבר חזקנו זרועותיו פה צפת תוב”ב והורוהו כל חכמי העיר היתר ונשא אשה במעמד כל חכמי הספרדים, וגם חכמי האשכנזים לא נמנעו מלבוא בקהל שבע ברכות, כי אם שרע בעיניהם לפרוץ גדר אשר גבלו ראשונים ושמא ממנה ילמדו להקל אפילו שלא לצורך. וכבר היינו מסובין במשתה בסעודה של מצוה עם חכמי אשכנזים, וישתו וישכרו עמו ואמרו לו אחינו אתה ואין בלבנו עליך שום דבר חשש איסור כי לשם שמים נתכוונת”.
יא. המצב בימינו
המצב הטוב בימינו שאכשור דרא ובארצנו הקדושה כל ענייני הנישואין וגירושין נמצאים בידי בית הדין מכח החוק, נותן לדיין לשקול בצורה אחרת את הדבר מכיוון שהוא בידו. בעל הדין המבקש היתר זה אינו יכול לדלג מעל משוכה זו של בית הדין וכפוף הוא להוראתו. אין באפשרותו לרוץ לאיזה רב המיקל בענין ולומר קים לי כוותיה. ולכן על הדיין לראות לנגד עיניו אם אכן הדבר חמור עד כדי כך שדורש לסגור את חייו של המבקש מלבנות את עצמו בשנית. זו אחריות כבדה שדרוש לה שיקול דעת רציני שכן כל החמרה שלא לצורך על אחרים יש לה השלכות כבדות. כידוע, כל אדם יכול להחמיר על עצמו כמה שירצה אך על הדיין לשאול את עצמו אם זכותו להחמיר באופן כזה על אחרים כשיש פתח הלכתי מוצק להתיר לו ולא לעמוד בדרכו.
ובפרט בדבר שיש מקום לבעל דין לומר שמבקש להקל בעניינו, באיזו זכות יוכל בית הדין לעגנו ולומר לו שרוצה לצאת ידי כל הדעות. אם היה הדבר עניין השייך לכלל, כמו בהיתר לבוא בקהל, באישורי יהדות או ענין של פסולי חיתון, שזהו ענין הנוגע לכלל ישראל ולא לאדם אחד פרטי ניחא, אך זהו ענין פרטי ואישי של אדם הרוצה לצאת ממצבו המסובך, ואם היה חשש חדר”ג הריהו עליו ולא על הכלל ולא על בית הדין, וגם לא עליה, וכמו שכתב ההלכות קטנות (לח ומובא בבאר היטב סימן א אות כ) דתקנת ר”ג אקרקפתא דגברי מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת לינשא שתי אשכנזיות לספרדי אחד, ושכן הורה הרב אורי שרגא. (וסיים שם ההלק”ט: והלכה רווחת ואין פוצה פה אעפ”י שיש לפקפק. (ומינה דלא כהאחרונים שבאוצה”פ ס”ק סא אות ד).
ואמנם מהשואל ומשיב מהדו”ג ח”ב סימן קפה נראה שנקט שעל כל אחד להשתדל שלא יעברו על התקנה, ואולם גם זה כאמור במקום שהתקנה ודאית ולא כשפג תוקפה ולא במקום שאינה נוהגת כלל, שגם המקום כאן בארץ ישראל הוא אתריה דמרן, וגם האיש הוא מבני עדות המזרח, וכל שיש איזה ספק בה שאדם יוכל לומר רצוני להקל, אין לנו זכות להחמיר עליו. וכמו שכתב הבאה”ט שם מהד”מ שאחר האלף החמישי התקנה עצמה כבר כלתה ומאז אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ולכן בכל ספק מעמידים על דין תורה. ועיין בשו”ת ישכיל עבדי הנז”ל בדברי הרב השואל, הרב יעקב נחמה, רבה של קורפו, שיש להתיר מכח ספק ספיקא.
ולכל היותר במצב שישנו דיין שלבו נוקפו מלהתיר בשופי, הריהו יכול לסייג את דבריו בפסק דינו כבכל ענייני איסור והיתר ולומר שהמחמיר על עצמו שלא לשאת אשה על אשתו תבוא עליו ברכה, או שבעל נפש יחוש לעצמו וכיו”ב, אבל לאסור את המותר אין בכוחו.
והאמת אומר ולא אכחד שכמו סע’ר בנפשי בראותי הרבה פסקי דין בעניינים אלו, שהדיינים צריכים כל כך להתחבט ולהתפתל ולהצדיק במקרים קשים ביותר, את האפשרות לשאת אשה על אשתו. ומחפשים הרבה צירופים וסיבות לכך מדוע נאלצו להתיר, וכותבים בסגנון שמשתמע מהם כדבר הפשוט שיש כאן חדר”ג שלא פשוט להתירו. וכאלו מתעלמים מכך שגם לדעת השו”ע והרמ”א שלא חלק עליו, הלכה פסוקה היא שאין היום בכלל חדר”ג ולכל היותר מנהג. (ראה למשל פס”ד לחיוב אשה בגט עקב הטעיה בגיל בספר בכורי גשן לרב גורטלר ח”א עמוד תי, כשנראה מסוף הדברים שמדובר בכלל בני זוג תימנים. וכן בספר טיבו של גט בהרבה מקומות, ובהרבה פדרי”ם ששולחים לנו כדי להצטרף להיתר מאה רבנים, וכואב הלב להיווכח במקרים הקשים של סבל ועיגון של שנים רבות, שהרואה זאת שואל את עצמו מדוע המתינו זמן כה רב ועל מה ולמה בוששו עד כה).
ובפרט שפעם היה אדם יכול על דעת עצמו לשכור סופר ולהעמיד שני עדים ולזרוק לה את הגט בלי להתחשב בכך שאינה רוצה לקבלו. אבל הרי איננו רוצים שתהיה הפקרות כזו וכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו, ואנו רוצים שהדברים יהיו מסודרים כהלכה וכדין בבית הדין דווקא, אך למה לא נאפשר לאדם לשאת בצורה מסודרת, ומה עדיף, שיערוך לעצמו קידושין פירטים או שיחיה עם ידועה בציבור?
ועל כן כיוון שהיום הכל ממוסד ומבוקר על ידי בתי הדין, ואדם לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו בנישואין וגירושין, ממילא אין חשש לפריצים והוללים המתעללים בנשותיהם שלא כראוי, שלהם חשש ר”ג כמ”ש הרשב”א, ועל כן במקום שניתן לאפשר לאדם לשאת אשה על אשתו ללא מניעה הלכתית כאמור, אין לנו ואסור לנו למנוע זכות זאת ממנו. והחמרות שלא במקום סופן שמביאות לידי קולות. ובל נשכח שכל כולה של התקנה הייתה למניעות קטטות, וזיל בתר טעמא. ובמניעת השחרור של בני זוג אשר רבים ביחד תדיר, ובכפייתם לדור בכפיפה אחת אנו מרבים קטטות במקום להרבות שלום בעולם, וכמו שרמז בעה”ט בפסוקים “ויפרדו איש מעל אחיו. אברם” (בראשית יג, יא-יב) ס”ת שלום. לומר לך כדי לעשות שלום נתפרדו.
אולי רק בדבר אחד קטן שתוקן באופן חלקי אפשר קצת להתנחם, שנמנע הסרבול במתן היתרי נישואין שהיה צורך בחתימות של שני הרבנים הראשיים לישראל בעבר, ונשתנה החוק שדי בחתימת הרב הראשי המכהן כנשיא בית הדין הגדול. וראה על כך ביבי”א (ח”ז א”ה ב אות ח) ששמח על השינוי, ומיד עם התקבלו חתם על היתר של כל התיקים שהצטברו, והביא חיים לעולם לאותם שהיו מעוכבים מפו”ר.
וע”ע בפד”ר בית הדין הרבני הגדול “חיוב גט בגין פירוד ממושך” (נדפס בספר אבני משפט י כולל יד ברודמן בעריכת מאיר ברקוביץ) של הרבנים שרמן איזרר ושינפלד. ושם כותב הרב שינפלד על דברי הרב שרמן שדחה את חיוב בית הדין האזורי לחייב את האשה בגט:
לענ”ד את העובדות בתיק זה יודע ביה”ד האזורי טוב יותר מאשר ביה”ד הגדול. בביה”ד האזורי התקיימו הרבה יותר דיונים מאשר בביה”ד הגדול, ובעיקר, ביה”ד האזורי קיים כמה שיחות בנפרד על כל צד ועם הצדדים שלא בנוכחות באי כוחם, וכן עם בני המשפחה ויש להם משקל רב בהערכת ביה”ד את המצב העובדתי לאשורו.
לכן יש לקבל את חווה”ד של ביה”ד האזורי שכתב בפס”ד האחרון קיץ תשס”ז:
יודגש שאין אנו יכולים להצביע על א’ מהם כאשם במצב שנוצר, אלא הנתק והפירוד ביניהם נובע מכורח הנסיבות של הצדדים שאי אפשר לרפאותו ולהעלות להם ארוכה, כך שתביעת הבעל לגירושין היא הרבה מעבר לטענת מאיס עלי שהגדרתה אונסא דליבא, כפי שכתב הבית יעקב בפי’ על תוס’ ד”ה אבל אמרה מאיס עלי (כתובות סג, ב). אמנם האשה טוענת פורמלית ש”ב אך כאשר שומעים בפירוט את מסכת חייהם כאשר היו במשותף, יגיע כל אחד למסקנא שהפירוד ביניהם הוא לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם נפשית, כך שאנו נעשה עוול לשניהם אם ניתן למצב כזה להמשיך לאורך ימים, בתיק זה מפאת מכובדותם של הצדדים נמנענו מלהעלות את כל טיעוניהם בכתב, כך שיתכן כשיוצג התיק לערעור בפני כבוד הגאונים חברי ביה”ד הגדול שליט”א יגיעו למסקנא שונה. אך אנו משוכנעים שעשינו כל אשר לאל ידינו…
הנה כב’ ביה”ד האזורי עצמו מדגיש שלא כתב את כל הטיעונים ששמע מפי הצדדים וזאת על מנת שלא לפגוע בכבודם. והואיל ואנו מכירים היטב את חברי ביה”ד ואת ניסיונם רב השנים בביה”ד אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים ששקלו היטב כל מילה לפני שכתבו את פסה”ד.
הם מציינים שיתכן שבגלל שלא כל הטענות נכתבו בפסה”ד, יגיע ביה”ד הגדול למסקנה שונה, ואע”פ כן החליטו שלא לכתבם. לאור זאת קרוב לוודאי שאנו נעשה עוול לשני הצדדים אם נסמוך על הדברים המעטים שנאמרו בפנינו, ונתעלם ממסקנת ביה”ד האזורי שמדובר בהרבה יותר מאשר טענת ‘מאיס עלי’ מצד הבעל וב’פירוד נפשי’ של שני הצדדים זמ”ז.
וראה בפד”ר ה’ עמ’ 294, פס”ד של הגר”י הדס ז”ל, הגרי”ש אלישיב שליט”א והגר”ב זולטי ז”ל, שכתבו, שהקביעה העובדתית (אם האשה מאוסה על הבעל) מסורה לביה”ד האזורי, לפי שיקוליו וראות עיניו, ולכן אין בידם לשנות את קביעת ביה”ד האזורי “עם כל ההיסוס שבדבר”.
וכן בפד”ר ז עמ’ 113, פס”ד של הגרי”ש אלישיב שליט”א והגר”ב זולטי זצ”ל, החזירו את התיק לבירור בביה”ד האזורי, האם כוונת האשה בסירובה להתגרש הוא מנקמנות גרידא או שכוונתה באמת לשלו”ב, ולא סמכו על מה שנאמר בפניהם בביה”ד הגדול.
יתר על כן, למעשה אין לבי”ד הגדול להתערב בקביעת העובדות. על פי תקנות הדיון יש שלוש עילות להגשת עירעור (תקנה קלה): ו. טעות בהלכה. 2. טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות. 3. פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון. וראה שוחטמן, סדר הדין, עמ’ 463, שאין להגיש ערעור שמשמעותו, הכחשת העובדות שביסודו של פסק הדין. כשם שאין ביה”ד הגדול מתערב בממצאים עובדתיים אחרים של ביה”ד האזורי.
ושם עמ’ 450 הערה 32, דעת הרב הרצוג זצ”ל, שכל כוחו של ביה”ד הגדול הוא רק לפי התקנות והחוק, ואין לו שום סמכות הלכתית לבקר את פסקי הדין שלא במסגרת התקנות. וראה שם הערה 33 פס”ד של ביה”ד הגדול בהרכב הרבנים הגר”י הרצוג, הגר”ע הדאיה והרי”מ בן מנחם ז”ל.
וע”ע פד”ר ביה”ד הגדול (מהרבנים גורן, קאפח ואליהו הנדפס בספר עדות ביהוסף סימן מט “גט או היתר נישואין במאוסה ואלימה”) שדנו שם בשיטת מהר”ח פלאג’י ובטענת מאיסה עלי והעלו במסקנות בין היתר בדיעה הראשונה באות א: “יש דעה שבזמן הזה שאין נושאים שתי נשים, לא צריכים לחכות י”ב חודש במורדת, אלא אפילו תוך ד’ שבתות ואף כשמונעת ממנו עונה אחת בלבד, יכול לגרשה, ואם אינה רוצה מתירים לו לישא אחרת, ושהיית י”ב חודש אינה אלא לענין פיטורו מכתובתה. ויש חולקים על כך ואומרים שגם בזמן הזה ממתינים במורדת י”ב חודש, ורק לאחר מכן כשהיא ממשיכה לעמוד במרדה, יכול לגרשה בעל כרחה, או מתירים לו לישא אחרת”.
ושם באות ו: “בעל הטוען על אשתו שהיא מאוסה עליו ונפרד ממנה זמן רב ויושב גלמוד, וניכר לכל שיש לו אמתלא אמיתית, סוברים פוסקים רבים שיכול לגרשה בעל כורחה או שמתירים לו לישא אחרת ע”י ק’ רבנים”.
ובאות ז: “זוג שאינו חי בשלום שנים רבות, אף כשהם גרים בנפרד ואין שום סיכויים לשלום ביניהם, אין מן הדין לכוף אותם להתגרש לא את האיש ולא את האשה אא”כ יש סיבה המחייבת כפיה לגט”.
ובמסקנות הדיעה השניה באות ב: “יש סוברים שבאשה הרעה בדעותיה, התירו לגרש בעל כרחה”. ובאות ג: “בטוען על אשתו שמאוסה עליו באמתלה מבוררת אין חדר”ג”.
ומשתי הדעות הללו נראה שהגיעו למסקנה שונה מזו של הדיעה השלישית שלפיה (שם אות ו) “1. בעל הטוען על אשתו שהיא מאוסה עליו, אין לקבל אמתלאותיו בלי הוכחות ברורות כי יש לחשוש שמא עיניו נתן באחרת. וכמו שאנו פוסקים באשה שטוענת על בעלה שהוא מאוס עליה, שאין כופים אותו לגרש אותה משום חשש גט מעושה, ושלא כדעת הרמב”ם, כך אין כופים אותה לקבל גט ולא מתירים אותו לישא אחרת בגלל טענה זו משום חדר”ג. 2. י”א שבטענת מאוסה יכול הבעל לפטור את עצמו ממזונותיה, אבל אין זה אלא לגבי ממון מכיון שהוא המוחזק אבל לא לגבי גירושין או לגבי נישואי אשה אחרת, שהיא המוחזקת.
והמילים הללו “או לגבי נישואי אשה אחרת, שהיא המוחזקת” כנראה כתב העורך מדעתו, ואין להם טעם, וכי ניתן לומר שהיא מוחזקת שלא ישא עליה, ובדברי הפס”ד עצמו אמנם כתב כן רק ביחס ללגרשה בעל כרחה, וגם בזה דוחק הוא לנקוט בלשון זו, וגם אין נראה ששייך לומר כן אלא אם כן היה היום באמת היה נוהג דין חדר”ג המקורי, עכ”פ במה שכתבנו לעיל נראה שיש די כדי לסבור אחרת שדי בטענת מאיסות כדי לאפשר לגרשה בעל כרחה ושאין לחשוש סתם שעיניו נתן באחרת ואין צורך בהוכחות ברורות לאמתלאותיו כל שהן סבירות ומתקבלות לעיני בית הדין.
פד”ר נוסף בנושא שלנו ניתן למצוא בספר ביכורי אשר (ח”ב סימן יז) לרה”ג מסעוד אלחדד שליט”א, אשר גם בו בית הדין האזורי כתב לסיכום שהאשה חייבת לקבל את גיטה. פס”ד זה ניתן ברוב דעות. לדעת המיעוט, ממליץ בפני האשה לקבל גיטה. ולאור זאת יצאה ההחלטה שקובעים תאריך לסידור גט, ואם האשה לא תקבל ג”פ באותו יום ינתן לבעל היתר נישואין. ואם האשה תסכים לקבל ג”פ ותדרוש כתובתה ידון בית הדין ויפסוק.
גם על פסק זה כצפוי היה ערעור, וגם הערעור נדחה ברוב דעות. בדעת המיעוט היה הרה”ג יוסף נדב שקיבל את הערעור, “ואין לחייבה בגט נגד רצונה, ואולם הואיל ובנסיבות הקיימות לא נראה סיכוי לשלום בין הצדדים, הדרך היחידה שנותרה היא שעליהם לנהל ביניהם מו”מ…”
בדעת הרוב היו הרה”ג עזרא בר שלום והרה”ג שלמה בן שמעון שכתבו בין היתר שמקבלים את דברי בית הדין האזורי:
הגם שיתכן והאשה לא אשמה כל כך בתחילת הפירוד, מ”מ המצב הזה שנוצר שאין שלום ואין גירושין לא יכול להצדיק המשך מצב זה לאורך ימים וכו’. וניתן להדגיש כי הטענה שכיום יש לו אשה אחרת אינה משנה את קביעת הדין מאחר ולא הוא היה גורם הפירוד שהרי שלוש שנים הראשונות של הפירוד לא היתה לבעל אשה אחרת.
והנה כיון שביה”ד שדן בעניינם זה זמן הגיע למסקנה זו שאי רצונה בגט הוא נקמנות היאך נוכל לסתור דבריהם, וחזקה שהם בדקו היטב והגיעו למסקנה זו, וע”כ אין בידנו לבטל פס”ד…
ועוד כי היתר הנישואין ניתן על ידי חברי כל בית הדין, דהיינו אף לדעת המיעוט שלא חייב בגט גם זאת פסק שיש לתת היתר נישואין לבעל, ובודאי טעמו ונימוקו עמו מאחר ואין השלום שורר ביניהם ולנצח תאכל חרב, ע”כ מצא לנכון להזדקק ולהצטרף עמם במתן היתר נישואין לבעל.
יב. האם ניתן לחייב אשה לקבל גט
נמצאנו למדים מכל זאת שלמרות שיש שסברו שקודם יש להוציא חיוב על האשה לקבל את גיטה ורק אחר כך לתת היתר נישואין, שאין הדבר כן, ואף ללא חיוב האשה בגט יכולים לתת לבעל היתר נישואין אם רואה ביה”ד טעם נכון לכך.
וכן מסתבר, כי באמת מבחינה עקרונית לא יכולים לומר שהאשה חייבת לקבל גט, כי אין עליה חיוב הלכתי כזה, שכן היא המקבלת ולא הנותנת, ומן הדין צריכים רק את הסכמתו של הבעל ולא של האשה. אלא, שבמקום שיש על הבעל מצוה או חובה לגרש, ניתן להשליך גם על האשה חיוב לקיים דברי חכמים ולהשלים הפירוד ע”י קבלת הגט. וכן, בגלל הענין של חדר”ג השתמשו בביטוי זה כלפיה, כשהכוונה בעצם שאם בית הדין החליט שהבעל אינו מנוע מלגרשה בעל כרחה – הרי שעליה לקבל את גיטה. ואם דווקא היו רוצים יכלו לזרוק לה גיטה בתוך ד’ אמותיה ואין אנו דורשים את הסכמתה לקבלת גיטה, אלא שמכיון שלא נוהגים כך ולא זורקים היום לאשה גט בחצרה והגט מתבצע רק בין כתלי בית הדין, גם הם לא מכריחים אותה לקבל בעל כרחה אלא מזמנים אותה לקבלת גט, אם תרצה תקבל ואם תסרב – הרי שמתירים לו לשאת עליה מבלי להכנס לעימות עמה.
והדבר מפורש בשו”ת הרשב”ש סימן תיא שכתב: “שהיכן נמצא כדבר הזה שבמקום שאין בו מצוה ולא חובה שיזקקו בית דין לכפות האשה לבוא לקבל גיטה, אין בזה הלכה ברורה ולא יושר סברא אבל השכל והדעת יחייבו היפך זה”.
(וע”ש שדן במי שהתחייב לזון את חמותו ורצה להתגרש אם החיוב ממשיך. ודן בסיבות לגירושין ומחלקן לארבע קטגוריות: א. אשה שאסור לגרשה, כגון אשתו ראשונה שלא מצא בה ערות דבר, שאין בית דין נזקקים לכוף אותה להתגרש, ואם עבר וגירש הגירושין כמובן חלו אך הבית דין הזה ההדיוט שסייעוהו חייב נדוי. ב. אשה שמצוה לגרשה, כל שיש בה דבר פריצות או חשש זנות (ולא כלל כאן כהרמב”ם פ”י הכ”ב והשו”ע גם “רעה בדעותיה”) שכופין אותה לבוא להתגרש. ג. האשה שחייבת להתגרש בשהה עשר עמה עשר שנים ולא ילדה או מוכה שחין, שהבית דין כופים את שניהם להתגרש. ד. שאין בגירושיה לא מצוה ולא עברה, כגון אשתו שניה שאין בה לא ערוה ולא דבר אלא כעין הקדיחה תבשילו או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה, שאין חובה ליזקק לו. ומבאר שמה שאמרו שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה אין הכוונה בעכל כרחה אלא שלא צריך רצון כמו אצל האיש, ואם זרק לה על כרחה הרי היא מגורשת אבל אין הכוונה שביד דין מכריחים אותה להתגרש).
גם בשו”ת דברות אליהו לרה”ג אליהו אברז’ל (ח”ד סימן ל, וכפולים בלשון דומה בקיצור בח”ה סימן מג) מקרה דומה לשלנו, ש”בני זוג מסוכסכים זה שנים רבות, וכל הנסיונות במשך השנים שעברו להביא את בני הזוג לשלום עלו בתוהו, ומכל החומר המצטבר בתיק מצטיירת מסקנה מצערת שאין שום תקוה לשלום בין בני הזוג החיים זמן רב בסכסוך ופירוד, ומה שהאשה מבקשת שיבוא השלום ביניהם נראה לבית הדין כתקות שוא” והוא מאמץ את דברי הגרח”פ ולא כדעת מי שהיו בבית הדין הגדול וסברו אחרת, ובסיום הפסק ניתנה החלטה שעל האשה לקבל את גיטה, ואם לא תסכים, בית הדין יתן היתר נישואין לבעל לאחר השלשת גט.
וכך היה שהצדדים הוזמנו והאשה סירבה לקבל את הגט ובית הדין נתן החלטה להתיר לו לשאת אשה על אשתו ולהשליש ג”פ, ועל זה חתמו הרה”ג מישאל דהאן, ציון אלגרבלי ואליהו אברז’ל.
ונוספה שם פסקה מעניינת העומדת בניגוד לכאורה למה שהבנו עד כה מדעתו של הגר”מ אליהו זצ”ל, “פסק הנ”ל הועבר לעיונו של מרן הגר”ם אליהו שליט”א הראש”ל הרה”ר ונשיא בית הדין כמתחייב בתקנות. ובא בהסכמה עמנו להתיר להנ”ל לשאת אשה על אשתו”.
אשר על כן לאור הנ”ל בית הדין בהחלטתו הקודמת לא השתמש בלשון חיוב על האשה אלא שכתב שעליה לקבל את גיטה. ואין זו המלצה גרידא, אלא שבית הדין סבור שזהו הצעד המתבקש מצידה שבו היא צריכה לנקוט, ואם אינה רוצה (כי לא מתאים לה להיות בסטטוט של “גרושה” או מכל סיבה אחרת, וגם אם באמת ובתמים היא חושבת שגדול השלום וחפצה עז לעשות שלום בית, וכמובן רק בתנאים שהיא מציבה לו שאז תואיל ברוב חסדה להכניסו שוב לבית, כי אם יאמר למשל שהאוכל של גיסתו היה טעים יותר, (ראה תמלילי פרוטוקול) הרי שלא תעבור בשתיקה על פשע בל יכופר זה ומציבה תנאים לכך, הרי זו אלימות בדרגה מסויימת לכפות עצמה עליו בכח), הוא לא חייב להיות כבול אליה לצמיתות ויקבל היתר נישואין.
ומכיון שיש הסבורים שכל עוד לא ניתן חיוב בגט לאשה אין להוציא היתר נישואין, וכן הנוהל המקובל בבתי הדין, הרי שהפעם בית הדין ישתמש בלשון חיוב, וכפי שנתבאר בדברי השמע שלמה שלמעלה שתקנת רגמ”ה היא שלא לגרשה בפועל בעל כרחה, אבל לעשות דברים שגורמים לה להתגרש לא אסר, וא”כ מותר לומר לה שהיא חייבת להתגרש, ובפרט במקום שהתבררה טענתו בפני בית הדין שאז י”ל שגם החולקים על הרא”ם יודו, וכמו שכתב הדבר אליהו המובא באוצה”פ סימן א ס”י סקע”ג אות טו.
וכן העלה כנ”ל הרב יאיר בן מנחם בספרו יאיר משפט סימן א ס”י אות כז, שבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו ואנו בטוחים במאיסתו, רשאים בית הדין לומר לה שחייבת להתגרש, ואם תסרב נראה שאף ניתן להתיר לו לשאת אשה עליה בהיתר מאה רבנים.
ואסיים בדבריו הנוראים של החת”ס שהובאו לעיל (א”ה א ד) “כי אע”פ שתיקון גדול תיקן הגאון רגמ”ה לגדור בפני הפריצים, מ”מ כבר רבים חללים הפילו המחמירים בזה, ושלושה אני יודע שיצאו מן הדת על ידי זה רחמנא ליצלן”. וע”ע ברב פעלים ח”ב סימן יג שלא מן השם הוא זה להניחו בלא אשה (ראויה), וירע לו מצד הנפש ומצד הגוף, וזה פשוט ואין צורך להאריך בו.
ובשו”ת רבינו יוסף מסלוצק (אבן העזר סימן נו) כתב שלהחמיר בעיגון איש, זו נתינת יד לעבירה בקום עשה. ועל כן חיובא רמיא על כל בית דין וב”ד (כמ”ש היבי”א ח”ז א”ה ב בסוף ההערה שלמטה), שכאשר רואים מתוך המקרה המגיע לפניהם שיש להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו, שלא להתמהמה בדבר ולא להשהותו ולא לעגנו אפילו יום אחד מיותר, ולמהר ולהחיש להתירו מכבליו ולעמוד להגנתו ולא להוסיף מכאוב על מכאוביו הרבים בלא”ה, וה’ הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים.
ובנידון דידן שכאמור, מדובר בבני זוג מבני עדות המזרח, אין צריך כלל לכל הנ”ל, ובודאי שיש להיענות לבקשתו להתיר לו לשאת אשה על אשתו, בלי צורך בהיתר מאה רבנים, רק שישליש לה את גיטה וכתובתה, שתקבל אותה אם תבוא אחר כך ליטול את גיטה מיד שליח בית הדין.
ואמנם ישנם שני פסקי דין של אאמו”ר, הגאון רבי עזרא בצרי שליט”א, שדחה מתן היתרי נישואין, אך טעמו ונימוקו עמו כנראה למעיין היטב בגוף התשובות, שהיה זה במקרה אחד (בתשובותיו שערי עזרא ח”א סימן קח ונדפס בפסקי דין רבניים כרך י עמוד 249) משום שהבעל ידע וקיבל את מחלתה של אשתו (הנכפית באופן קל ושאין סכנת הידבקות ממנה) לפני הנישואין, והייתה אפשרות לרפואתה, וניכר לבית דין שרק אחר עשר שנים שחיו בטוב נתן עיניו באחרת ובא בטענה של מחלתה, ובעלילות שאינה מתפקדת כראוי.
וכן במקרה אחר (בשו”ת שערי עזרא ח”ב סימן קכ פסק דין בתיק שראשיתו משנת תשל”ב) שגם שם מנע היתר נישואין משום שהאשה לא עשתה דבר, והבעל הוא שנתן עיניו באחרת. וע”ש בתשובת הגינת ורדים (יו”ד כלל ג סימן ד) שהביא, שאע”פ שהגורם הוא הבעל, אם רואים שארכו הימים ואין סיכוי לשלום יכולים להתיר לו לשאת אחרת אף שנשבע כנהוג. וישנם כמובן מקרים אחרים שנתן היתר לשאת על אשתו כמו במקרה של נשתטית (בשערי עזרא ח”ג א”ה סימן א) ועוד.
שו”ר פסק דין מבית הדין הגדול בפני כבוד הדיינים הרב שרמן, הרב מצגר והרב אלגרבלי (תיק מספר 7639-21-1 מתאריך כ”ב באייר תש”ע) שבו נפסק בדעת הרוב לדחות את דרישת הבעל לחייב את אשתו בגט כיוון ששורש הבעיה היה שנתן עיניו באחרת. וראה כל מה שכתב הרב אלגרבלי בדעת המיעוט, שכיוון שלמעשה טוען מאיסות והפירוד ממושך זמן רב אפשר לחייבה בגט, ומהטעם שהלנצח תאכל חרב. ודברי הגינת ורדים הללו, תנא דמסייע ליה. וראוי לעיין בכל דברי הגינת ורדים במקורם שם שמוכח מדבריו שאפילו בבעל שנתן עיניו באחרת וממנו החלו הבעיות, בכל אופן לאחר שארכו השנים ולא היה נראה שיחזרו לשלו”ב, התיר לו לשאת אחרת.
ובשו”ת שארית הפליטה לרבי אברהם הכהן מסאלוניקי (סימן כו) דן בראובן שאשתו מרדה בו או אמרה מאיס עלי או כל מיני אפנים אחרים אם יש התר למה שנשבע שלא ישא אחרת עליה. ומשיב כי השואל חש רק על איסור השבועה ולא על חדר”ג ובצדק, שהרי מרן כתב שלא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים רק עד סוף האלף החמישי. והגם שהרמ”א הביא חולקים, מ”מ כתב הפמ”א (ח”ב סו) כתב שבעיר הזאת וכיוצא לא קבלו חרם רגמ”ה, ונסתייע ממהרשד”ם חי”ד סימן קס שכתב ועל כן אמרתי שעכ”פ צדקו דברי הר”ן שכתב שדבר זה תלוי בחכמי אשכנז כי להם היתה הגזירה הזאת ולא נתפשט במקומות אחרים (יש לשים לב איך הבין ומשתמש בדברי הר”ן להיפך לגמרי ממה שהבינו אחרים), וא”כ לענין חשש גזרתו שלא נתפשט רק בין האשכנזים אין לחוש, וכ”ש במה שהגזרה הזאת מסופקת מאד כו’, ע”ש כל דבריו בטוב טעם והשיג על מי שהאריך בחרם רגמ”ה אם יש התר, שהרי אם הוא ספרדי הוא לא קשור כלל לחרם זה.
ומה שראו בפ”מ בתחילה שהן ולאו ורפיא בידיה בסוף חזר בו בסימן קיז בתשובה המאוחרת כחמש עשרה שנה לאחר התשובות הקודמות. ואמנם המעיין ביד אהרן יראה ששיער שחזר בו ולא כתב כן במוחלט.
והיות שלא רציתי להאריך יתר על המידה אסתפק בכמה ציונים נוספים לעיון מבלי להביא את דבריהם. ע”ע במקוה המים (ח”ה א”ה סימן ד) לרב משה מלכה, ובשמש ומגן לגר”ש משאש (ח”א סימן טז), ובספרו תבואות שמש חיו”ד עט, ובאגרות ראי”ה סימן תרי”א, ובשרידי אש (ח”ג סימן א), ובשו”ת משנה הלכות לרב מנשה קליין (מדור התשובות ח”ט סימן רצז), וע”ע בשו”ת מהרש”ם (ח”ג סימן צג), שבטוען מאיסא עלי, מהראוי להתיר לגרש בעל כרחה. וכתב עוד (בח”ב סימן ס) שאפילו עיגון מביאה אחת נחשב עיגון.
ואחתום בציון לדבריו המתוקים של מו”ז ועט”ר, המקובל האלקי ח”ר יהודה פתייא זי”ע ועכי”א, בפירושו מתוק לנפש על הסבא דמשפטים (דק”ט ע”א עמוד סג אות ו), בפנייתו הנרגשת לדיינים שלא לעכב בידי חשוכי בנים החפצים לשאת אשה על נשותיהם, וההזהרה החמורה שכתב שם שעתיד אותו אדם לתבוע את הדיין המעכבו בעולם העליון, ובספרו מנחת יהודה (פרשת משפטים אות נב). ע”ש.
בהא נחתינן ובהא סלקינן דזאת תורת העולה מכל הנ”ל:
א. בית הדין מחייב את האשה בקבלת הגט.
ב. לקבוע תאריך לסידור גט, ואם לא תאבה האשה לקבלו, בית הדין יתיר לבעל את השבועה, ויתיר לו לשאת אחרת אף ללא הסכמתה, ואין צורך בהיתר מאה רבנים, רק שישליש בבית הדין את הגט והכתובה.
הרב משה בצרי
בתאריך ב’ ניסן תשע”ד 2/4/2014, הבעתי את דעתי שבתיק זה, אין מקום לחייב את האישה להתגרש. צורפו נימוקים לעמדתי זאת. דעתי הייתה דעת מיעוט.
מתוך כלל הנימוקים, ברצוני להתייחס ל-ג’ נימוקים עיקריים:
א. הבעל טען, שהאישה איננה מעוניינת בשלום בית, וכל מטרתה להחזיק את הבעל כמשענת כלכלית.
ב. כתבתי בנימוקים, שהתרשמותי מכנות רצונה של האישה לשלום בית.
ג. שיטת הגר”ח פלאג’י שלאחר פירוד של י”ח חודש יש מקום לכפות גט, ולחילופין לתת היתר נישואין. כתבתי בין שאר הנימוקים, שמאחר והיה ניסיון לשלום בית בחנוכה באותה שנה, דהיינו, כ-4 חדשים קודם להחלטה, אם כן, לא מדובר בפירוד של י”ח חודש, ממילא, אין מקום לדון בשיטת הגר”ח פלאג’י שאיננה בתוקף במקרה זה.
ד. מאחר ולמרות טענותיו הקשות של הבעל, הסכים מספר פעמים לחזור לשלום בית, כולל ההסכמה לחזור בתקופת חג החנוכה של שנת תשע”ד, מטילה ספק בנחרצותו של הבעל להתגרש, ועל כן, אין מקום לדון בחיוב בגט, כאשר לבעל בעצמו לא ברור שאכן הגירושין זאת הדרך היחידה והצודקת במקרה זה.
לאחר ההחלטה הנ”ל, התקיימו שלושה דיונים. בכל הדיונים, הבעל חזר על עמדתו הנחרצת להתגרש, ואלו האישה חזרה על עמדתה הנחרצת לשלום בית. האישה טענה שהיה ניסיון של הבעל לקיים עמה יחסי אישות והבעל הכחיש בתוקף.
לאחר עיון נוסף ולאחר שמיעת הצדדים בדיונים, הגעתי למסקנה שונה מהאמור לעיל ב-ג’ הנימוקים.
בעניין נימוק א’: אמנם האישה חזרה בכל הדיונים על נחרצותה לשלום בית, אך בפרט לאחר הדיון האחרון מתאריך כ”ז טבת תשע”ה 18/1/2015, התרשמותי איננה כזאת. האישה נשאלה בדיון האחרון, אם מוכנה לשלום בית כולל חזרת הבעל לבית המשותף. האישה ענתה שאיננה מוכנה אלא אם הבעל יעמוד בתנאיה. לדעתי, אישה שכל כך רוצה שלום בית, כאשר הבעל כל כך רוצה להתגרש, אמורה להסכים לשלום בית ללא תנאים כלל. העובדה שהאישה מדברת “גבוהה” על שלום בית, ובפועל, לא מוכנה שהבעל יחזור לבית אלא לפי תנאיה, אינו מבטא רצון אמיתי לשלום בית, ואולי אכן צודק הבעל, שהאישה כלל לא מעוניינת בבעלה לחיים משותפים כבעל ואישה לכל דבר, אלא מעוניינת בו כמשענת כלכלית בלבד.
בעניין נימוק ב’: בשיטת גר”ח פלאג’י. בהחלטה הקודמת, הצדדים היו בנפרד לחלוטין כ-ד’ חדשים. כיום הצדדים בנפרד לחלוטין כ-כ’ חדשים, בעוד שדעת הגר”ח פלאג’י שלאחר פירוד של .י”ח חדשים, יש לכפות גט. מכל האמור, אחד הנימוקים שכתבתי בהחלטה הקודמת, שהצדדים בנפרד זמן קצר בלבד, אינו בתוקף.
בעניין נימוק ג’: כאמור לעיל, הפירוד הממושך המוחלט של כמעט שנתיים, ובפועל, הפירוד של שנים רבות (עם חזרות קצרות לשלום בית שלא צלח), ונחרצותו של הבעל להתגרש בכל הדיונים האחרונים, מביאה אותי למסקנה, שאכן, מבחינת הבעל אין דרך חזרה והמצב בלתי הפיך, ורצונו להתגרש הינה כנה וללא תנאי.
לאור כל האמור, אני מצטרף לדעת חברי, שעל הצדדים להתגרש והאישה חייבת להתגרש, בכפוף להבטחת זכויותיה הממוניות.
הרב אהרן דרשביץ
נפסק כאמור לעיל.
ניתן ביום ה’ באב התשע”ה (21/07/2015).
הרב אליעזר איגרא – אב”ד הרב אהרן דרשביץ – דיין הרב משה בצרי – דיין