תיק 1192235/11
בבית הדין הרבני האזורי באר שבע
לפני כבוד הדיינים:
הרב אהרן דרשביץ – אב"ד, הרב עובדיה חפץ יעקב, הרב אברהם צבי גאופטמן
המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד [ב'])
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד [מ'])
הנדון: קביעת סמכות להמשיך ולדון בדו"ח האיזון לאחר הסכם גירושין וגירושי הצדדים
פסק דין
בפני ביה"ד בקשת האישה לאישור חו"ד האקטוארית וקביעת שיטת האיזון, והתנגדות הבעל לשעבר לסמכות עניינית של ביה"ד.
רקע עובדתי בקצרה
הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשס"ב (2002), ולהם שני ילדים קטינים.
ביום 14.2.2023 הגישה האישה תביעת גירושין וכרכה בה גם חלוקת רכוש.
בדיון ביום י"ט באדר תשפ"ג (12.03.2023) דן ביה"ד עם הצדדים על מכלול העניינים העיקריים של הגירושין, ובהחלטה למחרת הדיון הורה לצדדים להכין הסכם כולל בהתאם להסכמות במהלך הדיון.
בדיון ביום כ"ז בניסן תשפ"ג (18.04.2023) הגישו הצדדים את ההסכם לביה"ד, שעבר עליו עם הצדדים ונתן לו תוקף פס"ד. הצדדים התגרשו בו ביום.
ביום 6.9.2023, לאחר קבלת חו"ד האקטואר הסופי, הבעל הגיש תביעה להוצל"פ על הסכום בו חויבה האישה לפי חלופה א' (היוון). האישה טענה שרוצה לאזן לפי חלופה ב' (מועדי מימוש). הרשם הפנה את הצדדים לגורם השיפוטי להכריע בשאלת שיטת האיזון.
האישה פנתה לביה"ד ביום 26.12.2023 לאישור חו"ד האקטוארית וקביעת חלופת האיזון, ואילו הבעל פנה בזה אח"כ ביום 16.1.2024 לביהמ"ש לענייני משפחה.
בכתב הגנה בביה"ד מיום 4.2.2024, טען הבעל לשעבר וב"כ לחוסר סמכות עניינית של ביה"ד בנושא.
בתגובות ב"כ האישה טענה לסמכות ביה"ד בנידון.
עיקרי טענות הצדדים
טענות הבעל לשעבר
טענות האישה
דיון והכרעה
בפס"ד זה נתייחס לנושא הסמכות, בלי להכריע כעת לגופו של ענין באישור חו"ד האקטואר ובקביעת חלופת האיזון.
לצורך קביעת סמכות השיפוט, עלינו לסקור קודם בפרוטרוט את ההליכים המשפטיים הנוגעים לענייננו.
ביום 14.2.2023 הגישה האישה תביעת גירושין כרוכה, אשר כותרתה: "תביעת גירושין עם כריכה של רכוש ומיטלטלין…".
בסעיף 5 לכתב התביעה, נזכר במפורש איזון הזכויות ע"י אקטואר:
"חלוקת זכויות פנסיוניות – הואיל ולמיטב ידיעת התובעת גם הנתבע מעוניין להתגרש אז יש למנות רואה חשבון שיכין חוות דעת על חלוקת הזכויות סוציאליות והפנסיוניות…".
בדיון הראשון ביום י"ט באדר תשפ"ג (12.03.2023) התייחס ביה"ד לנושא הרכוש ואיזון משאבים ע"י אקטואר (פרוטוקול שורות 23-27):
"ביה"ד: חייב למנות שמאי.
ב"כ האישה: אין לי בעיה עם שטרית.
ביה"ד: אנחנו נמנה את שטרית.
ביה"ד: חייב למנות גם אקטואר.
הצדדים: אנחנו נודיע לביה"ד על אקטואר מוסכם."
בהחלטת ביה"ד למחרת הדיון, כ' באדר תשפ"ג (13.03.2023), ניתנו הוראות בהתאם לדיון, שכללו אף התייחסות לאקטואר:
ביום 14.3.2023 קבלו הצדדים הצעת מחיר מהאקטואר אורי לפיד עם אופציה לחלופה אחת בלבד או לשתי חלופות:
"שכר הטרחה עבור חלופה אחת לאיזון הינו 1,900 ש"ח לכל צד (סה"כ 3,800 ש"ח)
תוספת עבור חלופה נוספת לאיזון הינו 200 ש"ח לכל צד (סה"כ 400 ש"ח)
חלופות = היוון אקטוארי והתחשבנות בסכום חד פעמי / לפי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני
על הסכומים הנ"ל יש להוסיף מע"מ כחוק."
ביום 4.4.2023 שלח ב"כ הבעל דאז, עו"ד [ח'], הסכם גירושין והודיע כדלקמן:
"בהתאם להחלטת והוראת בית הדין הנכבד הגיעו הצדדים להסכמות וחתמו על הסכם גירושין.
העתק הסכם הגירושין חתום על ידי הצדדים מצ"ב סומן "א"."
בסעיף 7.ג. נקבע תחת הכותרת: "איזון כספים" כדלהלן:
"7.10 בהתאם להסכמות אליהם הגיעו הצדדים בדיון שנערך ביום 12.03.2023 בבית הדין הרבני באילת, הוסכם כי ימונה אקטואר לטובת איזון בגין זכויות הפנסיה, קופות גמל, קרנות למיניהן ו/או כל זכויות סוציאליות אחרות הקימות ע"ש הצדדים.
7.11 הוסכם בין הצדדים כי האקטואר שימונה לצורך איזון כספים הינו מר אורי לפיד. הצדדים מתחייבים לשיתוף פעולה מלא ומיידי על פי דרישות האקטואר ומתחייבים להציג בפניו כל מסמך נדרש לא יאוחר משבעה ימים מיום דרישתו.
7.11 מוסכם בין הצדדים כי רק עם מכירת הבית יתבצע איזון הזכויות הכספיות המגיעות לכל צד."
בדיון השני ביום כ"ז בניסן תשפ"ג (18.04.2023) הגישו הצדדים את ההסכם לביה"ד. הדיין עבר על ההסכם עם הצדדים, ואף עשה בו מספר הגהות ותיקונים. בפרוטוקול הדיון:
"הצדדים מוסרים: הגענו להסכם גירושין. מבקשים שביה"ד ייתן תוקף להסכם.
ביה"ד מעיין בהסכם הגירושין יחד עם הצדדים.
הצדדים הבינו את ההסכם וחתמו מרצונם החופשי וזאת לאחר שהבינו את תוכנו וחתמו מרצונם החופשי.
הצדדים חתמו על ההסכם.
הצדדים קיבלו בקניין."
בהחלטה מאותו יום, ביה"ד אישר את ההסכם ונתן לו תוקף פס"ד, ולאחר מכן הצדדים התגרשו כדמו"י.
הבעל לשעבר חתם על כתב הסמכה לאקטואר ביום 7.5.2023. נציין שבכתב ההסמכה נשארה ריקה השורה: "חוות הדעת תיערך בהתאם לחלופת ______________."
חוזה מכירת הבית נחתם ביום 10.5.2023.
ביום 14.8.2023 הגיש האקטואר טיוטות חו"ד, שנערכה לפי היוון אקטוארי והתחשבנות בתשלום חד פעמי (חלופה א') בלבד. לטענת הבעל, הצדדים שילמו יחד רק על חלופה זו. לפי חלופה זו, על האישה לשלם לבעל סך 174,785 ש"ח.
האישה בקשה לערוך חו"ד גם לפי חלופה ב', וביום 18.9.2023 הוגשה חו"ד סופית שכללה את שתי החלופות. במייל ששלח האקטואר לצדדים מאותו יום, כתב:
"מצ"ב חוות דעת הסופית, כולל הוספת חלופה נוספת ופסיקתאות.
אחדד כי איני הגורם המכריע לגבי איזו חלופה תיושם, אלא הגורם שעורך את האיזון בהתאם לחלופות שהתבקשתי ע"י הצדדים."
לפי חלופה ב', על הבעל לשלם לאישה סך 6,347 ש"ח עבור כספים נזילים.
במייל חוזר למחרת, התרעם הבעל לשעבר על כך שנוספה חלופה ב', וכתב לאקטואר:
"…הבהרתי ואפילו שלחתי לך "פסיקה" מתוך הסכם הגירושין בסעיף ג' איזון כספים המורה בשורה 7.11: "מוסכם בין הצדדים כי רק עם מכירת הבית יתבצע איזון הזכויות הכספיות המגיעות לכל צד". קרי חלוקת הכספים יתבצע מיד לאחר מכירת הנכס…
איני יודע איך החלטת שלא בהסכמתי לבצע חלופה ב' מצד אחד שמסכים … איני נתתי את הסכמתי או אישרתי לחלופה ב' שהוא החלופה הנוספת, אני חוזר ומדגיש כן היתה הסכמה לחלופה א' משתי הצדדים לפי פסיקה שמופיע בהסכם הגירושין…"
לזה השיב לו האקטואר לאחר כשעה:
כמו שהסברתי מס' פעמים וכתבתי במייל הקודם – איני הגורם המכריע לגבי איזה חלופה תיושם, אלא הגורם שעורך את האיזון בהתאם לחלופות שהתבקשתי ע"י הצדדים.
ברגע שהתבקשתי להוסיף חלופה לחישוב אני מחוייב לעשות כן."
ביום 6.9.2023 פתח הבעל תיק בהוצל"פ למימוש פסק דין כספי על סך 178,015 ש"ח בגין פסק דין בבית הדין הרבני באילת מיום 18.4.2023 שנתן תוקף להסכמות הצדדים. זאת בהתאם להבנת הבעל שלפי הסכם הגירושין נקבעה חלופה א' (היוון).
ביום 23.11.2023 הגישה האישה בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, כשלטענתה פסק הדין אשר בגינו נפתח תיק ההוצל"פ אינו סופי, טרם התקבלה חו"ד האקטואר.
הרשם איל רוזין כתב בזה החלטה מאותו יום:
"סעיף 1 לחוות דעת האקטואר קובעת 2 חלופות אפשריות לביצוע, כאשר סעיף 5 לחוות הדעת פורטת את אותן החלופות, בדרך של תשלום מזומן או בדרך של שינוי אחוזים בקופות הגמל.
לכאורה, יש להפנות (על אף שמדובר בהסכם אותו ערכו הצדדים) את ההכרעה באיזו חלופות יש לנקוט לבית הדין הנכבד בשאלת הבהרה לפני [צ"ל לפי – א.ד.] סעיף 12 לחוק הוצאה לפועל."
ביום 4.12.2023 הגיש הבעל לשעבר את תגובתו לרשם, וטען שבהתאם ללשונו הברורה והמפורשת של הסכם הגירושין שהאיזון יתבצע לאחר מכירת הבית לא היה צורך לפנות לבית הדין להבהרה. עוד טען שחלופה א' פוגעת פחות באישה, שכן לפי חלופה ב' תשלם בעת הפרישה למעלה מחצי מיליון ש"ח.
ביום 18.12.2023 ניתנה החלטה נוספת של הרשם [צורף כנספח בתביעת האישה]:
"אין מותב זה יכול לבחור איזו מן האפשרויות אשר העלה האקטואר היא המחייבת. כמו כן, אין צד יכול לבחור איזו אופציה משתי האפשרויות יש לקיים, הגם שלטענת הזוכה הוא בוחר באופציה הפחות מקפחת את החייבת.
על כן, על הצדדים לפנות אל הגורם השיפוטי אשר יורה איזו משתי האופציות אשר העלה.
לאור עמדת החייבת לפיה יש להמשיך בעיכוב ההליכים עד לקבלת עמדת בית הדין הרבני, אני מורה כי התיק לא ייסגר, אלא ימתין לקבלת החלטת בין הדין הרבני בעניין.
לא תומצא ההחלטה בפרק זמן של 180 יום, אשקול סגירת התיק."
בעקבות החלטת הרשם, ביום 26.12.2023 פתחה האישה תיק שונות, בכותרת: "תביעה לאישור חוות דעת אקטוארית ולעיכוב הליכי הוצאה לפועל". לטענתה, הבעל לשעבר עשה דין לעצמו שלא להביא את חו"ד האקטוארית לאישור ביה"ד, והגיש ללשכת הוצל"פ תוך בחירה חד צדדית בחלופה א'. היא אינה מסכימה לחלופה א', מכיוון שהכספים שהצטברו בקרנות הפנסיה הם לא נזילים. רשם ההוצל"פ נתן החלטה שאין לו סמכות לבחור בין האופציות, ולכן מבקשת מביה"ד לקבוע אופציה ב' באישור הפסיקתות, ולחייב את הבעל לשעבר לשלם את סכום האיזון בסך 6,737 ש"ח, וכן לשלם לה את הסך 234 ש"ח ששילמה עבורו לאקטואר לצורך הכנת חלופה ב'.
בהחלטה מיום כ' בטבת תשפ"ד (1.1.2024) הורה ביה"ד להעביר לתגובת הצד השני תוך 7 ימים. ההחלטה וכתב התביעה דוורו ע"י המזכירות לב"כ הצדדים, כמקובל בביה"ד, ולפי נתוני הדיוור במערכת שיר"ה נצפו למחרת (2.1.2024) על ידי עו"ד [ח'], ב"כ הבעל לשעבר בהליכי הגירושין.
ביום 14.1.2024, בהעדר תגובה מאת הבעל לשעבר, הגישה האישה בקשה למתן החלטה.
בהחלטה מאותו יום, ביה"ד שוב העביר לתגובת הצד השני תוך 7 ימים, בתוספת הבהרה שעל המזכירות לוודא שהמשיב יקבל את ההחלטה. לפי נתוני הדיוור במערכת שיר"ה, גם בקשה זו וההחלטה החוזרת נצפו ע"י עו"ד [ח'] למחרת, ביום 15.1.2024.
ביום 16.1.2024 הגיש הבעל לשעבר תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה, במסגרתה עתר לאכיפת הסכם הגירושין (לפי הבנתו שסעיף 7.11 בהסכם, הקובע שלאחר מכירת הבית יבוצע איזון משאבים בין הצדדים, מורה על היוון), ולהליכי ביצוע האיזון לפי סעיף 7 לחוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ"-1995. לטענתו בכתב ההגנה (סעיף 37):
"התובענה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה הן משום שהסמכות העניינית נתונה לו, כפי שיפורט בהרחבה, והן משום שהנתבע לא ידע אודות ההליך המנהל בתיק דנן וזאת משום שהתובעת לא טרחה לבצע המצאה של כתב התביעה לבצע החטף ולזכות בפסק דין בהעדר הגנה."
יש לציין כי התביעה הוגשה ע"י עו"ד [מ'], באת כוח הנוכחית של הבעל לשעבר. בפתיחת כתב התביעה, ביחס לשאלה: "האם קיים הליך נוסף בבית המשפט או בבית הדין בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד?" נכתב ש"התנהלו הליכים קודמים … בין הצדדים בבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע בתיק מס' 1192235/2", היינו ציון תיק הגירושין.
ביום 21.1.2024 הגישה האישה בקשה לקביעת סמכות בית הדין לדון בנושא חוות הדעת האקטוארית, עקב פתיחת התיק ע"י הבעל בביהמ"ש לענייני משפחה.
בהחלטה מאותו יום, ביה"ד העביר לתגובת הצד השני תוך 7 ימים. יש לציין שההחלטה נחתמה בשעה 9:43 בבוקר. בקשת האישה לקביעת סמכות והחלטת ביה"ד לתגובת הצד השני שוב דוורו לב"כ הקודם של הבעל לשעבר.
בשעה 11:10 באותו יום, שלח ב"כ הבעל לשעבר הקודם מייל לביה"ד (1192235/11), בו כתב:
"אבקש להסיר אותי כמייצג בתיק של [פלוני] ו[פלונית], אינני מייצג בתיק זה.
[פלוני] החליף ייצוג ועל כן אינני מייצג."
בהחלטה נוספת מאותו יום, ביה"ד אישר את ביטול הייצוג.
יומיים לאחר מכן, ביום 23.1.2024, הגיש הבעל לשעבר בקשה אשר כותרתה: "בקשה דחופה להורות למשיבה לבצע המצאה כדין של כתב התביעה לידי המבקש…", בה התבקש ביה"ד:
"…להורות למשיבה, באופן דחוף, לבצע המצאה כדין של כתב התביעה שהוגש מטעמה בתיק זה וזאת בהתאם לתקנה כט(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, המורה על מסירת כתב התביעה לנתבע יחד עם הזמנה לדין."
בבקשה זו, גם העלה בקצרה את טענתו שהסמכות לדון בהסכם נתונה לביהמ"ש למרות שההסכם אושר בביה"ד.
בהחלטה מביה"ד למחרת, י"ד בשבט תשפ"ד (24.1.2024) הורה ביה"ד להעביר את הבקשה לתגובת הצד השני תוך 7 ימים, וכן הורה לבעל להגיב לגופם של דברים של תביעת האישה תוך 7 ימים, וכן ציין שב"כ הבעל הנוכחית אינה מופיעה במערכת כמייצגת.
ביום 31.1.2024 התקבלה בביה"ד ייפוי כוח של באת הכוח הנוכחית של הבעל לשעבר, לייצוג בביה"ד, הנושא תאריך 24.1.2024.
ביום 4.2.2024 התקבלה תגובתה המפורטת של ב"כ הבעל, בה התייחסה הן לעניין הסמכות והן לגופן של דברים.
בהתאם לסקירה הנ"ל, ניגש להכריע בעניין הסמכות.
נפתח בכך שטענת ב"כ הבעל לשעבר, בבקשתה מיום 23.1.2024, על חוסר המצאה ע"י האישה בהתאם לתקנה כט(2) בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג – בטעות יסודה.
כידוע למי שמורגל בדיוני ביה"ד, הפרקטיקה הנהוגה בבית הדין (לעומת בתי המשפט) היא שמזכירות ביה"ד היא זו שמעבירה את כתב התביעה לצד השני. זוהי תפיסת המשפט העברי, שביה"ד הוא היוזם בהזמנת הנתבע לפניו לדין. זוהי גם משמעותה הברורה של התקנה הנ"ל, למעיין בה.
בתקנה כט של תקנות הדין נכתב כדלקמן:
"(1) על התובע להגיש העתק אחד של כתב התביעה בשביל בית-הדין וכן מספר העתקים כמספר הנתבעים.
(2) העתק מכתב-התביעה יימסר אחר-כך לכל נתבע יחד עם ההזמנה לדין, כאמור להלן בפרק ד."
לא נכתב בתקנה כט(2) שעל התובע למסור העתק לנתבע, אלא מבוארת כוונת התקנה שהעותקים הנוספים שהוגשו לבית הדין כפי תקנה כט(1) יצורפו יחד עם ההזמנה לדין, שהיא מבוצעת על ידי שליח ביה"ד, כמבואר בפרק ד, תקנה לז: "משלוח הזמנה יכול שייעשה באמצעות שליח בית-דין ויכול שייעשה באמצעות הדואר…"
רק באופן שאין אפשרות להמציא את ההזמנה בדרך שנקבעה, נקבעו בתקנה מב חלופות להמצאת ההזמנה, כולל בתקנה מב(1)ג. "בכל דרך אחרת שתיראה לו".
ובתקנה מו נקבע במפורש לגבי כתב התביעה:
"מסירת כתב-התביעה, פסק-דין או כל כתב אחר המיועד לבעל-דין תיעשה בדרך דומה למסירת ההזמנה בהתאם לאמור לעיל".
הרי מפורש למתבונן בתקנות הדיון, שהמצאת כתב התביעה אינה אחריות התובע, כפי שדרשה ב"כ הבעל לשעבר, אלא אחריות ביה"ד. יוער שעם התקדמות הטכנולוגיה ועידן הדיגיטלי, כבר לא נהוג להגיש מספר עותקים של כתב התביעה, מכיוון שמזכירות בית הדין בקלות יכולה לצלם את כתב התביעה או לשלוח דרך אמצעיים אלקטרוניים, כפי שנעשה במקרה זו. [נציין עוד שאף כתב התביעה עצמו מוגש בהרבה מקרים דרך אמצעים אלקטרוניים.]
בנידון זה, התביעה והחלטות ביה"ד דוורו כמקובל בדואר מאובטח לב"כ הנתבע הרשום אז במערכת ביה"ד, עו"ד [ח']. מערכת הדיוור אף מראה שהוא צפה במיילים באותו יום או למחרת, כמפורט לעיל.
יש לציין עוד שבבקשת ב"כ הנתבע מיום 23.1.2024 בנושא להמצאת כתב התביעה, כתבה (סעיף 8):
"לאחרונה, וביום 21.1.24 התקבלו אצל בא כוחו הקודם של המבקש, עוה"ד [ח'], מיילים מטעם בית הדין הנכבד ובו החלטות שונות בתיק דנן. עוה"ד [ח'] פנה למבקש בעניין זה, אשר הבהיר לו שהוא מיוצג ע"י הח"מ ובהתאם לכך עוה"ד [ח'] ביקש לגרוע אותו מהמערכת משום שהוא אינו מייצג את המבקש מאז שאושר הסכם הגירושין."
יש לתמוה על כך שרק לאחר יותר משלושה שבועות (ולאחר שכבר הגישה ב"כ הבעל לשעבר את התביעה בביהמ"ש…) טרח ב"כ הנתבע הקודם להודיע שאינו מייצג, אף שצפה מיד במיילים. הדבר אומר דרשני. זאת ועוד, בהתכתבות וואטסאפ בין ב"כ האישה לבין ב"כ הבעל לשעבר [ח'], מיום 23.1.2024, בתגובה לשאלת ב"כ האישה משעה 11:00 "האם הודעת ליוסי על התביעה והבקשה לקביעת סמכות", השיב ב"כ הבעל לשעבר בשעה 11:22: "לא התקבלה כל ידיעה על תביעה".
לאור נתוני הדיוור שפורטו לעיל, הדבר אינו נראה כן, ועולה החשש כפי שטענה האישה שבכוונה נמנע הבעל מלהגיב בחוסר תום לב ובעצימת עיניים עד לאחר שהגיש כתב תביעה בביהמ"ש, תוך כדי הישענות על טענה מוטעית של חוסר המצאה אישית.
יוער עוד, שבסעיף 23 לבקשתה, כתבה ב"כ הנתבע:
"עוד מבוקש לקבוע, כי מועד המסירה ייחשב למועד בו הוגשה התביעה, שכן לו היה ב"כ המשיבה ממלא את חובותיו על פי דין ומבצע המצאה, היה המבקש מתנהל בהתאם לכך ופונה קודם כל בבקשה לבית הדין הרבני למחיקת התובענה בהעדר סמכות ורק לאחר מכן פונה לבית המשפט לענייני משפחה בתובענה לאכיפת הסכם ולביצועו, בהתאם להכרעת בית הדין הנכבד."
מאחר שהתבאר שתביעת האישה הוגשה כדין לבית הדין בלי צורך בהמצאה אישית לנתבע, אין שום סיבה להחשיב את מועד המסירה כמועד הגשת התביעה, ויש לצפות מב"כ הנתבע להתנהל כפי דברי עצמה, לפנות קודם בבקשה לביה"ד הרבני למחיקת התובענה, ורק לאחר מכן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה "בהתאם להכרעת בית הדין" בפס"ד זה.
לכן יש לדחות מכל וכל את טענת ב"כ הנתבע שחוסר המצאה האישית של כתב התביעה בבית הדין ע"י האישה מעניקה לנתבע כל סעד או יתרון משפטי, וכן יש לדחות את הבקשה לראות את המועד בו הוגשה התביעה כמועד ההמצאה, שהינו לאחר שכבר נפתח הליך בביהמ"ש.
נקודה נוספת, ממנה לכאורה ג"כ בחר הבעל לשעבר להתעלם בפנייתו לביהמ"ש.
כאמור לעיל, האישה כרכה את נושא הרכוש בתביעת הגירושין. אין עוררין שהכריכה הייתה כדין, ומעולם לא ערער הבעל על סמכות ביה"ד לדון בחלוקת הרכוש של הצדדים. אף פורט בכתב התביעה "חלוקת זכויות פנסיוניות" דרך רואה חשבון. יתירה מכך, נושא הרכוש עובר כחוט השני בהליך הגירושין, הן בדיונים והן בהחלטות בית הדין, כמפורט לעיל:
כידוע, מקובל כמעט בכל חו"ד אקטוארית להגיש שתי חלופות, וכאשר מתעוררת אי הסכמה בין הצדדים על שיטת האיזון, נקבע בסעיף 6(ג) של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973:
"באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות…"
אין ספק שהערכאה המוסמכת לכך בחוק ("בית המשפט או בית הדין") היא הערכאה המוסמכת בנושא חלוקת הרכוש. ואכן, כמעט בכל תיק לחלוקת רכוש, חו"ד האקטואר מוגשת ע"י האקטואר או הצדדים לאישור הערכאה המשפטית ולמתן תוקף פס"ד, שהרי אחרת אינה אלא חו"ד מקצועית החסרה כל תוקף משפטי.
העובדה שהצדדים ערכו הסכם גירושין לבסוף – ויש להדגיש, גם ההסכמות עליהן נשען ההסכם הן במעורבות בית הדין בדיון – ולא נדרשו בשעתו לפסיקה נוספת על האמור לעיל בעניין הרכושי, אין בה כדי לאיין את סמכות ביה"ד להשלים את נושא חלוקת הרכוש שהוגשה כתובענה לפניו. חלוקת הדעות בעניין בחירת שיטות האיזון אינה עילה חדשה שנוצרה לאחר הגירושין, אלא המשך ישיר והשלמת הליך חלוקת הרכוש שנכרכה בשעתו כדין בתביעת הגירושין. יש לציין שפעמים רבות לאחר סיום תיק חלוקת הרכוש מוגשות פסיקתות ע"י הצדדים לאיזון זכויות פנסיוניות לאישור ביה"ד על מנת לממשן מול קרן הפנסיה.
נמצא שלא בסמכות נמשכת אנו דנים, או בפרשנות הסכם גירושין, אלא בסמכות מקורית של בית הדין להשלים את התביעה לחלוקת רכוש שהוגשה לפניו, תביעה שלא באה לידי סיום על ידי החלטה סופית עד עתה. פרשנות הסכם הגירושין אינה אלא מרכיב אחד של ההכרעה בשיטת האיזון, שמוענקת לערכאה האמונה על חלוקת הרכוש. לפי זה, נסתרות מעיקרן רוב טענות ב"כ הבעל בעניין הסמכות, שכן עיקר התייחסותה לנידון היא של סמכות נמשכת לפרשנות ההסכם, כאשר לא בזה מדובר, אלא בסמכות מקורית של השלמת ההליך של חלוקת רכוש ואיזון המשאבים.
נזכיר בזה את דבריו של כב' השופט חשין בפס"ד סימה אמיר (עמ' 603-602) ביחס לסמכויות ביה"ד לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953:
"סמכויותיו אלו של בית הדין הרבני הינן סמכויות מקוריות (ראשוניות) לדון בנושא פלוני ולהמשיך ולדון בו עד גמירה."
ברור שכאשר הסמכות לדון בביצוע האיזון היא לביה"ד, אין בסעיף 7 של חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, להפקיע זאת, כפי האמור סעיף 25(א) לחוק הנ"ל: "חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים…", ורק כאשר אין בית הדין הדתי דן בו, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך בו, כאמור בסעיף 25(ב).
בכתב ההגנה (סעיפים 39-41), בניסיון ליצור תשתית עובדתית כרקע לטענה המשפטית שתמה סמכותו של בית הדין, ולכל היותר מדובר בסמכות נמשכת, כתבה ב"כ הנתבע:
"פרוטוקול אישור ההסכם לרבות נוסח ההסכם עצמו, אינם משקפים בשום אופן שהסכם הגירושין אינו סופי, וכי על הצדדים לשוב לבית הדין הנכבד על מנת לקבל הוראות נוספות לביצועו בכל הנוגע לאיזון המשאבים.
נהפוך הוא – פרוטוקול אישור ההסכם מיום 18.4.24, מלמד כי הצדדים הגיעו לכדי הסדר סופי, מלא ומוחלט וכי הצדדים חתמו עליו בהסכמה, הסכימו בקניין ובכך נסגר הליך הגירושין שהתנהל בין הצדדים."
טענה זו לוקה בחסר, טועה ומטעה בתשתית העובדתית, מהות אישור ההסכם, ובהבנת הצורך בקניין. הרי ברוב רובם של הסכמי הגירושין ישנה הפניה לאיזון זכויות, ובכל זאת, כמעט תמיד חו"ד נשלחת אח"כ לערכאה המשפטית למתן תוקף פס"ד. הסכם הגירושין אכן סופי – לרבות בכך שיש לפנות לאקטואר לערוך חו"ד של איזון זכויות – ולשם כך גם נעשה "קנין" בבית הדין, לתת תוקף הלכתי להסכמות שבהסכם הגירושין, אך מטבע הדברים חו"ד אקטואר מצריכה פנייה לערכאה לאישורו, בפרט כאשר לא מפורט באופן חד משמעי בהסכם לפי איזה חלופה תתבצע האיזון, וכאשר מגיעה חו"ד ישנה אי הסכמה בנדון. אין בכל האמור לעיל, שהוא סטנדרטי לאישורי הסכם, להצביע על כך שבהסכם כבר מונחת הכרעה בעניין שיטת האיזון, ושתם ההליך הרכושי באופן סופי ומוחלט.
עוד טענה ב"כ הנתבע בכתב ההגנה (סעיף 41):
"בין הצדדים התנהל הליך גירושין קצר, בן חודשיים בלבד לערך, ובמסגרתו לא נידונו טענות הצדדים, בית הדין לא בירר את טענות האיש והאישה ובוודאי שלא הכריע בהן. למעשה, הצדדים הגיעו לדיון אחד בלבד בבית הדין הרבני שבמהלכו הוסכם שיתגרשו וכי בית המגורים יימכר לצד שלישי, לאחר ביצוע שמאות וכן הוסכם על איזון אקטוארי ע"י אקטואר מוסכם. הא ותו לא."
טענה זו דינה להידחות, שכן לא אורך ההליך קובע את הסמכות, אלא העלאת הנושא והתייחסות הערכאה המשפטית אליו, בין רב או מעט. כפי שסיימה היא עצמה את הפיסקה הנ"ל, במהלך הדיון שהתקיים בבית הדין "הוסכם על איזון אקטוארי ע"י אקטואר מוסכם". כאמור לעיל, נושא האקטואר הועלה על ידי ביה"ד והגיבו על כך הצדדים:
"ביה"ד: חייב למנות גם אקטואר.
הצדדים: אנחנו נודיע לביה"ד על אקטואר מוסכם."
הנושא אף מצא ביטוי בהחלטת ביה"ד בעקבות הדיון, שהורה לצדדים להגיש את עמדותיהם בזהות האקטואר. משכך, הרי שביה"ד "דן ופסק" בעניין, וברור שהטיפול בחו"ד האקטוארית, הן באישור החוו"ד והן בהכרעת כל חילוקי דעות המתגלות בו – היא לביה"ד.
אף העובדה שהתיק נסגר מנהלית לאחר הסכם הגירושין אין בה לאיין את סמכותה המהותית בנידון, בפרט כאשר לא מופיעה בתיק כל החלטה לסגירת התיק.
יש לציין שאף בזה עולה סימן של חוסר תום לב בפניית הבעל לבית המשפט לענייני משפחה, שכן ביחס לשאלה האם קיים הליך נוסף בבית המשפט או בבית הדין, צוין רק תיק הגירושין שהתנהל בבית הדין (1192235/2) ולא הוזכר התיק הרכושי שהתנהל (1192235/4), שבלי ספק קיימת בו "מסכת עובדתית דומה", וקשורה ישירות לתביעה שהוגשה לביהמ"ש.
חמורה מכך, היא התעלמות הבעל וב"כ הנוכחית מהכוונתו של האקטואר ומהוראותיו של רשם ההוצל"פ.
כפי שהובא לעיל, בהתכתבות המייל בין האקטואר לבין הבעל לשעבר, הדגיש לו האקטואר פעמיים, בפעם השנייה אף בהדגשה: "איני הגורם המכריע לגבי איזו חלופה תיושם, אלא הגורם שעורך את האיזון".
הרי הודיע לו ש"הגורם שעורך את האיזון" הוא זה שאמור להכריע איזה חלופה תיושם, ובלי ספק זו הערכאה העוסקת בחלוקת הרכוש, ושכחלק מההליך המצוי לפניו פנו הצדדים לאקטואר.
חמורה מכך היא ההתעלמות מהוראות הרשם, אשר כתב בהחלטה מיום 23.11.2023:
"לכאורה, יש להפנות (על אף שמדובר בהסכם אותו ערכו הצדדים) את ההכרעה באיזו חלופות יש לנקוט לבית הדין הנכבד בשאלת הבהרה לפני [צ"ל לפי – א.ד.] סעיף 12 לחוק הוצאה לפועל."
הרי שגם לפי תפיסתו את שאלת ההבהרה יש לפנות לבית הדין, על אף שסבר שמדובר בהסכם שערכו הצדדים.
וכן בהחלטתו מיום 18.12.2023, אם כי בהתחלה הורה בסתם "לפנות אל הגורם השיפוטי", מבלי לציין איזה ערכאה, אך בסיום דבריו גילה את דעתו שוב, וכתב:
"לאור עמדת החייבת לפיה יש להמשיך בעיכוב ההליכים עד לקבלת עמדת בית הדין הרבני, אני מורה כי התיק לא ייסגר, אלא ימתין לקבלת החלטת בין הדין הרבני בעניין."
הרי גילה דעתו שממתין להחלטת בית הדין הרבני, ולאור כך היה על הנתבע לפנות מעצמו לבית הדין, וכפי שאכן עשתה התובעת.
במקום זה, מטעמים השמורים עמם, החליט הבעל לשעבר וב"כ הנוכחית לסטות מדרך המלך ולהתעלם מהוראת הרשם ולפנות לביהמ"ש לענייני משפחה, מתוך פלפול משפטי מסופק (כפי שנבהיר להלן), המתעלם מהמסכת העובדתית של תביעה לחלוקת רכוש שנכרכה בתביעת הגירושין כדין.
התנהלות זאת מעלה שאלה חמורה של חוסר תום לב בפניית הבעל לשעבר לביהמ"ש, בנוסף לשאלות תום הלב הנזכרות לעיל.
כאמור לעיל, לדעת ביה"ד – לאור המסכת העובדתית של התיק – הדיון העיקרי שלפנינו אינו פרשנות ההסכם, אלא מתן תוקף פס"ד לחו"ד האקטואר והכרעה בשיטת האיזון, כחלק טבעי מהשלמת התביעה לחלוקת רכוש שהוגשה לביה"ד ונכרכה כדין בתביעת הגירושין. לכן, יש לביה"ד סמכות מקורית להכריע בכך, שהרי נושא חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים טרם בא על סיומו.
אולם, גם אם נתייחס לשאלה העומדת בפנינו כפי התייחסות הבעל לשעבר, ובכך האריכה ב"כ הנתבע המלומדת בכתב ההגנה בבירור משפטי בנושא סמכות נמשכת, בטענה שאין לבית הדין סמכות חוקית לפרש את הסכם הגירושין לאחר הגירושין – נבהיר שהדבר אינו ברור כלל כפי שסבורה, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי.
בפן העובדתי, לטענת ב"כ הנתבע (שלא נכחה בדיון בבית הדין):
"ראשית – רכיב ה"דן ופסק" איננו מתקיים בענייננו, שכן עסקינן בהסכם גירושין שהובא בפני בית הדין הנכבד ואושר בפניו, מבלי שההליך התברר לגופו של עניין, ומבלי שהתקיים הליך משפטי המשקף בירור והכרעה של טענות הצדדים."
אולם, אין הדבר כן. בנידון דידן לא מדובר בהסכם שהכינו הצדדים בכוחות עצמם טרם בואם לביה"ד, שהובא לאישור פורמאלי של ביה"ד בלבד. ההסכם עצמו הוא פרי עמלו של הדיון בבית הדין, בו נגע ביה"ד, יחד עם הצדדים, כמעט בכל הנושאים העיקריים של ההסכם (שורות 21 ואילך): פירוק השיתוף בבית, מינוי שמאי, מינוי אקטואר, התנאים למינוי כונס, הוצאות הבית והמשכנתא עד המכירה, הסדרי שהות, מזונות הקטינים, והכתובה. העובדה שבית הדין לא היה צריך לעשות אלא תיקונים קלים בהסכם אינו בגלל שהיווה רק גורם פורמאלי לאישור ההסכם, אלא כי כבר דן בכך עם הצדדים. כך גם עולה במפורש מלשון ההחלטה בעקבות הדיון: "על ב"כ הצדדים להגיש הסכם כולל בהתאם להסכמות במהלך הדיון". נמצא שכאשר בית הדין נתן תוקף פס"ד להסכם שנערך בהתאם לדיון, הרי זה "דן ופסק" באופן מובהק, בנוסף להחלטה הנ"ל בו הורה לצדדים לערוך הסכם גירושין ולהודיע על זהות האקטואר.
בפן המשפטי, עיקר סמיכתה של ב"כ הנתבע היא על הנפסק בע"א 3868/95 ונדה ורבר נ' מנחם ורבר, פ"ד נב(5) 817, 837 (1998), שם נקבע:
"שאלת פרשנות אינה מסורה דווקא לשיפוטו של בית-הדין שנתן להסכם תוקף של פסק-דין. ראו ע"א 336/68 מ' לויץ נ' י' לויץ [19], בעמ' 951. ראו עוד דעת הרוב בע"א 164/71 צ' צפניה נ' י' צפניה [20]. אכן, כלל הסמכות הנמשכת חל על תביעה לשינוי או לתיקון הסכם גירושין שאושר כפסק-דין, אך אין הוא חל על תביעה לפרשנות ההסכם או לאכיפתו."
הנה, לעמדת הבעל עצמו – מבלי להביע דעה לגופו של ענין – שמתוך ההסכם עצמו עולה הסכמת הצדדים לחלופת איזון בלבד, ואין מקום לפרשנות, עד כדי כך שראה נכון לגשת להוצל"פ עם הסכם הגירושין כפס"ד חלוט, הרי בעצם מדובר בתביעה לאכיפת ההסכם (ואכן, כך הכותרת בתביעה לביהמ"ש). נושא הסמכות באכיפת הסכם אינו חד וחלוט, עיין בזה באריכות בפס"ד מביה"ד בחיפה (תיק 531026/9) מיום ה' בכסלו תשע"ג (19.11.2012) שכתבו:
"בפסק הדין בפרשת סימה אמיר, נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בענין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. פסק דין אמיר הלך בעקבות פסק הדין בפרשת סימה לוי, שם נפסק כי אין לבית דין רבני סמכות לדון לאחר הגירושין באכיפת הסכם שיפוי בקשר לתשלום מזונות. אין ללמוד מפסקי דין אלו הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לדון בגלגולים מאוחרים של סכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו. הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני. כך, למשל, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על פי פקודת בזיון בית המשפט, וכן למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין כאשר מתעורר צורך מיוחד. בקשר למינוי כונס נכסים יש לציין כי כאמור בסעיף 7ד לחוק הנ"ל הוא נועד בעיקרו לביצוע פסק דין. משמע, אף שבית הדין סיים את מלאכתו בפסק הדין, חוזרת אליו סמכותו להידרש לגלגול מאוחר של הסכסוך כל אימת שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים."
ועי' בפס"ד מאת ביה"ד בירושלים בתיק 1059247/3 שהביאו את הדברים, ובהערה 1 שם הביאו הרחבה לעמדה זו שהגישה המחלקה המשפטית של הנהלת בתי הדין לבית המשפט העליון בעניין קביעת סמכות לאכוף הסכם גירושין אחר הגירושין.[1]
בפס"ד מחיפה הנ"ל הפנו לבג"ץ 1607/11 (פלונית נ' בית הדין הרבני), עיי"ש שכתבה כב' השופטת נאור:
"כפי שציינה השופטת ד' ביניש, "ההבחנה בין פרשנות, אכיפה, שינוי וביטול הסכם אינה תמיד חדה, ועלולה ליתן כוח בידי התובע להשפיע על סמכות הדיון על ידי אופן ניסוח הסעד המבוקש, לפיכך יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיים" (פרשת חליווה, בעמ' 642). יש לבחון את "עילת התביעה האמיתית" (השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת אמיר, פסקה 25). כיצד יש לסווג, אם כן, את תביעתו של הבעל שהוגשה בענייננו לבית הדין?"
ואף אם לא מדובר באכיפת ההסכם בלבד, עיי"ש בפסה"ד הנ"ל מחיפה שהסיקו:
"כאשר ניתן להסיק שהסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בבית הדין, אין בו סוף פסוק לכל העניינים שנכרכו בגירושין וצפויה התדיינות נוספת בין הצדדים באותם עניינים – ואין נפקא מינה אם מדובר בענייני רכוש או בעניינים אחרים – כי אז אין זה אלא פסק דין חלקי, וקיימת לבית הדין הרבני סמכות נמשכת להשלים את הדיון, ולדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בהסכם."
ועיין בפס"ד מביה"ד בירושלים בענין הסכם גירושין בו נקבע שהדירה תימכר לאחר הגיע הבן הקטין לגיל 18, וקבע:
"בנידון שלפנינו אין ספק שבית הדין עדיין לא קם מכיסאו, שכן שהסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין צפה פני עתיד ועדיין לא הסתיים, ההסכם כלל מכירה עתידית של הדירה ולפיכך ברור שכל הנידונים הקשורים בדירה ובמכירתה, […] מסורים לסמכות בית הדין דנן."
עיין בדברינו בתיק 978295/4 בפס"ד מיום י"א טבת תשע"ז (09.01.2017), שם בארנו והבהרנו נושא זה בענין מינוי שמאי בהתאם להוראות הסכם הגירושין, תוך ציון לפס"ד מוקדם בנושא מביה"ד בתל אביב-יפו (תיק 313373/3) מיום י"א באייר תשע"א (15.05.2011). הדברים שייכים גם בנידו"ד בענין מתן תוקף פס"ד לחו"ד האקטואר והכרעה בשיטת האיזון, וכך כתבנו שם:
"נתמקד רק בבקשות הבעל הקשורות לאכיפת הסכם הגירושין ולחלוקת הזכויות במגרש.
כפי שהוזכר, הסכמת הצדדים אשר קיבל תוקף פס"ד הייתה להעריך את המגרש ע"י שמאי מוסכם, ובעקבות כך להודיע על התמחרות או מכירה לצד ג' המרבה במחיר. הבעל מבקש לאכוף את ההסכם בעת הזו, והאישה טוענת לחוסר סמכות.
מקרה דומה למקרה שלנו, כבר נידון בביה"ד תל אביב־יפו (תיק 313373/3) מיום י"א באייר התשע"א (15.05.2011). באותו מקרה, בהסכם גירושין שקבל תוקף פס"ד הוסכם שהדירה תעבור לידי האישה והיא תשלם את כל המשכנתא, בכפוף להמצאת ערב חילופי לאבי הבעל תוך חודשיים. אחרת, הדירה תימכר למרבה במחיר והתמורה תתחלק בשווה לאחר תשלום החובות הרובצים על הדירה. ביה"ד ימנה כונס נכסים לפי דרישת אחד הצדדים.
לאחר הגירושין, הגיש הבעל תביעה שהאישה לא המציאה ערב חלופי כמתחייב, ולכן יש למכור את הדירה. ב"כ האישה טען שלביה"ד אין סמכות לדון.
ביה"ד פסק שיש לו סמכות כיון שפסק הדין שבו אישר את הסכם הגירושין לא סגר סופי את נושא חלוקת הדירה והעניין עדיין תלוי ועומד להכרעה משפטית, וז"ל:
פסק הדין בפרשת סימה אמיר חזר, בין היתר, על הקביעה המשפטית היסודית לפיה מחזיק בית הדין בסמכות שיפוט ראשונית מכוח סמכות שנקנתה כדין, כל עוד לא ניתן באותו ענין פסק דין סופי ובלתי מותנה:
"…כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה" (פרשת סימה אמיר, פיסקה 14).
כדי להיוודע אם פסק הדין סיים את הסכסוך בפסק דין סופי ובלתי מותנה, יש לקרוא את פסק הדין ולבחון את הוראותיו. לעניין זה, הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין, כמוהו ככל פסק דין אחר.
במקרה דנן, כפי שניתן להיווכח מתוכנו של ההסכם, הותנה במפורש כי העברת הזכויות בדירה מן הבעל אל האישה, תלויה בפעולות שעל האישה לנקוט תוך פרקי זמן שהוגדרו בהסכם. כן הוסכם, כי אם האישה לא תצליח לפעול כאמור שם, תימכר הדירה וכי כל צד יהיה רשאי לפנות לבית הדין ולבקש מינויו של כונס נכסים. עוד הוסכם במפורש כי בית הדין ידון לאחר הגט בכל הסכסוכים הקשורים לחלוקת הרכוש. המסקנה המתבקשת היא, כי פסק הדין שנתן תוקף להסכם חלוקת הרכוש לא סיים את הסכסוך שבין הצדדים לעניין אופן חלוקת רכוש הצדדים שנכרך בגירושין.
משמע כי ההסכם לעניין הזכויות בדירה, כמוהו כמו כל פסק דין לפירוק שיתוף בדירת בני זוג, אשר בו קובע בית הדין מנגנון מדורג לעניין חלוקת זכויות הצדדים בנכס. במלים אחרות: פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים, קבע בד בבד, כי מלאכתו של בית הדין טרם הסתיימה, וכי לשם חלוקת הזכויות בפועל עשוי בית הדין להידרש בעתיד להתדיינויות נוספות בין הצדדים, לרבות מינוי כונס נכסים.
נציין שכבר בפרשת סימה לוי כתב בכ' השופט חשין חילוק זה (עמ' 607):
"תורה ברורה היא, שגוף בעל סמכות שיפוט ממשיך ומחזיק בידיו סמכות שיפוט על נושא התלוי ועומד לפניו, והוא עד אם נסתיים ההליך. יהא אשר יהא נושא הדיון, התמשכותה של סמכות השיפוט נגזרת מן ההליך שבו מדובר, ובדרכו של ההליך.
הליך שטרם נסתיים ־ ערכאת שיפוט מחזיקה בסמכות להמשיך ולהידרש לו, ואילו הליך שנסתיים ־ אותה ערכאת שיפוט סיימה את מלאכתה, היא FUNCTUS OFFICIO, והמבקש להידרש שוב לשיפוטה של אותה ערכאה חייב לפתוח בהליך חדש."
די בדברים אלו לקבוע הלכה למעשה במקרה שלפנינו שיש לביה"ד סמכות לדון במינוי שמאי וגמר פירוק השיתוף בדירה, שכן גם כאן נקבע מנגנון מדורג בחלוקת הזכויות בדירה: על הצדדים לבחור שמאי ובעקבות השמאות להודיע לביה"ד על המשך התהליך. בכך, ברור שלא תמה מלאכת ביה"ד בחלוקת המגרש ע"י אישור הסכם הגירושין.
בנוסף, כתבו ביה"ד בחיפה (שם) בעניין מינוי כונס נכסים:
סמכותו של בית הדין הרבני למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין שניתן על ידו, הינה סמכות ראשונית המעוגנת בסעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז־1956. סמכות ראשונית זו קיימת, ככל שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים, אף כאשר בית הדין, וכן כאשר צדדים בהסכם גירושין, כלל לא נתנו דעתם מראש לאפשרות כי צורך זה יידרש בעתיד. על אחת כמה וכמה, כאשר הצדדים בעצמם ראו בכך מראש כאפשרות סבירה וציינו זאת במפורש בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
מסתבר שגם מינוי שמאי מטעם ביה"ד לקדם את מכירת הנכס כלול בסמכות ביה"ד למנות כונס נסכים לפי סעיף 7ד, כצעד ראשוני, מעבר לטעם העיקרי של המשך סמכות האמור לעיל."
עד כאן לשון פסה"ד הנ"ל.
הרי שגם אם מדובר בפרשנות הסכם הגירושין, לפי נסיבות ההליך המדובר – אישור חו"ד האקטואר וקביעת שיטת האיזון – הדעת נוטה שלביה"ד סמכות נמשכת בזה להשלים את המלאכה בה החל.
הרי ברור מתוך הדברים הנ"ל שלביה"ד הסמכות לאכוף את ביצוע הסכם הגירושין אשר נתן לו תוקף פס"ד, וכ"ש לפעול הנדרש כדי להשלים את האמור בענין איזון הזכויות, בפרט כאשר נושא חלוקת הרכוש נכרך כדין בתביעת הגירושין, וההסכם הוא פרי של הדיון בפני בית הדין הרבני, ואין זה דומה כלל להלכת סימה אמיר אשר עניינה תניית שיפוי שהיא עילה חדשה שכל היווצרותה לאחר הגירושין.
נבהיר עוד שהפניית ב"כ הנתבע לע"א 135/80 נגיט בכור נ' לידה בכור, פ"ד לו(2) 358 (1982), אינה ענין לכאן. שם נכתב:
"משסגר בית הדין את התיק, שהיה תלוי ועומד לפניו, בלי לדון לגופו של עניין, חדלה הסמכות הנמשכת, שהיתה לבית הדין הרבני על יסוד הליכים קודמים."
אולם, שם ביה"ד סגר באופן סופי את התיק והודיע ששוב לא ידון במזונות הבת. אדרבה, מוכח מהדברים הנ"ל שאף שהתיק נסגר מקודם, היתה לביה"ד סמכות נמשכת עד שהודיע ששוב אינו נזקק לתיק.
ידוע שבבתי הדין הרבניים ממעטים בפסיקת הוצאות משפט, מתוך תפיסה של המשפט העברי שכל מתדיין זכאי להשמיע את טענותיו בפני בית הדין, גם אם התברר שמסקנת הדין אינה כטענתו (ראה שו"ע חו"מ סימן יד סעיף ה). אולם, במה דברים אמורים, כאשר האדם מבקש להשמיע את טענותיו בפני בית הדין, וכן כאשר טוען בתום לב ולא בטענות סרק.
אולם, בנידון זה, בה הבעל לשעבר וב"כ אינם באים להשמיע את טענותיהם בפני ביה"ד, אדרבה, באים להכחיש את סמכותו (הברורה לדעתנו) של ביה"ד, ואף עולים מספר סימני שאלה של תום לב בפנייתם לביהמ"ש ובהכחשת סמכות ביה"ד – בטענות בענין המצאה שבטעות יסודן, בחוסר התייחסות למסכת העובדתית של כריכת תביעת חלוקת הרכוש כהווייתה, בהתעלמות מההנחיות המקצועיות של האקטואר וההחלטות של הרשם, ובפלפול משפטי בעניין פרשנות הסכם שלכאורה אינו רלוונטי לנידון דידן בו טרם הושלמה מלאכת ביה"ד באיזון הזכויות, כפי ההסכם אשר נתן לו תוקף פס"ד – אין ספק שיש לחייב בהוצאות משפט, הן לצד השני על הצורך בפתיחת תיק והגשת תביעה ותגובות, והן לאוצר המדינה עבור הצורך להכין פס"ד זה של קביעת סמכות, שהינה מיותרת לו היה הבעל לשעבר פועל לפי החלטות הרשם.
לכן ביה"ד מחייב את הבעל לשעבר בסך 1,000 ש"ח לצד השני וסך 1,000 ש"ח לאוצר המדינה. יש להעביר עותק של פס"ד זה למרכז גביית קנסות.
זאת בנוסף לכל חיוב הוצאות אשר יראה בית המשפט נכון לחייב עבור פתיחת הליך סרק בפניו, כאשר הסמכות לדון בשיטת האיזון על פי הסכם הגירושין נתונה לבית הדין הרבני.
כאמור בראשית הדברים, לא נעסוק כעת בהכרעה במחלוקת בין הצדדים לגופו של ענין בבחירת חלופת האיזון, ויש לקבוע מועד דיון הוכחות לכך בביה"ד אילת, בתאריך […], בשעה 11:00.
ביה"ד ממליץ לצדדים להגיע להסכמות בנושא, לרבות אפשרות של פשרה בסכום האיזון, ובכך לייתר את הצורך בדיון הוכחות, והוצאות הייצוג הכרוכות בכך.
מסקנה
לאור כל האמור, ביה"ד קובע:
פסה"ד מותר בפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ובאי כוחם.
ניתן ביום ד' באדר א התשפ"ד (13/02/2024).
הרב אהרן דרשביץ – אב"ד הרב עובדיה חפץ יעקב הרב אברהם צבי גאופטמן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
[1] וכך נכתב שם:
א. ההיגיון העומד מאחורי כלל זה הוא כי בית הדין 'קם מכיסאו' לאחר מתן פסק דינו. מאותה העת שלאחר הגירושין ניצבים לפנינו למעשה שני בעליי דין 'זרים' שאינם עוד בני זוג נשואים אשר מבקשים לדון בתביעת חוב כספי שהתעורר לאחר פסק הדין בעניין הגירושין. במקרים מעין אלה, כאמור בפרשות סימה אמיר וסימה לוי, אין בסמכות בית הדין לדון בעניינם, ואף לא בהסכמת הצדדים. כפי שכתבה השופטת, כתוארה אז, א' פרוקצ'יה בפרשת סימה אמיר:
לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם גירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין.
ב. יוצא אפוא כי מניעת בית הדין מלאכוף את פסק דינו לא נאמרה בדברי בית המשפט הנכבד אלא כאשר דובר ב"עילה חדשה" של חוב או של התחייבות הנובעים מהסכם הגירושין ואשר התעוררו לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם, אחר שבית הדין קם מכיסאו באותו עניין, אך לא כאשר מדובר בחוב פסוק שנקבע בתוך פסק הדין או בהתחייבות של צד להסכם הגירושין.
ג. ביחס לבקשת בעל הדין מבית הדין הרבני שיפעיל את סמכויותיו ליישומו של פסק דין שנתן ולהוצאתו לפועל של חוב שנוצר ישירות מכוח אותו פסק הדין, ובכלל זה, התחייבות של צד המעוגנת בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שמבחינה זו בית הדין הרבני עדיין לא קם מכיסאו, והוא מוסמך לעסוק בכך על פי חוק.