ב"ה
תיק 805488/11
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז
המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד תאנה אקרמן)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד זלמן סולומון בלאק)
הנדון: העדר סמכותו של בית הדין לפסוק מזונות לילדים בגירים
החלטה
א. בהחלטה שנתן אחד מן החתומים מטה בד' באלול התשפ"ג (21.8.23) הובהר כי גם אם קיים חיוב מזונות על פי חוק המזונות, ובמקביל מצווה ואף חיוב על פי ההלכה, וגם אם ישנה פסיקה של בית המשפט העליון הקובעת כי יש חיוב מזונות מעל גיל שמונה־עשרה – לא יוכל בית הדין לפסוק כמבוקש, אם אין הוא מוסמך לעשות כן.
עוד הובהר באותה החלטה כי כדי לבסס את סמכותו של בית הדין יש לקבוע לכאורה כי כריכת מזונות ילדים האמורה בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 (להלן: 'חוק השיפוט') – משמעה גם כריכת מזונות הילדים הבגירים, אף שהללו לכאורה כבר אינם 'מיוצגים' משפטית והלכתית בידי הוריהם וההורים שוב אינם אפוטרופוסיהם ולחילופין לבסס את הסמכות על הסכמת הצדדים ולקבוע כי מזונות הילדים, אף בהיותם בגירים, עשויים להיחשב חלק מענייני המעמד האישי של הוריהם לפי סעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 עד 1947, שלגביהם על פי סעיף 9 לחוק השיפוט מועילה הסכמה כזו כדי להקנות לבית הדין סמכות.
נוכח האמור נקבע בהחלטה האמורה כי המערערת תבהיר אפוא אם נוכח האמור סבורה היא עדיין כי יכול בית הדין הרבני לדון במרכיב זה של תביעתה, ואם כך סבורה היא תבסס משפטית את הטיעון הן ברובד המהותי הן ברובד הסמכות. נקבע כי ככל שתבהיר המערערת כי לדעתה יכול בית הדין לדון אף במרכיב האמור – יתבקש להגיב גם לטיעון זה ולאסמכתאות שיובאו לו.
עמדתה של המערערת אכן הוגשה לבית הדין בהתאם לנדרש, ובהחלטה מי"ב בתשרי התשפ"ד (27.9.23) נצטווה המשיב להשיב לדברים. באותה החלטה נקבע גם כי המשיב יגיב תחילה לשאלת הסמכות בלבד, נוכח האמור בהחלטה האמורה ובטיעוני המערערת, ולאחר שנכריע בשאלה זו יגיב לגופן של הטענות (אם בנוגע לחיובים שבשל התקופה שטרם היות הילדים בני שמונה־עשרה ואם אף בנוגע לתקופה שלאחר מכן – הכול בהתאם להכרעה שנקבל בעניין הסמכות).
תגובת המשיב אכן הונחה אף היא על שולחנו של בית הדין והגיעה עת הכרעה.
ב. נסקור תחילה את עיקרי הטענות בסוגיית הסמכות (אף כי המערערת שטחה בתוך דבריה גם את עמדתה בעניין המהותי ואף את השקפתה בדבר הגישה הראויה בכלל בעניין פסיקת מזונות לילדים שגילם הוא מעל שמונה־עשרה) ואחר כך נבוא לכלל הכרעה בסוגיה זו.
המערערת משתיתה את טענתה כי בית הדין מוסמך לדון במזונות ילדים שחצו את גיל שמונה־עשרה:
כנגדה טוען המשיב כי מושתקת היא מלטעון כאמור שכן בעבר טענה את ההפך.
בנוסף משיב הוא לגופן של טענות המערערת תוך שהוא מתמקד (בשני טיעוניו הראשונים) בבע"מ 5267/04 וטוען:
נבחן אפוא את הטענות והאסמכתאות השונות.
ג. הסמך הראשון לדברי המערערת הוא ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, מח(3) 461 (1994). ברם האמור שם כלל אינו נוגע לענייננו.
השאלה שניצבה שם בפניו של בית המשפט הייתה שאלת המהות ולא שאלת הסמכות, המערער דהתם טען בבית המשפט העליון כי שגה בית המשפט קמא בקביעותיו לעניין תקופת התלות של הילדים בהוריהם וכי "בית המשפט לא יכול כיום לקבוע אם מתקיימים התנאים המקימים חובה לזון ילדים בגירים". את השאלות שניצבו לפניו הגדיר בית המשפט כך: "האם יש מקום להרחבת חובת המזונות המוטלת על הורים כלפי ילדיהם הבגירים, והאם יש מקור בדין לחובה זו? אם התשובה על שתי השאלות הללו חיובית – מה היקפו של החיוב?"
בית המשפט סקר את הוראות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, (להלן:' החוק' או 'חוק המזונות'), והבהיר:
החוק מבחין בין חובת מזונות אבסולוטית, החלה כלפי ילדים קטינים (בכפוף כמובן להוראות הדין האישי לעניין זה), לבין חובת מזונות כלפי ילדים בגירים, המתגבשת רק בהתקיים תנאיו של סעיף 5 […] מדברי המחוקק הישראלי עולה חובת תשלום מזונות אבסולוטית לילדים עד הגיעם לגיל 18, אם חובה כאמור עולה מן הדין האישי.
קביעת גיל 18, גיל הבגרות, כמסמן את סיום התלות המשפטית בין ילד להורהו אינה שרירותית, אלא משקפת יחס ערכי של החברה והמערכת המשפטית בשאלה זו. אכן, שאלת תקופת התלות בין הורה לילד היא שאלה שהמערכת המשפטית צריכה ליתן עליה את הדעת. המענה לשאלה צריך לקחת בחשבון שיקולים שונים הנוגעים למבנה החברה, רמתם הסוציו־אקונומי של תושביה, דת, מסורת, מנהגי החברה וכולי. המערכת המשפטית צריכה להיות קשובה לתמורות במבנה החברה ובהתנהגותה (ואכן, ניתן לראות גם בדין העברי התפתחות ביחס לסוגיה זו: בדין העברי הוטלה חובת מזונות אבסולוטית רק עד גיל 6, וזו הוארכה מכוח תקנות חכמים "עד שבגרו" ואחר כך, מכוח תקנות הרבנות הראשית, עד לגיל 15, ואף מעבר לכך).
זהו ההיגיון העומד מאחורי הפניית חובת המזונות לילדים קטינים לדין האישי מלכתחילה. אחד מאותם שיקולים שיש לקחת בחשבון במדינת ישראל הוא עובדת שירותם הצבאי של צעירים […] צעיר בגיל צבא אינו יכול לפרנס עצמו […]
ניתן היה לצפות כי המציאות הישראלית המיוחדת תילקח בחשבון בעת פרשנות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). אולם לא כך הם פני הדברים. הוראות החוק פורשו באופן צר ביותר […]
פרשנות זו אינה מתחייבת מן החוק […] במספר דברי חקיקה […] נתן המחוקק הישראלי ביטוי למציאות, שלפיה במקרים רבים ילדים שבגרו סמוכים על שולחן הוריהם גם לאחר הגיעם לגיל בגרות ובעת שירותם הצבאי […] הוראות אלו מבטאות את השקפתו של המחוקק לעניין תקופת התלות בישראל של ילדים בהוריהם […] יש לשאוף להרמוניזציה בין ענפי המשפט השונים העוסקים במאטריה מהותית דומה […]
נפסק בעבר כי ההנחה הינה כי הורים תומכים בילדיהם כל עוד הם קטינים. גיל התמיכה הוצמד אפוא לגיל הבגרות. המבקש לסמוך על תקופת תלות ארוכה יותר – עליו הנטל […] הנחה זו אינה תואמת עוד את המציאות הישראלית […] האם ניתן ליישם מדיניות זו במצב החקיקתי הקיים […]?
לצורך כך נבחן את סעיף 5 ונפרש את תנאיו לאור סעיף 3 […] סעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובע את חבותו של אדם במזונות כלפי בני משפחתו המנויים בסעיף, וביניהם – ילדיו הבגירים. אלא שהחובה אינה אבסולוטית, והיא קמה רק בהתקיים שלושת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 5 לחוק […] לצורך פירוש תנאיו של סעיף 5, ניתן להיעזר במקורותינו – בדין הצדקה במשפט העברי […] החובה לזון מכוח דיני הצדקה מוטלת על "אמיד" כלפי "נצרך" כששיעור החובה הוא "כדי מחסורו" של הנצרך. כפיית חיוב מדיני צדקה חלה רק ב"אמיד" […]
נשוב עתה לתנאי סעיף 5. תנאי הסעיף הם למעשה שני התנאים הראשונים של דיני צדקה: סעיף קטן (1) קובע כי חובת המזונות תוטל רק על "אמיד" כלפי "נצרך", המוגדר כמי שאינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר על אף מאמציו […] הקבלה זו עשויה לסייע בעיצוב המדיניות השיפוטית הראויה […] שנית, ההקבלה תסייע במישור הראייתי: הוכחת התקיימות התנאים להענקת מזונות לילד בגילאים 15–18 תסייע בהוכחת התקיימות התנאים להענקת מזונות לבגיר […] שלישית, ההקבלה תסייע בעיצוב היקף החיוב, שכן התנאי השלישי המרכיב את דין הצדקה – "כדי מחסורו של הנזקק" – אינו נכלל בסעיף 5 […] משמעותה המעשית של הגישה המתוארת היא יצירת הנחה עובדתית, "לפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאי הסדיר" […] על פי חזקה זו, המשקפת את המציאות הישראלית, ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר עומד בתנאי הנזקקות לפיו "אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו, או ממקור אחר" […]
יכולים אנו לסמוך את ידינו על דבריו אלה של בית המשפט העליון ולחתום עליהם – או לפחות על עיקריהם – בכל הנוגע לפרשנותו של החוק ולתנאי חיובו של אב במזונות ילדיו הבגירים. אך איה מצאה המערערת רמז בדברים אלה לעניין השאלה שעליה נשאלה, שאלת הסמכות?
אנו על כל פנים לא מצאנו בדברים אלה מענה כזה. אדרבה בית המשפט ביאר – את הידוע – כי חובת המזונות מעבר לגיל שמונה־עשרה אינה יונקת במישרין מהדין האישי ומהוראת החוק המחייבת אדם במזונות ילדיו על פי הדין האישי, אלא מהוראתו העצמאית של החוק, אם כי חידש בית המשפט כי מן הנכון לגזור גזרה שווה פרשנית במידת האפשר מהוראות הדין האישי שאומצו בחוק אל הוראותיו העצמאיות של החוק.
סמכותו של בית הדין מכוחה של כריכה ודאי שלא נרמזה בדברים אלה וודאי שאינה יכולה להיות מושתתת עליהם, אם כי לעניינה ראה להלן. סמכותו של בית הדין מכוחה של הסכמת הצדדים – גם אם נניח כי התקיימה הסכמה כזו בענייננו – לא זו בלבד שאינה מבוארת בדברים אלא כי קשה לכלכל מבחינת הרציונל של הדברים סברה האומרת כי מזונות שאינם מכוחו של 'הדין האישי' יחסו תחת מטריית 'ענייני המעמד האישי' שלעניינם עשויה הסכמה כזו להביא לקניית הסמכות.
ד. נעיר במאמר מוסגר כי לגופה של טענת המערערת – אף לו הייתה הסמכות בידינו – ספק רב אם אפשר היה להשתית את הטיעונים ואת הסעדים המבוקשים על דבריו המצוטטים של בית המשפט.
טענתה של המערערת עוסקת בילדי הצדדים שלא שירתו לאחר גיל שמונה־עשרה בצה"ל, אנו – דייני בית הדין הרבני ודאי איננו מבקרים את אי שירותן של בנות הצדדים בצה"ל, שכן עמדתנו כרבנים היא כעמדת הרבנות הראשית לישראל ורובם המוחלט של גדולי ישראל מכל החוגים השוללת את שירותן של נשים בצבא, ובנותיהם של הצדדים שקיבלו פטור משירות זה מטעמי דת נהגו כדין לפי עמדתנו זו. אף על בניהם של הצדדים, בהנחה כי שירותם נדחה לצורך לימודיהם בישיבות, אין אנו מלינים. אולם לכל הפחות בנוגע לבנות – הן לא היו מנועות, חוקית, מלפרנס עצמן לאחר גיל שמונה־עשרה.
אמת, רוב ההורים תומכים בילדיהם – וכך ראוי לעשות – אף לאחר גיל שמונה־עשרה, גם אם אינם משרתים בצה"ל, או לאחר השירות הצבאי, למשך תקופה של לימודים גבוהים שיאפשרו להם לכלכל עצמם לאחר מכן בכבוד. אולם תביעה למזונות ולמימון שכר הלימוד עצמו אינה יכולה להישען על פסיקה של בית המשפט העליון שבעצמה אמרה אומנם כי מן הראוי היה ליתן ביטוי בחקיקה ובפרשנות החוק ל"מענה לשאלה" של "תקופת התלות בין הורה לילד" כנגזר של "מבנה החברה, רמתם הסוציו-אקונומי של תושביה, דת, מסורת, מנהגי החברה וכולי", אולם בפועל אימצה במחייבת רק את הגישה שלפיה במהלך השירות הצבאי שבו מנוע בחייל מלפרנס את עצמו חזקתו כי "עומד הוא בתנאי הנזקקות" שעל פיו "אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר".
מכל מקום הדברים אינם נכתבים אלא כהערה, שכן, כאמור, אין בית דיננו יכול להשתית את סמכותו על דבריו אלה של בית המשפט, ובהעדר סמכות וכל עוד לא נמצא לה מקור נורמטיבי אחר, אין אנו זקוקים ולא יכולים לדון בהשלכתם של דבריו אלה של בית המשפט על ענייננו כ'הלכה למעשה'.
ה. משכך נשים פנינו אל עבר העמוד השני שעליו מבקשת המערערת להישען – בע"מ 5267/04 שבו נאמר, בין השאר, כך:
בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית (פד"י מח(3) 461) נקבעה הלכה לפיה האחריות לזון ילדים חלה על ההורים גם לאחר הגיע ילדם לגיל 18 ובמשך שירותו הצבאי, עד לשחרורו מצה"ל. מאחר שקיימת על ההורים חובת מזונות כאמור גם בתקופה שלאחר גיל 18 אך טבעי הדבר כי אם שחלה עליה חובת מזונות כאמור, והבן מתגורר אצלה וצרכיו עליה, תתבע מהאב את חלקו הוא בחובת המזונות כאמור לאותה תקופה. בתביעה זו מעמדה של האם איננו כאפוטרופא טבעית לבנה אלא כהורה הזכאי להשבת מזונות שהוא נושא בהם ביחס לבן כיחס חובתו של ההורה האחר לזון אותו בעת שירותו הצבאי, או עד הגיעו לגיל 21. תביעתה זו של האם מקורה בדיני השבה כלליים שתכליתם למנוע מההורה האחר מלהתעשר שלא כדין על חשבון ההורה שבביתו מתגורר הבן ואשר צרכיו עליו. טענתו של האב לפיה תביעת מזונות הבן מותנית בכך שיגיש תביעה עצמאית, או למצער, ייפה את כוחה של אמו לייצגו בתביעה כזו שוללת מהאם את מעמדה העצמאי של האם כתובעת, אשר נועדה להחזיר לה את חלקו של האב בהוצאות כלכלתו של הבן בתקופת שירותו הצבאי. טענה זו – לא רק שאינה מתיישבת עם תביעתה העצמאית של האם להשבת חלקו של האב בהוצאות כלכלת הבן הרובצות עליה, אלא שהיא עלולה לחייב בן להגיש תביעה ישירה כנגד הורהו – תוצאה שהיא קשה ובלתי רצויה במערכות יחסים בין הורים לילדים. כן היא עלולה להעמיד את האם לחסדי תביעתו של הבן – ירצה יתבע את אביו למזונות, לא ירצה – יותיר את האם נושאת בנטל מלוא מזונותיו […]
המשיב, כפי שהזכרנו כבר לעיל, טוען נגד ההיסמכות על פסיקה זו שתי טענות: האחת, כי בענייננו שלא כבעניין שנדון בבע"מ 5267/04 מדובר בתביעה חדשה שכן מהחלטותיו של בית הדין בעבר עולה כי עד כה לא נקבעה חבות האב במזונות הילדים שמעל גיל שמונה־עשרה; והשנייה, כי מאחר שנקבע שם כי תביעת האם אינה יכולה לעמוד כתביעה ישירה של המזונות, אלא תביעה מכוחם של דיני ההשבה הכלליים "היאך ניתן לתבוע בבית הדין הרבני תביעה שעניינה עשיית עושר ולא במשפט?"
ו. טענתו הראשונה של המשיב אינה יכולה להתקבל – ודאי שלא בפני עצמה, אם כי ייתכן שיכולה היא לעמוד בזיקה לטענתו הנוספת, המועלית לאו דווקא בהקשר להשוואה לבע"מ 5267/04, שלפיה מאחר שעניין המזונות שלאחר גיל הבגרות לא נכלל בתביעה הכרוכה המקורית אי אפשר לספחו אליה עתה, על כך נעמוד עוד להלן, אך תחילה נבאר מדוע אכן אין הטענה הראשונה יכול להתקבל בפני עצמה:
בעניין שנדון בבע"מ 5267/04 נקבעו מזונות הילדים תחילה על בסיסו של הסכם בין הצדדים. אין מדובר בהכרח בקביעה שיפוטית הגורסת כי מן הדין חב האב במזונות אלה גם לאחר הגיע הילדים לבגרות, שכן יכול אדם להתחייב במסגרת הסכם גם בחיובים שבהם אינו חב מן הדין. כשתבעה האם מן האב לשלם בעבור מזונות בנו סכום נוסף – לא יכולה הייתה תביעתה להישען אפוא על ההנחה כי בעניינם של הצדדים עצמם נקבע כבר חובה משפטית כזו, אלא לכל היותר על ההנחה כי באופן כללי קיימת חובה כזו. אלה הם גם דבריו של בית המשפט שבאומרו כי אכן קיים חיוב וקמה עילת תביעה – לא נסמך על עובדת קיומו של ההסכם המדובר או על עובדת אישורו אלא על פסיקות קודמות, בהליכים אחרים. אין אפוא יסוד להבחנה בין ענייננו לעניין דהתם.
נוסיף ונבאר כי אין גם בסיס לדברי המשיב כי בענייננו, אדרבה, נקבע כי אין האב חייב במזונות ילדיו הבגירים, שכן הקביעות הקודמות לא היו פסיקת דין כי אין האב חייב בהללו אלא הבהרה כי הפסיקה שניתנה בעבר לא עסקה במזונות אלה ולא חייבה בהם, ודוק: "לא חייבה" אין פירושו בהכרח "פטרה".
אמירתו העקרונית של בית המשפט בבע"מ 5267/04 בדבר החבות של אב במזונות ילדיו לאחר הגיעם לבגרות תואמת את שנאמר גם בע"א 4480/93, הנזכר לעיל, מעוגנת בעקרונות החוק וכפי שנאמר כבר בהחלטות קודמות של בית דיננו עשויה להלום גם את ההלכה בדבר מזונות שמדין צדקה העשויים להיות חובה גם כלפי בגירים אם נזקקים הם לכך (ואף כלפי קרובים אחרים, לאו דווקא ילדים, אם נזקקים הם וקרובם אמיד, ואף לזאת דומה גם האמור בחוק). אין הן תלויות בפסיקה קודמת, שניתנה טרם הגיע הילדים לבגרות, בדבר החבות במזונות שלאחר הבגרות במקרה הספציפי הנדון.
ז. אלא שמאידך גיסא, בכל זאת עדיין אין די כדי לבסס את הטענה בדבר סמכותו של בית דיננו לפסוק את המזונות שבנדון דידן ולאחר גיל שמונה־עשרה בכלל. זקוקים אנו לבחון את שנאמר בבע"מ 5267/04 ולראות אם ממנו יתד ופינה לקביעת סמכות זו אם לאו.
בית המשפט קבע כי התביעה בעניין זה, כשהיא מוגשת בידי האם ולא בידי הילדים עצמם, מושתתת על דיני ההשבה הכלליים, וכלפי קביעה זו טוען המשיב בענייננו כי אין לתביעה שבהתאם לה מקום בין כותלי בית הדין הרבני שהרי המחוקק לא הסמיכו – בניגוד להסמכתו את בתי המשפט – לדון בעניין 'עשיית עושר ולא במשפט'.
לטענה זו כשהיא בפני עצמה יש תשובה ניצחת: כידוע פירשה הלכת שרגאי את סמכותו של בית הדין הרבני לעניין מזונות ילדים שנכרכו בתביעת הגירושין כסמכות לפסוק בעניין תביעת האם להשבת ההוצאות שהוציאה או שעתידה היא להוציא לצורך המזונות. הגדרה זו דומה מאוד להגדרתו של בית המשפט בבע"מ 5267/04 את זכות התביעה של האם באשר למזונות הילדים, ולכאורה נדמה כי רק בזכוכית מגדלת אפשר יהיה למצוא את ההבדל בין ההגדרות.
אמור מעתה, על פי בע"מ 5267/04 במשולב עם הלכת שרגאי:
תביעת האם בשם הילדים למזונות עצמם יכולה להתקיים בשני תנאים מצטברים:
(1) היות הילדים קטינים; (2) הגשת התביעה לבית המשפט או הגשתה לבית הדין הרבני בהסכמת כל הנוגעים בדבר ומכוחו של סעיף 9 לחוק השיפוט אך לא כשהיא מוגשת לבית הדין הרבני שלא מכוח הסכמה כזו אלא מכוחה של כריכה ועל יסודו של סעיף 3 לאותו חוק.
הגשת התביעה של האם לא בשם הילדים אלא בשם עצמה, היות שנושאת היא בפועל, או עתידה לשאת בפועל, בעולם של המזונות המוטלים מן הדין על האב, לעומת זאת, יכולה להיות מוגשת:
(1) גם כשהילדים בגירים; (2) גם לבית הדין הרבני מכוחה של הכריכה.
אשר לשאלה "וכי היכן מצינו ששאלת 'עשיית עושר ולא במשפט' נדונה בבית הדין הרבני" – בא אפוא המענה: מצינו ומצינו בהוראת חוק השיפוט בדבר הכריכה כפי שפורשה בהלכת שרגאי. ויוער כי אומנם ביקורת נמתחה, ולטעמנו בצדק, על הלכת שרגאי וסטייתה ממשמעותה הפשוטה של הוראת סעיף 3 לחוק השיפוט, ועל אף הדיון בתקופות מאוחרות יותר בשאלה אם צריכה הלכה זו לעבור מן העולם או שמא עדיין לא נס לחה, אך הביקורת לא הייתה על קביעת בית המשפט בהלכת שרגאי כי בית הדין יכול לדון, מכוחה של הוראת סעיף 3 לחוק השיפוט, ב'השבת הוצאות מזונות' אלא רק על קביעתו כי רק בזו יכול בית הדין לדון מכוחו של סעיף זה ולא – גם – במזונות עצמם.
ונוסיף גם כי אין זה פלא, וכי במה שונה שאלת 'עשיית עושר ולא במשפט' משאלות ממוניות רגילות שגם הן אינן מסורות על פי החוק לסמכותו של בית הדין הרבני ככל שנוגעות הן לסכסוך ממוני רגיל שבין פלוני לאלמוני, אך מסורות הן לו כשנוגעות הן לסכסוך שבין בני זוג ונכרכו בתביעת הגירושין? ואומנם עניינן של שאלות ממוניות 'רגילות' יכול להיכרך בתביעה כזו רק כשנובעות הן מאירועי תקופת הנישואין ולא – אפילו בהסכמה – כשנוצרו לאחר פקיעתם, בפי שנפסק בהלכת סימה אמיר, בעוד השבת הוצאות מזונות הילדים שלאחר בגרותם, בנידוננו ובמקרים רבים, נוגעת ל'עשיית עושר ולא במשפט' לאחר גירושי הצדדים. אך הבחנה זו אינה מייחדת את תביעת השבת המזונות הזו מן התביעה להשבת מזונות בכלל, והרציונל הבסיסי המבחין בין יכולת כריכתה של זו לבין מגבלות כריכתם של ענייני רכוש הוא כי ענייני רכוש שנוצרו בין הצדדים לאחר גירושיהם אינם שונים מענייני רכוש שבין כל שני זרים, הקשר בינם לבין נישואי הצדדים הוא עקיף בלבד – אם בכלל קיים הוא ומקרי ולא מהותי, ואילו ענייני הילדים על כל היבטיהם – גם כשחלו בהם תמורות לאחר הגירושין – נובעים הם מעצם טיבם וטבעם וטבעו של עולם מנישואי הצדדים וכרוכים בהם ממש כשם שהילדים עצמם כרוכים אחר הוריהם.
ח. מכאן נבוא גם אל טענתו הנוספת של המשיב, הטענה כי המזונות שבענייננו, שהם למעשה שכר הלימוד של הילדים במוסדות לימוד שונים לאחר גיל שמונה־עשרה, לא נכרכו בתביעת הגירושין המקורית. וכבר הערנו לעיל כי בהקשר לטענה זו יש מקום לדבריו כי לא נקבע בעבר מעולם כי המשיב יישא בהוצאות אלה בשיעור כלשהו – כאמור לעיל, אין בהעדר קביעה זו בעבר כדי לשלול את הסמכות, אבל אכן יש מקום לטענה כי מרכיב תביעה זה לא נכרך בתביעת הגירושין וזו אכן גם הסיבה כי לא נקבע בעניינו דבר בשעתו.
אכן גם טיעון זה יכול להידחות לכאורה שכן כשנכרכת תביעת מזונות, או לפי ההגדרה שבהלכת שרגאי התביעה לחיוב האב להשיב לאם את ההוצאות שהוציאה או שעתידה היא להוציא למזונות הילדים, הרי שהכריכה היא לאו דווקא של כל פרט ופרט הכלול או העשוי להיכלל בתביעה כזו – מראש, אלא של העניין העקרוני והכללי, גם אם מקצת מפרטיו ייוודעו רק לאחר זמן וממילא אז, בבוא העת, יידרש האב לשלמם.
אם נכרך עניין המזונות בתביעת הגירושין יפסוק בית הדין עקרונית כי האב חייב במזונות ילדיו וכי עליו לשלמם לידי האם הנושאת בהם בפועל, הוראותיו האופרטיביות של בית הדין באותה עת ייגזרו מסכומי המזונות הנדרשים אז ומיכולותיו של האב באותה שעה, אולם סמכותו תיוותר על כנה גם לאחר מכן ותאפשר את השלמתן ועדכונן של ההוראות ככל שנתווספו או נגרעו הוצאות כאלה במשך השנים, ואם נכונה הייתה ההנחה כי האמור נוגע גם להמשך דרכם של הילדים לאחר גיל שמונה־עשרה – הרי שכשם שאם בעת תביעת הגירושין הילד הוא בן שמונה למשל אין צורך לכרוך אז בנפרד או לצפות, לפרט ולפסוק אז את שיעור מזונותיו בעת שיהיה בן ארבע־עשרה – את עדכון הסכומים בהתאם לשינוי הצרכים העשוי להיות עם השנים או את האפשרות העקרונית לעדכון כזה, והדבר הוא בגדר המובן מאליו, כך גם בנוגע למזונותיו בגיל תשע־עשרה. ולכאורה הוא הדין גם בנוגע להוצאות שכר לימוד, מאחר שנכללות הן במסגרת חיובי המזונות.
ט. אך למרות כל האמור אין אנו יכולים לנכס לבית הדין את הסמכות בנוגע לדרישתה הנוכחית של המערערת שלפנינו, שכן כדי לדון ולפסוק בעניין זה צריכים אנו לקבוע תחילה כי אכן חב האב עקרונית בחובת תשלומי הוצאות אלה, כתוצאה של קביעה עקרונית זו לא נוכל אומנם לקבוע חיוב אופרטיבי ישיר של האב כלפי ילדיו (או לידי האם בעבורם) – הן משום שכבר אין מדובר בקטינים הן משום שלפי הלכת שרגאי גם כלפי קטינים אין בית הדין יכול להורות כך.
אכן לכאורה נוכל לקבוע כי מאחר שבפועל נשאה האם בעול זה חלה על האב החובה להשיב לה את הוצאותיה, כמתווה העולה מהלכת שרגאי ומבע"מ 5267/04, אלא שבין יישומו של מתווה זה בעניינם של קטינים או אף בעניין מזונותיהם – במובנם המצומצם – של בגירים במהלך השירות הצבאי ובהתאם לפסיקות שהוזכרו לעיל לבין יישומו בענייננו פעורה תהום:
בהללו – חובתו של האב במזונות היא בבחינת המובן מאליו מכוחם של החוק והפסיקה, כשלכל היותר נותר לברר את שיעורם המדויק של המזונות הראויים בנסיבותיו של הנדון, בירור שגם אם אין בית הדין מוסמך לגזור ממנו הוראה ישירה בדבר חיוב האב לשלם לילדיו – יכול הוא לעמוד במסגרת בירור תביעת האם להשבת הוצאותיו ולהיחשב לעניינה שאלה שאותה מברר בית הדין אגב גררא של השאלה העיקרית.
ולעומת זאת בענייננו מדובר בשאלה המצריכה בירור עקרוני תחילה: האם אכן אפשר לחייב את האב מכוחו של החוק בתשלום שכר לימודיהם של הילדים הבגירים (ובחלק ממרכיבי התביעה – שנים רבות לאחר הגיעם לבגרות), בכלל, והאם יש לחובה כזו מקום בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים שלפנינו וילדיהם, בפרט? רק לאחר הכרעה בשאלה זו אפשר יהיה לגזור את המסקנה כי אם אכן קיימת חובה כזו ובפועל נשאה בה האם – יידרש האב להשבת הוצאותיה.
בירורה של שאלה כזו והכרעה בה – אין מן הדין לראותו כשאלה נלווית לשאלה העיקרית כביכול של חובת השבת ההוצאות. שאלה זו צריכה להתברר בערכאה המוסמכת לבררה על פי חוק, ורק לאחר שתתברר בה וככל שלא ישלם האב את שחויב בו במישרין תוכל לעמוד לאם זכות התביעה מכוח 'השבת הוצאות'.
י. נוסיף ונאמר עוד כי אף בנוגע לחיוב שנתפס כאמור כמובן מאליו, כנוהג מקובל ומעוגן בפסיקה, היינו חיוב במזונות במובנם הצר יחסית של מזון, ביגוד ומדור ובשיעור חלקי בתקופת השירות הצבאי צריך הדבר עיון אם מוסמך בית הדין להורות עליו במסגרת סמכותו לדון בתביעה הכרוכה להשבת הוצאות המזונות.
מקומו של הספק בעניין זה הוא מאחר שמתן הסמכות לבית הדין להכריע בשאלה שלפי מהותה שייכת היא לכאורה ל'דיני ההשבה הכלליים' נובע כאמור לעיל מהוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הוראה העוסקת ב"מזונות לילדי הזוג" ושפורשה בהלכת שרגאי כמכוונת להשבת הוצאותיהם של מזונות אלה.
ברי הוא כי אין בית הדין הרבני מוסמך לעסוק בהשבת הוצאות אחרות שהוציאה אישה, לאחר גירושיה, גם אם היו אלה הוצאות שחלו מן הדין על האיש ואף אם היו הן לפי טיבן 'מזונות' – למשל אם זנה האישה את הורי האיש במקרים שבהם חייב היה במזונותיהם על פי חוק או את ילדיו מנישואין אחרים או אף אם זנה את נכדיהם המשותפים של הצדדים, במקרים שבהם היה האיש או היו האיש והאישה יחדיו חייבים במזונותיהם על פי החוק. ברי כך שכן הללו כמובן אינם כלולים ב"מזונות לאשה ולילדי הזוג" שאותם הזכיר המחוקק בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
אלא שכאן תישאל השאלה: מה, מעבר לדווקנות הלשונית, מבדיל בין אלה לאלה. שאלה שאינה אלא שאלתו של המשיב "היכן מצינו שבית הדין הרבני מוסמך לעסוק בשאלת 'עשיית עושר ולא במשפט'?" והתשובה היא כמובן, וכאמור לעיל, כי מזונות האישה וילדי הזוג קשורים מעצם טיבם וטבעם במערכת הנישואין, ולא כן מזונותיהם של קרובים אחרים, ולו גם כאלה שהקרבה להם משותפת ונובעת אף היא בעקיפין מקשר הנישואין, כגון נכדים.
ומכאן עולה השאלה הבאה: האם הדיבר "ילדי הזוג" מכוון לילדיהם בכל גיל שהוא – וכך לפחות לולי הבעיה שהעלינו לעיל בדבר הצורך לקבוע תחילה את החבות העקרונית של האב במזונותיהם – או שמא דבר הלמד מעניינו הוא כי מדובר רק במזונות ילדים שלגביהם ראה המחוקק את האב כחייב בהם מכוחו של הדין האישי, הדין העוסק בסוגיות ה"זוגיות", ולא באלה שחיובו בהם אינו נקבע על פי החוק מכוחו של דין זה (ואף לא היה קיים כלל עת נחקק חוק השיפוט, שהרי חוק המזונות נחקק לאחריו), ולא זו בלבד אלא שיסודו הוא בהוראת חוק שאינה מיוחדת ל"ילדי הזוג" בהיותם כאלה אלא בהיותם חלק מ"שאר בני משפחתו, של כל אחד מבני הזוג, כהגדרת סעיף 4 לחוק המזונות שהוא מקורו החוקי של החיוב במזונות ילדים בוגרים?
"ילד" הוא אומנם ילד של הוריו לא רק משחצה את הרף של גיל שמונה־עשרה ונכנס אל שנתו התשע־עשרה ואף משחלפה עברה גם זו אלא גם משחלף על פני שנתו השמונים או התשעים (בין שזוכה שיהיו לו אז הורים חיים ובין שמרבית האנשים אינו זוכה לכך), אבל אין הם אפוטרופוסים עליו. כריכת עניינו של "הילד" שמעמדו המשפטי הוא עצמאי לגמרי ואינו תלוי בהורים אל תביעת הגירושין שביניהם אינה מסתברת, כריכת חובת השבתם של המזונות המשולמים בפועל בידי האם אומנם מופרכת פחות, אך שעה שהללו עצמם לא נפסקו והאם אינה יכולה להגיש תביעה בעניינם (וכפי שהובהר אכן בבע"מ 5267/04) קשה להלום את ההנחה שהמחוקק התכוון לאפשר את כריכת תביעת השבתם ואגבה את בירור עניינו של חיובם, הנצרך כדי לדון בהשבתם, בתביעת הגירושין שם ההורים.
הרציונל הבסיסי של הכריכה הוא כידוע החיסול המהיר והיעיל של הסכסוך בין הצדדים על כלל היבטיו, והאפשרות לכרוך בדרך זו או אחרת את ענייני המזונות יותר מכריכת ענייני הרכוש (היינו כריכה שיכולה להיות לעיתים אף שלא במפורש על בסיס היות העניין כרוך מעצם טיבו וטבעו והיכולה להשתרע על בסיס הסמכות הנמשכת גם על פני שינויים שחלו לאחר הגירושין) קשורה גם בתפיסת המזונות כחלק מענייני הנישואין ברובד המהותי. קשה מאוד לראות מזונות של בגירים כחלק מענייני נישואי הוריהם. (וכאמור לעיל "ילד" הוא ילד של הוריו בכל גיל, משפטית אין הבדל בין בן שמונה־עשרה לבן חמישים, אם אדם בן חמישים שהחיים לא האירו לו פניהם ואין הוא יכול לפרנס עצמו, אך אביו בן השמונים עשיר הוא – יכול לתבוע מזונות מן האב. היעלה על דעת מישהו שתביעה זו קשורה בצורה כלשהי לנישואי או גירושי ההורים בני השמונים וכי אם תמכה האם בבן תוכל לתבוע מהאב את השבת המזונות מכוחה של כריכת בתביעת הגירושין?)
יא. ולא זו אף זו – גם אם נניח, למרות כל התהיות דלעיל, שכשבני זוג מתגרשים ובאותה עת יש להם ילדים בגירים אפשר יהיה לכרוך את סוגיית השבת מזונותיהם של הללו בגירושין. מכל מקום בנדון כנדוננו שבו, כפי שנאמר לעיל, נכרכו בעת הגירושין במפורש רק מזונות הקטינים והאפשרות לדון במזונות הבגירים מצריכה הסתמכות על דוקטרינת 'הסמכות הנמשכת' – היכולים אנו לראות את הסמכות לדון במזונות אלה, שבסיס חיובם החוקי הוא אחר מבסיס החיוב במזונות הילדים הקטינים – זה מכוחו של הדין האישי והוראות סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים וזה מכוח הוראותיו של סעיף 4 לחוק המזונות העוסק במזונות "שאר בני משפחתו, של אדם"? אומנם האב והבן הם אותם אב ובן והמזונות הם אותם מזונות, אבל משפטית תביעה א' התבססה על עילת חיוב אחת ותביעה ב' על עילה אחרת!
יב. כאמור שאלות אלה מותירות אותנו ב"צריך עיון" בנוגע לאפשרות כריכתם של מזונות ילדים בוגרים בכלל, אפילו כשמדובר בתקופת השירות הצבאי, ובמשנה תוקף בנוגע לאפשרות לראות בתביעה שבעניין זה, המוגשת לאחר הגירושין, תביעה שקמה לעניינה 'סמכות נמשכת' מכוח כריכת מזונות הקטינים. אין אנו צריכים לקבוע מסמרות בשאלות אלה במסגרת החלטתנו זו, שכן כאמור לעיל בענייננו נראה כי בלאו הכי אין מקום לקביעת סמכותו של בית הדין, שעה שעצם החיוב ב'מזונות' המדוברים, היינו שכר הלימוד, אינו בגדר המובן מאליו מכוחם של החוק והפסיקה, ההכרעה בו לגופו אינה בגדרי סמכותו של בית הדין והעיסוק בה כשאלה נלווית ונגררת לתביעה להשבת המזונות אינה מסתברת. אך גם בלי לקבוע מסמרות ראוי הוא להעלות שאלות אלה ועצם קיומן – יש בו טעם נוסף כדי שלא לקבוע כי בית הדין מוסמך לעסוק בתביעה שבנדוננו ולדון בשאלה שוודאי אינה בסמכותו 'אגב גררא' של תביעה ש'צריך עיון' אם בסמכותו היא.
יג. אשר לאפשרות לדון בתביעה זו לא מכוחה של כריכה אלא מכוחה של הסכמת הצדדים הנוגעים בדבר ועל פי סעיף 9 לחוק השיפוט:
המשיב מתנגד לסמכותו של בית הדין, והסכמה אפוא – לפחות עתה – אין, אלא שכאמור לעיל טוענת המערערת כי בנוגע לבת הבכורה – הצהרת המשיב בבית הדין, בעבר, כי הוא משלם לה מזונות, בהיותה כבר בת למעלה משמונה־עשרה, הייתה בגדר הסכמה, אז, לסמכות בית הדין, והקנתה לו את הסמכות לדון בכך.
המשיב לא הגיב במישרין לטענה זו, אולם ספק גדול הוא אם אפשר לראות בהצהרה כזו משום הסכמה לסמכות, לא כל שכן שאין בה כדי לבסס טענת הסכמה רחבה יותר מן המפורש בה בשעתה, היינו הסכמה שתחול גם על ענייני שכר הלימוד ואף שנים רבות לאחר מכן (ולא כל שכן בנוגע ליתר הילדים).
בנוסף לאמור, הסכמה לסמכות בית הדין אינה מקנה לו סמכות בהתאם לסעיף 9 לחוק השיפוט אלא בנוגע לענייני 'המעמד האישי' הקבועים בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947, שבכללם "משפטים בענין נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים" וכו'.
לא פורש בדברים אלה "מזונות וכלכלה" של מי? ברור הוא כי 'מזונות אישה' למשל הם חלק מענייני 'המעמד האישי' שלה ועומדים בזיקה לענייני נישואיה וגירושיה, ועל כן גם במקרה שבו לא תהיה לבית הדין סמכות בעניינם מכוחה של כריכה – יכולה לקום סמכות כזו מכוחה של הסכמה. אך כשעוסקים אנו במזונותיהם של ילדים ומבקשים אנו לראותם כחלק מענייני 'המעמד האישי' של הוריהם – אף שאין הדבר מפורש, ייתכן, ואף מסתבר, שמדובר רק במזונותיהם של קטינים. כך: (1) כדבר הלמד מהעניין הנסמך לו "אפוטרופסות" או כדבר הלמד מסופו "כשרות יוחסין של קטינים", ואולי יש מקום אף לראיית התיבות "של קטינים" כמכוונות אף אל שלפני פניהם – לא ל"כשרות יוחסין" בלבד אלא לכל הרשימה של "מזונות, כלכלה, אפוטרופסות"; (2) משום שקשה מאוד להלום את ראייתם של מזונות שהחיוב בהם, מנקודת המבט החוקית, מושתת על הוראת חוק שאינה 'הדין האישי' – ותוך בידול מפורש ומכוון שלהם ממזונות אחרים שנקבע כי כן יחולו על פי 'הדין האישי' – כחלק מעניין 'המעמד האישי'.
ולבסוף: גם אם נניח שתביעת מזונות בין בני משפחה שונים עשויה להידון בבית הדין הרבני על בסיס הסכמה, מכוח סעיף 9 לחוק השיפוט ועל בסיס פרשנות מרחיבה הכוללת אף אותם בענייני 'המעמד האישי', תביעה שלפי מהותה היא תביעה של יסוד 'דיני ההשבה הכלליים' – במקרה שבו אינה יכולה להיסמך על הכריכה ונזקקת היא להוראות סעיף זה – ודאי אינה עניין של 'מעמד אישי', ותביעה ישירה של המזונות, שאכן יכולה להיסמך על סעיף זה ולא להיזקק לכריכה ולהיתלות ב'השבה' בהתאם להלכת שרגאי – ודאי אינה יכולה להיות מוגשת בידי האם כשהילדים בגירים הם (וכפי שנאמר בפירוש אף בבע"מ 5267/04 הנזכר, אם כי הדבר ברור גם מבלעדיו).
וכל זאת אף מבלי להיזקק לטענת המשיב כי המערערת עצמה טענה בעבר כי אין בית הדין מוסמך לדון בעניין זה וממילא מושתקת היא מלטעון כיום אחרת, טענה שייתכן שאפשר היה אולי להשיב עליה ולהבחין בין העניין שלגביו טענה כך המערערת בעבר לבין עניייננו, אך משהגענו למסקנה כי גם בלעדיה אי אפשר לקבוע כי בית הדין מוסמך לבחון את התביעה הנוכחית – מתייתר העיסוק בכך.
יד. סוף דבר הוא כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בתביעת המערערת לחייב את המשיב לפרוע לה בגין הוצאות שכר הלימוד של ילדיהם הבגירים של הצדדים, הוצאות שלדבריה נשאה בהן היא.
אכן המערערת מבקשת לחייב את המשיב גם בהוצאות שכר לימוד שבגין תקופות קודמות שבהן עוד היו הילדים קטינים. בנוגע להללו טרם באה עת הכרעה שכן בהחלטה מי"ב בתשרי התשפ"ד (27.9.23) נקבע כי תחילה יגיב המשיב לשאלת הסמכות בלבד, ורק לאחר שנכריע בשאלה זו ובהתאם לשיתברר בה – על איזה חלק מחלקי התביעה על המשיב להשיב לבית דיננו – יגיב לגופן של הטענות.
משהתבררה עתה התמונה לעניין הסמכות אנו מורים למשיב להגיב בתוך שלושים יום בתגובה סדורה ומנומקת לטענות בנוגע לשכר הלימוד של הילדים בעודם קטינים.
נעיר כי לא נעלם מעינינו כי המשיב אמר כבר דבר או שניים גם בעניין זה בתגובתו הקודמת, אולם נוכח ההחלטה הנזכרת איננו יכולים להניח כי בכך מיצה את תגובתו וחובה עלינו לאפשר את השלמתה.
טו. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום ט"ז באדר א התשפ"ד (25.2.2024).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה