בית הדין הרבני האזורי חיפה

פסק דין

לפנינו תביעה לביטול פסק דין להכרת לאבהות שניתן בתאריך 26.12.00. ביום הנ”ל התובע הכיר לפני ראב”ד חיפה דאז באבהותו על העובר שבמעי האם. בפסק דין הנ”ל נאמר כי התובע דנן מצהיר שההיריון ממנו, ונפסק כי הילד שייוולד הוא ילדו של המבקש לכל דבר, פרט ליבום וחליצה.

לאחר ימים מספר, ביום 29.12.00, הצדדים נישאו. למחרת נישואיהם, ביום 30.12.00, נולדה הילדה [ע’]. הצדדים חיו יחדיו כבני זוג כשבוע ימים בלבד, והתגרשו בתאריך 31.3.2002.

ב”כ התובע מציגה את התביעה: ניתן פסק דין בבית הדין לפיו התובע הוא אבי הילדה [ע’]. אנו טוענים שהיא לא הבת הביולוגית שלו, ויש לכך עדות של האם בבית המשפט, שם טענה האם שהוא לא האב הביולוגי. היא הכירה אותו רק לאחר שנכנסה להריון והייתה בחודש שישי להריונה. הצדדים חפצו להינשא, והתובע הכיר באבהות על הבת.

כהערת אגב נציין כי בכתב ההגנה לבית המשפט (משנת 2001) כתב התובע דנן כי הכיר את אם הילדה בהיותה בחודש הרביעי להריונה.

כהערת אגב נוספת נציין כי התובע מתאר שביצע הליך הכרת האבהות בבניין בית הדין, ברם, הנתבעת טוענת: עשינו הכרת אבהות בבניין בעיר, לא בבית הדין, לא זוכרת מי שלח אותנו לשם.

הנתבעת טוענת כי היא והתובע חיו יחדיו עוד טרם הנישואין כזוג לכל דבר, כולל קיום יחסי אישות ומשק בית משותף. לשאלת בית הדין השיבה: “אני מאמינה כי התובע הוא אבי הילדה”. באשר להודאתה בבית המשפט, השיבה: “בבית המשפט אמרתי כי התובע אינו האב הביולוגי, אך אמרתי זאת מתוך כעס. הכרנו כשנה טרם ביצענו הכרת אבהות”. לשאלת בית הדין האם היא בטוחה באבהותו של התובע או מסופקת כפי המשתקף מאמירתה “אני מאמינה..”, השיבה הנתבעת: “אין לי ספק כי התובע הוא האב”.

פה יש להעיר כי בכתב ההגנה של הנתבעת צוין לא אחת כי הנתבע חייב במזונות הילדה אף אם אינו אביה, ונראה ממכלול הטענות שם כי אין טענה מובהקת מצד הנתבעת כי התובע דנן הינו בהכרח אביה של הילדה.

בנוסף, בית הדין עיין בפרוטוקול בית המשפט מיום 9.12.01 שבו הצהירה הנתבעת “ביולוגית, [פלוני] לא אביה של הקטינה”.

ומוסיפה ב”כ התובע: האם לא כתבה בשום מקום כי התובע הוא אב ביולוגי של הילדה, אף בכתב ההגנה לתביעה זו זה לא מופיע. האם ניסתה להתחכם בשאלה זו. משמע שהיא מבינה כי התובע אינו האב הביולוגי.

הבעל מודה כי בבית הדין הודה שההיריון ממנו, אך טוען כי אמר זאת משום שרצה להתחתן, והבין כי מבלעדי כך לא יורשה להינשא (ואכן זו האמת, שהרי היה נמנע מהם להינשא מדין “מעוברת חב‎רו”).

ב”כ הנתבעת מוסיף: בפסק הדין משנת 2000 התובע אישר שהוא האב. גם בבקשה לגירושין כתב התובע בציון פרטי הילדים כי יש לו בת בשם [ע’] “מנישואין נוכחיים”. כן הוגש בשנת 2001 לבית המשפט כתב הגנה למזונות, שם ביקש התובע בדיקת רקמות, בית המשפט לא נעתר לבקשתו, והתובע לא ערער על כך. לאחר מכן, נחתם הסכם מזונות בין הצדדים לגבי סך המזונות לתשלום, הסכם מיום 25.8.2002, שנחתם אחרי הגירושין, שם התובע התחייב למזונות הילדה. היום לא מתאים לתובע לשלם ולהודות שהוא האב, ולכן טוען לביטול פסק הדין להכרת אבהות.

התובע עצמו מצהיר: אני לא פוגש את הילדה, משום שאני לא חש כלום כלפיה. היא לא בת שלי. הייתי בלא ייצוג בבית המשפט, הביטוח לאומי שילם במקומי את סך המזונות ולא דרש ממני החזרים.

ב”כ התובע מוסיפה: התובע היה באשפוז ולכן לא היה יכול להתדיין בבית המשפט. אף בפרוטוקול בית המשפט מצוין כי הוא לאחר סיום אשפוז. בכתב ההגנה בבית המשפט האב טען שהוא לא אביה של הילדה.

עד כאן טענות הצדדים ההדדיות.

נציין פה הליך נוסף בין הצדדים. בבית המשפט הגישה האם תביעה לאכיפת הסכם המזונות הנ”ל, מיום 25.8.02, שבין הצדדים. התובע דנן הגיש כתב תגובה בה מכחיש היותו אבי הבת, ובית המשפט, בהחלטתו מיום 20.6.12, קבע כי בשל התביעה שאמורה להיות מוגשת לבית הדין, התביעה שלפנינו, בית המשפט ימתין להכרעתו של בית הדין בתביעה לביטול פסק דין לאבהות טרם קיום דיון או הכרעה בבקשה שלפניו.

עד כאן הובאו העובדות הנצרכות להכרעה הדין. עתה נעבור להכרעת הדין לגופו.

ראשית נעיר, אמנם האם מכחישה לפנינו את טענות התובע כי הוא אינו אביה של הילדה, אך מתוך מכלול הנסיבות והמסמכים שהובאו לעיל, לבית הדין אין ודאות כי אכן האם דוברת אמת בטענתה, אולם אין עתה מקום לברר הדברים לגופם, כפי שיובהר להלן.

לתביעה זו, לביטול פס”ד להכרת אבהות יתכנו משמעויות והשלכות שונות, כאשר העיקרית שבהן הינה באשר לחיוב האב במזונות הילדה (ואף התובע הדגיש בפני בית הדין את חובו למוסד לביטוח לאומי).

מזונות הבת

נחל לדון בשאלה עקרונית, האם הכרת אבהות מחייבת אב במזונות בנו.

בבסיס השאלה מונח עיקרו של דין הכרת אבהות הנובע מדין “יכיר”, אשר נאמר על אודות נאמנות אב לפסול בנו. אך מהו המקור לכך כי אף אב המכיר בבנו מתחייב במזונות הבן?

עוד יש לברר, אף אם אכן מתחייב אב המכיר בבנו במזונותיו של הבן, האם נאמר דין זה אף אם הכיר בעובר שבמעי אמו ולא בילד שכבר נולד, כפי העובדות בנידון דידן?

הצהרת אבהות מחייבת את האב במזונות בנו

ביחס לחיובו של אב במזונות מי שהודה שהוא בנו, עי’ בבית יוסף אבן העזר סוף סימן עא שכתב:

“מדברי הרא”ש בתשובה כלל יז סי’ ז נראה בהדיא דמי שבא על הפנויה וילדה ממנו בן או בת, חייב לזונם. וכן כתב הריב”ש בתשובה סי’ מא, ומיהו כתב דהני מילי כשהוא מודה שהולד ממנו, אבל אם אינו מודה בכך, אפילו נודע שבא עליה והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו, כיון שאינו מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר, דכי היכי דאפקרא נפשה לגביה אפקרא נפשה לגבי אחריני.”

כותב הריב”ש מפורשות שאדם שמצהיר ומודה שהוא אביו של הילד, אפי’ כשנולד מפנויה, חייב במזונותיו של אותו הילד. עוד נראה מדבריו שהצהרתה של האם שהוא בנה ובנוסף טוענת שהוא אבי הבן, לא תועיל כדי לחייב אדם זה במזונות אותו ילד, אם אינו מצהיר ומודה ג”כ מצדו על כך.

ואולם, עי”ש בדרכי משה המעיר שמדברי הר”ן (כתובות כח ע”ב ד”ה גמרא) משמע דלא כריב”ש. שם סובר הר”ן שכל חיובו של אדם במזונות ילדיו הינו רק משום שנגררין הילדים שמתחת לגיל שש אחר אימן, ומשום שחייב לזון אותה חייב ג”כ לזון אותם. א”כ עולה שכל חיובו לבניו הוא רק כשהאם קיימת, אך אם אין האם קיימת לא חייב לזונם. ומוסיף שם כבר הר”ן שלא ראה שהראשונים גם פסקו כך. א”כ מדברי הר”ן נראה דלא כריב”ש הנ”ל, דהרי את הפנויה ודאי שאינו חייב לזון, וא”כ, אם אכן חיובו לזון הבן הוא משום חיוביו לאם, אזי את בנו מן הפנויה לא יתחייב לזון.

ומהי ההלכה במחלוקת זו שבין הריב”ש והרא”ש לר”ן. ובכן, דין הריב”ש הנ”ל נפסק גם בשו”ע אבן העזר סי’ עא סע’ ד:

“הבא על הפנוי וילדה ממנו, אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו.”

נראה שפוסק השו”ע בזה דלא כר”ן. כן נראה גם מדברי השו”ע בריש אותו סימן הפוסק “חייב אדם לזון בניו ובנותיו וכו'” ולא מחלק בין אם אימם קיימת או לא. ועי’ בחלקת מחוקק שם (ס”ק א) המזכיר את מחלוקת הר”ן והרא”ש הנ”ל האם חייב לזון הבנים כשאין אימם קיימת. ועי’ גם בבית שמואל שם (ס”ק א) שלא פוסקים בזה כר”ן.

ונראה להוסיף שכל המחלוקת הנ”ל בין הריב”ש והרא”ש לר”ן הינה רק אם לא נשא פנויה זו לאשה, ואולם אם נשאה ונתחייב במזונותיה, נראה דלכו”ע חייב גם במזונות אותו הבן, שהרי מעתה יכול להיגרר אחר אמו (דגם לר”ן לכאורה נאמן שזה בנו, אלא שלא חייב לזונו משום שלא זן את אמו).

עולה מהנ”ל שאדם המצהיר שזה בנו ומודה בכך, חייב כבר מעתה במזונותיו של אותו הבן, ואפי’ אם עדיין לא נשא את אמו של בן זה לאשה, וכל שכן במקרה שלאחר מכן נשאה לאשה.

ונראה להוסיף, שאף באופן שלאחר הודאתו כי הילד הוא בנו, חזר בו מהודאתו (כגון בנידון דידן ואף אם נמצא לנכון כי מהבחינה ההלכתית הוא רשאי לחזור בו מהודאתו, דבר שיש לבודקו באופן יסודי בהתאם לכללי ההלכה בדיני הודאת בעל דין ואמתלא), אם אף לטענתו התחייב מפורשות במזונות הילד, ביודעו כי אכן אינו אביו, הרי שחייב עצמו במזונות הבן אף שלא מדין הודאה אלא מדין התחייבות, כדין אדם שמתחייב לזון חברו (חושן משפט סימן ס) או לזון בת אשתו (אבן העזר סימן קיד), שחייב לזונם אף שאין לו חובה לזונם ללא התחייבותו.

הצהרת אבהות על עובר שבמעי אמו – ביחס למזונות ושאר עניינים

האם אף הצהרתו של אדם על עובר שעדיין לא נולד תחייב אותו במזונות הילד, כפי הצהרתו על ילד שכבר נולד?

ראשית, נתייחס לדין הכרת בכורה. ע”פ הסברות בדין “יכיר”, נראה דלכו”ע אין האב נאמן לומר על עובר שהוא בכור, דהרי אפי’ הטוענים שנאמן בולד שנולד, זה רק משום שמכירו, משא”כ בעובר, שודאי שאינו מכירו.

כן איתא בשו”ת רע”א (ח”א סי’ קכח ד”ה עוד), שם כתב:

“והרב וכו’ אמר שעל עובר אינו נאמן בהכרת בכורו, דאין הכרה לעובר, ונזכרתי עי”ז שגם אנוכי כתבתי כן, וחפשתי ומצאתי כתוב ממני בגליון שו”ע חוה”מ (סי’ רעז סע’ ב) בכור שנולד לאחר מיתת אביו, כתבתי בזה”ל, בסוגיא אמרינן דיכיר אמר רחמנא והא ליכא, לפ”ז יש לדון באומר על עובר שהוא בכורו ונולד אח”כ, לא משוינן ליה לבכור, דאינו נאמן על עובר, דאינו בכלל יכיר וכו’.”

הרע”א הבין אפוא בפשטות שאין דין יכיר על עובר, ואין אביו נאמן לעשותו לבכור.

כן איתא גם בשו”ת חתם סופר (אבן העזר סי’ עו ד”ה והנה דעת) וז”ל:

“וצ”ל ע”פ מה דאמרינן בב”ב קמב ע”ב בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, מ”ט יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר, וס”ל לרמב”ן דה”נ ההכרה שאמר האב קודם שנולד אינה הכרה אפי’ נולד בחי האב, מ”מ הדיבור שאמר עליו בהיותו עובר אינו בתורת יכיר וכו’.”

אף לדבריו, אין דין הכרת בכור אודות עובר שלא הכירו אביו בפועל.

ועתה נדון לענין הכרת עובר לפוסלו בפסולי יוחסין, כגון שאומר שבנו ממזר הוא. אודות כך כבר מובא מפורשות במשנה בקידושין עח ע”ב:

“האומר בני זה ממזר, אינו נאמן, ואפי’ שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים, רבי יהודה אומר – נאמנים.”

ועי’ בגמרא שם שסברתו של רבי יהודה היא מדין “יכיר”. א”כ נראה שלרבי יהודה (שהלכה כמותו) ישנו דין “יכיר” לפסול בנו גם בעובר שבמעי אמו. כן מובא גם ברמב”ם (הלכות איסורי ביאה, פרק טו הלכה יט) וכן מובא בשו”ע אבן העזר (סי’ ד סע’ כט), שנאמן אדם ב”יכיר” לפסול גם עובר.

מצינו א”כ שאמנם לענין ירושה לא תועיל הצהרתו של אב אודות עובר שהוא הבכור, ואולם לגבי לפסול עובר זה תועיל הצהרתו, וייפסל (בביאור החילוק שבין ירושה לפסול, עי’ בשו”ת משיב דבר ח”ג סי’ ח).

ביחס לחיוב מזונות של אב לאותו ולד שייוולד (והכירו אביו בהיותו עובר), כגון בנידון דידן, נראה שיש מקום לחייב האב במזונותיו, הלכך אם אמר על אשה מעוברת שהוולד ממנו (ואפי’ פנויה, כמובא לעיל) ולאחר מכן לא הכיר או לא ראה שוב את העובר שנולד, יש לחייבו במזונותיו (כשייוולד) עקב אמירתו ההיא. זאת ע”פ הריב”ש שהובא לעיל, שהאומר על הילד, ואפי’ של פנויה, שהוא ממנו, הרי חייב עצמו לזונו (מדין הודאת בעל דין או מדין התחייבות, כאמור לעיל). א”כ נראה דה”ה אם אמר זאת גם על עובר שעדיין לא נולד, חייב עצמו לזונו לכשיוולד, וכל שכן כאשר הייתה זו התחייבות מפורשת מצדו (ועי’ שו”ע ורמ”א חושן משפט סי’ רי סע’ א; ברם, נראה כי כאשר חייב עצמו, לכו”ע חלה התחייבות, כאמור בשו”ע חושן משפט סי’ ס סע’ ו, וראה ש”ך שם ס”ק כו).

ביחס לנידון דנן

ביחס לנידון שלפנינו נראה לכאורה שאין נפקותא בשאלה האם התובע הינו אביה הביולוגי של הבת או שמא לא, וזאת מחמת שתי סיבות. ראשית, הודאת האב בעבר (בשנת 2000) כי זו בתו לכל דבר (הכרת אבהות לפני ראב”ד חיפה דאז), הינה כהתחייבות שקיבל על עצמו לזון את הבת. לטענתו, אף בעת שהכיר באבהותו על הבת בבית הדין ימים ספורים טרם נישואיו לנתבעת, ידע שזו לא בתו, כך שלא הוטעה בהתחייבותו, אלא שהבין שרק כך יוכל להינשא, ובחר להתחייב בהתחייבות כבדה זו כדי שיוכל להינשא לאשה בה חפץ וכן משום שהבין כנראה שילדה זו תהיה כבתם של הזוג, תגדל עמו, ולכן הסכים להתחייב לזונה.

בנוסף, התחייבותו השנייה מיום 25.8.02, הסכם שקיבל תוקף של פס”ד בבית המשפט, הינה התחייבות נוספת למזונות הילדה. בהתחייבות הנ”ל לא מוזכרת כלל העובדה כי הוא אבי הבת (כנראה משום דרישת האם שעניין זה לא יוזכר בהסכם או משום רצונו בכך), כך שהוא הבין שאף שלשיטתו הוא לא אבי הבת, הוא התחייב לה בהתחייבות מיוחדת, כדין אדם שמתחייב לזון חברו (חושן משפט סימן ס) או לזון בת אשתו (אבן העזר סימן קיד), שחייב לזונם אף שאין לו חובה לזונם ללא התחייבותו.

לאור האמור, נראה כי אף בלא להיכנס לשאלה האם התובע הוא אביה הביולוגי של הילדה, עדיין הוא חייב במזונותיה של הבת, כפי התחייבותו הכפולה, כמתואר. ואמנם, מכוח התחייבותו הראשונה, עדיין היה מקום לדון כמה מזונות יתחייב לה, אולם, לאור התחייבותו השניה, בה התחייב לסך של 1500 ש”ח בחודש, נראה כי אף גובה ההתחייבות הינו ברור.

מסקנה

אף בלא לקבוע מסמרות בשאלה האם התובע הוא אביה הביולוגי של הילדה, שאלה שעשויה להיפתר בהתאם לכללים הלכתיים או בבדיקות מעבדה שונות או בקביעה עקרונית, אף שהרושם הראשוני נוטה לכיוון מסוים, כמודגש לעיל, עדיין ניתן לקבוע כי בכל מקרה האב חייב במזונות הילדה דנא, שבהם הוא התחייב בשתי הזדמנויות שונות.

בית הדין דוחה את הטענה שהתובע לא היה בדעתו בעת התחייבותו, משום שאין כל עילה או בסיס לטענה זו, אף אם התובע לקה במחלה נפשית של סכיזופרניה כטענתו בתקופה מסוימת. לא הומצאה כל ראיה כי בעת עריכת שתי התחייבויותיו של התובע, שניתנו בפרקי זמן שונים ומרוחקים, הוא לא היה בדעתו. גם באשר לטענה שפסק הדין הוצא במרמה, בית הדין אינו מוצא כל בסיס לכך.

בנוסף, בית הדין דוחה את טענת ב”כ התובע כי בית הדין נעדר סמכות באשר להצהרות אבהות, שהרי ידוע כי אמנם הצהרות כאלו שאינם אגב נישואין אינן בסמכות בית הדין, אך הצהרות אבהות אגב נישואין ובגינם, הינם בסמכותו המובהקת של בית הדין, ומעשים שבכל יום שזוגות העומדים לפני נישואין, ולהם ילדים מחוץ לנישואין או שהאשה מעוברת מהמיועד להיות חתנה, נשלחים לבית הדין טרם נישואיהם להצהיר אבהות לפני בית הדין.

הרב יצחק אושינסקי, דיין

מצטרף למסקנות. נראה כי ע”פ דין תורה האב חייב לקיים התחייבותו כלפי מזונות הילדה, לאור שתי ההתחייבויות שלו, כאמור בדברים דלעיל. אולם אם בית המשפט ימצא לנכון לקבוע כי התחייבותו של הבעל למזונות מיום 25.8.02 אינה בתוקפה מחמת אי-כשירות נפשית וכד’, בית הדין יואיל לבדוק את הבקשה לגופה פעם נוספת.

הרב יצחק שמואל גמזו, אב”ד

מצטרף למסקנות, ומבלי לקבוע מסמרות כלל בזהות האב הביולוגי, וכמש”נ לעיל בדברי הרה”ג יצחק אושינסקי שליט”א.

הרב ישראל דב רוזנטל, דיין

מסקנה

אף בלא לקבוע מסמרות בשאלה האם התובע הוא אביה הביולוגי של הילדה, שאלה שעשויה להיפתר בהתאם לכללים הלכתיים או בבדיקות מעבדה שונות או בקביעה עקרונית, אף שהרושם הראשוני נוטה לכוון מסוים, כמודגש לעיל, עדיין ניתן לקבוע כי בכל מקרה האב חייב במזונות הילדה שבהם הוא התחייב בשתי הזדמנויות שונות.

בית הדין דוחה את הטענה שהתובע לא היה בדעתו בעת התחייבותו, משום שאין כל עילה או בסיס לטענה זו, אף אם התובע לקה במחלה נפשית של סכיזופרניה כטענתו בתקופה מסוימת. לא הומצאה כל ראיה כי בעת עריכת שתי התחייבויותיו של התובע שניתנו בפרקי זמן שונים ומרוחקים, הוא לא היה בדעתו. גם באשר לטענה שפסק הדין הוצא במרמה, בית הדין אינו מוצא כל בסיס לכך.

בנוסף, בית הדין דוחה את טענת ב”כ התובע כי בית הדין נעדר סמכות באשר להצהרות אבהות, שהרי ידוע כי אמנם הצהרות כאלו שאינם אגב נישואין אינן בסמכות בית הדין, אך הצהרות אבהות אגב נישואין ובגינם, הינם בסמכותו המובהקת של בית הדין, ומעשים שבכל יום שזוגות העומדים לפני נישואין, ולהם ילדים מחוץ לנישואין או שהאשה מעוברת מהמיועד להיות חתנה, נשלחים לבית הדין טרם נישואיהם להצהיר אבהות לפני בית הדין.

ניתן ביום י”ג בכסלו התשע”ג (27/11/2012).

הרב יצחק שמואל גמזו – אב”ד       הרב יצחק אושינסקי – דיין       הרב ישראל דב רוזנטל – דיין