ב”ה

תיק ‏1050047/1

בבית הדין הרבני האזורי אשקלון

לפני כבוד הדיינים:

הרב דוד דב לבנון – אב”ד, הרב צבי בירנבוים, הרב יעקב מאיר שטיינהויז

המבקשת:       פלונית              

הנדון: היתר נישואין לאשה שנטען עליה שנתקדשה, קיבלה גט לחומרא
ומבקשת להינשא בתוך ג’ חדשים

פסק דין

תיאור המקרה

אשה עולה חדשה ממרוקו בקשה אישור יהדות ורווקות. לאחר שביה”ד אישר את יהדותה ורווקותה הגיע אדם לביה”ד וטען שהוא קידש אותה במסיבת רעים אצל חבר לפני עדים ואמר לה “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו”י”, ושיש לו עדים שיכולים להעיד שראו את הקידושין.

האשה הכחישה את דבריו ואמרה שהיא לא קיבלה טבעת במסיבה, אלא כשירדו לאוטו לנסוע, והטבעת ניתנה לה במתנה ולא לפני עדים.

חשוב לציין את הרקע הקושר בין האשה והטוען הנ”ל לצורך אומדן הדעת בשאלת אמינות דבריהם.

האדם הטוען אומר שהוא קידש אותה כדי למנוע ממנה מלהתחבר לאנשים שאינם הגונים, ואף חשש שהיא תידרדר ותתחבר לערבים, ולכן פרש חסותו עליה, הכניסה לביתו, והיא גרה אצלו שלוש שנים.

לאחר חקירות ודרישות הוא אמר שאף קיים עמה יחסי אישות. יצוין בזה שהאשה היא בת 22 והטוען מעל גיל 70 (בת”ז שלו נרשם שנולד ב-1943), וביה”ד רואה במעשה זה של הטוען מעשה חמור ביותר של ניצול מיני של נערה תמימה תמורת התמיכה שתמך בה לדבריו, ובכך בוודאי גרם לה נזק נפשי שקשה לשערו.

האשה אף היא הודתה שגרה עמו שלוש שנים וגם שקיימה עמו יחסי אישות.

הטוען הביא עד אחד שהעיד שהוא נתן לאשה טבעת בפני עדים ואמר לשון קידושין.

לאור כל זאת, ביה”ד אמר לטוען שלפי דבריו הוא צריך לתת לה גט משום שהוא נאמן על עצמו שקידשה, ויש לכך השלכות הלכתיות עליו. מבחינת האשה – אע”פ שהטוען ועד אחד אינם נאמנים על כך, מן הראוי לברר זאת לפני שמתירים לה להינשא, וזאת למרות שעדיין לא היה לפנינו קול של קידושין. אולם במקום לטרוח ולברר זאת, ייתן הטוען גט ונצא מכלל ספק.

הטוען בתחילה סירב לתת את הגט והסביר שע”י קשר הקידושין הוא ישמור על האשה מנישואין לא רצויים, והתחיל להעלות תביעות כספיות כלפיה.

ביה”ד חשש לעיגון האשה ודרש ממנו לתת את הגט מיד, ואכן סודר הגט. במעמד סידור הגט נאמר לה שהיא לא תוכל להינשא שלושה חדשי הבחנה, למרות שהיא פרודה ממנו מזה חצי שנה, שהרי לא חילקו חז”ל בתקנתם.

דא עקא, שלמחרת מסירת הגט האשה באה ואמרה שלא היו קידושין כלל והגט ניתן ללא צורך, והיא רוצה להינשא מיד הואיל וכבר נקבע מועד לחתונה, נשכר אולם ונשלחו הזמנות.

ביה”ד פנה לטוען וביקש ממנו להביא עוד עדים שראו את הקידושין, אולם הוא התחמק וניתק קשר עם ביה”ד.

דיון הלכתי

נפסק בשו”ע אבן העזר סימן יג סעיף א:

“כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה, הרי זו לא תנשא ולא תתארס לאחר עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה.”

ונשאלת השאלה האם אשה שהתגרשה בגט לחומרא כמו במקרה שלנו צריכה ג’ חודשי הבחנה.

קול הוא רק כשיש שני עדים

מובא בשו”ע אה”ע סי’ יג סעיף ט ברמ”א:

“אם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא, צריכה להמתין (ב”י בשם הרא”ש).”

והנה במקרה דנן היה עד אחד שאמר שראה קידושין בפני שני עדים, והאשה הכחישתו, והוא אינו נאמן לאוסרה. ואי אפשר לומר שיש קול שהתקדשה, כי קול זה דוקא כשיש שני עדים שמוציאים קול ששמעו שהיו קידושין בפני שני עדים, וכאן זה לא היה, כפי שמבואר בשו”ע אבן העזר סימן מו סעיפים א–ב:

“וכיצד הוא הקול שהוחזק זו בו שהיא מקודשת, כגון שבאו ב’ עדים והעידו שראו הנרות דולקות, ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים, ונשים שמחות לה ואומרות: נתקדשה פלונית היום…

וכן אם באו שנים ואמרו: ראינו כמו שמחת ארוסין, ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו, הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.

הגה: וי”א דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי, אבל חד מתרי, לא (טור בשם הרא”ש והר”ן והמ”מ בשם הרשב”א).”

הטוען נתבקש להביא עד נוסף אולם הוא התחמק וניתק קשר עם ביה”ד.

הטוען עצמו פשע כלפי האשה ורצה להחזיק בה ולנצלה והוא לא נאמן בעיני ביה”ד להטיל בה סרכת איסור אשת איש.

האם צריכה להמתין חדשי הבחנה במקרה של גט שניתן מחמת קול

גם אם היה נחשב בנדון דידן שיש קול, מכל מקום דעת ר”ת, הו”ד בתוספות בגיטין צ., שבמקרה של גט שניתן מחמת חשש לעז אין צורך להמתין ג’ חדשי הבחנה:

“ומעשה בא לפני ר”ת שיצא על גט אחד קול פסול ונתנו גט שני מפני הלעז ולא הצריכה ר”ת להמתין ג’ חדשים מזמן גט שני כיון שהראשון היה כשר ולא היה גט שני אלא מפני חששא דלעז.”

ונראה שכך גם דעת השו”ע שולחן ערוך אבן העזר בסימן יג סעיף ט שהביא את דעת ר”ת בשם יש אומרים בתרא:

“אשה שנתגרשה ויצא קול פיסול על הגט, והצריכוה גט אחר מפני הלעז, י”א שצריכה להמתין ג’ חדשים מהגט השני; ויש אומרים שאינה צריכה למנות אלא מהגט הראשון.”

ראוי לציין שמדובר בנדון דידן בבני ספרד שנגררים אחר פסקי השולחן ערוך, ואם כן למרות שהרמ”א פסק כדעת ר”י, שהיא הדעה הראשונה בשו”ע, מכל מקום יש להקל להם. בנוסף, גם הרמ”א לא החמיר בזה בצורה ברורה, אלא כתב רק

“ויש לחוש לסברא הראשונה (היא סברת הרא”ש ור”י כתוב בטור על שמם).”

ומשמע שאין זה אלא בתורת לחוש לכתחילה, ולכן אם יהיו צירופים נוספים או חשש הלבנת פנים ושעת הדחק, יש מקום להקל גם לדעת הרמ”א.

האם במקרה שניתן גט ע”פ ביה”ד ללא צורך צריכה הבחנה

בנדון דידן לא היה קול ולא היה צורך בגט, מכל מקום נמסר גט ע”פ הוראת ביה”ד, ויש לברר האם באופן כזה יש להחמיר ולהצריך חדשי הבחנה מחשש לעז.

באוצר הפוסקים סימן יג אות מב מובא בשם הראי”ה קוק זצ”ל לגבי גט שהתעורר ספק לביה”ד האם נכתב כדין, וניתן היה לחקור ולדרוש אך ביה”ד העדיף שלא להתאמץ לחקור אלא לנקוט בדרך של שב ואל תעשה וסידר גט, ואחר כך התברר שלא היה צורך בגט נוסף. הרב קוק כתב שלמרות שביה”ד הורה לו למסור גט מכל מקום נחשב הדבר כאילו נתן את הגט מעצמו ואינה צריכה להמתין 3 חדשים, כפי שמבואר בבית שמואל סי’ יג ס”ק יד

“מיהו אם ליכא קול ולא היתה צריכה גט אלא הוא גירש מעצמו א”צ להמתין תשובת הרשב”א וכ”פ בד”מ.”

חובת ביה”ד לברר את האמת

עד כה דיברנו באופן שלא באו עדים מעבר לעד שכבר הופיע והעיד לפני ביה”ד. אך יש לברר האם ביה”ד צריך להתאמץ ולחקור ולדרוש האם יש עדים נוספים שיעידו כדבריו, ואם אכן יבואו עדים כאלה – נמצא שהיו קידושי ודאי והגט היה גט גמור, ואז יהיה הדין שתצטרך להמתין חדשי הבחנה. בפרט לאור העובדה שהטוען טען בפני ביה”ד שהיו 20 אנשים שראו את מעשה הקידושין.

הרמ”א באבן העזר סימן מו סעיף ב כותב:

“ויש לבית דין לחזור (ולדקדק) אחר הקול, כדי לברר אם יש בו ממשות (ב”י בשם התשב”ץ ובשם הרשב”א).”

אמנם לכאורה אין זה דומה למקרה שלנו, שהרמ”א דיבר באופן שיש קול, ועל ביה”ד מוטל לברר את אמיתות הדברים. בנוסף, הרמ”א מדבר בקול קידושין, ויש אפוא חשש דאורייתא. אבל בנדון דידן אין קול, וגם אין חשש לאיסור דאורייתא.

אלא שטרחתי ועיינתי במקור דברי הרמ”א, ונוכחתי שהרמ”א לא העתיק את הדברים במלואם, וזו לשון הבית יוסף אבן העזר סימן מו:

“ובתשובת הרשב”א (ח”ד סי’ רפו) כתוב על קול אחד שיצא כל היכא דליכא כדעולא או כדרבי אבא קול הברה בעלמא הוא ומבטלין אותו ועוד דכל קלא דלא אתחזק בי דינא לאו כלום הוא ואילו באו ב”ד עכשיו לחזור ולדקדק אחר הקול עושין וראוי לעשות כן.”

כלומר הרשב”א דיבר על מקרה שהיה קול הברה בעלמא ולא קול שלפי ההלכה המבוארת לעיל יש לחוש לו, אך אעפ”כ כתב הרשב”א שראוי לביה”ד לחזור ולדקדק אחר הקול. אלא שהלשון משמעה שאינו חיוב אלא רק “ראוי”. בריב”ש ובתשב”ץ כתובים דברים מפורשים יותר, עיין דרכי משה אה”ע מו ב שכתב בשמם:

“וכתב הריב”ש סימן קכ”ג דכל היכא שלא הוחזק הקול בבית דין אף על פי שאומר שקדשה בפני פלוני ופלוני והם במקום קרוב ויבואו בקרוב תוך יום או יומים אין חוששין למנוע אותה מיד להנשא וכ”כ בית יוסף (סו”ס מ”ב עמ’ רלא ד”ה וכ”כ הר”ש בר צמח) בשם הרשב”ץ (ח”א סי’ קלב) דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא חלקו בין מקום קרוב למקום רחוק ומיהו הכל תלוי ומסור לדיינים יראי השם אם יראו להם שיש ממשות בדבר.”

כלומר, אפילו במקרה של קול הברה ביחס לקידושין, שיש חשש לאיסור אשת איש החמור, אין צורך לחשוש לו כלל מעיקר הדין, ורק אם לדיינים נראה שיש ממשות בדבר יש מקום לברר את הדברים, אך לא בגדר חיוב על ביה”ד. גם בעיון בשו”ת הרשב”א והריב”ש בפנים, ואכן כתוב שם בהדיא שאין צורך לחוש כלל לקול שאינו גמור אפי’ לעניין איסור אשת איש, שזה היה הנדון שלהם, ואין לחלק אם אומר הטוען שהעדים נמצאים במקום קרוב או רחוק, שלא נתנו חכמים שיעור לדבריהם, אלא חתכו את הדבר בסכינא חריפא שכל קול דלא אתחזק בבי דינא לא חיישינן ליה. גם ראיתי בשו”ת התשב”ץ חלק א סימן קלב, שהביאו הד”מ הנ”ל, שכתב:

“מיהו הכל מסור לדיינים יראי שמים שאם רואים טענותיו הם כדי לעגן אשה או לבטל זווג אחר המדובר בה ראוי להם לגעור בו ולייסרו ואם רואים שיש ממש בטענותיו ואין בהם שום דבר ממה שכתבתי אפשר להם לקבוע זמן לברר טענותיו”

כלומר שבמקרה שרואה ביה”ד שהטוען מערער על האשה מחמת אינטרסים מסויימים שלו – אין צורך כלל לעשות בירור ולא לזמן עדים, ורק כשנראה שהוא מקנא לאמת אז אם רואים שיש בדבריו ממש יש לערוך בירור.

לפי זה בנדון שלנו ברור שיש לטוען אינטרסים ונגיעות גדולות, שהרי חי איתה חיי אישות, הוציא עליה כסף, ובוודאי שיש לחוש שרוצה לנקום בה על כך שהחליטה להפרד ממנו ולחיות עם אחר. לאור דברי התשב”ץ הנזכרים אין צורך לעשות בירור כלל אלא ניתן להתירה לאלתר.

נציין עוד שהריב”ש והתשב”ץ דיברו במקרה של קול על קידושי אשה, שזהו נידון דאורייתא ונוגע לאיסור אשת איש החמור, ולמרות זאת הקלו, ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבנדון דידן יש להקל, שהרי בנדון דידן מדובר בחודשי הבחנה שהם גזירה דרבנן, ועוד שבנדון דידן היתה פרודה למעלה מחצי שנה מהטוען, ובמקרה זה אם היה איסור מחמת הבחנה לא היה זה אלא מחמת לא פלוג בלבד. וכבר ידועה דעת התרומת הדשן והמגן אברהם שמה שנאסר מחמת לא פלוג יש להקל בו יותר.

קידושי שחוק

בנדון דידן הטוען קידשה לדבריו במסיבת רעים, ללא רב מסדר קידושין, וללא שדובר לפני כן שהוא יקדש אותה, ובוודאי שלא במעמד זה. יש לדון האם כוונת המקדש והמתקדשת במקרה כגון זה היא רצינית, לו נניח שאכן היה כדברי הטוען שנתן לה טבעת ואמר לה “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל”, שהרי מקובל בימינו שמקדשים ע”י רב בחופה וכיו”ב, כך שכל דרך אחרת עלולה להתפרש בדעת המקדש או המתקדשת כשחוק.

ואכן מצאנו סברה כזו בפוסקים, עיין אוצר הפוסקים סימן מב אות ד עמ’ 18–19 הביא כמה פוסקים שכתבו כן, ברית יעקב, מהר”ם לובלין ועוד.

לפי זה ניתן אולי לצרף סברה זו להקל בנדון דידן.

מסקנות

לאור כל צדדי ההיתר שפורטו לעיל, והואיל וכבר עשתה המבקשת מעשה לקבוע מועד לחתונה וכבר נשלחו הזמנות וביטול החתונה במועד שנקבע יגרום הלבנת פנים של גילוי לא נעים על האשה, שחיה עם זקן שניצל אותה מינית, מלבד הלבנת הפנים מעצם דחיית החתונה, נראה שניתן להתיר לה להינשא מיד, ואין צורך לערוך בירור נוסף כלל.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”ח במרחשון התשע”ו (10/11/2015).

הרב דוד דב לבנון – אב”ד                הרב צבי בירנבאום                  הרב יעקב מ’ שטיינהויז