ב”ה

תיק 678525/8

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק אושינסקי – אב”ד

המבקשת:       פלונית (ע”י ב”כ עו”ד יונית פרגו)

נגד

המשיב:          פלוני  

הנדון: דחיית בקשה לביטול הסכם

החלטה

בפנינו תביעת התובעת לביטול סעיפים 29-30 בהסכם הגירושין של הצדדים שנחתם ביום 11.9.22 ואושר בהחלטת בית הדין מיום 24.10.22.

ברם, כבר עתה נקדים; נראה על פניו שבית הדין יתקשה לבטל סעיפים בהסכם, לאחר כשנה מעריכתו ואישורו, ולאור מה שיובא להלן.

ראשית, נזכיר את האמור בהחלטת בית הדין הנ”ל בה אישר בית הדין את הסכם הגירושין נשוא בקשה זו:

הופיעו הצדדים ומצהירים שברצונם להתגרש זה מזו, ומציגים הסכם גירושין. הצדדים הסכימו לסמכות דיין יחיד שידון בעניינם ויתן תוקף פסק דין להסכם שביניהם. הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב ותוכנו ידוע להם, ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין. הצדדים קיבלו בקגא”ס את התחייבויותיהם שבהסכם. האישה מוחלת על כתובתה עם סידור הגט. לאור הנ”ל מחליט ביה”ד:

א. ביה”ד מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש זה מזו בגט פיטורין כדמו”י, וניתן בזאת פסק דין לגירושין.

ב. לאחר שביה”ד נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו, וחתמו עליו מרצונם החופשי וללא כל לחץ, ביה”ד מאשר את הסכם הגירושין שנערך ונחתם ביום 11.9.22 והחתום בחתימת הדיין מיום כ”ט בתשרי תשפ”ג המכיל 6 עמודים ובו 49 סעיפים, ונותן לו תוקף של פס”ד על פי דיני תורה, ועל פי חוק יחסי ממון, תשל”ג – 1973; חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב -1962; חוק לתיקון דיני המשפחה  (מזונות), תשי”ט – 1959 ועל פי כל דין.

כך שבית הדין אמר דברים ברורים, כגון: “הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב ותוכנו ידוע להם”, וכן: “לאחר שביה”ד נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו, וחתמו עליו מרצונם החופשי וללא כל לחץ”, כך שיהיה קשה מאד לקבל בקשה לביטול ההסכם או מקצתו בטענה שהוא נחתם תחת לחץ של הנתבע, או שאישה הייתה נתונה במצוקה נפשית הפוגמת בשיקול דעתה, או שיש לבטלו מטעמים של עושק או הטעיה.

באשר לכך, ראו האמור בפס”ד בית הדין הגדול (תיק 1002205/3 פורסם) תחת הכותרת “האם פסק הדין בטל מפני שהליך אישור ההסכם היה פגום וזו סיבה לביטולו” (הדברים מצוטטים מתוך נימוקי כב’ הנשיא, הרב לאו שליט”א):

דברים אלו מבוססים כנראה על האמור בסקירת העובדות, שבית הדין לא בירר כראוי אם האישה הבינה את ההסכם לאשורו, ועל כל פנים לא פורש הדבר בפרוטוקול (כנראה הכוונה לזה שלא פורש בפרוטוקול שהאישה מודעת להסכמתה לוותר על הדירה).

בנוסף מופיע בפרוטוקול שהאישה אמרה שהיא מקבלת בעבור מדור לקטינים 2,800 ש”ח, בעוד לפי ההסכם היא אמורה לקבל 800 ש”ח, וכן שהיא תהיה זכאית לקבל שכר דירה, בעוד לפי האמת מאחר שוויתרה על חלקה בדירה אינה זכאית לכך.

אומנם מבואר בפרוטוקול שהתקיים דיון בעניין ההסכם, וחזקה על בית הדין שבירר את העובדות לאשורן, וקשה לקבוע לאחר זמן שאישור ההסכם היה פגום. כמו כן לא ברור כלל שבית הדין מחויב לרדת לכל פרטי ההסכם, ואם הדיינים מתרשמים שהצדדים הם בעלי דעת ומסוגלים להבין את מהות ההסכם, אין לבית הדין חובה לבדוק מה בדיוק הייתה דעתם כשחתמו על פרטי ההסכם. ואף על פי שבוודאי מהראוי לעשות זאת, מכל מקום רשלנות כזו אינה מספיקה לקבוע שאישור ההסכם היה פגום ועל סמך זה לבטל את התוקף של פסק הדין. וגם אם נפלה טעות מסוימת בהבנת האישה, והדיינים לא עמדו על טעות זו, קשה מאוד לבטל על סמך טעות כזו פסק דין שמאשר הסכם שנחתם ברצון (בפרט שייתכן גם שהטעות נפלה ברישום הפרוטוקול, והאישה באמת אמרה 800 ונרשם בטעות 2800). אשר לטעות השנייה, שהייתה סבורה שיש לה זכאות לקבל דמי שכר דירה – ודאי שאין לבטל פסק דין על הסכם בגלל טעות כזו, שאינה קשורה לעצם ההסכם, והיא הפסידה לעצמה שלא ביררה את הדברים כראוי.

כך שדיין שרושם שהוא התרשם שההסכם נעשה ברצון חופשי וכד’, אין זו אמירה בעלמא, וחזקה על בין הדין מאשר הסכם שבירר את העובדות לאשורן.

באשר לכך אף נזכיר האמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי, ב), שאכן ניתן להעלות טענה לביטול הסכם עקב כפיה, אולם סעיף 20 שם קובע כי:

ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.

ברם, בנסיבות דנן, שחלפה כשנה מאז אישור ההסכם, נראה כי השיהוי כבר בלתי סביר, ומעלה הדבר חשש כי לא הייתה כל כפיה על התובעת כטענתה.

ונזכיר עוד כי בהסכם הגירושין שבין הצדדים (סעיף 31) נרשם כי אם הנתבע לא יצליח לרכוש את הדירה בתוך 12 חודשים, אזי תפורסם הדירה למכירה לכל המרבה במחיר לאחר קבלת חוות דעת שמאי, כך שאם רק בסעיף זה הסכימו הצדדים לשמאות, משמע שבסעיפים קודמים ובמצב שהבעל רוכש את הדירה, הם ויתרו על שמאות לדירה.

בנוסף, ביטול סעיף אחד או שנים בהסכם, מביא בהכרח לביטולו של כל ההסכם, ככל ויחפוץ בכך הצד השני, שהרי אדם כורת על הסכם שתוצאותיו שלובות זו בזו, ולא יהיה ניתן לקבל טענה לביטול שני סעיפים, והותרת כל ההסכם על כנו. כך אף נרשם בפירוש בסעיף 43 להסכם, שתנאי ההסכם נותנים ושלובים זה בזה.

בנוסף, בסעיף 46 להסכם נרשם כי “הצדדים מצהירים ומאשרים כי הסכם זה נעשה מרצונם הטוב והחופשי ללא כפיה ולא כל לחץ ולאחר שקראו את תוכנו והבינו את משמעותו ותוצאותיו ולאחר שנתנה להם הזדמנות והשהות להתייעץ עם עו”ד ו/או מי מעמם טרם חתמו על הסכם זה”, אז איפה נותר מקום להגשת תביעה זו כיום, לאחר הצהרת התובעת אז כנ”ל? וראו אף סעיף 48 להסכם, כולל סעיף 49, להסכמת ב”כ התובעת לשעבר. 

בנוסף, סעיף 45 להסכם מדבר על מנגנון לפתרון ויכוחים באשר להסכם (גישור או בורר או יחידת הסיוע שע”י בית המשפט) וזאת בטרם יפנו להליכים משפטיים, אז מדוע פונה התובעת ישירות לבית הדין טרם מיצוי הליך זה? טענה זו לחוד, די בה כדי לדחות תביעה זו, ויתכן אף לפסיקת הוצאות בשל הטרחת המערכת לחינם.

בנוסף, בפתח בקשתה מבקשת התובעת שמאות וביצוע הפירוק שיתוף, אם בדרך רכישת חלקה של האישה ע”י האיש או בדרך של מכירה לכל המרבה במחיר. ברם, נעיר כי אופציה של רכישה לכל המרבה במחיר כבר קיימת בהסכם הגירושין לאחר 12 חודשים, וראו סעיף 31 להסכם, אך כמובן שזה לא יחול במקרה שהאיש רצה לרכוש בתוך 12 חודשים והאישה לא איפשרה זאת. 

בסעיף 8 לבקשתה, מלינה התובעת על כך שהתשלום לאישה ע”י האיש אינו חצי משווי הדירה שהם קבעו, ומוסיפה ״לא ברור מדוע נקבע הסך האמור וכו׳״. אך בזאת מתעלמת התובעת מסעיף 30 להסכם הגירושין, שם מובהר מדוע היא מקבלת פחות מחצי השווי,  משום שהאיש לוקח עליו את כל הלוואת המשכנתא. כך נאמר אף בסעיף 32 להסכם. אז מדוע מטריחה את בית הדין בטענת שווא המנסה לכאורה להעלים את האמת?  

בסעיף 13 לבקשתה, טוענת התובעת שהיא לא מבקשת לבטל את כל ההסכם, והיא ״לוקחת אחריות לטעות שעשתה עת חתמה על ההסכם ללא הבנה של תוכנו ומשמעותו״, אז הפלא גדול, מדוע אינה נוטלת אחריות דומה גם על שני הסעיפים אותם היא רוצה לבטל? 

בסיום בקשתה רשמה התובעת כי ישנה ״אי סבירות בקביעת שוויו של הבית שנה מראש ולא בסמיכות לביצוע הפירוק שיתוף״, אך מה נעשה וכך נוהגים כל כורתי הסכם עתידי, כך שאין בכך כל חוסר סבירות. 

בסעיף 7 לבקשתה, רשמה התובעת שהיא ״לא הבחינה כי בהסכם מצוין סכום שוויו של הבית״. טענה זו אינה סבירה ונסתרת מהאמור לעיל. 

בנוסף, כידוע, נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק דין. וראה בעניין זה פסק דין בית הדין הרבני טבריה, (תיק 814807/3), שם כתבו בעניין דומה:

ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר שבפנינו הסכם גירושין בר תוקף עם פסק דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו. מהתיקונים שהבעל ביקש לבצע בכתב ידו בגוף ההסכם במועד חתימת ההסכם נראה שבאותה עת הבעל היה כשיר וידע לעמוד על זכויותיו.

וראו אף התבטאות דומה מאת שופט בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא, תמ”ש 3351/07, שם נכתב:

אלא שבנדון, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הראיה הכבד המוטל על שיכמו להוכחת פגמים חמורים שכאלו בכריתתו של הסכם הגירושין, הכול  כפי שיפורט בהמשך הדברים.

כך שהליך לביטול הסכם הינו הליך אשר נדרשת בו הוכחה משמעותית, וכנגזרת מכך, במידה ומתברר כי לא הוצגה ההוכחה המשמעותית הנ”ל, בית דין זה נוהג לחייב בהוצאות משפט לטובת הצד השני וטובת אוצר המדינה, על ניהול הליך סרק.

ונזכיר אף מתוך האמור בהחלטת בית הדין הגדול בתיק 1304990/1 (פורסם):

ועל גבי הנ”ל נוסיף ונבהיר שביטולו של ההסכם (ושל כל חוזה) בנימוק של כפייה ועושק מצריך הוכחות חד־משמעיות וחזקות ביותר לקיומם של העושק והכפייה. (ועיין בעניין זה בספר חוק לישראל – חוק החוזים, עמוד 253 ואילך, בעניין הראיה הנצרכת, ועוד שם בפרקים חמישי, שישי ושמיני לגבי סוג הכפייה שיכולה לשמש כעילה לביטול חוזה.) במקרה שלפנינו לא הביאה המערערת הוכחות כלל, לא הוכחות חזקות ואף לא חלשות.

כך שאין די בהוכחה קלושה לשם מימוש תביעה זו לביטול הסכם.

לאור כל האמור, בית הדין לא יקדם תביעה זו של התובעת.

תעיין התובעת בכל האמור לעיל.

על פניו, נראה שהסיכוי לקדם תביעה אינו גבוה.

ברם, אם למרות כל האמור תעמוד התובעת על תביעתה במתכונת זו, בית הדין ישקול לבחון אותה לגופה, אך כבר עכשיו מתרה בתובעת כי אם יתברר – כפי הנראה על פניו – שאין בסיס לתביעה זו (בכל שלב של ניהול התביעה), התובעת תחויב בסך הוצאות משפט גבוה לטובת אוצר המדינה (סך ריאלי ואף לדוגמה) בשל הטרחת המערכת לחינם ואף פסיקת הוצאות לטובת הצד השני כמקובל.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י”ח באלול התשפ”ג (04/09/2023).

הרב יצחק אושינסקי – אב”ד

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה