חיוב בגט ובמלוא הכתובה

 

בס"ד	תיק 1399142/20

בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם אבידר, הרב בנימין לסרי, הרב דוד גרוזמן

התובעת:	(ע"י ב"כ טו"ר ישראל בן ברוך)
נגד
הנתבע:	(ע"י ב"כ עו"ד בלה צור)

הנדון: גירושין, חלוקת רכוש – כריכה, כתובה/פיצוי גירושין, ביזיון בית הדין, כינוס נכסים

פסק-דין

לפנינו תביעת גירושין של האשה, תביעת כתובה, וחלוקת רכוש.

ראשית ביה"ד מבהיר, כי על אף החלטת ביה"ד להגיש סיכומים, ב"כ האשה הגיש סיכומים, אולם ב"כ הבעל לא הגישה סיכמים, על אף שביה"ד בהחלטתו מיום 16/2/26 נענה לבקשתה למתן ארכה להגשת הסכומים. ביה"ד המתין בסבלנות ובאורך רוח לסיכומי ב"כ הבעל, אך עד עתה, ב"כ הבעל לא הגישה סיכומים. אף לאחר שמזכירות יצרה עמה קשר טלפוני בנושא זה.

משום כך, פסק דין זה יינתן ע"ס הסיכומים שהגיש ב"כ האשה, וע"ס החומר שבתיק.

בנושא הגירושין:

ראשית, ביה"ד יבהיר ויגולל את השתלשלות תיק מורכב וכואב זה.

האשה פתחה בתחילה תיק גירושין ביום 28/11/22, אך הוא נסגר לבקשת האשה משום שהצדדים הגיעו לשלום בית, כאמור בהחלטת ביה"ד מיום 15/6/23.

לאחר מכן פתחה האשה שנית תיק גירושין ביום 18/3/24. מאז התקיימו כ-13 דיונים. שכללו שמיעת טענות הצדדים, חקירות והוכחות. ביה"ד ניסה מספר פעמים לגשר ולהביא את הצדדים להסכם גירושין. בפני ביה"ד נחתמו שני הסכמי גירושין במועדים שונים, וכולם הופרו בעטיו של הבעל.

ביום 28/5/24 נחתם הסכם גירושין ראשון, וכן ניתנה החלטת ביה"ד ביום 30/5/24 לאישור הסכם גירושין. 

אולם לאחר מכן הבעל חזר בו וסירב להתגרש, וכך נכתב בהחלטת ביה"ד מיום 19/6/24:

הופיעו הצדדים וב"כ לדיון שנקבע לצורך סידור הגט.

בהחלטת בית הדין מיום 30/5/24 נכתב:

הופיעו הצדדים וב"כ.

הצדדים נשואים כבר 24 שנים, ולהם 7 ילדים, שלשה בגירים אחת בת 17 ושלשה ילדים קטנים.

הצדדים בפירוד פיזי כבר שנתיים ורבע.

הצדדים גרים בקומות נפרדות בבית אחד למעלה משנה.

התקיימו כבר שלשה דיונים קודם לדיון זה בתביעות השונות.

הצדדים כבר נשלחו ליועצי נישואין שבהם אף אחד שהצליח לכאורה להביאם להסכם שלום בית ולחילופין גירושין לפני שנה, אך הדבר לא צלח.

בהסכם מצויה הסכמתם כי במידה וההליך לא יצלח – הם יתגרשו בהסכמה.

לאחר מכן אף התקיים עוד הליך של ייעוץ לשלום בית שאף הוא לא צלח.

שני הצדדים בתחילת הדיון הטיחו זה בזה את טענותיהם ותלונותיהם.

האשה תובעת גירושין והבעל מסרב ומבקש שלום בית.

למרות הקובלנות הקשות שלהם זה בזה, הוא מאמין כי לו היא תסכים לילך להליך של ייעוץ של שלום בית יהיה מקום להשכין שלום ביניהם.

לא היתה ברורה לבית הדין עמדת הבעל למרות מצב הריחוק שביניהם ולמרות כל האשמות הקשות כיצד הוא רואה מצב של שלום בית?

בית הדין הציע לצדדים לנהל מו"מ בתיווכו של בית הדין.

הצדדים הסכימו לנהל מו"מ בפני דיין יחיד.

בית הדין ישב עם הצדדים במשך כ5 שעות עד השעה 15.50 ולבסוף נחתם הסכם גירושין המצורף לתיק.

מצב נפשם של חלק מילדי הצדדים התדרדר וכלל אף אשפוז בבית החולים גהה.

לאור זאת הוצע לצדדים לנהל את חלוקת הזמנים ביניהם על פי שיטת ה"דלת המסתובבת".

הצדדים הסכימו.

הוסכם כי הצדדים יחיו באותו בית עד לאחר חג השבועות וביום א' י' סיון תשפ"ד 16/6/24 יחלו לנהוג בשיטת ה"דלת המסתובבת".

וביום ב' י"א סיון תשפ"ד 17/6/24 בשעה 9.00 יופיעו לסידור הגט.

נערך לצדדים כבר בירור שמות.

הצדדים הסכימו.

בהחלטה נפרדת בית הדין ימנה פק"ס כפי ההסכם.

הצדדים יחלו במיידית בניסיון למכור את דירתם במכירה חופשית כפי ההסכם.

לו יחפצו להתחיל את מכירת הדירה לאחר הפירוד ביניהם ישקול בית הדין לאשר זאת.

בית הדין מבהיר:

כי המו"מ בין הצדדים לקח זמן רב. הצדדים נועצו בכל העת עם ב"כ. כן התייעצו כל העת עם בני משפחותיהם שהמתינו להם מחוץ לאולם בית הדין וכן שוחחו עימם בטלפון.

הוחלפו גירסאות, טיוטות שונות עד אשר הגיעו להסכם המצורף.

בית הדין בדק היטב כי הצדדים הבינו את המשמעות ואת ההסכם אשר הם חתומים עליו.

בית הדין החתים אותם וערך עמם קניינים כדין.

לא תתקבל כל טענה שהם לא הבינו או שהיה זה בלחץ.

הכל נעשה מתוך רצון והסכמה מלאים.

 

על כן ולאור האמור, מחליט ביה"ד כדלהלן: 

• הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם ביום 17/6/24 בשעה 9.00.

• ביה"ד מאשר את ההסכם מיום 28/5/24, כ' אייר תשפ"ד, המכיל עמוד אחד וט"ו סעיפים המצורף לתיק, ונותן לו תוקף של פס"ד.

• האישה מחלה  על כתובתה בכפוף לסידור הגט.

לאחר החלטה זו חזר בו הבעל מהסכמתו להתגרש ובית הדין בהחלטה נוספת דחה זאת והורה על קיום סידור הגט וכך נכתב:

בפני בית הדין הודעות הצדדים שאינם עולים בקנה אחד עם הסכם הגירושין שנחתם וקיבל תוקף של פסק דין.

בית הדין ככלל, ללא הסכמת הצדדים, אינו חוזר בו מהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, שעל פי שני הצדדים השכילו והבינו שהם צריכים להתגרש מה שהיה ברור לאור התנהגות הצדדים והפירוד שהם נהגו עד כה כבר כשנתיים וחצי.

מכתבם של הילדים שצורף לתיק אף שהוא נוגע ללב אך מכתב זה יש להעביר לתשומת לב האמא, וככל שהיא אינה יכולה להמשיך לחיות עם האב – אנו בית הדין – אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ועלינו להחליט ולפסוק כפי העולה מהדיונים ובפרט לאור הסכמת הצדדים והבנתם הנכונה כי בסופו של דבר רק דרך זו תביא לשלום ולהרגעת הרוחות.

על כן:

בית הדין דוחה את דברי הבעל והצדדים יתגרשו ביום 17/6/24 וכפי שהודע לצדדים ביום ההסכם.

כן דברי הבעל אודות אי רצונו בשיטת הדלת המסתובבת נדחים לאור העובדה כי בסופו של דבר חלוקת הזמנים שתהיה תקבע את המציאות כי בחלק מהזמן הילדים עם האב ובחלק מהזמן עם האם וככל שיקדימו להפריד כוחות כך גם הרצון להתסיס את הילדים כנגד ההורה השני יפחת.

יש להזכיר כי שיטת הדלת המסתובבת הינה זמנית עד למכירת הדירה וכפי האמור בהסכם.

כעת בדיון שהתקיים ביום שני 17/6/24 הודיע הבעל שהוא לא מסכים להתגרש והוא חוזר בו מהסכמתו דלעיל ואף טען טענה הזויה כי הכל נכפה עליו טענה שהעלתה חיוך על פני השומעים.

בית הדין ניסה להבין מה פשר דבריו של הבעל אודות חזרתו.

הבעל טען כי דבר זה יגרום להרס של הילדים ועל כן מסרב להתגרש.

לשאלת בית הדין מה הוא מציע לעשות לאור סירוב האשה המוחלט בו ורצונה העז להתגרש ענה,

שתחזור הביתה והוא ישתנה וידאג לפייסה ולהשיבה לשלום בית. הבעל אף הציע לקבוע מועד לסידור הגט לעוד שלשה חדשים בדיוק בכדי להרגיע את האשה שאינו הולך לעגנה ובמידה וניסיון שלום הבית לא יצלח הוא יתן את הגט במועד הנ"ל ללא כל ויכוח או טענה.

האשה סרבה.

בית הדין שוחח עם הצדדים זמן רב אך האשה טענה כי אינה מסוגלת לחיות עמו יותר. מבחינתה כלו כל הקיצים.

לאור זאת בית הדין הודיע לצדדים כי מבחינתו הסכם הגירושין בתוקף. בית הדין יעמוד על קיומו.

ולגבי נושא הגירושין, בית הדין סבור כי על הצדדים להתגרש ובית הדין קובע מועד חדש לסידור הגט ובמידה והבעל שוב יסרב יתקיים באותו יום דיון לתביעת האשה לחייב את הבעל בגירושין. בדיון זה ייחקרו הצדדים על ידי ב"כ. האשה תחקר ראשונה על ידי ב"כ האיש ולאחר מכן הבעל ייחקר על ידי ב"כ האשה.

כן לאור סירוב הבעל לגרש אף ויתור האשה על הכתובה בטל.

שאר הסעיפים בהסכם קיימים.

שיטת הדלת המסתובבת בעינה עומדת.

ככל והבעל לא יפנה את הדירה במועד שקבע בית הדין, ישקול בית הדין לראותו כמפר את החלטות בית הדין ויורה על פינויו על ידי המשטרה ובמקרה קיצון בו בית הדין יראה כי אינו משתף פעולה כלל, אפשר ויורה על הרחקתו ועל חלוקת זמני שהות שלא במסגרת שהוסכמה.

כן הצדדים יחלו במכירת הדירה כאמור בהסכם.

בית הדין קורא שוב לבעל לקיים את אשר חתם עליו ואשר הוסכם ללא כל כפיה או אונס.

דבר זה יהיה נכון שלא להסלים את המצב שממילא אינו משרה אוירה נאותה לגידול הילדים.

ככל והבעל לא יסכים לגרש, יהיה דבר זה בעוכרי הילדים ועל הבעל האשמה.

ב"כ הבעל ביקשה להוצאת צווים לקיום ההסכם לצורך בירור הברחות והסעיפים הכלכליים על פי ההסכם. בית הדין הורה לה להגיש בקשה עם פסיקתא ובית הדין יחתום על כך. עליה לפתוח תיק מתאים לשם כך.

על כן:

קובעים מועד לדיון כאמור לעיל ליום שלישי 9/7/24 לשעה 11.00.

ככל והבעל יודיע כי הוא מסכים להתגרש – יזמן בית הדין את הצדדים אף למועד קרוב יותר. 

בדיון הבא ישקול ביה"ד לחייב את הבעל בהוצאות. סוף ציטוט.

 

לאחר מכן ביום 20/5/25 ביה"ד ניהל גישור ארוך ומתיש והביא את הצדדים לידי הסכם גירושין, בנוכחות ובסיוע הורי הבעל, וכך נכתב בהחלטת ביה"ד מיום 26/5/25:

הופיעו הצדדים לפנינו.

ביה"ד ניהל מו"מ ארוך ומתיש בין הצדדים ע"י אחד הח"מ, אשר הביא את הצדדים לידי הסכם גירושין.

ההסכם נסרק לתיק לאחר שאושר על ידי ביה"ד.

 לאור האמור: 

א. הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם, מועד הגירושין נקבע ליום שני  כ"ח באייר תשפ"ה בשעה 9:45 (26.5.2025).   

ב. ביה"ד מאשר את ההסכם מיום 20.5.2025 המכיל עמ' 1  ו 14  סעיפים המצורף לתיק, ונותן לו תוקף של פס"ד, בכפוף לכך שיסודר הגט במועד שנקבע.  

ג. האישה מחלה  על כתובתה בכפוף לסידור הגט. סוף ציטוט.

אולם במועד שנקבע לסידור גט הבעל לא הופיע.

וכך נכתב בהחלטת ביה"ד מיום 5/6/25:

לדיון שזומן ליום שני כ"ח באייר תשפ"ה (26.5.2025) הופיעו האישה, הורי הבעל, וב"כ הצדדים, הבעל לא הופיע.

לשאלת ביה"ד היכן הבעל, ענו הוריו כי הוא במצב נפשי גרוע, ולכן לא בא.

ב"כ האישה ביקש מס' בקשות כדלהלן:

א, 5000 ₪ הוצאות הדיון.

ב, ביטול הסכם מיום 20.5.2025 . 

ג, החלטה על סיום שלב החקירות בתיק, לאחר שהאישה כבר נחקרה, והגשת סיכומים כדי לחייב את הבעל בגט.

ד, הותרת צו הכינוס על תוקפו, ומסכימים כי ב"כ הבעל תהיה חלק מהליך הכינוס.

אולם ב"כ הבעל מבקשת : חקירת הבעל, ואז הגשת סיכומים, כן מבקשת ביטול צו הכינוס, והוראה על מכירה חופשית.

לאור המבוקש, ביה"ד מורה:

1. ההסכם שנערך בין הצדדים ביום 20.5.2025 ואושר ע"י ביה"ד מבוטל,  כפי האמור בסעיף א' להסכם שהבעל ייתן את הגט, וכפי שנכתב בכתב יד הח"מ כי אישור ההסכם מותנה במתן הגט ביום שני 26/5/25.
2. לגבי חקירת הבעל, היות וב"כ האישה שאמור לחקור את הבעל מוותר על חקירת הבעל, הרי שזו זכותו לוותר, והדיון עובר לשלב ההוכחות.
3. מועד הדיון הקבוע לצדדים ביום 10.6.2025 ייקבע לדיון הוכחות, וזאת על פי המבוקש בסעיף הקודם. 
4. מכירת הדירה, לצדדים שמורה הזכות למכור את הדירה במשך 30 יום במכירה עצמית, אם הדירה לא תימכר אזי בעוד 30 יום ייכנס צו הכינוס לתוקפו באופן מיידי. 

ב"כ הצדדים עו"ד בן ברוך ועו"ד צור ישמשו ככונסים. ביה"ד מורה לב"כ הכונסים, להגיש פסיקתא לחתימה שתיכנס לתוקף באופן מיידי תוך 30 יום ללא החלטה נוספת.

החלטה זו גוברת על החלטת ביה"ד מיום 5/5/25 במינוי הכונסים. וההחלטה מיום 5/5/25 מבוטלת.

1. באשר לבקשת ב"כ האשה לחייב את הבעל בהוצאות, הבקשה תידון במועד הדיון הבא.

סוף ציטוט.

לאחר מכן התקיימו דיונים, וניתנה החלטת ביה"ד ביום א' בניסן התשפ"ו (19/03/2026).

כדלהלן:

הופיעו הצדדים וב"כ, התקיים דיון בפנינו בתביעת האשה לחייב את הבעל בגירושין.

בדיון הציגה ב"כ הבעל הוכחות.

לאור האמור ביה"ד מחליט:

ב"כ האשה יגיש סיכומים תוך 45 יום. לאחר מכן ב"כ הבעל תגיש סיכומים תוך 45 יום. סוף ציטוט.

אך ב"כ הבעל לא הגישה סיכומים.

כעת ניגש לרקע ולמסכת חיי הנישואין של הצדדים. 

רקע:

הצדדים נישאו ביום כ"ב אדר ב' תש"ס 29/3/2000. הצדדים משתייכים למגזר החרדי.

ולהם 7 ילדים, שלשה ילדים קטנים, והשאר בגירים. הצדדים בפירוד פיזי כבר מתחילת שנת 22. ובתחילה במשך כשנתיים ורבע. הצדדים היו גרים בקומות נפרדות בבית אחד למעלה משנה.

הצדדים הודו שכבר משנת 22 הם הפסיקו לקיים יחסי אישות ראה פרוטו' הדיונים מיום 28/5/24 שורה 46-47, ומיום 10/6/25 שורה 9.

תמצית טענות ב"כ האשה בסיכומים: 

1. אלימות פיזית מצד הבעל כלפי האשה, וכלפי הילדים. התפרצויות זעם עד כדי שבירת כסאות עץ, כלים חפצים. אלימות מילולית קיצונית, ובכללה קריאת שמות גנאי לאשה, קללות, השפלות.
2. לדברי האשה התובעת, היא ניסתה בכל דרך אפשרית לגרום לבעל לשנות את דרכיו, באמצעות פנייה לגורמי מקצוע, ולרבנים. אך הבעל לא שינה את דרכיו ומעשיו.

טענות הבעל בדיונים:

הבעל טען שהוא חפץ בשלו"ב, למען הילדים.

וכך נכתב בהחלטת ביה"ד מיום 30/5/24 "הבעל טען כי דבר זה יגרום להרס של הילדים ועל כן מסרב להתגרש".

וכך נכתב בפרוטו' הדיון מיום מיום י"ד בסיון התשפ"ה (10/06/2025)

"הבעל : כן, אנו נשואים 25 שנה שהיו טובים, שלוש שנים היא בעבודה אחרת ושם היא התקלקלה וירדה ביראת שמים, הביאה אייפון, ואני רוצה לתקן, אני מאמין שהיא יכולה לשנות

ביה"ד : אם היא לא משתנה, אז אתה רוצה שקרנית ומחזיקה אייפון ומנפחת ומקולקלת וירודה ביראת שמים, וכמות שהיא, אתה רוצה אותה.

הבעל : כן, בשביל הילדים אני מוכן להישאר

ביה"ד : ולא בשביל הילדים, בשבילה, אתה נשאר

הבעל : לא יודע".

ביה"ד מבהיר:

ביה"ד סבור, כי אין רצונו של הבעל בשלו"ב.

כי הבעל מודה בפיו שכל רצונו בשלו"ב הוא בשביל הילדים. ולשאלת ביה"ד האם בשביל האשה הוא מוכן להישאר בשלו"ב, הגיב הבעל "לא יודע".

זאת ועוד,  ביה"ד בהחלטתו מיום 30/5/24 נכתב:

"לא היתה ברורה לבית הדין עמדת הבעל למרות מצב הריחוק שביניהם ולמרות כל האשמות הקשות כיצד הוא רואה מצב של שלום בית?".

כלומר, אמירת הבעל בדיון כי הוא רוצה שלו"ב, אינה רלוונטית, וביה"ד לא ראה סיכוי לשלו"ב.

כמו"כ בהחלטת ביה"ד מיום 25/12/24 נכתב:

"ביה"ד סבור באופן ברור וחד משמעי, כי אין סיכוי לשלום בית. ועל הצדדים להתגרש. וזאת לאור ההכירות הארוכה של ביה"ד את הצדדים".

גם ב"כ הבעל אמרה כי אין הבעל מתנגד לשלו"ב, ראה פרוטו' הדיון מיום 9/7/24:

"ב"כ הבעל : אז כאשר נגמור את זה יהיה גט".

"ב"כ הבעל : יש כאן הסכמה, ואין כאן סירוב לגט, אם מהר מהר מהר יהיה כינוס אז מהר מהר מהר יהיה גט".

גם הבעל לאחר שאלת ביה"ד, הביע את הסכמתו להתגרש, ראה פרוטו' הדיון מיום 7/9/25:

"האם אתה מסכים להתגרש, ברוח טובה.

הבעל : אם היא תוותר על חלק גדול בדירה, על ההוצאה לפועל, על הכתובה, אז אולי אני ישקול את זה".

כלומר מה שמונע מהבעל להתגרש, הוא עניינים כספיים בלבד.

כינויי הבעל בשמות גנאי קשות וחריפות:

הבעל הודה בדיון שהתקיים ביום 28/5/24 שהוא כינה את האשה בשמות גנאי, ראה פרוטו' הדיון שורה 55 ושורה 72-74:

 ביה"ד : האם אמרת לה פעם אחת את המילים זונה נואפת הולכת עם גברים פרוצה

הבעל : אמרתי לה זונה ופרוצה, לא אמרתי לה הולכת עם גברים

ביה"ד : היא אומרת שלא תעזוב את העבודה, אז תתגרש ממנה, אתה אמרת לה שהיא נואפת

הבעל : היא מתקלחת מתגנדרת, ויוצאת אחר כך לשלש שעות ולא מסבירה לאן היא הולכת

ביה"ד : מכוח מעשים אלו, אתה קורא לה נואפת, אם היא נואפת היא אסורה לך, אתה בן תורה

הבעל : כן, אני יבדוק את זה, אם היא נואפת או לא

ביה"ד : אם אתה רוצה לבדוק זאת, מדוע לא בדקת עד עכשיו

ביה"ד : אם אתה בן תורה ואתה טוען שהיא נואפת, היא אסורה עליך

הבעל : אני רק באתי להסביר מה הסיבות שקראתי לה ככה, אם אני אומר לכם מה היא אומרת לי, יכלה הדף והם לא יכלו."

 

הבעל סובל מעצבנות יתירה והתפרצויות זעם:

הבעל הראה והוכיח באולם הדיונים לעיני ביה"ד, כי יש לו התפרצויות זעם.

כי בדיון שהתקיים ביום 28/10/24 ביקש ב"כ האשה להציג מסמך כנגד הבעל, ואיך הגיב הבעל. 

וכפי שנכתב בפרוטו' הדיון הנ"ל:

"אני רוצה להקריא כאן מדף שהבעל כתב בו הוא אומר מה הוא עושה לאישה בבית שלהם

הבעל נכנס באופן פתאומי לאולם הדיונים, ובאלימות מתנפל על ב"כ האישה, חוטף את המסמך מידי ב"כ האישה, ובורח".

וכך נכתב בהחלטת ביה"ד מיום 29/10/24:

"בנושא הפרעות הבעל, והתפרצותו לאולם הדיונים:

בדיון זה, הבעל התפרץ במהלך הדיון מס' פעמים, והותרה על כך מס' פעמים, עד שביה"ד נאלץ להוציאו מאולם הדיונים. כשחזר לאולם הדיונים, שוב התפרץ, והוצא שנית מאולם הדיונים, ראה פרוטו' הדיון.

בנוסף, הגדיל לעשות הבעל, שלאחר שהוצא בשנית מאולם הדיונים, לפתע התפרץ במהלך הדיון, ונכנס לאולם הדיונים ללא קבלת רשות, וחטף בכוח מב"כ האשה מסמך שהוגש לביה"ד. 

וכך נכתב הפרוטו' הדיון שורה 62:

"הבעל נכנס באופן פתאומי לאולם הדיונים, ובאלימות מתנפל על ב"כ האישה, חוטף את המסמך מידי ב"כ האישה, ובורח".

ביה"ד רואה בחומרה רבה את התנהגות הבעל, ורואה מקום לחייבו בהוצאות בגין הפרעתו למהלך הדיון, ובזבוז זמנו של ביה"ד. ובגין בזיון כבוד ביה"ד.

לפנים משורת הדין, ביה"ד לא יחייב את הבעל בסכום גבוה".

חו"ד הפסיכיאטר ד"ר פלונית (חו"ד הושמטה מעותק זה עקב חיסיון י.ב)

 

יש לציין כדי בדיון שהתקיים ביום 10/6/25 טען הבעל, ראה פרוטו' הדיון:

"ב"כ האישה : הצהרת בפני רופא כי אין לך יכולת שליטה בכעסים?

בעל : הכול היה בשביל ביטוח לאומי, זה לא נכון בכלל, רק בשביל לקבל מהם קיצבה יעצו לי לומר כך".

ביה"ד דוחה טענה זו, וזאת משום שבדיון הנ"ל הודה הבעל שהוא הורחק מהבית 3 פעמים, כדלהלן:

לשאלת ביה"ד כמה פעמים הוא הורחק מהבית,

הגיב הבעל : "היו שלוש הרחקות למיטב זכרוני, פעמיים לשבוע כל פעם, והיה פעם אחת שהיה בהסכמה לחודשיים".

 

אלימות הבעל:

בכתב תביעת הגירושין נכתב:

 

בדיון שהתקיים ביום 10/6/25 הודה הבעל כי הוגשו נגדו כתבי אישום בגין אלימות. ראה פרוטו' הדיון שורה 42 כדלהלן:

"ש. איננו אומרים שאתה אשם, השאלה היא האם קיבלת זימון לבימ"ש על תביעת אלימות

הבעל : כן, דרך המשטרה

ב"כ האישה : נבקש שיירשם כי הבעל מאשר".

כנגד הבל הוגשו 3 כתבי אישום, והוגשו בסיכומי ב"כ האשה נספח 2.

ונפרטם את האמור בכתבי האישום.

בכתב אישום מס' 1 נכתב:

כי ביום 16/10/24 תקף הנאשם את המתלוננת של כדין וללא הסכמתה.

באישום מס' 2 נכתב:

כי ביום 24/1/24 תקף הנאשם את המתלוננת וגרם לה חבלה של ממש. וכן הרס נכס או פגע בו במזיד.

בכתב אישום מס' 3 נכתב:

כי כ-3 שבועות עובר למתואר בכתב אישום 2 הנ"ל תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין.

 

מכתב הרב יצחק זילברשטיין:

הצדדים היו אצל הרה"ג יצחק זילברטיין, אשר כתב מכתב דלהלן:

(המכתב המלא הושמט מעותק זה עקב חיסיון. י.ב)

כלומר, הרב זילברשטיין השביע את הבעל בנקיטת חפץ בספר תורה "שלא יקלל ולא יעליב ולא יכה את רעיתו והילדים למשך חודשיים". והורה לאשה להופיע אצלו בעוד חודשיים ולספר "שבעלה מתנהג כדת משה וישראל".

בפרוטו' הדיון שהתקיים ביום 10/6/25[בחקירות שנחקר הבעל ע"י ב"כ האשה] נכתב:

"ש. האם אתה מחזיק מהרב זילברשטיין

הבעל: כן, אבל הוא לא הרב שלי

ש. הייתם אצלו לחוד או ביחד

הבעל : כן, גם לחוד

ב"כ האישה : אני מציג מסמך מאת הרב זילברשטיין, אין לי את התאריך שלו, זה כתב ידו, והוא כותב שם כי הבעל נשבע בספר תורה שלא יקלל ולא יכה את האישה, כמדומני שזה מצוי בכתב התביעה

הבעל : זה כתב יד של אחד מן המזכירים שלו שם

ביה"ד : מתי היה המפגש הזה אצל הרב זילברשטיין

ב"כ האישה : האישה לא זוכרת בדיוק, אבל לפני כשלוש שנים

ביה"ד : אתה מאשר כי המסמך הזה היה בהנחייתו של הרב זילברשטיין

הבעל : אני אמרתי כי מה שהרב רוצה אני יעשה, ולכן הסכמתי למכתב הזה כדי שאני יוכיח שמעולם לא עשיתי את זה, היא היתה אצל הרב כמה פעמים לפני בלעדי, ושיקרה לו, אני כדי שיהיה שלום בית הסכמתי

ביה"ד : אתה אמרת לרב זילברשטיין שמעולם לא הכית אותה, ובכל זאת הוא אמר להישבע ככה

הבעל : כן

ביה"ד : אם נצטרך, ונזמן אותו, זה מה שהוא יגיד?

הבעל : כן

ב"כ האישה : הודית שקיללת אותה בדיון הקודם

ביה"ד : אתה היית צריך להישבע שבועה אחרת, שאתה נשבע שמעולם לא הכית אותה ומעולם לא קיללת, השבועה שלך הייתה על העתיד ולחודשיים".

ביה"ד מבהיר:

ביה"ד דוחה את דברי הבעל, אין ספק כי המכתב שנכתב ע"י הרב זילברשטיין (או מי מטעמו), מעיד לנו באופן ברור וחד משמעי, כי הבעל קילל והעליב את אשתו, והיכה את רעיתו והילדים.

ומשום כך הוצרך הרב זילברשטיין להשביעו בס"ת, שהיא שבועה חמורה מבנקיטת חפץ.

ואין ספק שהבעל הודה בפניו על מעשיו הנ"ל, אחרת לא היה הרב משביעו שבועה חמורה.

 

דברי גנאי עלבון והשמצות מצד הבעל כלפי האשה:

בדיון שהתקיים ביום 10/6/25 הוצגו בפני ביה"ד במסגרת חקירות ב"כ האשה את הבעל הקלטות שבהם נשמעו דברי גנאי עלבון והשמצות שהבעל היה קורא בהם לאשתו, ראה פרוטו' הדיון הנ"ל משורה 187 והלאה. והם רוכזו בסיכומי ב"כ האשה עמ' 5. ונביאם להלן:

תמלולי ההקלטות הנ"ל הוגשו בסיכומי ב"כ האישה בנספח ג'.

בחקירות הבעל ע"י ב"כ האשה במועד הדיון הנ"ל כשנחקר על הקלטות אלה, הגיב הבעל, ראה פרוטו' שורה 203:

"ב"כ האישה : יכול להיות שאמרת לה גועל נפש

הבעל : אני לא מוכן לענות על מה שיש כאן בתמלול כלל ועיקר

ב"כ האישה :  יכול להיות שאמרת את זה ?

הבעל: לא עונה

ב"כ האישה :  יכול להיות שאמרת לה את כל היום באינטרנט את מכשפה וכו'

הבעל : לא עונה".

על שאר דבריו הגנאי הנ"ל, הגיב "לא אמרתי".

 

לדעת ביה"ד:

יש לחייב את הבעל להתגרש.

נימוקים הלכתיים לחייב את הבעל בגירושין:

 

הגדרת אמתלא מבוררת:

נראה שבנדון דידן "ודאי יש כאן טענה של 'מאיס עלי' ב'אמתלא מבוררת', 

אולם עדיין יש להבהיר מהו גדר "אמתלא מבוררת". ונראה שיש ללמוד גדר זה ממה שמצינו בדין מורדת, שכתב הרמ"א (סי' עז סעיף ג) שאם נותנת אמתלא לדבריה, אין לה דין מורדת. וכתבו הח"מ (שם ס"ק כה) והב"ש (שם ס"ק כז) שאם נראה לבית הדין שכן הוא האמת כדבריה, הרי זה בגדר "אמתלא מבוררת".

וכ"כ הב"ח הוב"ד בש"ע בסוף סי' ע"ז (אות ב) שאם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה וכו', והיא טוענת בברי שכך הוא, אע"פ שאינה יכולה לברר כלל אפילו ע"י עד אחד, ע"כ. והיינו שאע"פ שאינה יכולה לברר דבריה אפילו ע"י עד אחד, מ"מ כיון שנראה לבית הדין שכן הוא האמת כדבריה, הרי זה בגדר "אמתלא מבוררת". 

והנה ראיתי להרב חלקת מחוקק בהשגותיו על פסקי הב"ח (סו"ס עז סק"ד) שכתב, דמש"כ הב"ח שאם האישה טוענת בברי , אע"פ שאינה יכולה לברר כלל וכו' דיינינן לה בדינא דמתיבתא שנותנים לה כל מה שהכניסה לו. ואפילו מה שתפס הוא, מוציאין מידו. והקשה עליו הח"מ, דאיך תוכל להוציא ממנו במה שטוענת ברי, אם הוא טוען להיפך ברי ששקר הוא. ומאחר שאינה יכולה  לברר דבריה, איך נאמין לה. והביא מה שכתב המרדכי בכתובות (סי' רצ) בשם מהר"ם וז"ל: "אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית וניכרת לטובי העיר וחכמיה". ודייק מדבריו, דלאו בדידה תליא מילתא, רק לחכמי העיר הדבר מסור, ולא לה. דאם לא כן , כל אישה תוכל לומר מום שבסתר ותטעון ברי. ושכן כתבו התוס' בכתובות (סג: ד"ה אבל) שאף לדין התלמוד לא מציא למיטען מאיס עלי, אלא היכא דיש רגלים לדבר. משמע דלאו מפיה אנו חיים. ע"ש. 

ואף שהח"מ גופיה כתב לעיל (שם ס"ק כה) כדברי הב"ח הנ"ל. מ"מ המעיין היטב יראה נכוחה שכל השגתו של הח"מ על דברי הב"ח היא במש"כ "שאע"פ שאינה יכולה לברר כלל". ועל זה כתב הח"מ, שעכ"פ צריך שהטענה תהיה נראית לחכמי העיר. ונראה לע"ד ליישב בפשיטות, שגם הב"ח מודה ומסכים לזה, וכפי שכתב בתחילת דבריו (שם) דמיירי שנותנת אמתלא וטענה "הנראית לחכמי המקום, למה הוא מאיס עליה". ע"ש. ועי' עוד בח"מ (סי' ע ס"ק מב) ובב"ש (שם ס"ק לד ) שכתבו כעין הדברים הנ"ל. 

וראה להגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (סי' קעד עמ' רצט) שהביא מש"כ בחלקת מחוקק סוס"י ע"ז בדין מאיס עלי וז"ל: ומהר"ם בהג"מ כ' בזה"ל אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית ונכרת לטובי העיר וחכמיה וכו', משמע דלאו בדירה תליא מילתא רק לחכמי העיר הדבר מסור". והוסיף,  ובכן קביעה זו אם דינה באמתלא מבוררת או לא מסור לשיקול דעת בית הדין הדן בדבר, ואין אנו רואים עילה במקרה דנן להתערב בקביעה זו". עכ"ד.

ועי' בפסקי דין רבניים כרך י"א (מעמ' 202 ואילך) בפס"ד מהר"ש דיכובסקי שהאריך לבאר גדר "אמתלא מבוררת". [ונראה שיש להשוות וללמוד את המושג טענה "מבוררת", ממה שפסק הש"ע חו"מ (סי' עה סעיף א) שהנתבע צריך לברר דבריו, ע"ש. ואכמ"ל].

אגב, עי' להט"ז (סי' עז סק"ה) שכתב, שרגלים לדבר, אין בזה טענה מבוררת כל-כך. ע"ש. והיינו שרגלים לדבר הוי טענה גרועה שאינה בגדר טענה מבוררת.

 

האם יש צורך שהאשה תאמר בפירוש את הלשון "מאיס עלי":

והנה בנדון דידן, ביה"ד לא שמע במפורש מהאשה את הלשון "מאוס עלי", אך מתוכן טענותיה כך עולה ומשתמע מדבריה שהיא מואסת בבעלה. [אמנם בסיכומים שהגיש ב"כ האשה, ציינה בפירוש שהאשה מואסת בבעלה]. וכן הוא לדינא שאין צריך שתאמר כן בפירוש. וכפי שכתב מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סי' קפ"ו) דהאומרת איני רוצה בו, שנאתיו, אינו נקרא עוד בעלי, הוי כאומרת מאיס עלי, ע"ש. 

אך מצאנו להגר"ח אלגאזי בנתיבות משפט (דף רי"ז ע"ב) אחרי שהביא דברי מהר"א ששון הנ"ל, וכתב וז"ל: לע"ד נראה דלא פליגי, דהרמב"ם דס"ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דקדק וכתב דדוקא באומרת שאינה יכולה ליבעל לו מחמת מאיסותו, דבכה"ג הוא דכופין אותו לגרשה מיד, כמ"ש בסוף דבריו שאינה כשבוית חרב שתיבעל למי ששנוא לה, אולם אם מאסה בו מפני שהוא מכלה ממונה וכיו"ב אין טענתה מספקת וכו', ע"ש. ודבריו כל שלא אמרה שמאוס עליה ואינה יכולה להיבעל לו מחמת מאיסותו  גם לדעת הרמב"ם אין כופין אותו לגרשה. אולם הגר"ח צימבליסט בפד"ר חלק ט' (עמוד 183) אחר שהעלה דברים כתב, וז"ל: "אולם י"ל דגם להרמב"ם אין צורך דוקא שתאמר הלשון מאיס עלי, אלא כל שמוכח מתוך דבריה שאינה רוצה בו בשום פנים ויש אמתלה לדבריה שלא משום שנתנה עיניה באחר או בממון הוא שאומרת כן, אלא שבאמת ובתמים היא ממאנת בו, כל זה הוא בכלל מאיס עלי, וכדעת מהר"א ששון שהבאנו. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם בפי"ד מאישות הנ"ל שכתב שהמורדת היא אינה רוצה וכו', ולכאורה הוי ליה למימר בפשטות שהמורדת אומרת מאיס עלי, משא"כ בנידון דידיה, ומשמע שכל שאינה רוצה בו כופין אותו לגרש", ע"ש שהאריך. ותנא דמסייע ליה הוא המהרי"ק בתשובה (שורש קב) שכתב, "לדברי רש"י ורב אלפס ורמב"ם דאית להו דכופין הבעל לגרש בטענה דמאיס עלי, דהא פשיטא דלדידהו לאו דווקא בטענה מאיס עלי, אלא כל היכא דבעיא גיטא יהבינן לה לאלתר", עכ"ל. ומינה לנדון דידן. [אגב, לעניין דינא דמתיבתא כתבו הפוסקים ללא חולק דמהני לשון, "איני רוצה בו". והוב"ד באוצה"פ כרך כ' (עמ' 206 אות ד), ואכמ"ל].

 

מחלוקת הראשונים בדין מאיס עלי:

איתא בכתובות (סג:) "היכי דמיא מורדת. אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. מר זוטרא אמר כייפינן לה" וכו', ע"כ. ופירש"י (בד"ה לא כייפינן לה) "להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה". ע"כ. והתוס' (שם בד"ה אבל) העלו לפירש"י, וכתבו, "וי"מ דכופין אותו להוציא. ואין נראה לר"ת, דניחוש שמא עיניה נתנה באחר". וכו' ע"ש. וכתב מרן הב"י אה"ע (סי' עז בד"ה עוד) שיראה מלשון התוס', שהי"מ מפרשים כן בדברי רש"י. [ויעוי' בסוף דברי התוס' הנ"ל שכתבו וגם בקונט' לא פי' שיכופו הבעל ליתן גט ואולי שהתוס' פליגי על הי"מ מהי דעת רש"י].

וכ"כ הסמ"ג (לאוין פא) שדעת רש"י שכופין אותו לגרשה. והרא"ש (שם) כתב, שכן דעת רשב"ם. וכ"כ רבנו ירוחם משמו.

והרי"ף (שם פ"ה דכתובות דף כז.) כתב, "האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת, כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא, ניתיב לי גיטא, יהיב לה גיטא לאלתר". וכו' ע"כ. והיינו שתקנת הגאונים היתה לכוף את הבעל לגרש את אשתו באומרת מאיס עלי בעל. 

והרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ח) כתב וז"ל, "האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת. ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה" וכו', עכ".ל וכתב הרב המגיד (שם) "ודעת רבינו לפרש, לא כייפינן לה אלא נותן לה גט ומפסדת כתובתה, וכופין אותו ליתן גט. שאם לא היו כופין אותו לגרשה מאי לא כייפינן לה כבר היא אגידא בו" וכו', עכ"ל. וכ"כ מרן הב"י (שם) כעין זה לבאר ראיית רבינו מלישנא דגמ' "לא כייפינן לה", דהוא לדיוקא שאותו כופין. דאל"כ לא הו"ל להזכיר לישנא דכפייה. ע"ש. 

והרז"ה בס' בעל המאור (שם) כתב, שכל מה שהורו הגאונים, היה רק לדורם ולשעתם. אבל השתא אין כופין. ע"ש. והרמב"ן בס' מלחמות ה' (שם) כתב  לדחות את דבריו. אלא שסיים, שמי שרוצה להחמיר ולא לכוף בגט כדין הגמ', לא הפסיד. ותע"ב. ע"ש.

גם הר"ן (שם) כתב, דהאידנא אין לכוף הבעל לתת גט. 

וכן כתב בשו"ת הרא"ש (כלל מג סימן ח) וז"ל:

"על ענין מורדת אין אדם צריך לימלך, כי בהכרחת נתינת גט ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון מכל מיני הכרחות כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה כי נראה להם דברי רבינו ר"ת ז"ל וראיותיו עיקרים וראוי לסמוך עליהם. ואף אם היו הדברים מוכרעים צריך אדם להרחיק מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל. ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי הגמ' בימי הגאונים ז"ל בישיבות של בבל שהיה צורך שעה בימיהם להסיע על דברי תורה ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו כשהיא אומרת לא בעינא ליה לגבראי כדי שלא תתלה עצמה בכותי ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וסמכו על זה כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והסכימה דעתם להפקיע הקידושין כשתמרוד האשה על בעלה, אותה תקנה לא פשטה על כל הארצות. ואף אם יש מקומות שנהגו לכוף לא נהגו מנהג זה באותן מקומות על פי תקנת הגאונים ז"ל כגון שבשעה שתקנו הגאונים את התקנה ששליחוה לאותן המקומות וקבלו אותה עליהם, ואם כן היה הדבר ידוע על פי הקבלה דור אחר דור היאך קבלו תקנה זו עליהם בצווי הגאונים. כי תקנה קבועה כזו אם קבלוה עליהם לא היתה עומדת לישכח מפי דורות הבאים. דוגמא לדבר חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום תיקן תקנות טובות בענין גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאלו נתנו מסיני בשביל שקבלום עליהם ומסרום לדור דור. אלא אני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי רי"ף ז"ל לפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות ונהגו ביש מקומות לדון כך. ועוד אני אומר שהגאונים שתקנו תקנה זו תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל. והאידנא נראה הענין להפך בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן אם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באמרה לא בעינא ליה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן, על כן טוב להרחיק הכפייה. ויותר התימה הגדול על הרמב"ם ז"ל שכתב שאם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרש' לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה. ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר אשת איש לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פריה ורביה, וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאותה ונכוף האיש שהוא אוהב אשת נעוריו שיגרשנה, חלילה וחס לשום דיין לדון כן. ורבי מאיר ז"ל בעסקי מורדת בענין הממון היה דן בדינא דמתיבתא שיתנו לאשה כל מה שהכניסה אבל לא היה כופה לגרשה. וקודם שיחזירו לה מה שהכניסה לו היה מצוה להחרים אם שום אדם השיאה עצה זו כדי להוציא מיד בעלה מה שהכניסה לו. וכשהיה נראה לו שהיה ערמה בדבר לא הי' מצוה להחזיר אפילו מה שהכניסה לו ולא היה דן כלל דין דמאיס עלי אם לא שתתן אמתל' לדבריה למה אינו מקובל עליה, או שרואין בו שהוא מכלה הממון אז הי' מצוה להחזיר לה מה שהכניסה לו. ומדבריו לענין הממון כ"ש לענין כפיית הגירושין דיש לחוש לערמה ולנתינת עיניה באחר, ואשר יבחר וירחיק הגירושין, הרי כתבתי לך בענין כפיית גט מורדת. אמנם בנדון זה ספר לי אחיה אמתלאות שנותנת למרידתה ואתה דיין בדבר הזה תחזור על הדבר אם יש ממש בדבריה. ואם דעתו לעגנה ראוי הוא שתסמוך על מנהגכם בעת הזאת לכופו ליתן גט לזמן. ועוד כי זאת כבר נתגרשה אלא שנולד ספק בתנאי ואם היה בא להחזירה היתה צריכה להתקדש. ויפה דנת דיתן לה מה שהכניסה לו ששים זהובים שהודה בהם. וזה הביא לך כתבך חתום. ומן ההוצאה תעשה כפי מה שיראה לך ולכל הפחות יפרע שכנגדו חצי ההוצאה. ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל. עכ"ל.

וכן כתב בשו"ת הרשב"א חלק א' (סימן אלף קצב) וז"ל:

"שאלת המורדת על בעלה אם כופין את הבעל להוציא אם לאו. 

תשובה: דבר ברור הוא כי מדין הגמרא אין כופין את הבעל להוציא. שהאשה יצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. שאם כן היה לנו לתקן כתובה לאיש כמו שתקנו כתובה לאשה. וכמו שאמרו בגיטין בריש פרק הניזקין (דף מ"ט) כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקינו ליה כתובה מינה. ת"ש אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט. כלומר אפשר שישהה אותה ולא יתן לה גט. אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות שהגאונים ז"ל תקנו לכוף את הבעל ליתן גט כל שהיא מורדת. וכן הרב רבינו משה ז"ל כתב כן באומרת מאיס עלי כדי שלא יהו בנות ישראל כשבויות ליבעל למי שמאוס להן. ודברים אלו אינן משורת הדין ואותם שתקנום שמא לדורם תקנום ולא פשטו בכל גלילותינו. ולא שמענו שנהגו כן בכל ארצות הגוים. וגם ר"ת ז"ל הרחיק את הדבר מאד. וגם בטוענת השמים ביני לבינו כלומר שהוא מרוחק ממנה כמו שהשמים מרוחקים מן הארץ אין כופין להוציא אלא כשבאה מחמת טענה שתטעון בפי' בעינא חוטרא לידי ומרא לקבור'. הא לאו הכי לא שהאיש מצווה על פריה ורביה אבל האשה אינה מצווה וכדאיתא ביבמות בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ה). ואמרינן בכתובות בפרק אף על פי (דף ס"ד) אמר שמואל כותבין איגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ואקשינן והא תניא אחת ארוסה ואחת נשואה ואפילו נדה ואפילו חולה ואפילו שומרת יבם. ופרקינן לא קשיא כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה. ואקשינן מאי שנא ארוסה ומאי שנא שומרת יבם אי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידי, ומרא לקבורה, לזו ולזו כותבין. ואי בשלא באה מחמת טענה אמרי' לזו ולזו מאי איכפת לך לא מיפקדת אפריה ורביה. והכי נמי איתא ביבמות סוף פרק הבא על יבמתו (דף ס"ה). אלמא דוקא בבאה מחמת טענה הא לאו הכי לא. ומיהא נמי משמע דאפילו באה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטי לגרש אלא שכותבין עליו אגרת מרד ומוסיף לה על הכתובה. וכמו ששנינו שם וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרים בשבת רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין. ומיהו יוציא ויתן כתובה דקא אמרינן אומרים לו להוציא ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה. ואם לא רצה להוציא אין כופין להוציא שאין כופין אלא לאותן השנויי' במשנת המדיר מוכה שחין וחבריו. וכן מי שנשא את הפסולות לו וכמו שאמ' אין מעשין אלא לפסולות. וכן מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ואין לו בנים מאשה אחרת ומשום פריה ורביה כדאיתא ביבמות (דף פ"ד). אבל כאן אין כופין להוציא בשוטי אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך". עכ"ל.

וראה עוד למרן הב"י אה"ע (שם) שהביא מש"כ בתשו' הרא"ש (כלל מג סי' ח) והרשב"א בתשו' ח"א (סי' אלף קצב) הנ"ל. ואין כאן המקום להאריך בזה.

ועכ"פ מרן השו"ע אה"ע (סי' עז ס"ב) פסק, שאין כופין את הבעל לגרש את האשה שאמרה מאיס עלי בעלי, ע"ש. ואף שהרמ"א ביו"ד (סי' רכח ס"כ) כתב, שהאומרת מאיס עלי, חייב להוציא, ע"ש. כבר כתבו הט"ז והגר"א (שם) שאין זה אלא לדעת הרמב"ם. אבל לא קיימא לן הכי, ע"ש.

 

דעת גדולי הדיינים ומנהג בתי הדין:

בהתאם לכך קבעו בכמה פסקי דין בפד"ר שלא לפסוק חיוב גירושין במאיס עלי אף כשהאמתלא מבוררת. וכן דעת הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל בפד"ר כרך י"ח (עמ' 24 סעיף ו). וכן בכרך ט' (עמ' 96) ובקובץ תשובות חלק א' (סימן קעד) וכן פסק הגאון רבי שלמה קרליץ בספר עטרת שלמה חלק א' (סימן לב אות ו), ע"ש.

וכן בפסקי דין רבניים כרך ז' (עמוד 4) הובא פסק דין מהרבנים הגאונים רבי יצחק נסים זצ"ל ורבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל ורבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל מובא כדלהלן:

"גם אם נניח שדינה של המערערת היא כאישה הבאה בטענת מאים עלי' בטענה מבוררת, אכתי אין בזה לחייב את הבעל במתן גט. מדברי הדשב"א משמע דלא רק שאין כופין את הבעל לגרשה בטוענת מאיס עלי, אלא אף לא מחייבים אותו לתת גט. ובמרדכי בכתובות (פרק ד רמז קפו) מביא את שיטת רבינו תם דאף בדינא דמתיבתא הבעל מגרש אם רוצה לגרש, ומשמע להדיא דתלוי ברצונו של הבעל. וכן מביא שם תשובות ה"ר מאיר שעל דינא דמתיבתא כתב, ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו, או עד שיתפייס הוא ליתן גט. ומשמע כמו כן דתלוי ברצונו של הבעל. וידועים דברי רבנו יונה ורבנו תם המובאים בשיטה מקובצת (כתובות דף סד ע"א):

"וכתב רבנו יונה ז"ל וז"ל, דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים. אבל בית דין מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה. ואם לא יגרשנה, האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן, מצוה למקרייה עבריינא. ורבנו תם ז"ל היה אומר, שאפילו זה לא נאמר לו. אלא שאם יבוא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה, בית דין נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר. 

וכן מובא בשו"ת מהרש"ל (סימן מא) דאף במאיס עלי בטענה מבוררת, אין כופין את הבעל, וכן אין מחייבים. מדכתב (שם), ואף אם כפוהו בדברים עד שנתרצה לגט. וכן נראה מדבריו בשו"ת מהרש"ל (סימן סט).

וכן בשו"ת נודע ביהודה תניינא (סימן צ) הובאו דבריו בפתחי תשובה (סימן קנד סק"ה) אף שקובע שם בסוף התשובה שוודאי שהאישה יכולה לטעון מאיס עלי, כתב (שם), "בהא סלקי ובהא נחתי, שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים, לא בנידוי כלל, ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין, גם כן איני מסכים". עכ"ד.

ובפסק דין רבניים כרך ז' (עמוד 201-206) פסק דין מהרבנים הגאונים יצחק נסים זצ"ל אליעזר גולדשמידט זצ"ל ויוסף שלום אלישיב זצ"ל דנים ומביאים דנהי דלא כופין במאיס עלי, מכל מקום יש לומר דחיוב יש, והביאו את דעת הפוסקים דאין חיוב. ולאחר מכן הביאו את דעת הריטב"א, וכן את דעת המאירי שיש חיוב לתת גט. וכן כתבו לדייק ממה שכתב בשו"ת בנימין זאב. ומשמע שם בפסק הדין שמצרפים שיטות אלו לחייב את הבעל בגט מדין משיא שם רע בשכנותיה השייך בפסק דין הנזכר שם. וראה עוד בפד"ר כרך ו' (עמ' 223)

 ובפסקי דין רבניים כרך יב (עמוד 337-339) פסק דין הרה"ג שמואל שפירא זצ"ל הרה"ג משה יוסף מילצקי זצ"ל הרה"ג משה טופיק שליט"א הביאו את דעות הפוסקים בדין טוענת מאיס עלי אם מחייבים בגט או לא. והסיקו שם לדינא (עמוד 339), שאף לדינא דמתיבתא ואף בטענה מבוררת לא כופין ולא מחייבים. אלא שכתבו שם בפסק דין אף בדעת רבנו תם (עמוד 338) "ולכן במאיס עלי, אף על גב שאין חייב לגרש בשעת הצורך אפשר לעשות הרחקה". עכ"ד. 

וראה עוד בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י"ב הרבנים ח. ג. צמבליסט – אב"ד, ע. אזולאי, ש. דיכובסקי, שכתבו (בעמוד 103)

"אשר לטענתה שהבעל מאוס עליה, הרי גם אם היתה לה אמתלה מבוררת על כך, להלכה אנו פוסקים שלא כהרמב"ם ואין מחייבים את הבעל בגט, כמבואר בשו"ע סי' ע"ז. ועי' בפס"ד של בי"ד הגדול בכרך ז' עמ' 5 שהוכיחו שבכהאי גוונא לא רק שאין כופין את הבעל אלא גם אין מחייבים אותו בגט, עיין שם. אלא שמכל מקום אין גם לחייב אותה בשלום בית, כמבואר ברמ"א סי' ע"ז סעיף ג': "ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו". ולא עוד אלא שמצוה על הבעל לגרשה כמו שכתוב ב"שיטה מקובצת" כתובות ס"ד ע"א וז"ל: "וכתב רבנו יונה דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים אבל בי"ד מודיע לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה". וכן יש לנהוג בנידון דידן" עכ"ל.

גם הג"ר חיים גדליה צימבליסט בספר שורת הדין כרך ה' (עמוד רל-רלו) כתב:

"ולמעשה נהיגי עלמא כדעת רבנו תם ורוב הפוסקים, שגם אין מחייבים אותו לגרש".

אולם לאחר שדן באריכות אם יש אפשרות להחיל על הבעל דינא דהרחקה דרבנו תם, מסיק בסוף דבריו וכתב: "מסתבר שבמקום עיגון גדול, טוב שלא להחמיר. אלא להעמיד הדבר על עיקר הדין, ולהשתמש בהרחקה דרבנו תם אולי יועיל". עכ"ד.

כמו"כ יעוי' בספר שורת הדין כרך ה' (עמוד רלט-רמג) במאמרו של הרה"ג אוריאל לביא שהביא בהרחבה בנידון זה והסיק, שבמקום שיש עיגון מתמשך ולאחר שיקול דעת מיוחד של בית הדין שהאישה מתעגנת, יש להחיל על הבעל הרחקה דרבנו תם.

אולם הנה הגראי"ה קוק בשו"ת עזרת כהן (סי' נה-נו) כתב לחדש להלכה, שבאומרת מאיס עלי במקום שיש אמתלא מבוררת, הבעל חייב לגרש, ע"ש.

והרה"ג חגי איזירר בספר שורת הדין כרך ב' (עמוד סד-קיח) הביא דברי הרב עזרת כהן הנ"ל, והאריך להוכיח שבמאיס עלי בטענה מבוררת יש חיוב גט על הבעל. וכתב (שם סעיף יג עמוד קד) "שלרובא דרובא של הראשונים יש חיוב גט במאיס עלי במקום אמתלא מבוררת", ע"ש. וראה בספר כנס הדיינים (תשע"ה עמ' 233) שהגר"ח איזירר גופיה הבהיר את פסק דינו בזה"ל, "כיוון שצוטטתי (ע"י הרב פרובר, ע"ש) אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם. גם בהרצאה וגם במאמר שכתבתי, מעולם לא הסתפקתי באמירה של מאיס עלי, וגם לא באמתלאות גרידא, ואפילו באמתלאות חזקות. במצב עיגון, חיפשתי צירוף להיתר", עכ"ד.

אך הרה"ג יוסף גולדברג בספר "אלו שכופין להוציא" (פרק יב סעיף ז הערה 10) אחר שהביא שיטות הראשונים שאין חיוב גט בנדון זה, כתב (בסוף הערה 11) "ובזה נדחים דברי שורת הדין חלק ב (עמוד קד ס"ק יג) שכתב, דבכהאי גוונא לרוב הראשונים חייב לגרש. ואישתמיטתיה כל הני רבותינו הראשונים הנ"ל בהערה זו, ובהערה 10 הנ"ל".

והנה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' (סימן כא) כתב בנדון אישה הטוענת מאיס עלי, והביא את כל השיטות בנושא זה. ולמסקנת דבריו כתב (שם בסוף אות יב):

"עם בירור כל הנ"ל, יש מקום סביר להחליט ולומר שבמורדת בטענת מאיס עלי באמתלאה ברורה, אחרי עבור י"ב חודש ממרידתה, אפשר לכל הדעות לכוף הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש, לחייבו במזונות אשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו. ואם צורך השעה דורשת, אפשר להתנהג כך גם בתוך י"ב חודש.

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ה' (סימן כו) כתב להשיב להגרי"ש אלישיב שכתב להשיגו על תשובתו הנ"ל, וסיים:

"ובסיכומם של דברים אני אומר, כי כאמור ידעתי גם ידעתי דברי רבותינו הגדולים ז"ל שמפיהם אנו חיים, אשר יצאו בסופה ובסערה נגד כפייה זאת, מי ביותר ומי בפחות. אבל ידעתי גם דברי רבותינו גדולי הפוסקים האחרים ז"ל. וחושבני שבהשיתנו אל לבנו להאזין גם להמולת הפוסקים הגדולה העומדים במערכה לצדה השני של המטבע, לכוף לגרש לתקנת בנות ישראל, ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי כת האריות השניה הזאת, ואחרי זאת בקחתינו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשד רבו שוטני התורה, וכן בראותינו פרצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים. וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשים. וכמה פעמים הרי אוזננו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות, ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש. נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי (שם) כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש, בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאיס עלי, ולהשתמש לפי הצורך בכפייה", עכ"ל.

וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חלק אבן העזר סימן יח אות יג) שכתב:

"ובאמת שאפילו לדעת הפוסקים דס"ל שאין כופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי, י"א שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה, ומכ"ש כשיש חשש שע"י השהייתו תצא לתרבות רעה. וכדאשכחן בשטה מקובצת (כתובות סד) שכ' וז"ל, כתב רבינו יונה ז"ל, דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא. ור"ת ז"ל היה אומר שאפי' זה לא נאמר לו. אלא שאם ימלך ב"ד נותנין לו עצה לגרשה לאלתר. ע"כ. והרמ"א בהגה ביו"ד (סי' רכח סוף ס"כ) כ' שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא. והעיר הט"ז שם שם דהיינו לדעת הרמב"ם, אבל לא קי"ל הכי באה"ע (סי' עז). ע"כ. ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם ע"מ שיסמוכו, הוא רבינו יונה הנ"ל. וכן העיר ידידי הגרא"י וולדינברג (שליט"א) בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה (סי' כו אות ד), מדברי הנוב"י קמא (חיו"ד סי' סח), שמביא דברי הרמ"א הנ"ל לפסק הלכה ותומך בה יסודותיו, אלמא שיש לשיטה זו מקום להשתמש בה בכל עת מצוא לפי הענין ולפי צורך הזמן והשעה בהתאם למסיבות, והכל לפי ראות עיני הדיין. עכת"ד. וגם אני בעניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים, וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו. ומרבין ממזרים בעולם. ובכה"ג אמינא קלקלתן תקנתן, דמ"ש הרמב"ן (כתובות סג:), וח"ו לא הייתי חולק על תקנת הגאונים לכופו להוציא, ולא עוד אלא שאני קורא תגר על האומרים שאין ראוי לילך אחר תקנתן אלא בדין התלמוד, אלא ראויים הם לשמוע להם ולעשות כתקנתן, אלא שעכשיו ראוי לחוש הרבה בדבר שלא לנהוג כן שכבר בטלה מפני פריצות הדור. ע"כ. היינו בזמנו שאף שהיו מעיזות לומר מאיס עלי, אבל לא הגיעו לשיא החוצפה לשבת עם גבר זר מבלי גט, כאשר עלתה בימינו בעוה"ר. אבל בעקבותא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכ"ש כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כ"כ שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו ע"מ שיסמוך. שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה. והכל לפי העת והזמן. וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' לה), בנידון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב, דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה דכופין אותו לגרש. דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה (וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי). וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש. וכ"ש היכא שהיא ילדה דחיישי' דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי כמה הקילו הפו' בעיגונא דאיתתא, ובפרט כשהיא צעירה, עד שהפריזו לומר דסמכינן על סברא יחידאה. וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבאו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה. עכת"ד. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כ"ש בזמנינו זה. וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים, לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל. וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל". עכ"ל.

ויש להוסיף, שכדברי רבינו יונה הנ"ל שכתב, שמצוה לגרש, כן כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' נח) וז"ל:

"מי שנשבע בנקיטת חפץ שלא לגרש את אשתו, אי שרי להתיר לו? נראה דאם הוא גט מצוה, כגון משום דבר ערוה, או אי אמרה מאיס עלי, וכה"ג אין להחמיר" וכו' עכ"ל. ומבואר בדבריו, שמצוה לגרש באומרת מאיס עלי.

[ודע, שאף שבשו"ת יביע אומר חלק ג' (חאה"ע סימן יח אות ד) כתב, שיש לכוף ע"פ ס"ס, וז"ל: "וא"כ כשהאמתלא ברורה ומפורסמת שעכ"פ ע"פ הרוב דבריה אמתיים, שפיר אזלינן בתר רובא לכופו להוציא. וה"נ ס"ל למהר"ם הנ"ל. וגם הרשב"ש מסתמיך ואזיל על סברא זו. ומכ"ש שיש כאן ס"ס, שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, מעיקר הדין, ואפי' בלא אמתלא ברורה. ואת"ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה, שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו שפיר כופין להוציא. ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק, כמ"ש הרי"ף (פרק אף על פי) בשם בי דינא דמתיבתא, דתקינו דיהיב לה גיטא לאלתר. ור"ל ע"י כפייה. וכמ"ש מהר"ם מרוטנבורג בתשו' שהובאה בס' תשובות בעלי התוספות (סי' נה). ע"ש. עכ"ד. מכל מקום לא נתכוין לסמוף על זה הלכה למעשה, כי כל דבריו (שם) מוסבים על תשובת הרשב"ש (סי' צג) דמיירי במי שכבר היתה מואסת אותו קודם נישואיה ולא נשאתו אלא בעל כרחה. וכ"כ ביבי"א (שם אות יד) "ניהדר אנפין לנ"ד, שמאחר שהרשב"ש סובר שכופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי כשהנישואין נעשו שלא ברצון האשה, ויש לנו לצרף כל הסברות הנ"ל, שפיר עבדינן עובדא לכופו להוציא", ע"ש. וראה עוד בשו"ת יבי"א חלק י"א (חחאה"ע סי' סד) שמבואר בדבריו שאין לפסוק בדין זה כהרמב"ם נגד הש"ע. וראה עוד שם (סו"ס סו) שהביא מש"כ בשו"ת מהריב"ל ח"ג (סי' ג, וסי' קב) שלכפייה חישינן למיעוטא דהפוסקים. וס"ס נגד מרן הש"ג, גרע מרובא, ע"ש].

וכן פסק הגאון הרב מרדכי אליהו הובא בספר משפטי שאול (סימן כ) וכן הוא  בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב (אבן העזר סימן יא) "אף על פי שאין אנו דנים בזה כהרמב"ם שכופין, אבל שמצוה לגרשה ולא לעגן בת ישראל, דין הוא. ע"ש. וכן כתב הגאון הרב חיים גדליה צימבליסט בספר שורת הדין חלק ה' (עמ רלא) בדעת רבינו תם שהורה על הרחקות, שמצוה לגרשה. והוסיף, "וכבר נהיגי עלמא כדעת רבינו תם ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו שיתן גט". ע"ש. וכן כתב עוד בפד"ר כרך יב עמ 103.

וראה להרה"ג ציון בוארון בשו"ת שערי ציון חלק א סימן מה שכתב בעניין זה.

וראה עוד בפסקי דין רבניים כרך ט"ו (עמוד 145-183) שהביאו בהרחבה את כל השיטות בדין אישה הטוענת מאיס עלי.

והגאון ר' נחום פרובר במאמרו בספר כנס הדיינים תשע"ה, האריך בזה והעלה (בעמ' 231), שנראה שאף אם לא נחליט במקרה של טענת מאיס עלי לחייב את הבעל בגט, כי מי הוא שיכול ללכת ולהחליט נגד דעת הפוסקים הגדולים שאין לחייב בגט, בשאלה כה חמורה של גט מעושה, יש לתת לבעל עצה שיגרש את האישה. וכן להודיע לו שמצוה עליו לגרשה, כמובא בשיטה מקובצת כתובות (דף סד ע"א) בשם רבינו יונה הנ"ל. ואם יסרב הבעל לגרש את האישה, לאחר שיקול דעת מיוחד של בית הדין שהאישה מתעגנת בעיגון גדול, יש אפשרות להחיל עליו דין הרחקה דרבנו תם כדי להביא את הצדדים לידי גירושין, עכ"ד.

גם הרה"ג אוריאל לביא בספר כנס הדיינים תשע"ו (מעמ' 311 ואילך) הרחיב בזה. והעלה (בעמ' 320) במסקנת הדברים, "במאיס עלי לרבות כשקיימת אמתלא מבוררת, אין תקנת חכמים שהבעל חייב לתת גט. על כן אי אפשר לפסוק לחייבו בגירושין ולקבוע שהוא עבריין שאינו מציית לתקנת חכמים אם אינו נותן גט. למרות זאת, גם בהיעדר פסיקת חיוב גירושין, כשבית הדין נוכח שהבעל מסרב לתת גט ללא הצדקה, והאשה מעוגנת. בית הדין מודיע לבעל, שאין לו רשות לעגנה, וכי קיימת מצוה לתת גט כדי למנוע עיגון. בנסיבות אלו ולמרות היעדר פסיקת חיוב גירושין, קיימת הצדקה לנקוט הרחקות דרבינו תם. וכן כתב הלבוש אבן העזר (סימן קלד סעיף י) שיש לנהוג בהרחקות דרבינו תם "אם רואים בית דין לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי. וכהאי גוונא שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה", עכ"ד.

ומה שכתב, שגם אין לקרותו עבריינא ודלא כרבינו יונה שפסק כדבריו ביביע אומר, וכנ"ל. כן כתב הגר"ח ציבליסט בשורת הדין ח"ה (עמ' רל-רלא), דנהיגי עלמא כר"ת, ודלא כרבינו יונה. ועי' להרה"ג חגי איזירר בשורת הדין ח"ב (עמ' עד) בביאור שיטת רבי' יונה.

ועי' בפד"ר ט"ו (עמ' 160) שהביאו לדברי הציץ אליעזר שמצוה לגרש.

בדין הרחקות דר"ת, ראה גם מה שכתב הגאון רבי בנימין בארי בספר כנס הדיינים תשע"ח האריך בזה, וסיכם (בעמ' 293) הדברים יפה, ע"ש.

 

דעת הגר"ח פלאגי באיש ואשה שפרודים זמן רב:

 והנה הצדדים שלפנינו בפירוד כבר 18 חודשים ויותר, יש מצוה עליהם להתגרש. וכבר כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב) כשתהיה מריבה בין איש לאשתו באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום, כי גדול השלום. ואם ייראה בעיני הבי"ד שעבר זמן, ולא היה שום תקנה, אז ישתדלו לתת גט בין כשיהיה הבעל רוצה לגרש את אשתו, והיא אינה רוצה. ובין כשהאשה אינה מרוצה מבעלה ורוצה להתגרש, שיעשו גם המה כסדר הזה להאריך הזמן, ולמנות מתווכי דשלום ביניהם. ואם בכל זאת עבר זמן ולא היה תקנה, ישתדלו בי"ד בדבר לתת גט, ולהפרידם זה מזה וכו'. ואח"כ כתב "אלא דבדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבי"ד שהם זמן הרבה נפדים, ואין להם תקנה. אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחת האשה, וידעו ואמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להינקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות כאשר יהיה האופן, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להינקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן את הדין, ולדעת מרן החבי"ב הי"ד מנדין אותו. [וכמו שכתב בשו"ת בעי חיי (סוף ס"ק כג\ד, דף ע"ג) שאם ראו בי"ד דאחד מקרוביה משיא עצה שלא תתגרש, יש לבי"ד לנדותו ולהחרימו, והובאו דבריו שם לעיל, א.א]. וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה, וכדי לה ניקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ה'. ויש עונש מן השמים, וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום, ואין להם תקנה. וימתינו עד זמן ח"י חדשים. ואם בבינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שחלום ביניהם, יפרידו הזווג. ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני" וכו'. וסיים "כל זה כתבתי לכבוד ה’ יתברך ותורתו הקדושה", עכ"ל. וראה לו עוד בשו"ת חיי שלום ח"ב (סי’ לה) מש"כ אודות בעל נכפה. ובחלק א’ (סי’ א דף ח. ד"ה והיותר) שכתב כיסוד דבריו הנ"ל, ע"ש.

 

ומה שסיים שיש "לכופם לתת גט", הנה בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' יח סוף אות יג, עמ' רפז) כתב לבאר דבריו "ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה", ובעין מה שכתב בשיטה מקובצת (כתובות סד.) בשם רבינו יונה, וז"ל "כתב רבינו יונה ז"ל, דאע"ג דשאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בי"ד מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה. ואם לא יגרשנה, הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ.) האי מאן דעבר אדרבנן, שרי למקרייה עבריינא, וכו'. ע"ש. וכן כתב הרמ"א ביורה דעה (סי’ רכח סוף סעיף כ), שהאומרת מאיס עלי, חייב להוציא. ע"ש. והט"ז (שם) כתב להעיר על דברי הרמ"א, שכל זה לדעת הרמב"ם, אבל לא קיימא לן הכי באה"ע) סי’ עז). וכתב בשו"ת יבי"א) שם), שלפי האמור דברי הרמ"א יש להם על מה שיסמוכו, הוא רבינו יונה הנ"ל. ובשו"ת נודע ביהודה קמא (חיו"ד סי’ סח) הביא דברי הרמ"א לפסק הלכה. ועיי’ בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה (סי’ כו אות ד). [וראה עוד בשו"ת יבי"א ח"ח (חאה"ע סוף סי’ ב) שהביא לעיקר דברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל]. 

והנה בפד"ר ז’ (עמ’ 111) הובא פס"ד של הרבנים הגר"י נסים והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי והביאו (בעמ’ 112) לתשובת הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל, וכתבו, דמשום חומר חרם דרבי’ גרשום שלאל גרש בעל כרחה יש להחמיר, ולא נרחיק לכת כהגר"ח פלאג'י, וכו', ע"ש. 

ובפד"ר ט’ (עמ’ 211) הביא פס"ד של הר"ש גורן אחר שהביא דברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל, וכתב, שאע"פ שבביה"ד הרבני הגדול הסתמכו באחד הפסקים) כוונתו לפד"ר ז’ הנ"ל א.א) על דבריו של הגרח"פ בזה, קשים הם דבריו מאד מצד עצמם, מכיון שדאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האשה לגט, ובין לכוף את הבעל לתת גט. כי לכוף את האשה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגרח"פ השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם חדר"ג, וכו', אבל לכוף את הבעל לתת גט כל שאינו נכלל בדין כפיה לגט, אם יכפו עליו לתת גט, הוה ליה גט מעושה שלא כדין, שיש בזה איסור אשת איש, וכו'. והוסיף, ששיעור הזמן של ח"י חדשים שקבע הגרח"פ, כנראה נובע מחרם דרבי’ גרשום, דלא ירחק אדם מאשתו יותר מח"י חודשים, כמו שהביא הגרח"פ בשו"ת חיים ושלום (סי’ א). וסיים, שאין להסיק מתשובת הגרח"פ הנ"ל, שום מסקנא הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו חדר"ג. ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט וכו', ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו. ע"ש. אולם הר"י קאפח בפס"ד שם (עמ’ 217) הסתמך על דברי הגרח"פ הנ"ל, ע"ש. ונראה מדבריו שהבין שכוונת הגרח"ם שיש לבעל לגרשה בעל כרחה, וכפי שכתב שם (בד"ה והנה) שלכאורה יש להתיר לבעל לגרשה בעל כרחה וכו'. והגר"מ אליהו בפס"ד שם (עמ’ 220) הביא אף הוא לדברי הגרח"פ וכתב (סוף ד"ה ב"כ) "שבשביל זה בלבד שחיים בנפרד לא מחייבים גט". והביא אח"כ מש"כ הגרח"פ בשו"ת חיים ושלום ח"א (סי’ א) "ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מני ריצוי עד שיתרצו". הרי שכוונתו היא ביה"ד יעשו כמה שבאפשרותם בהשתדלות, אבל לא יוכל לחייבה לקבל. דאם לא תאמר הכי, יהיו דברים קשים.

והנה ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז (סי’ נב אות ב) שהביא לדברי הגרח"פ בשו"ת חיים ושלום הנ"ל, שיש לכוף ליתן גט, וכתב, שאין בזה בכדי סמיכה, וערבך ערבא צריך, ושהגרח"פ יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים. כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש, מצינו שמגלגלים את הזוג, ולא כופין אותם לגירושין, וכמבואר בש"ע אה"ע (סי' עז ס"ג, וסי' קנד ס"ז). וכתב, שמסתבר שגם הגרח"פ, לא כיוון בדבריו לכפייה כמשמעו. אלא המכוון בדבריו הוא שיסובבו את פני הדברים שיסכימו לכך. וכפי שכתב הגרח"פ "עד שיאמרו רוצה אני". וכן הובא פסק דינו בפד"ר י"ג (עמ' 362). וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר שם חלק י"ז (סי' סז אות ב) שהביא לדברי הגרח"פ הנ"ל, וכתב) באות ג) שיש מקום להסתייג מדבריו שכתב שיש "לכופם" ליתן גט. ושכפי הנראה גם הגרח"פ לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא שיסובבו את פני הדברים שיסכימו לכך וכו', ע"ש.

ועי' עוד בזה בפד"ר ט' (מעמ' 150) ובפד"ר י"ב (מעמ' 204) ואילך ובפד"ר ט"ו (מעמ' 158). ופד"ר י"ח (מעמ' 80). ולהגר"צ בוארון בשו"ת שערי ציון ח"א (סי' ו). ועי' עוד במאמר הראשל"צ הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א בירחון קול סיני (שבט התשע"ו, מעמ' רמג ואילך). ואכמ"ל. ועי' בקובץ "כנס הדיינים תשע"ז", מש"כ הגר"א שרמן.

 

אולם נדון דידן שונה, ויש מקום לחייב את הבעל בגירושין:

על אף האמור לעיל, טענת המאיסות הינה חריגה, ויש להשוות נידון דידן למה שכתב בשו"ת תשב"ץ ח"ב (סי' ח) שנשאל אודות אשה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות. וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שונאה את החיים. 

והשיב וז"ל:

"קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים נתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא היתה אם כל חי בפ' אף על פי (ס"א ע"א), ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות (עיי' ע"א), וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואף על גב דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקן, ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות. ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס, (שם ע"ז ע"א) והשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש. וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס, וגם יש פוסקים באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה" וכו', עיין שם. 

וכדברים האלה וכלשון הזה השיב גם נכדו של הרשב"ץ בשו"ת יכין ובועז ח"ב (סי' פד), ע"ש. ועיין עוד  בחוט המשולש בסוף התשב"ץ (טור השלישי סי' ל"ה ד"ה עוד ראיתי לכתוב) עיין שם. והובאו הדברים בפסקי דין של בתי הדין הרבניים חלק א' עמוד 79.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' לח) אודות איש משוגע שכל ימיו מצער את אשתו, והביא לתשובת התשב"ץ הנ"ל שכופין אותו לגרשה, ע"ש. וכ"כ הגאון ר' מימון ברדוגו בשו"ת לב מבין (חאה"ע סי' כח) אודות אשה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב צערה היא מואסת בו לרוב הקטטות ומריבות, שכופין אותו לגרש עפ"י מש"כ התשב"ץ הנ"ל, ע"ש.  וכ"כ בשו"ת משחא דרבותא (חאה"ע סי' קלז), ע"ש.

וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' (סימן כא אות ז) "ויש להוסיף שככל החזיון הזה אשר השיב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' ח') הנזכר בחוט המשולש הנז', השיב גם בשו"ת יכין ובועז (ח"ב סי' מ"ד) אשר היה נכדו של התשב"ץ ז"ל, בנידונו שם, ומפליא הדבר שהשיב כמעט גם באותו הלשון ממש. וכה דבריו שם: מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים נתנה ולא לצער נתנה כדנפקא לן מכי היא היתה אם כל חי בפ' אעפ"י, ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאי' בפ' המדיר כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואף על גב דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הריא"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה דעד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון ומקרא מלא דיבר הכתוב, טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתיב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, הרי יותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום ואפי' לכוף אותו להוציא היינו למדין זה מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר מהמות לא כל שכן, וכיוצא בזה אמרו בירושלמי על איני זן ואיני מפרנס כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה, ואעפ"י שיש בתשובות אחרונים שאין כופין בזה, אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול ואלו הות דידהו לא הוו אמרו הכי ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכו' עיין שם. 

וסיים הציץ אליעזר, "מכל האמור יש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה". עכ"ד. וכן כתב בציץ אליעזר חלק י"ט (סי' מד אות ט). ע"ש.

וכן הביא בספר עטרת דבורה ח"ג (סי' ס עמ' 248) לדברי הפוסקים הנ"ל, וכתב, וכך פסקנו לאחרונה לחייב את הבעל בגט, ע"פ הפוסקים הנ"ל ביחס לאיש המצער את אשתו "בדרך חריגה ומשובשת", ע"ש. וכן כתב עוד שם (סי' פה עמ' 359).

בדין בעל שמכה את אשתו, ראה עוד לדברי הרמ"א (סי' קנד ס"ג), ואכמ"ל, ודי באמור לעיל.

מן הכלל אל הפרט:

על פי האמור לעיל בדברי התשב"ץ וסיעתו הנ"ל, נראה שאף בנדון דידן, התנהגות הבעל הינה חריגה, וכפי שהובהר לעיל באריכות ובהרחבה את מעלליו של הבעל באשתו. ונפרטם בקצרה.

ב-3 מקרים הבעל תקף את האשה פיזית והיכה אותה, ומשום הוגשו כנגדו 3 כתבי אישום. הבעל גם היכה את ילדיו כפי שמופיע במכתב הרב זילברשטיין. התפרצויות זעם עד כדי שבירת כסאות עץ, כלים חפצים. אלימות מילולית קיצונית, ובכללה קריאת שמות גנאי לאשה, מקלל את אשתו, ומשפיל אותה.

לאור ביה"ד:

ביה"ד מחייב את הבעל להתגרש.

בנושא הכתובה:

הנה כיון שעיקר יסוד חיוב הבעל בגט, הוא על בסיס דברי התשב"ץ וסיעתו הנ"ל, הרי שיש לחייב את הבעל בכתובה, וכפי שכתב התשב"ץ (שם) שיוציא ויתן כתובה. וכן כתב התשב"ץ (שם) ללמוד נדון זה במכל שכן ממי שיש לו ריח הפה. וכנ"ל. וכבר נפסק בש"ע (סי' קנד ס"א) שמי שנולד לו ריח הפה, כופין אותו לגרש ויתן כתובה.

לאור האמור:

ביה"ד מחייב את הבעל במלוא תוספת הכתובה בסך 126,000 ש"ח.

בנושא פירוק השיתוף בדירה: 

ב"כ האשה הגיש בקשה ביום 10/3/26 שאח של האשה מעוניין לרכוש את הדירה.

ביה"ד אינו שולל בקשה זו.

לאור האמור:

ביה"ד מורה למזכירות לקבוע מועד לדיון, כדי לקדם ולבצע את מכירת הדירה. לדיון זה יוזמנו הצדדים, ואח של האשה.

 

בנושא המסמך שהגישה ב"כ הבעל בחקירות האשה:

בנושא המסמך שהגישה ב"כ הבעל בחקירות האשה, שלטענת ב"כ האישה הוא מזוייף. ביה"ד מבהיר, כי במועד הדיון שיתקיים בנושא פירוק השיתוף בדירה, ביה"ד ישמע את תגובת ב"כ הבעל, ותינתן החלטת ביה"ד בעניין זה. 

 

הרב אברהם אבידר -דיין

טעמים נוספים:

כפי שציין הרה"ג הרב אבידר שליט"א וציטט מהדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 10/6/25 ענה הבעל לשאלות בית הדין ונצטט שוב:

ביה"ד : מי עשה את ההרחקה הזו?

הבעל : אני לא זוכר

ביה"ד : כמה שנים עברו מאז שאתה לא וזכר

הבעל : שלוש שנים בערך

ביה"ד : ואתה לא זוכר

הבעל : לא זוכר

ביה"ד : האישה הזו מתלוננת לשוא לדעתך

הבעל : בודאי ובודאי, יש שש תלונות שוא שאני מכה אותה כאשר היא לא היתה בכלל בבית, גם האח שלה מושחת

ביה"ד : אמרת כי יש לה גם אח מושחת, מה זה גם מי עוד

הבעל : כן, היא שקרנית ומנפחת דברים בצורה לא נכונה, 

ביה"ד : כמה שנים היא  שקרנית ומנפחת

הבעל : שלוש שנים

ביה"ד : ואתה רוצה שנאמין לך שאתה רוצה את האישה הזו

הבעל : כן, אנו נשואים 25 שנה שהיו טובים, שלוש שנים היא בעבודה אחרת ושם היא התקלקלה וירדה ביראת שמים, הביאה אייפון, ואני רוצה לתקן, אני מאמין שהיא יכולה לשנות

ביה"ד : אם היא לא משתנה, אז אתה רוצה שקרנית ומחזיקה אייפון ומנפחת ומקולקלת וירודה ביראת שמים, וכמות שהיא, אתה רוצה אותה.

הבעל : כן, בשביל הילדים אני מוכן להישאר

ביה"ד : ולא בשביל הילדים, בשבילה, אתה נשאר

הבעל : לא יודע

אכן בית הדין לא מאמין לבעל בדבר רצונו בשלום בית.

לבעל קשה להבין ולהפנים את הצורך להתגרש ומתקשה לבטא את המצב האמיתי בינו לבין אשתו.

אך האמת מורה כי אף הבעל אינו מעוניין באשתו זו.

מסכת כה ארוכה של האשמות מצד הבעל כנגד האשה לא משאירים את בית הדין תחת הרושם שהבעל רוצה באשתו.

חד וחלק הבעל אינו מעוניין באשתו.

די בזה בכדי לחייבו בגט מדינו של רבינו ירוחם.

המצב לאשורו הוא ש3-4 שנים אין יחסי אישות ביניהם ואין כל אינטראקציה חיובית בין הצדדים.

אלימות מילולית אפשר (לכאו' צ"ל יתכן י.ב.) אף פיזית חוסר כבוד וחוסר כל יחס של בני זוג הדרוש לקיים אורח חיים של בני זוג תקין.

נכון הוא שהאשה פתחה תיק גירושין בתאריך 28/11/22 וסגרה אותו לאחר שבית הדין השיב את הצדדים לשלום בית בתאריך 14/6/23 אך מקרי האלימות למיניהם שנעשו לאחר מכן בינואר 24 ואילך לא השאירו לאשה כל מקום ויכולת להישאר עם הבעל ביחד ולהמשיך את השלום בית.

ניתנה לבעל ההזדמנות לכך אך הוא מחמת מצבו הנפשי וכפי שהוצג לפני בית הדין הערכה נפשית על ידי הפסיכיאטר איבד את הסיכוי וההזדמנות לשוב לשלום בית.

אם כן מה תעשה האשה אם היא טוענת כנגד הבעל והבעל טוען כנגדה אך מעבר לטענות, בעטיו של הבעל, אשר אינו שולט בעצמו ואינו יכול לאפשר בגין אישיותו את המשך החיים המשותפים לחיות יחדיו.

נצטט מפסק דין של הרב צבי בן יעקב שליט"א תיק 1087904/2 אשר הרחיב בנידון זה וציטט מפד"ר א' כך:

ג. כשתביעת הגרושין מחמת דבר מהותי באישות

הדרינן לענין תוספת הכתובה. שהרי בנדון דידן האישה תבעה גירושין בעילות המפורטות לעיל, ולבסוף הסכים הבעל לגרשה, אם אמרינן בזה על דעת למשקל ומיפק לא יהיב לה. הרמב"ם (בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א) פסק בענין חיוב מזונות של בעל עני שאינו יכול לזון את אשתו, וזו לשונו:

"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו וייתן".

ומבואר שאף שכופין אותו להוציא, חייב בכתובה, והשאלה מה דין תוספת כתובה, האם חייב גם בה. האור שמח כתב שם וזו לשונו:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני סימן ו', ותוספות בסוף פרק הבא על ידי (יבמות סה ע"ב ד"ה כי הא) ופשוט."

מבואר מהאור שמח שכל דבר שהוא מהותי בחיי האישות, כגון מזונות, אינו יכול לטעון שעל דעת כן לא התחייב לה תוספת כתובה, כיון שיודע שאישה נשאת על דעת ליזון ממנו, וכל שאינו זן הרי הוא מוציאה, וממילא התחייב לה התוספת על דעת כן. ודברי הריצב"א בתשובה, מובאים בתוספות יבמות ס"ה ע"ב (ד"ה כי הא), וכמו שהביא האור שמח;

"מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אישה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים, אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא, כיון שהיתה תובעת כתובה. והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה, אפילו אינה באה מחמת טענה, כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן".

ושם מביא הטעם שאין לה תוספת, מספק שמא כל מה שהוסיף לה היה מחמת חיבת ביאה (עיין כתובות נו ע"א). ומוסיף התוספות:

"ומטעם דפסק רבינו חננאל דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול, דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך."

תוספות מחלקים בין באה מחמת טענה לאינו יכול לבעול. באה מחמת טענה של בעינא חוטרא לידה, אינו דבר מהותי בחיי האישות. הוא אמנם דבר בעל חשיבות עליונה בהקמת משפחה, אך אינו מהותי באישות בין הבעל לאישה. מניעת עונה הוא דבר מהותי בחיי האישות, והבעל אינו יכול לטעון על דעת כן לא הוספתי, שהרי ידע שאם לא יקיים חיובו, אין כאן אישות מחמתו. וס"ל לאור שמח שהוא הדין מזונות, הם דבר מהותי באישות. ולכאורה החילוק בין חוטרא לעונה בענין תוספת כתובה יש לומר דבעצם כל תוספת כתובה נועדה לתשלום בשעת גירושין, רק טוען הבעל שהכוונה לגירושין מרצונו ולא בעל כרחו. ובטענת חוטרא לידה זה מחמת טענת האישה. יש כאן אישות, רק שהאישה טוענת בעינא חוטרא, ולכן כופין אותו לגרש, ועל דעת כן לא כתב לה שיכריחו אותו לגרש. אולם כשאין לו גבורת אנשים, לא טענת האישה מפרקת את האישות אלא המציאות שאין לו גבורת אנשים. גם ללא טענתה אין כאן אישות. והסברא של אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב, נאמרה כשהיא הטוענת, אף אם הסיבה מוצדקת, וכופין מחמת טענתה, מה שאין כן באין לו גבורת אנשים, כיון שאין מציאות של אישות, הרי זה ככל גירושין שחייב בתוספת כתובה שעליה התחייב. ועיין מה שכתב הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (החדשות סימן נא) בביאור דברי התוספות, וזו לשונו:

"לעניות דעתי כוונת תוספות כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, אם כן משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."

ונראה דדבר מהותי לעניין זה הוא מה שהתחייב לה הבעל, והיינו שאר כסות ועונה וכו', ומה שהתחייב במסגרת חיובי הכתובה. חוטרא לידה אינה באותה מסגרת. מי שלא מקיים חיוביו, הוא הגורם לגירושין, ולכן התחייבותו לתוספת כתובה היא גם על גירושין שראוי לה להפקיע עצמה ממנו מחמת אי קיום חיובים שהתחייב בהם. מה שאין כן חוטרא לידה, הגם שהיא טענה מוצדקת, אין זה מחמת אי קיום חיוביו אלא מחמת טענתה. ונראה להוסיף הסבר כדלעיל, דבאין לו גבורת אנשים, במציאות אין כאן "אישות" וממילא ראוי להפקיע עצמה ממנו. אך בחוטרא לידה יש "אישות", רק יש לה טענה מוצדקת לכפות אותו להוציאה, ולכן על דעת כן לא התחייב לה תוספת כתובה.

ועיין בפד"ר חלק א' עמוד 220 (הגר"א גולדשמידט זצ"ל), שכתב בביאור דברי הריצב"א:

"דעת הגאון בתשובה זו היא שיטת הריצב"א, והמחלוקת היא באופן שעילת דרישת האישה לגירושין היא חסרון בבעל, המביא להפרת דבר יסודי בחיי הנישואין, כגון ביטול חיי אישות. והשאלה היא האם באופן כזה יש להגדיר להלכה את רצון הבעל כרוצה בקיום הנישואין. הריצב"א סובר כדעת הגאון, כי אם – כי האישה היא הדורשת את הגט והבעל אומר שהוא רוצה בקיום הנישואין, אין לומר כאן שהבעל רוצה בקיום הנישואין, כי נישואין הם על דעת חיי אישות, וקיומם הסדיר לא יתכן אחרת, ואם לבעל יש חסרון המבטל חיי אישות, הרי זה כאילו יש לו חסרון המפיר קיום הנישואין, ובאומרו שהוא רוצה בקיום הנישואין, הרי זה כאילו הוא אומר אני רוצה בנישואין בלא נישואין, דבר והיפוכו. ואם כן יוצא שאין לקבוע שקיים רצון חיובי אצל הבעל לקיום הנישואין, ולהלכה הרי זה כאילו אינו רוצה בקיומם – נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו, ודנים על פי העובדה כמו שהיא, שהגירושין הם בגלל חסרון הבעל, והיינו מחמתו, ולא מחמתה, ולכן הוא חייב בתוספת".

ומבואר שבעל שאינו מקיים תנאי מהותי בחיי הנישואין, הרי הוא עצמו כמבקש גירושין ומגרשה מרצונו, דאין מקום לנישואין ללא נישואין.

עוד סברה כתב שם על פי דברי מהרשד"ם בתשובה (חלק אבן העזר סימן קצ"ח), בענין מי שרוצה לשאת אישה על אשתו, ובשטר הכתובה כתב שלא יישא אישה על אשתו, שחייב להוציאה ולתת לה כתובה ותוספת, כיון שהתנה בפרוש שלא יישא אישה על אשתו, הרי שאפילו אדעתא למיפק אתני, אדרבא אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי הוא שיפרע משלם. וכן פסק מהר"א ששון סימן ס"ד. וסברת הדין, שאם הגירושין הם עקב אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אף שהגירושין הם על פי רצון האישה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת, אלא אדרבא, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה – ישלם התוספת. וכן בחיוב מזונות, כיון שהתחייב הבעל בשטר הכתובה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל, והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת, הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב גם בתוספת, שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום בכך לגירושין, ישלם את התוספת.

ומדברי הרא"ש (בתשובה כלל מ"ג סימן ה') הנ"ל, מוכח לכאורה שאין לה תוספת, גם במונע ממנה עונה, דזה לשון הרא"ש שם בשאלה:

"על אדם שאומרים עליו שהוא סריס חמה, ויש בו סימנין, ואשתו תובעתו בבית דין ואומרת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם אישה במטה, ואומרת שעדיין היא בתולה, אם יש לכופו לגרש".

ושם כתב הרא"ש שאין לה תוספת כתובה. הרי מוכח שגם במונע עונה ואין לו גבורת אנשים, שאינו איש והיא עדיין בתולה, הדין כן. וכן מוכח בתשובת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קמא), וזו לשונו:

"שאלה: באומרת אינו יכול. אם נאמנת אם לאו, ומה דינה. תשובה: […] ועוד נראה, דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, ועל דעת כן נשאת לו. הלכך אפילו טוענת סתם שאינו יכול, יוציאנה בגט. וכל שכן בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידה, ומרא לקבורה. וכשהיא יוצאה, נוטלת נדוניא ועיקר כתובה, אבל מה שהוסיף לה – לא, דלא כתב לה אדעתא למשקל ולמיפק".

וכן מוכח מהבית שמואל (סימן קנ"ד ס"ק י"ט) שכתב דהרא"ש בתשובה ובתשובת הרשב"א לא סבירא ליה כחילוק התוספות בין גבורת אנשים לטענת בעינא חוטרא לידה.

ועיין בפד"ר חלק א' עמוד 218 (בהרכב: הגר"א גולשמידט זצ"ל, הגרש"ש קרליץ זצ"ל, הגר"י בבליקי זצ"ל) שכתבו דכיון דהדבר שנוי במחלוקת הראשונים, הריצב"א המחייב תוספת כתובה במונע מזונות ועונה, לרא"ש ורשב"א הפוטרים, אין להוציא מהבעל המוחזק. [ועיין בפד"ר חלק ד' עמוד 265, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, למה שכתב בנדון שם שטוענת שאין לו גבורת אנשים, שאף שמפסדת התוספת כתובה, אינה מפסידה מתנות שנתן לה. ולכאורה משמע דבאין לו גבורת אנשים, אין לה תוספת כתובה. אך אפשר דמה שכתב שם הוא בדרך אם תמצי לומר, דאף אם מפסדת תוספת, למאן דאמר הסובר כן, מכל מקום מתנה אינה מפסדת. ועיין שם גם בפס"ד בעמוד 331]. אולם שם חילקו בין אינו זן מפני שאין לו, לבין אם אינו רוצה להשכיר עצמו, וזו לשונו:

"אולם ברור הדבר כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל – כשהאישה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה – בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקוף אותם על חשבון האישה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב. אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לרבינו חננאל הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הרבינו חננאל אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה שעל דעת שתדרשי גט לא התחייבתי – דבר זה אין הדעת סובלתו."

מבואר החילוק בין אי קיום חיובו מחמת אונס, שאין לו היכולת להתפרנס, לבין אם הדבר נובע מפשיעתו ומרידתו, דבכגון זה יהיה חייב בתוספת כתובה, שאם לא כן כל בעל שימרוד באשתו, ימנע ממנה חיוביו והוא תבקש גט ונמצא שמוציא אותה בלא תוספת כתובה. אלא בהכרח שהסברא על דעת למשקל ומיפק לא יהיב זה רק אם הוא אנוס, ולא כשהמניעה היא בפשיעתו

 סוף ציטוט.

כך שאף אם מחיייבים בעל בגירושין עדיין זכאית האשה לתוספת כתובה ככל והפגמים הינם מחמת מעשיו ולא למרות מעשיו.

ככל והמעשים שלו הינם מעשים פוגעניים בליבת האישות וחיי הנישואין שלא משאירים לאשה כל מקום להמשיך לחיות עם הבעל וטענותיה מוצדקות לאחר שנבדקו על ידי בית הדין בכה"ג מחייבים את הבעל במלוא הכתובה ולא עומדת לו הטענה "אדעתא דהכי למשקל ולמיפק לא יהיב".

העולה מכל האמור, כי האשה בחרה להתגרש לא מתוך בחירה אלא מתוך חוסר ברירה מחמת מעשי הבעל.

האשה נתנה לבעל כמה הזדמנויות שונות בכדי לתקן את הדרוש אך לשווא.

נהפוך אף הוחמר המצב.

למעשה לדעת בית הדין אף הבעל לא מעוניין באשתו וכפי שצטטנו בריש הדברים אלא שהאובססיביות שלו לא נותנת לו להפנים את המציאות העובדתית שאף הוא מבין אותה אך לא מצליח ליישם אותה הלכה למעשה.

אף נוסיף כי ככל והחיוב הוא אף משום מאיס עליי אין גרעון בכך שהאשה תובעת כתובתה משום שהאשה בחרה לוותר על הכתובה ובלבד להתגרש ולא עמדה על כך, דבר שמוכיח שלא היה לה כל רצון לקיים הליך בכדי לקבל את כתובתה.

נצטט אף לגבי דין זה מתוך הפסק הנ"ל וכך נכתב שם:

ומדברי ההפלאה בקונטרס אחרון (כתובות עז ע"ב) מבואר שאין בכך מחילה, אם על פי דין מגיעה לה כתובה. ההפלאה הקשה איך מהני מחילה, למאן דאמר דלא מהני מחילה ללא קנין בנקיט שטרא (עיין חושן משפט סימן רמא סעיף ב בדברי השולחן ערוך והרמ"א ונושאי כליהם), וכאן שטר הכתובה בידה. ותירץ וזה לשונו:

"דבאמת לא בעינן מחילה גמורה, אלא מה שאמרה דלא בעיא לא הוא ולא כתובתו, היינו שאומרת שאם יהיה הדין שתפסיד כתובתה אם יגרשה, אפילו הכי מרוצה היא בכך כדי שיגרשה, דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתה, אבל אינה מוחלת מה שיהיה על פי הדין שמגיע לה אפילו אם תתגרש".

והיינו שאינו גדר מחילה, אלא מוכנה להתגרש גם ללא כתובה, אם על פי דין לא מגיע לה כתובה, ובזה סגי שלא נחוש לעיניה נתנה באחר. ואין הכי נמי, אם אין לה דין מורדת, חייב לתת לה כתובה, רק במורדת אין לה כתובה.

והחזון איש (אבן העזר סימן ס"ט ס"ק ד') כתב, דכל מה דבעינן שלא תתבע כתובתה, היינו רק לשיטת הרמב"ם דכופין אותו וגם מרוויחה בלאותיה הקיימים במורדת דמאיס עלי, ולזה ראוי לדקדק עימה שעיניה לא נתנה באחר. אבל לדעת הרמב"ן והרא"ש שאינה מרוויחה כל כך אלא שאין מכריזין עליה, אין לדקדק בדבר כל כך, וסומכין על דבריה. ואף לדעת הרמב"ם נראה דכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה, לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן דמוותרת על כתובתה, כשרואים שקשה לה להיות תחתיו ואינו כעס לזמן. אולם באינה מוותרת על כתובתה, מסתפקים שאפשר שאין הדבר קשה עליה אלא בסיבות קלות בחרה להתגרש. ועל כן דוקא באומרת במפורש שמוחלת על כתובתה, אבל באינה אומרת מפורש שמוחלת על הכתובה, יש להסתפק בטענת מאיס עלי, ודלא כהחלקת מחוקק. ואין לדמות דין זה לדין מת בעלי, דהתם אין לנו אלא מה שגדרו חכמים, מה שאין כן בדין מורדת הדבר תלוי בסברא עד כמה מאוס עליה

מכל הנ"ל: 

1. אין ספק שיש לחייב את הבעל בגירושין מכל הטעמים יחדיו ואף משום שיטת רבינו ירוחם שעלה מדבריו וברור לכל שאף הבעל אינו מעוניין באשה, הוא מעוניין בשלום בית ומי לא מעוניין בשלום בית אך באשה כפי שהיא הוא לא מעוניין, ועל כן אף משום זה יש לחייבו בגירושין. במידה ולא יסכים אף לשקול הטלת סנקציות.
2. אין ספק שהגירושין אירעו בעטיו של הבעל ובגין מעשיו ועל כן זכאית האשה לכתובה מלאה.
3. אף אם זה מדין מאיס עליי אין גריעותא שבקשה בסופו של הליך את כתובתה.
4. מעשי האלימות של הבעל, התנהגותו בבית, לא אפשרו את המשך החיים המשותפים ומתקבלת תביעת האשה לחייבו בגט.

הרב דוד גרוזמן

דיין

 

לאור האמור ביה"ד מחליט:

1. ביה"ד מחייב את הבעל להתגרש.
2. ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום שני 23/3/26 ה' ניסן בשעה 11.00.
3. ככל והבעל יסרב להתגרש במועד הנ"ל, תהיה רשאית האשה לפתוח תיק צווי הגבלה.
4. ביה"ד מחייב את הבעל במלוא תוספת הכתובה בסך 126,000 ₪. סכום זה יקוזז מחלקו של הבעל בדירה לטובת האשה.
5. ניתן בזאת זמן של 30 יום למכור את הדירה בצורה עצמאית, ב"כ הצדדים יעזרו בכך, ככל ולא יצליחו על פי הודעת הצדדים או מי מהם – יישקל למנות כונס נכסים למכירת הדירה.
6. בנושא המסמך שהגישה ב"כ הבעל בחקירות האשה, שלטענת ב"כ האישה הוא מזוייף. ביה"ד מבהיר, כי ניתנה לב"כ הבעל כמה הזדמנויות להגיב ובחרה שלא להגיב ועל כן בית הדין רואה בזאת כהודאה בטענה ומחייב את הבעל בהוצאות משפט בגין בזבוז זמן שיפוטי יקר של בית הדין בסך של 1000 ₪. יש להפנות זאת למרכז לגביית קנסות. חיוב זה הוא לפנים משורת הדין. 

ניתן ביום   ( ).

 

הרב אברהם אבידר	הרב בנימין לסרי	הרב דוד גרוזמן

 

 

העתק מתאים למקור

הרב יצחק אפשטיין, המזכיר הראשי

נחתם דיגיטלית ע"י הרב דוד גרוזמן בתאריך 19/03/2026 12:08