ב”ה
תיק 821854/13
בבית הדין הרבני האזורי חיפה
לפני כבוד הדיינים:
הרב דניאל אדרי – אב”ד, הרב אלעד עלי, הרב משה זאדה
התובע: פלוני (ע”י ב”כ עו”ד יוסף מעודה)
נגד
הנתבעת: פלונית (ע”י ב”כ עו”ד טל זלץ)
הנדון: איזון בכספים שנחסכו ע”י האישה במהלך חיי הנישואין
פסק דין
ענינו של פסק דין זה הכרעה אודות כספי חסכון במסגרת תביעת רכוש.
רקע והליכים קודמים
הצדדים נישאו זל”ז כדת משה וישראל בתאריך …. ולהם 2 ילדים, שכיום הינם בגירים.
בתאריך 14.9.10 פתחה האישה תביעת גירושין, שנסגרה לאחר מס’ דיונים.
בתאריך 19.7.16 שוב פתחה האישה הליך גירושין שהסתיים בתאריך 11.1.17, בבקשה משותפת לסגירת התיק עקב חזרה לשלום בית.
בשנת 2019 הגיש האיש בקשה ליישוב סכסוך בבימ”ש לעניני משפחה ב…..
בתאריך 18.9.19 הגיש האיש תביעת גירושין וכרך לה תביעה לחלוקת רכוש.
הצדדים התגרשו בתאריך 17.2.20.
הצדדים התגוררו בדירה משותפת – “דירת נופש”, כאשר עלות דמי הניהול הינה כ-1,200 ש”ח לחודש.
האישה עזבה את הדירה על דעת עצמה בתאריך 8.10.19, בטענה שלא יכולה לחיות עם בעלה יחד באותו חדר.
במסגרת ההליך התקבלה חוו”ד שמאי, ולפיה שווי דירת הצדדים הינה 605,000 ש”ח, ושווי דמי השימוש בה הינו 2,600 ש”ח.
בהתאם להחלטת בית הדין מתאריך 25.10.20 האישה קנתה את הדירה ב-302,500 ש”ח בתנאים כדלהלן:
חלקו של האיש ביחידת הדיור בסך 302,500 ש”ח יועברו בתוך 10 ימים ע”י האישה וב”כ.
סך 272,500 ש”ח יועברו לחשבון הבעל שמספרו […].
סך 30,000 ש”ח יועברו לחשבון נאמנות ב”כ הבעל שמספרו […].
בהסכמת האישה האיש יישאר ביחידת הדיור עד תאריך 1.2.2021, כאשר מיום הפקדת חלקו ע”י האישה כאמור ישלם האיש לאישה שכירות בהתאם לחוות דעת השמאי.
בתאריך 9.11.20 הפקידה האישה את הסכום הנ”ל בחשבון האיש.
בתאריך 20.11.20 פינה האיש את הבית.
בית הדין מינה אקטואר וקבע, לאחר מחלוקות רבות, על פי הסכמת הצדדים (כמופיע בפרוטוקול הדיון מתאריך 26.2.23 ) שמועד הקרע הינו בתאריך 1.6.19.
בתאריך 23.8.21 התקבלה חוו”ד אקטואר (מתוקן) כדלהלן:
חלופה א’ – האישה תעביר לאיש 218,048 ש”ח .
חלופה ב’ – האישה תעביר לאיש כיום 20,537 ש”ח, בנוסף העברות פנסיוניות ותשלום ביום פרישת האישה מעבודתה במשרד הבריאות.
טענות האיש
האישה רכשה את מחצית חלקו של האיש בדירה מכספי חיסכון והון עצמי ללא נטילת משכנתא.
במהלך דיון הוכחות בתאריך 9.1.22 נחקרה האישה אודות ההון העצמי הנ”ל.
האישה טענה כי לקחה הלוואה מאדם בשם ח’, בסך של 130,000 ש”ח, וכ-170,000 ש”ח חסכה בין השנים 2010-2019.
עוד טענה האישה כי היו לה 100,000 ש”ח שקיבלה מביתה כהחזר הלוואה וכן מופיע בתגובת האישה מתאריך 12.4.22 .
כלומר שהאישה מודה שהיו לה חסכונות טרם מועד הקרע בסך של 270,000 ש”ח. סך זה לא הובא לידיעת האקטואר.
לטענת האישה מדוע לא פנה האיש לאקטואר על ה-170,000 ש”ח, משיב האיש כי דבר זה התגלה רק בדיון לאחר שנה מדו”ח האקטואר, ומיד לאחר הדיון הוגשה בקשה לתיקון חוו”ד אקטואר.
בתגובת האישה מתאריך 12.4.22 טענה האישה שחסכה את הכספים הואיל והיו פרודים מ-2010, אלא שדבר זה לא עולה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים שמועד הקרע הוא 2019.
לעניין דמי השימוש, טען האיש כי האישה היא שעזבה את הבית על דעת עצמה. האיש מעולם לא נהג באלימות פיזית ומילולית מול האישה וכן מעולם לא החליף מנעול לדירה, ואם כן אין לה זכאות לדמי שימוש.
גם בחודשים שלאחר סידור הגט אין לאיש לשלם מחצית דמי שימוש אלא פחות מכך.
האיש שילם דמי ניהול על הדירה בחודש 12.20 בסך 572 ש”ח ,בזמן שהדירה כבר הייתה בחזקת האישה ולכן עליה להחזיר סך זה לאיש.
טענות האישה
האיש התנהג באלימות פיזית ומילולית והפריע לשלוות חייה וכן היה מונע מן האישה שינה עד אשר לא יכלה לשאת זאת, ולכן נאלצה לעזוב את הבית.
עם עזיבתה של האישה את הדירה החליף האיש מנעולים ולא איפשר לה לשוב לבית.
לכל הפחות מגיע לאישה דמי שימוש ממועד הגט.
בעניין ההודאה על ה-170,000 ש”ח, תמהה האיש מדוע האיש לא פנה לאקטואר ובסה”כ מדובר ב”טענה בעלמא”.
יש חוב לאדם בשם ח’ בסך של 70,000 ש”ח עבור הסטודיו שנקנה במשותף (נקנה בעבר ונמכר) ועדיין נשאר חוב סך של 45,000 ש”ח.
יש מחסן ברחוב ה’ שיוצא לפינוי בינוי ונקבל מחסן חילופי.
על מכירת הדירה ברחוב ה’ בשנת 2015 יש חוב לעו”ד א’ סך של 6,500 ש”ח.
ע”כ טענות ומענות הצדדים.
הכרעת בית הדין
בפני בית הדין שני דיונים הלכתיים להכריע בהם:
א. הכספים שהאישה הסתירה מבעלה ולא חושבו בדו”ח האקטואר.
ב. בעניין הדמי שימוש.
הברחת כספים
בדיון שהתקיים בבית הדין בתאריך 9.1.22 אמרה האישה (שורות 163-182 לפרוטוקול):
“האישה: אני עשיתי הלוואה.
ב”כ הבעל: 300,000 ש”ח.
האישה: אף אחד לא ייתן לי הלוואה כזו למעט חבר ילדות.
ב”כ הבעל: ח’?
האישה: כן, הוא נתן לנו יחד גם כסף הלוואה ממנו.
ב”כ הבעל: ח’ מביא לך את ה 300,000 ש”ח לאחר שנתן לכם 300,000 ש”ח?
האישה: הוא הביא לי רק 130,000 ש”ח ולא יותר.
בית הדין: והיכן השגת את השאר?
האישה: חסכתי.
ב”כ הבעל: 170,000 ש”ח? יש להביא את זה בפני האקטואר.
הבעל: איך היא חסכה היא טסה 4 פעמים בשנה? איך יש לה כסף?
האישה: הינו פרודים 10 שנים.
ב”כ הבעל: ואז חסכת 170? זה לא הופיע באקטואר זה דבר חמור.
בית הדין: מה היה מועד הקרע?
ב”כ הבעל: בית הדין נתן 3 מועדים 2010 2015 ו 2019 ובית הדין לא הכריע. אנו טעננו שהמועד הינו 2019. אנו כעת שומעים כי 170,000 חסכונות אישים הוסתרו מהבעל, ואם בין הדין יקבע כי מועד הקרע הינו 2019 אז היא הבריחה 170,000 ש”ח.
בית הדין: יש לבחון מהיכן הכספים הגיעו.
ב”כ הבעל: אין צורך לבחון, היא הודתה, זה הודאת בעל דין.”
היוצא מדברי האישה והודאתה בפני בית הדין שהיא חסכה סך של 170,000 ש”ח תוך כדי חיי הנישואין, וזאת לאחר הסכמת הצדדים שמועד הקרע הינו 1.6.19 וסך זה לא הובא לחישוב בפני האקטואר.
איתא בגמ’ קידושין דף סה ע”ב:
“הודאת בעל דין כמאה עדים דמי”
וכתב שם רש”י וז”ל :
“דכתיב (שמות כב) אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו”
ועוד איתא בגמ’ מסכת גיטין דף מ ע”ב:
“כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי”
וכן פסק הרמב”ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ד’ הלכה יב’.
וכן פסק השלחן ערוך חו”מ סי’ רמה סעיף ה’ וז”ל :
“אמר כתבתי שדה פלונית לפלוני ונתתי לו בידו והלה אומר לא נתת לי אם המקבל מתנה הוא שאמר כן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי”
נמצא שבמקום שיש הודאה של האדם הרי יש לדבר תוקף הלכתי, ומכיון שהאישה הודתה בפני בית הדין שחסכה סך של 170,000 ש”ח תוך כדי חיי הנישואין, עליה להעביר מחצית מסכום זה לאיש.
אלא שהאישה בסיכומיה טענה שזה היה לאחר מועד הקרע ב-2010,
אמנם דבר זה לא תואם את הסכמת הצדדים שמועד הקרע הינו ב-2016, וא”כ החסכון היה טרם מועד הקרע. בפרט שהאישה בסיכומיה לא נותנת הסבר לחיסכון הנ”ל אלא טוענת “למה לא פנית אז לאקטואר?” ועוד טוענת שמדובר ב”טענה בעלמא”.
לטענת האיש על הודאת האישה בסך של 100,00 ש”ח נוספים (שהאישה הלוותה לבת והוחזר לה), לדעת בית הדין אין ראיה בזה שהיה סך של 100,000 ש”ח נוספים, אלא חיסכון זה כלול בתוך ההודאה על ה- 170,000 ש”ח, ובפרט שהאישה פירטה בפני בית הדין את מקור הכספים של קניית הדירה שהם 170,000 ש”ח חיסכון ו-130,000 ש”ח הלוואה, לכן יש מקום גדול לומר שה-100,000 ש”ח כלולים בתוך ה-170,000 ש”ח.
משכך על האישה להעביר לאיש מחצית מהסכום שהודתה סך של 85,000 ש”ח.
דמי שימוש
נפנה לעניין הדמי שימוש.
נראה כי עד מועד הגירושין (8.10.19-17.2.20) אין כל מקום לחייב את האיש בדמי שימוש משום שהאישה עזבה את הבית על דעת עצמה והייתה יכולה לשוב לביתה ומבחירתה לא חזרה, ואע”ג שכתבה לבית הדין בסיכומים שהאיש החליף מנעול ושגם שלחה לו מייל על זה, האיש מכחיש וטוען שלא החליף מנעול, ומה גם במייל ששלחה לו, נראה שכל טענתה זה רק שברצונה להוציא דברים מהבית והיא לא יכולה, ומה גם בתקופה שעזבה את הבית היה כבר מתנהל הליך בבית הדין והייתה יכולה לפנות ולקבל החלטות בהתאם אלא שבחרה להתנהל על דעת עצמה, ולכן אין מקום לחייב את האיש בדמי שימוש.
ונבאר:
בני זוג נשואים, דירתם משמשת אותם למגורים משותפים, אדעתא דהכי נישאו ואדעתא דהכי הם מתגוררים בדירה. מדובר אם כן בנכס משותף שנועד לצורך שימוש משותף.
במקרה שלפנינו, האישה יצאה מתחילה מהבית על דעת עצמה אף שהיתה יכול לשוב לדירה, שהרי הדירה עומדת לשימוש של שניהם יחד, בכל זאת בחרה שלא לשוב אליה. בכה”ג נראה שאין צריך האיש לשלם דמי שימוש, בהתאם לדברי הרמ”א בחו”מ סי’ קע”א סעיף ח’ שכשהשתמש שותף אחד בנכס מספר שנים ללא שהסדירו מראש את אופן חלוקת השימוש בנכס, אין חבירו יכול לתבוע להשתמש כנגדו את מספר השנים שהראשון השתמש, והראשון יכול לומר לו “בשלי השתמשתי”.
מקור דברי הרמ”א בתשובת הרשב”א ח”ב סי’ קמא שכתב ז”ל:
“ואם אירע שישב בו האחד שתים ושלש שנים נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר דכל שלא חלקו – בשלו הוא משתמש, ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי, וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה, דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה”ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן, דכל שלא חלקו – בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו.”
וזה לשון הרמ”א:
“לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש גם כן זמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש”.
האישה אמנם טוענת כי הייתה אנוסה לחזור מחשש אלימותו של האיש, ובהתאם לכך לכאורה היה מקום לתבוע דמי שימוש ע”פ מש”כ בשו”ת בית שלמה חו”מ סי’ נ”ח ז”ל:
“אמנם כיון […] שפעם אחת לפני כמה שנים שרצה שמעון ג”כ להיכנס לבית ולא הניחו ראובן, נראה דלפי”ז הדין עם שמעון […] מבואר […] מסיום דברי הרשב”א שהטעם הוא משום דבלא”ה היה הבית פנוי, ואילו היה רוצה חבירו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו. אבל בנ”ד דפעם אחת רצה שמעון להכנס ולא הניחו ראובן, בכה”ג ודאי דצריך ראובן לשלם שכירות לשמעון עבור חלקו, וכמבואר מדברי הרשב”א עצמו כנ”ל. וגם זה דבר ברור ופשוט דכיון שראובן לא הניח לשמעון להכנס בו לאו כל כמיני’ להשתמש בחלקו של שמעון בעל כרחו […] עכ”פ בנ”ד שלא הניח ראובן ליכנוס את שמעון בבית והשתמש בו הוא לבדו בע”כ של שמעון בכל הבית נלע”ד שחייב ראובן לשלם לשמעון דמי שכירות בעד השנים שאח”כ דר בחלק שמעון.”
וכעי”ז כתב גם בכסף הקדשים חו”מ סי’ קעא ז”ל:
“כששותף אחד ברח ע”י אונס או בדומה איזה טעות מודה הרשב”א שיוכל אח”כ השותף השני להשתמש לבדו במקומות ההם כעין הזמן שנשתמש בו חבירו ממש.”
אך נראה שכאן אין לומר כן.
לא נראה כי בני”ד יש להגדיר את האישה כאנוסה מלחזור לביתה. העובדה שהאישה לא התלוננה ולו פעם אחת לבית הדין או למשטרה, ולא ביקשה צו הגנה, וכן אין לה שום אסמכתא המאמתת את דבריה, ובפרט שהאיש מכחיש זאת מכל וכל. נמצא שמעשיה הן שגרמו, וכל שלא חזרה – אינה יכולה לתבוע דמי שימוש ובשלו האיש משתמש.
אולם יש מקום לדון בחיוב תשלום דמי שימוש מזמן הגירושין ואילך.
דברי הרשב”א הנ”ל אמורים בשותפים שמעוניינים להשאיר את שותפותם על כנה, וכל הנידון הוא אופן חלוקת השימוש בנכס ביניהם, ובזה כתב הרשב”א שכל שהשתמש האחד והשני לא תבע את זכות השימוש שלו, אין לו כלום. אבל נידון דידן דמיירי בזוג שכבר התגרשו ששם כלתה כבר השותפות ביניהם לגמרי, והוו כשותפים שתבעו לפרק את השותפות, בכה”ג כתב בשו”ת “עטרת דבורה” חלק ב’ סימן לג:
“כמו כן במקרה שהבעל והאישה כבר התגרשו, הדבר פשוט שגם לשיטת הרשב”א אין מקום לטענה “בשלי השתמשתי” מאחר שעפ”י ההלכה בן הזוג השני מנוע ממגורים באותה דירה ודינם כשותפים שתבעו לפרק את השיתוף ביניהם”.
ועי”ש שהביא מפד”ר כרך יח עמ’ 300 בפס”ד של בית הדין האזורי ירושלים שהגר”ש שפירא שליט”א כתב כדבר פשוט שלאחר הגירושין, מאחר שהזוג מנוע על פי ההלכה ממגורים משותפים, יש חובת תשלום שכר דירה.
אלא שהגר”א לביא שליט”א בספרו “עטרת דבורה” העיר על דברי הגר”ש שפירא הנ”ל שאמנם הדין עמו אך לא מטעמו. כי הוא דייק דבריו מלשון הרשב”א שכתב “ואילו רצה חברו היה משתמש בו” אלמא כאשר אינו יכול להשתמש בו, כגון לאחר גירושין, ניתן לתבוע דמי שימוש, ונמצא שלפי דעת הגר”ש שפירא הפטור מדמי שימוש מיוסד על דעת הרשב”א. אבל ה”עטרת דבורה” כתב שלדעת הרבה אחרונים דינו של הרשב”א נכון אפילו בבית שלא ניתן להשתמש בו יחד, וכאמור לעיל, אך מכל מקום הדין נכון משום ש”כבר כלה זמן השותפות”.
סוף דבר, נראה כי משעת סידור הגט זכאית האישה לדמי שימוש בגין שימושו של האיש בחלקו בדירה, שהרי מאותה שעה כלו שעבודי האישות ביניהם ונתפרקה השותפות ביניהם וגם למעשה עמדה הדירה לחלוקה.
משכך כיון שמיום סידור הגט בתאריך 17.2.20 ועד לעזיבת האיש את הבית בתאריך 20.11.20 – זמן של 9 חודשים שהאיש עשה שימוש בלעדי בבית, יש להעביר לאישה על כל חודש סך של 1,300 ש”ח ע”פ חוו”ד שמאי.
מסכום זה יש לקזז סך של 572 ש”ח בגין תשלום האיש דמי ניהול על חודש 12.20 שהדירה כבר הייתה בחזקת האישה.
משכך על האיש להעביר לאישה עבור דמי שימוש סך של 11,128 ש”ח.
איזון משאבים
בית הדין מינה אקטואר וקבע, לאחר מחלוקות רבות, על פי הסכמת הצדדים (כמופיע בפרוטוקול הדיון מתאריך 26.2.23) שמועד הקרע הינו בתאריך 1.6.19.
בתאריך 23.8.21 התקבלה חוו”ד אקטואר (מתוקן) כדלהלן:
חלופה א’ – האישה תעביר לאיש 218,048 ש”ח .
חלופה ב’ – האישה תעביר לאיש כיום 20,537 ש”ח, בנוסף העברות פנסיוניות ותשלום ביום פרישת האישה מעבודתה במשרד הבריאות.
בהתאם לבקשת האישה לחלופה שניה (כמופיע בפרוטוקול הדיון מתאריך 26.2.23 שורות 34-35), על האישה להעביר לאיש סך של 20,537 ש”ח.
בעניין המחסן ברחוב ה’ – על הצדדים לחלק את שווי המחסן ביניהם לאחר הפינוי בינוי.
בעניין תביעת האישה לתשלום על החוב לעו”ד א’ בגין מכירת הדירה הקודמת ברחוב ה’ בשנת 2015 וכן בעניין תביעת האישה לתשלום החוב לח’, האישה לא צירפה ראיות ואסמכתאות.
בתאריך 25/6 בית הדין החליט כדלהלן:
טרם הוצאת פסק הדין, בית הדין רואה שלא הוצגו מסמכים בעניין.
א. חוב לאדם בשם ח’ בסך של 70,000 ש”ח עבור הסטודיו שנקנה במשותף (נקנה בעבר ונמכר) ועדיין נשאר חוב סך של 45,000 ש”ח.
ב. על מכירת הדירה ברחוב ה’ בשנת 2015 יש חוב לעו”ד א’ סך של 6,500 ש”ח.
בתאריך 28/6 צירפה האישה מסמכים כדלהלן:
א. תצהיר מח’ המצהיר כי בתחילת שנת 2018 נתן לזוג הלוואה בסך 70,000 ש”ח כאשר נפרע סך של 25,000 ש”ח והאישה נתנה לו צ’יק (ללא תאריך) בסך 45,000 ש”ח.
ב. אסמכתאות מהבנק המאשרות כי הועבר מח’ לחשבון של מ’ ד’ (האשה) סך של 60,000 ש”ח בתאריך 29.10.20.
ג. מסמך מאת עו”ד א’ מתאריך 4.8.20 שהזוג ד’ חייבים לו סך של 7,020 ש”ח עבור מכירת הדירה בכפר הים.
המסמכים הנ”ל הועברו לתגובת האיש.
בתגובה טוענים האיש וב”כ שלאחר יצירת קשר עם עו”ד א’ הוברר שאף צד לא שילם את חלקו.
בעניין החוב לח’ טוענים שהתצהיר שנשלח לבית הדין לא אומת ע”י עורך דין, לא הוצג שום מסמך הלוואה אלא סיפור דברים בעלמא, האיש לא נזקק לשום הלוואה ועוד טענות נוספות שמעל כולם הטענה שהעברות הכספים ממר ח’ נעשו בתאריך אוקטובר 2020 – דהיינו לאחר הגירושין, ואם כן אין שייכות לאיש בהלוואה זו.
לדעת בית הדין לגבי החוב לעו”ד, עד כמה שקיים החוב, מדובר בתביעת צד ג’ כלפי הצדדים ואין סמכות לבית הדין לדון בה.
לגבי החוב לח’ כיון שאין שום מסמך משעת ההלוואה, וכן המסמכים של העברות בנקאיות הם מתאריך שלאחר הגירושין, וזה נוגד אף את “מכתבו” של ח’ שההלוואה נעשתה ב-2018. מה גם הסכום שמוכח בהעברות אינו תואם את טענת האישה, שלטענתה הועבר סכום של 70,000 ובמסמכים שהוגשו יש העברות רק של 60,000 ש”ח, א”כ טענת האישה בנושא זה נדחית.
גם תגובה שהתקבלה מהאישה וב”כ אין בה בכדי לקבל את עמדתה בעניין החוב לא צורפו מסמכים מקוריים בעניין זה.
פסק דין
לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כדלהלן:
ניתן לפרסם לאחר השמטת הפרטים מזהים.
ניתן ביום י”א באב התשפ”ג (29/07/2023).
הרב דניאל אדרי – אב”ד הרב אלעד עלי הרב משה זאדה
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה