ב”ה
תיק 1195798/17
בבית הדין הרבני האזורי חיפה
לפני כבוד הדיינים:
הרב דניאל אדרי – אב”ד, הרב אלעד עלי, הרב משה זאדה
המבקש: פלוני (ע”י ב”כ עו”ד ענבר רון)
נגד
המשיבה: פלונית (ע”י ב”כ עו”ד מירב כהן)
הנדון: דחיית בקשה לביטול הסכם על רקע מצב נפשי מעורער
פסק דין
בפנינו בקשת האיש לביטול הסכם בענין הרכוש.
רקע והליכים קודמים
הצדדים נישאו אזרחית בשנת 2005 ולאחר מכן נישאו כדמו”י בתאריך ….. ולהם ילד אחד משותף.
בתאריך 1.11.18 הגישה האישה תביעת גירושין.
הצדדים ניהלו הליכים בבית המשפט בצרפת והתגרשו כדמו”י בבית הדין בתאריך 31.12.18.
בתאריך 26.5.20 חתמו הצדדים על הסכם שעיקרו עוסק בענייני הרכוש של הצדדים המצוי בארץ.
ההסכם קיבל תוקף של פסק דין.
בתאריך 3.3.22 הגיש האיש תביעה לביטול ההסכם.
בביה”ד התקיימו דיונים בתאריך 21.10.22 ובתאריך 17.4.23, בסופו הצדדים הונחו להגיש סיכומים.
לקמן עיקרי טענות ומענות הצדדים:
טענות האיש
לדברי האיש בשעת החתימה על ההסכם מצבו הבריאותי והנפשי היה מעורער והוא אף התמכר לחומרים רעילים, וניסה להתאבד מספר פעמים, כאשר הפעם האחרונה הייתה בתאריך 20.4.20 כשבועיים לפני החתימה על ההסכם.
לדבריו, האישה שהייתה מודעת למצבו ניצלה אותו, וע”י הבטחות שווא שלאחר ההסכם היא תחזור אליו גרמה לו לחתום על ההסכם כאשר את ההסכם היא מכתיבה לו.
הדבר ניכר מתוך ההסכם עצמו, כאשר האיש וויתר למעשה על כל רכושו, על הדירה, על הרכב, על הכספים והתכשיטים, ולא נשאר בידו דבר.
האיש תובע לבטל את ההסכם ולחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים מיום מועד אישור ההסכם.
כראיות לדבריו מצרף האיש:
טענות האישה
לדברי האישה האיש תכנן מראש את מהלכיו. גם במצבו המתואר בכתבי הטענות שהוגשו ע”י ב”כ לבית הדין, הוא היה מודע למתרחש סביבו, הוא היה מודע לזכויותיו והבין את משמעות ההסכם. התביעה שהוגשה לדבריה היא מקצה שיפורים בשיטת ‘מצליח’.
התמלולים שצורפו הינם קטועים וחתוכים באופן מובהק.
המסמכים הרפואיים מוכיחים היפך מטענתו שהוא מבקר את מעשיו ומטופל במצב טוב, כדברי הרופא הפסיכיאטר.
לדברי האישה התובע הוא שהתקשר אליה בתאריך 25.4.20 והודיע לה שהוא מוחק את התביעה על דירת המגורים. האיש אף שלח מייל למחרת (26.4.20) לבאת כוחו ובה הסביר לה למה הוא מוותר על הדירה ולמה החליט למחוק את התביעה.
ההסכם עצמו שלא כדברי הנתבע נוסח ע”י ב”כ הצדדים.
כך שגם אם האישה, כדבריו, הכתיבה לו את ההסכם והוא כתב את שהוכתב לו, בסופו של דבר האיש מיוזמתו העביר את הדברים לבאת כוחו, ושתי ב”כ הצדדים ניסחו את ההסכם שאושר ע”י הצדדים כפי שיפורט בהמשך.
ב”כ הצדדים שוחחו עם הצדדים כאשר האיש ב”זום” הקריאו את ההסכם. האיש הצהיר שהוא מכיר את ההסכם ומבין אותו ואף מפרט מדוע החליט את שהחליט. האיש אף מאשר לב”כ עו”ד רון שהוא מבין שלא יהיה ניתן לחזור בו מההסכם.
גם בדיון שנערך בבית הדין בו האיש משתתף ב”זום” האיש מאשר את ההסכם.
מעבר לכך גם הניסיון האובדני לא נערך בסמוך לחתימה על ההסכם אלא כחודש לפני כן, כך שאינו מהוה ראיה לחוסר כשירותו של המבקש.
ב”כ האישה מוסיפה וטוענת שבניגוד לטענות האיש הוא לא יצא מקופח מהנישואין.
להבין את טענת האישה צריך להקדים ולומר שלצדדים הייתה חברה משותפת בצרפת להשכרת מבנים בשם… בנוסף האיש היה בעלים של מסעדה בשם… . המסעדה של האיש נקלעה לחובות והוא פשט את הרגל ולחברה שלו מונה כונס נכסים. אמנם החברה שפשטה את הרגל הייתה בבעלות של האיש בלבד, אבל הוגשה עתירה להרחיב את צו הכינוס גם לחברה המשותפת.
להשיג את הסכמת האישה להרחבת צו הכינוס על החברה שהייתה בשותפות האיש הסכים לוותר על התביעה הרכושית שלו בישראל.
בפועל החברה המשותפת נמכרה וכ”א מהצדדים קיבל תמורת חלקו כ-3 מיליון ש”ח.
כך שלמעשה גם אם ההסכם שנחתם ביניהם בישראל מראה לכאורה שהאיש נוצל, בראיה כוללת האיש כלל לא נוצל, אלא דאג לעתידו הכלכלי ואף יצא ושכרו בידו.
ככלל, לטענת האישה וב”כ, על מהלכיו של האיש כולל סירובו לתת לאישה גט בצרפת, נועדו כדי שהאישה תסכים למכירת החברה המשותפת ולשאת עמו בחובות של המסעדה שבבעלותו.
יתירה מזו, בעוד שהאיש טוען לדיכאון חוסר הבנת המציאות וכו’, האיש התהולל עם אישה בשם ק’.
האישה מצרפת תמלול של שיחת ה”זום” שניהלו עם הצדדים, ולפיו האיש אומר שהוא יזם את הוויתור על הכול ושהוא מבין את הדברים ויודע שאין אפשרות לשנות את ההסכם.
כמו כן את עיקרי הדיונים והשיחות בעניין מכירת החברה המשותפת והכינוס על המסעדה של האיש.
סוף דבר האישה טוענת שהאיש לא הוכיח טענת כפיה, וגם הטענה בדבר חוסר ההבנה של ההסכם אינה נכונה ואינו מוכחת.
משכך יש לדחות את תביעת האיש לביטול הסכם.
דיון
מושכל ראשון הוא שאדם החתום על כל הסכם, בעצם חתימתו על ההסכם מעיד על עצמו שקרא את ההסכם, הבין אותו ושהוא מקבל על עצמו את הכתוב בו.
אין האדם נאמן לטעון שלא הבין את משמעות הדברים הכתובים בהסכם או על מה חתם.
הבית יוסף באבן העזר (סוף סימן ס”ו) הביא דברי תשובת הרשב”א (חלק א’ סימן תרכ”ט) שכתב:
כתוב בתשובות הרשב”א סימן תרכ”ט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב”ד שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים, ושאלו את פי ה”ר מאיר והשיב דשומעין לו, והוא אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בע”פ ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה.
וכתב על כך הבית יוסף:
“ואיני יודע למה נחבא אל הכלים, משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא, ולעניין הלכה ס”ל כדברי הרשב”א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן”.
וכן פסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן ס”א סעיף י”ג:
“מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו”.
הש”ך (שם ס”ק יח) כתב שגם אם ידוע שאינו מבין את לשון השטר מתחייב הוא באמור בו היות שקיבל על עצמו ושתק.
לעניינו של סעיף 14 לחוק החוזים (ביטול חוזה ע”פ טעות) ראה דבריה של פרופ’ שלו (“פגמים בכריתת חוזה – פירוש לחוקי החוזים”, המכון למחקרי חקיקה, תשמ”א, עמוד 47) שכתבה:
“כדי להביא את בית המשפט לידי ביטול החוזה בגין טעות שאינה ידועה לצד השני, על הטועה לשכנע את בית המשפט כי שקלול מצב הדברים ואיזון עמדותיהם ונסיבותיהם מצדיק ביטול.”
גם הטענה שההסכם מקפח את אחד הצדדים לכשעצמה אינה סיבה לביטול הסכם.
כאשר בית הדין מאשר הסכם עליו חתמו הצדדים, הוא לא מתערב בשיקולי הצדדים. בית הדין מוודא שהצדדים הבינו את האמור בהסכם וחותמים עליו מרצונם, ושיקולי הצדדים לוויתורים כאלו ואחרים אינם מעניינו של בית הדין אשר מאשר את ההסכם.
עיין בפסק דין מבית הדין הרבני בצפת 814807/3 על ידי הדיינים הרה”ג אוריאל לביא הרה”ג חיים בזק והרה”ג יועזר אוריאל שכתבו וז”ל:
יובהר הליך אישור הסכם גירושין בפני בית הדין אינו הליך בעל אופי אדווסרי אינו הליך שנועד להכריע בהכרעה שיפוטית בין שני יריבים המתעמתים ביניהם. אישור הסכם ממון הוא הליך פורמאלי שאינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בהסכם (בג”ץ 8578/01 חליווה נגד חליווה).
ונוסיף ונצטט מפס”ד של בהמ”ש העליון ע”א 189/95 שבו נכתב כדלהלן:
“הרי שכאן מדובר שאישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. אישור כזה אינו “פסק דין” אין הוא מכריע במחלוקת שבין הצדדים. אין בית המשפט בודק את תוכנו של הסכם הממון המובא בפניו לשם אישור תוכנו ואין הוא אמור לאשר את תוכנו. כל שעושה בית המשפט הוא מתן אישור להסכם לאחר שנוכח שבני הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2 (ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג)”. על כן אין מתפקידה של הערכאה השיפוטית המאשרת את ההסכם להתערב בהסדרים הרכושיים הקבועים בו מתוך ניסיון לשנותו או להשיג איזון רכושי אחר ממה שהוסכם בהסכם בטרם שהצדדים הופיעו לאישור ההסכם. אלא קודם לאישור ההסכם יש לוודא שהצדדים הבינו את פרטי ההסכם ומשמעותו וכי ההסכם נחתם ברצון חופשי ואינו פוגע בתקנת הציבור. יתכן שצד אחד להסכם הסכים להתחייב בהתחייבויות מרחיקות לכת על מנת להשיג יעד מסוים החשוב לו באותה שעה ולשם השגתו הוא מסכים לשלם מחיר כבד וזאת לאחר שהפעיל שיקול דעת בטרם חתם על ההסכם. בנסיבות אלו בית הדין יאשר את ההסכם בכפוף לתנאים הנ”ל ובכפוף לכך שההתחייבויות שבהסכם בתוקף על פי ההלכה. עכ”ל.
לא אחת קורה שבן הזוג, אם זה האיש או האישה, בכדי לקדם את הליך הגירושין או שלום בית, מסכים לתנאים מופלגים, עיין בתמ”ש 23200/96 שם נכתב:
“יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין.”
אולם, גם אם נקבל את דברי האיש וב”כ כפי שטענו שהיו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע”י שני צדדים. הסברא היא שייתכן וכדי לסיים את הסכסוך, צד אחד מוכן לעשות וויתורים גדולים ומרחיקי לכת משיקוליו הוא.
סברא זו מופיעה גם בפסקי דין אזרחיים וראה בעניין זה מה שנכתב בע”א 537/82 (ברק נגד ברק פד”י לח (626,4)):
“הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו’, אפשר שצד זה המתקשר בחוזה מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו’.”
סברה זו מתאימה ונכונה במקרים רבים, וכל שכן במקרה דנן, ועיין פסק דינו של הגר”א שיינפלד, שורת הדין כרך טו.
עם זאת לטענת האיש ישנן שתי טענות לביטול ההסכם: האחת שההסכם נחתם בכפיה, והשניה שההסכם נחתם כאשר האיש לא מודע למעשיו.
הטענה שההסכם נחתם בכפיה
אם אכן היה מוכח שהאיש חתם על ההסכם בכפיה, היה מקום לדון במשמעות ההלכתית של הטענה, אבל למעשה אין בטענה זו ממש, הואיל ובנסיבות העניין, אף אם הסכים לכתוב את ההסכם מתוך אילוצים, יש להחשיב הדבר כ’אונסא דנפשיה’.
עיין בשו”ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נג) שהרחיב שם בעניין טענת האישה וב”כ שההסכם נעשה תחת לחץ, אם יש כוח בטענה זו בכדי לבטל את ההסכם, וכן אם יש לומר שהיה אנוס ואם אונס מחמת עצמו נקרא אונס, ואעתיק מדבריו (ההדגשות אינם במקור):
“בעל שהעביר לאשתו בהסכמת גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח אם יכול לאחר מיכן לחזור מהסכמתו
ערעור של האב על שתי החלטות של כבו’ ביה”ד האזורי בחיפה מתאריכים כ”ה כסלו וי”ז טבת תשמ”א. בהחלטה מיום כ”ה כסלו נאמר: על משרד הביטחון להעביר את כל התגמולים בגין בן המנוח של הצדדים לאישה בלבד כפי שהתחייב הבעל בהסכם הגירושין שקבל תוקף חוקי של פסק דין.
ובהחלטה נוספת מיום י”ז טבת נאמר: לאור החומר שבתיק ביה”ד מחייב את הנתבע לקיים את האמור בהסכם הגירושין סעי’ ה’ ובו נאמר “כל זכויות או תשלומים שיבואו בגין המנוח הבן יעברו לזכות האישה” לכן על הנתבע לתת הוראה בלתי חוזרת לבנק שהתגמולים הבאים בגין הבן יעברו מדי חדש בחדשו לזכות האישה.
“… ראשית דבר. המערער הצהיר וחתם בחתימת ידו על כתב הבקשה לזירוז הגירושין כי חתם על ההסכם מרצונו הטוב. וא”כ שוב איננו נאמן לטעון שנלחץ בזמנו להסכים לכך, ואפילו לו הסכים לכך מפני שלא הייתה לו ברירה ורצה שהאישה תקבל את הגט, הא בכה”ג של אנוס מחמת עצמו לא נקרא אונס כדנפסק בחו”מ סי’ ר”ה סעי’ י”ב דבאונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות וכו’ לא הוי אונסא וזביניה זביני. וכאן בנידוננו הא קיבל משום כך את התמורה הגדולה שרצה לקבל, דמשום כך הסכימה האישה לקבל את גיטה, ואפילו אילו היה מוסר מודעה על כך הייתה נוצרת אז בעיה על עצם הגט דהיה יוצא הדבר כאילו נתנו לה הג”פ בערמה. היות ולא הסכימה לקבל גיטה בלי התחייבות זאת מצד המערער, ויעוין בקצוה”ח בסי’ ר”ה סק”ו שכותב דכל שהמוכר מסר מודעה א”כ לא קנה הלוקח כלום וממילא יכול נמי הלוקח לחזור וכו’ יעו”ש ואכמ”ל בנקודה זאת מכיון שבנידוננו לא היה למעשה כל מסירת מודעא, ולא מאמינים לו שלא חשב על כך ברצינות, ואפילו אם כן חשב הו”ל דברים שבלב שאינם דברים)… אפ”ה מהני בנידוננו לשון כזה של הסכמה שיחשב עי”כ כהתחייבות והקנאה באופן שלא יוכל לחזור מזה, כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו”מ סי’ ר”א סעי’ א’ שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם כמבואר בשו”ת הרא”ש כלל י”ג סי’ כ’, צוין גם בחידושי הגרע”א ופ”ת שם סק”ב, והחרה לפסוק כן בשו”ת חתם סופר חחו”מ סימן ס”ו ע”ש, ומועיל זה גם באסמכתא (שטען מזה ב”כ המערער) כדמבואר בשו”ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו”ת מהרש”ל סי’ ל”ו, ויעוין עוד בספר משפט שלום להגאון המהרש”ם ז”ל בסי’ ר”א סק”ג שמביא משו”ת שם אריה חחו”מ סי’ ל’ שפסק בפשיטות דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדבר שלב”ל ואין בו ממש וכמו”כ כותב שם דגם לענין ההתחייבות מהני קנין סיטומתא עיי”ש.
נוסף להאמור. בנידוננו, הצדדים הרי הגישו למעשה את ההסכם לפני ביה”ד וביקשו את אישורו, וכתוצאה מזה, לזרז במדת האפשר את הליכי הגירושין, וביה”ד נענה להם ומילאו את מבוקשם, והרי הלכה היא בחו”מ סי’ כ”ב סעי’ ג’ דדבר שקיבל עליו בפני בי”ד ויצא חוץ לבי”ד אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה, ומסביר הסמ”ע בסק”ב דהוא זה, מפני דכל מה שמקבל אדם בבית דין אינו יכול לחזור בו, ויעו”ש גם בש”ך ונתה”מ, ודון מינה במכש”כ שלא יוכל לחזור בו כאשר העלה את דבר הסכמתו על הכתב וחתם עליו בחת”י, כבנידוננו. אשר עי”כ מקבל זה תוקף של שטר כדמתבאר בחו”מ סי’ מ’. והגם דבחו”מ שם סי’ כ”ב מובא דיש חולקין ע”ז, אבל, ראשית כל בסתם ואח”כ מחלוקת אמרינן דהלכה כסתם (יעוין בשד”ח כללי הפוסקים סי’ י”ד אות י”ב ע”ש), ושנית, בכל כגון דא שהעלה את הסכמתו בכתב, ולא עוד שביה”ד נענה למבוקשו ועשה מעשה לאשר ולקיים את ההסכמה ולתת לכך תוקף של פסק דין, יש לומר שגם החולקין יודו שמהני בכה”ג שלא יוכל יותר לחזור בו. (ויעוין גם לעיל סי’ נ’ באריכות)”. והערעור נדחה.
והוא הדין במקרה דידן, האיש רצה בהסכם היות ולדבריו האישה הבטיחה שתחזור לחיות איתו, האיש עצמו אישר שהוא מודע לכל האמור בהסכם. לדברי האישה האיש התקשר אליה בתאריך 25.4.20 והודיע לה שהוא מוחק את התביעה על דירת המגורים, ואף שלח מייל למחרת (26.4.20) לבאת כוחו ובה הסביר לה למה הוא מוותר על הדירה ולמה החליט למחוק את התביעה. וגם אם נאמר כדבריו שהאישה הכתיבה לו את ההסכם והוא כתב את שהוכתב לו, בסופו של דבר האיש מיוזמתו העביר את הדברים לבאת כוחו ושתי ב”כ הצדדים ניסחו את ההסכם שאושר ע”י הצדדים. ויותר מזה, ב”כ הצדדים שוחחו עם הצדדים כאשר האיש ב”זום” הקריאו את ההסכם. האיש הצהיר שהוא מכיר את ההסכם ומבין אותו ואף מפרט מדוע החליט את שהחליט. האיש אף מאשר לב”כ עו”ד רון שהוא מבין שלא יהיה ניתן לחזור בו מההסכם, ואף בדיון שנערך בבית הדין בו האיש משתתף ב”זום”, האיש מאשר את ההסכם, משכך יש לומר דהווי אונסא דנפשיה והאיש היה מודע להכול והוא שרצה בזאת ואין כאן כפיה או אונס.
גם אם נקבל את דברי האיש שהאישה הבטיחה שתחזור אליו לאחר החתימה על ההסכם, אין בכך משום כפיה לחתום על ההסכם, ואפילו תנאי אין כאן, לכל היותר הבטחה שלא קוימה.
ויותר מכך, קשה להאמין לטענת האיש שכתב שחתימתו על ההסכם ורצונו בהסכם הייתה בגלל שהאישה הבטיחה לחזור אליו. מדובר באישה שאסורה על האיש והאיש עצמו מאס בה, ואף במעשה בית הדין עמד האיש שיירשם שהאישה אסורה על פלוני וגם על אלמוני, ודי בקריאת הפרוטוקול (מתאריך כ”ג בשבט תשע”ט 31.12.2018 שורות 113-175) בכדי להבין שטענת האיש רחוקה מהמציאות:
“הבעל: תשאלו אותה אם היא בגדה בי.
בית הדין: היית עם גבר זר?
האישה: אני מקבלת כל מה שהוא יאמר.
ב”כ האישה: הבעל סרסר אותה עם גבר אחר ואם זה נכון אז צריך לתת גט.
בית הדין: ספרי לנו.
האישה: הוא אמר שאני מגעילה אותו ושלא מגיע לי שהוא יתקרב אלי ושאני פג תוקף אז הוא הביא חבר שלו בבית וביקש ממנו.
הבעל מתפרץ.
[…]
האישה: הוא נתן לו להיכנס הבית והוא אמר לו שיגע בי ושאני רכוש שלו ושאני מגעילה אותו ואמר לו תעשה עם אשתי מה שאתה רוצה והוא איים עלי שאם אני לא אשתף פעולה הוא יהרוג אותי.
בית הדין: הייתם ביחסי אישות?
האישה: כן.
בית הדין: למה הסכמת?
האישה: לא הסכמתי זה היה אונס.
בית הדין: למה הסכמת?
האישה: היה לי פחד מהבעל.
בית הדין: הוא היה לידכם?
האישה: כן.
בית הדין: את רוצה שנאמין לך?
האישה: כן.
בית הדין: את מוכנה להיבדק בפוליגרף?
האישה: כן.
בית הדין: כמה פעמים זה היה?
האישה: כמה פעמים.
בית הדין: אז את רצית?
האישה: לא, הוא היה מביא אותו כמה פעמים.
בית הדין: למה את לא התלוננת?
האישה: פחדתי, לא היה בי כוח נפשי לצאת מזה.
בית הדין: כמה זמן היית איתו?
האישה: כל פעם שהבעל היה מגיע לארץ.
בית הדין: וכשהבעל היה בחו”ל?
האישה: מה פתאום.
בית הדין: מה שמו?
האישה: ר’.
בית הדין: היכן הוא גר?
האישה: אני לא בטוחה.
בית הדין: יש לך את מספר הטלפון שלו?
האישה: אני יכולה לבדוק בבית הוא חבר שלו.
בית הדין: אתה מכיר אותו?
הבעל: הכול שקר וכזב, אני מכיר אותו אולם מעולם אני לא הבאתי אותו הביתה.
[…]
בית הדין: אתה לוקח סמים?
הבעל: בחיים לא. תשאלו אותה אם היא לוקחת סמים.
בית הדין מקיים גישור
בית הדין: יסודר גט היום.
ב”כ האישה: מבוקש שצו הגנה יוותר על כנו.
בית הדין: יש להגיש בקשה אנו כעת רק בעניין הגט.
בית הדין עורך בירור שמות
הבעל: יש לה עוד גבר בשם ג’ הוא קצין מודיעין הם יחד מתכתבים אני דיברתי עם אשתו.
בית הדין: יירשם שאם תרצה להינשא לו יש לערוך בירור.“
מעבר לאמור לעיל, הדברים מוכחשים והראיות שהובאו אין בהם ממש, מדובר באמירות מעורפלות שלא ברור מה ההקשר שלהן.
בנוסף מקריאת ההודעות השונות של האישה לאיש ושל האיש לאישה גם אלו שצורפו ע”י האיש וב”כ, הודעות בהן האישה מטיחה באיש דברים קשים, כגון: “אתה רודף בצע ריק טיפש”, “שתמות ממנת יתר הלילה” ועוד כהנה וכהנה, קשה להאמין שהאישה אכן הבטיחה שתחזור לחיות איתו.
משכך הטענה שההסכם נחתם בכפיה נדחית.
הטענה שלא היה מודע למעשיו
לטענת האיש כי לא היה מודע למעשיו צורפו מסמכים רפואיים ואחרים שלטענת האיש מהווים ראיה לכך.
מהמסמכים שצורפו עולה שהאיש היה במעקב פסיכיאטרי כעשרה חודשים בשנת 2018 עקב תסמינים אובדניים יחד עם התמכרות לחומרים רעילים.
מדובר על מעקב שהיה יותר משנה לפני החתימה על ההסכם.
האירוע שהיה בסמיכות לחתימה על ההסכם התרחש בתאריך 20.4.20, כאשר האיש ניסה להתאבד ע”י נטילת כדורים רבים מסוגים שונים ושתיית אלכוהול. האיש אושפז בבית חולים ולסיכומי האיש מצורף סיכום האשפוז.
האיש שוחרר במצב גופני טוב ובדו”ח חוו”ד פסיכיאטרית נכתב בזה”ל:
“מטופל במצב טוב כמעט בהיפומניה, מבקר את מעשיו לחלוטין, קשור לדבריו לקשיים בחיים הזוגיים שלו עם אשתו השנייה ממנה הוא בהליך גירושין, והוא גם מקשר זאת לסגירת חנות שלו כתוצאה ממגפת הקורונה וכתוצאה מקשיים כלכליים, אבל גם למצב בעולם באופן כללי.”
האיש קיבל טיפול תרופתי והופנה לטיפול במרכז הפסיכיאטרי.
מהמסמכים שהוגשו לבית הדין עולה שלמרות שהאיש היה בדיכאון ולמרות ניסיון ההתאבדות, האיש הבין את מעשיו ואת משמעותם.
על האמור יש להוסיף שהאיש אישר את ההסכם בפני ב”כ הצדדים לפני שההסכם אושר בבית הדין. השיחה של האיש עם ב”כ הצדדים התנהלה ב”זום” והיא מוקלטת ומתומללת (מצורפת לסיכומי האישה) ומהתמלול עולה שהאיש שוחח עם ב”כ הצדדים בארוכות. בתחילת השיחה האיש מאשר שהוא יזם את ההסכם ואת הפניה, והוא אומר בקולו שהוא מוותר לה על הכול, ולבקשת בא כוחו הוא מפרט: “על הדירה התכשיטים הרכב ותכולת הבית”.
האיש לבקשת ב”כ מסביר למה הוא מוותר על הכול למרות שלא הפסיד במשפט. לאחר מכן האיש מאשר שהוא מבין את ההסכם, וב”כ האישה לא מסתפקת באישור כללי אלא חוזרת על האמור בהסכם. האיש מאשר את חתימתו על ההסכם.
לאחר מכן ב”כ האיש עצמה משוחחת עמו על החתימה שלו על ההסכם, מסבירה לו שלהבנתה יש להם סיכוי לזכות בדין אבל היא לא מתערבת בשיקולים שלו. האיש מאשר לה שהוא מבין ומסכים לאמור בהסכם, הוא אף אומר שהמטרה שלו להביא לרגיעה וליחסים טובים עם הילד שזה יותר חשוב מ-4 קירות ובכל מקרה בסוף הכול הולך לילדים.
גם באישור ההסכם ע”י בית הדין עיקרי ההסכם הוסברו לצדדים, כאשר האיש נוכח ב”זום”, והאיש אישר את הבנתו והסכמתו לאמור בהסכם.
יש לציין שגם מטענת האיש בעצמו שההסכם נחתם על ידו כדי שהאישה תחזור לחיות עמו, עולה שהאיש היה מודע למעשיו ופעל מתוך שיקול דעת ומתוך מטרה לדאוג לאינטרסים שלו, ולא היה בחתימה על ההסכם משום חוסר הבנה של המציאות, וד”ל.
מכל האמור לעיל עולה שההסכם נחתם ללא כפיה ובהבנה מלאה של ההסכם ומשמעותו ואין מקום לביטולו.
ועיין עוד באריכות בפסקי בית הדין הגדול בתיקים 1288408/1, 1263007/2, וכן בתיק 1209165/2.
לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כי בקשת האיש לביטול הסכם נדחית.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום י”ד באב התשפ”ג (01/08/2023).
הרב דניאל אדרי – אב”ד הרב אלעד עלי הרב משה זאדה
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה