ב”ה
תיק 854780/17
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
המערערת: פלונית (ע”י ב”כ עו”ד זיו גרובר)
נגד
המשיבה: פלוני (ע”י ב”כ עו”ד מנחם חפר)
הנדון: מחויבות בית דין אזורי להוראות בית הדין הגדול; היקף סמכות בית הדין הגדול להעביר הליך מבית דין אזורי אחד למשנהו והשיקולים בהפעלתה
החלטה
א. לפנינו בקשת המערערת להורות על העברת התיק מבית הדין הרבני האזורי בנתניה שבו הוא מתנהל כעשור אל בית הדין הרבני האזורי חיפה שבו התנהל התיק קודם לכן.
העילה והרקע לבקשה היא החלטתו של מותב בית הדין בנתניה שבו מתדיינים הצדדים שלא ליתן הוראות לאקטואר ולהמשיך בניהול התיק ובמתן הוראות אופרטיביות עד לסיום ההליך בהתאם להוראות בית דיננו, שקיבל את ערעורה של המערערת בשאלת החיסכון הפנסיוני של המשיב וחלוקתו.
בית הדין האזורי עמד בהחלטתו הנ”ל האמור גם לאחר שבית דיננו הבהיר כי חובתו ותפקידו של בית הדין האזורי הוא להמשיך בניהול ההליך עד לסיומו ותוך מחויבות להכרעת בית דיננו בערעור האמור ושילוב ההוראות הנובעות ממנה ביתר ההוראות כדי להשלים את חלוקת הרכוש בהתאם להוראותיו של בית הדין האזורי, אותם מרכיבים של חלוקת הרכוש שעל ההוראות בעניינם לא הוגש (או לא נתקבל) ערעור מחד גיסא ולהוראות בית דיננו בנוגע למרכיבים שלגביהם הוגש ונתקבל הערעור מאידך גיסא.
ב. בית הדין האזורי נימק את עמדתו בשני נימוקים. הנימוק האחד הוא פרקטי, לדעת בית הדין האזורי בקי בית דיננו יותר ממנו, מטבע הדברים, בהוראותיו של בית דיננו עצמו ובמשמעויותיהן ועל כן יקל עליו ליתן הוראות בהתאם להן בעוד הוא – בית הדין האזורי עצמו – צפוי להתקשות בכך ואולי לבוא לידי טעות. הנימוק האחר הוא עקרוני, לדעת בית הדין האזורי אין הוא יכול לפעול בניגוד לעמדתו שלו, שנדחתה בפסק דיננו שבערעור האמור.
התנהלותו של בית הדין האזורי בעניין זה, וצר לי שעליי לומר זאת, הינה שגויה ואף ראויה לגינוי.
שגויה היא הן בדבריו שבפן הפרקטי, שכן המשך מתן ההוראות וניהול התיק מצריך את שילוב הוראותיו השרירות והקיימות של בית הדין האזורי, שבהן כמובן בקי הוא יותר מבית דיננו, וכן של הוראות אחרות שייתן ככל שיידרש בעניינים שעליהם לא הוגש ולא התקבל ערעור ושמשמעות הותרתם לבית הדין הגדול תהיה פגיעה בזכות הערעור לגביהם עצמם, עם הוראותיו של בית דיננו. וייתכן גם כי בהמשך הדרך תידרש בחינה של עובדות נוספות שייווצרו או יתבררו לצורך יישום ההוראות הקיימות, וככל בחינה עובדתית – המקום הראוי והמיועד לכך הוא בראש ובראשונה בית הדין האזורי. משכך המשך הדיון ומתן ההוראות בבית הדין האזורי הוא הנכון והנצרך בהיבט הפרקטי, הוא אף התואם יותר את תקנות הדיון ואת הצורך שלא לפגוע בזכות הערעור על ההחלטות הבאות שתינתנה, והוא דרך המלך המקובלת.
ושגויה היא בכפליים שעה שבית הדין האזורי מתבצר בעמדתו בעניין זה למרות החלטה מפורשת של בית הדין הגדול המורה לו אחרת ממנה (החלטה שנבעה מפירוש שגוי של החוק לחלוקה פנסיונית), החלטה שלה הוא מחויב אף אם סבור הוא עצמו כי פרקטי יותר לנהוג אחרת ושלא כאמור לעיל.
ג. גם לולי הוראה מפורשת זו חייב היה בית הדין האזורי ליתן החלטה לגופן של הבקשות מכוח מחויבותו הכללית של בית הדין לדון בתביעות הבאות לפניו, גם אם סבור הוא כי יש דרך טובה מכך לפתרון הסכסוך – כך למשל כשבית דין סבור כי אפשר ורצוי לפתור סכסוך באמצעות הסכמות, רשאי הוא אומנם לנסות להביא את הצדדים להסכמות או להביאם להסכמה לפנות לגורם אחר שיביאם אליהן, אולם למעט באופן זמני ובהקשרים מוגדרים (למשל בהתאם להוראות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה) חייב הוא לדון בתביעות שלפניו, אם כך מבקשים הצדדים, אף אם סבור הוא כי מוטב היה להם לנהוג בדרך אחרת. אין בית דין אזורי רשאי לחמוק מחובתו זו ולהתנער ממנה באמצעות העברת העניין לבית דין אזורי אחר או לבית הדין הגדול אלא במקרים ובתנאים הקבועים בחוק ובתקנות, ושיקולים של יעילות – אמיתית או מדומה – מן הסוג שהעלה בית הדין האזורי בענייננו אינם אחד מאותם מקרים, ודאי לא ללא אישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול בהתאם לתקנות כ–כב שבתקנות הדיון, שלא התבקש ולא ניתן בענייננו, שגם הוא אינו נוגע אלא להעברה לבית דין אזורי אחר ולא להעברה לבית הדין הגדול.
אך על אחת כמה וכמה שגויה היא עמדה זו שעה שהיא מנוגדת להוראה מפורשת של בית הדין הגדול, ובהקשר זה נזכיר גם את האמור בכלל 5(ד) לכללי האתיקה לדיינים:
אי־תלותו של הדיין אין משמעה פטור מלקיים הוראה של בית הדין הרבני הגדול שניתנה במסגרת ערעור על פסק דין או החלטה של הדיין, גם כשזו אינה נראית בעיניו, ועליו לבצע את הוראת בית הדין הגדול.
ד. ומכאן אל המשגה של בית הדין האזורי אף בדבריו כי אין הוא יכול לפעול נגד עמדתו הוא. “אינו יכול” משמעו במקרים רבים “אינו רוצה”, כידוע, ולכאורה כך גם במקרה זה. אכן יש “אינו יכול” שמשמעו “אינו רשאי” (עיין למשל בדברי רש”י: בראשית יט, כב; שמות יט, כג ושם לג, כ; בדברי אונקלוס ורש”י בדברים יב, יז; בדברי אונקלוס: שם טז, ה; שם יז, טו; שם כא, טז; שם כב, ג; שם פסוקים יט וכט; שם כד, ד וברש”י עם שפתי חכמים בפרשת השבוע – דברים לא, ב), אך בית הדין האזורי לא רק שרשאי הוא אלא אף חייב הוא לפעול בהוראתנו וכאמור לעיל.
שמא סובר בית הדין האזורי כי לא כך הוא אלא כי חלה בענייננו הסיפא של הכלל האמור שבה נקבע היוצא מן הכלל:
סבר דיין כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול, יכתוב את נימוקיו לכך ויעביר את התיק נושא העניין לבית הדין הרבני הגדול כדי שיחליט בדבר המשך הטיפול בתיק.
אם כך סבר בית הדין האזורי, ועל כן אמר “איני יכול” במשמעות “איני רשאי”, היה לו לכתוב את הדברים ואת נימוקיהם בפירוש כמצוות הכלל האמור ולא להסתפק באמירה המעורפלת “מבחינה רעיונית אינו יכול”. ומכל מקום אם כך סבר הרי שגם בכך שגה.
לעניין זה אפנה לשאמרנו לא מכבר, חבריי לבית הדין הגדול ואני, בתיק 1336937/2 ושוב בתיק 1214738/4 (שתי ההחלטות פורסמו), בשני מקרים אחרים שבהם סירב מותב מסוים בבית דין אזורי לפעול לפי הוראותיו של בית הדין הגדול, תוך שהוא נסמך על הסיפא של הכלל המצוטט לעיל וקובע (באותם מקרים אכן בקביעה מפורשת ומנומקת לכאורה) “כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול”, ולפיכך סילק את ידיו מן התיק והעביר את העניין לבית דיננו להחליט בדבר המשך הטיפול בתיק (במקרה הראשון חזר בו בית הדין האזורי לבסוף ופעל כהוראתנו).
סבורים אנו כי שוגה בית דין קמא […] ושוגה הוא גם בהבנתו את הוראה כללי האתיקה שאותם ציטט או ביישומו אותם.
נזכיר תחילה כי סעיף5(ד) לכללי האתיקה, שאותו ציטט בית הדין קמא אינו מסתכם במובאה שהביא ממנו בית הדין קמא ואינו פותח בה, מובאה זו אינה ה”כלל” שבסעיף זה אלא “היוצא מן הכלל”, וכך היא לשונו של הכלל:
אי־תלותו של הדיין אין משמעה פטור מלקיים הוראה של בית הדין הרבני הגדול שניתנה במסגרת ערעור על פסק דין או החלטה של הדיין, גם כשזו אינה נראית בעיניו, ועליו לבצע את הוראת בית הדין הגדול.
רק לאחר “כלל” זה בא היוצא מן הכלל.
ראוי היה לבית דין קמא שיפרט ויסביר מתי לדעתו אמור הכלל. ואם סבור הוא כי לעולם אין הכלל נכון וכי לעולם אם סבר בית הדין האזורי אחרת מבית הדין הגדול קיימת מניעה הלכתית לפניו מלפעול בהתאם להוראת בית הדין הגדול ופטור הוא משום כך מן החובה לבצע את הוראת בית הדין הגדול, הרי שהיה ראוי שיאמר בפירוש כי לדעתו פטור הוא מקיום הוראתם זו של כללי האתיקה משום שהיא, לדעתו, מנוגדת להלכה, ואל יתלה עצמו במובאה העוסקת ביוצא מן הכלל תוך העלמת היותו של זה יוצא מן הכלל וללא ביאור מדוע המקרה שלפניו נופל בגדרי היוצא מן הכלל ולא בגדריו של הכלל.
אכן לגופו של עניין לא נכחד כי אין זה המקרה הראשון, וחוששים אנו כי גם לא האחרון, בתולדות בתי הדין הרבניים שבו נקט בית דין אזורי גישה שלפיה מעמדו ביחס לפסק דינו של בית הדין הגדול הוא בבחינת “פטור (אבל) אסור” – פטור מן החובה לקיים את הוראות בית הדין הגדול, ואסור לקיימה כיוון שדעתו ההלכתית שונה היא.
ישבו על מדוכה זו, תוך סקירת הבעייתיות שבגישה מעין גישת בית הדין קמא שבנדון דנן, הגר”ש דיכובסקי בספרו לב שומע לשלמה (חלק ב סימן לז), וראה עוד בדבריו הנכוחים והחריפים בכנס הדיינים התשע”א, הגר”א לביא בנימוקיו לפסק הדין בתיק 938836/12 וכמובא בספרו עטרת דבורה (חלק ג סימן ח) ועוד, עיין שם בהרחבה ואין כאן המקום להאריך.
דעתנו היא כי כלל הדבר הוא כי לפחות בכל הנוגע לדיני ממונות שבהם ודאי הוא שמועילה קבלת הצדדים או קבלת הציבור ועל כך מושתתת אפשרות הערעור הרי שאין כל מניעה שדיין הסבור אחרת מפסק דינו של בית הדין הגדול יפעל על פי אותו פסק דין, שכן הצדדים קיבלו עליהם – במישרין או בעקיפין, מכוח קבלת הציבור – את פסיקת בית הדין הגדול, ככל שיוגש ערעור על פסיקתו של בית הדין האזורי, ומשקיבלוה על עצמם הרי היא הדין המחייב לגביהם אף אם נניח שמעיקר הדין לא כך הוא (אלא כדעתו של בית הדין האזורי).
לו היו הצדדים שלפנינו מקבלים עליהם בהסכם כי האב ישלם למדור ילדיו ללא תלות בשאלה אם יש לאם מדור בבעלותה או אין לה מדור כזה – דומה שאין ספק כי בית הדין האזורי, למרות דעתו שלפיה כשהילדים דרים בבית האם פטור האב מלשלם למדורם, מן הדין, היה מחייב את האב בפועל מכוח ההסכם, ובמידת הצורך היה מקיים הליך כדי לברר מהי עלותו של המדור, ומחייב בפועל על פי תוצאת אותו הליך – מכוחו של ההסכם.
וכשם שהיה נוהג בית הדין האזורי במקרה זה – כך היה עליו לנהוג גם בענייננו. אין הוא חייב לקבל את דעתנו ההלכתית, ואף בהחלטתנו הקודמת כתבנו כי מצידו רשאי ואף צריך הוא לפסוק כשיטתו העקרונית גם במקרה הבא, הדומה למקרה זה, שיבוא לפניו. אך במקרה ספציפי שבו הוגש ערעור ונפסק בו הדין: גם אם אין זה עיקר הדין לדעת בית הדין האזורי, זהו הדין לגבי צדדים אלה לפחות מכוח התקנות שעליהן הושתת בית הדין הגדול ומכוח קבלת הציבור המבוטאת בהן.
אכן בענייני איסור והיתר קבלת הציבור עליהם רב ומורה פלוני, מרא דאתרא, וכיוצא בכל אלה, ובכלל זה קבלתו את בית הדין – אף שהיא מחייבת כל אחד ואחד מהציבור, יש מקום לדון בה שאינה מחייבת מורה הוראה אחר שהעניין נדון גם לפניו, שמכיר הוא את פרטיו באותה מידה עצמה ודעתו ההלכתית שונה.
כך סבר לעניין זה מרן הגר”א שפירא בפסק דינו בתיק 520/תשכ”ו, כפי שהביא גם הגר”א לביא (שם) וראה עוד במובא על פיו בדברי הגר”ש דייכובסקי (שם).
ואף שגם על כך יש לדון ולהשיב (וראה במה שהביא הגר”א לביא שם גם מדברי הגר”מ אליהו והגר”י בבליקי שישבו עם הגר”א שפירא בדין בפסק הדין הנ”ל) – מכל מקום בעניינים אלה יכול הדיין לסבור כי על פי ההלכה אסור הוא לנהוג כהוראת בית הדין הגדול שלדעתו שגויה היא. (והלוא אפילו ב’בית הדין הגדול’ במובנו המקורי, בסנהדרין הגדולה שהוראותיה מחייבות את כל ישראל ושדיין המורה בניגוד להן עשוי להיחשב ‘זקן ממרה’ – יש שגם אם אין הוא רשאי להורות כדעתו, אין הוא רשאי לעשות למעשה, לקולא, בניגוד לדעתו, ואם עשה קרוי הוא “טועה במצווה לשמוע דברי חכמים”, ואם נתברר הדין שלא כהוראת הסנהדרין – מביא הוא חטאת לעצמו ואינו נכלל בחטאת הקהל – עיין במשנה הוריות דף ב, א ובגמרא שם בע”ב, ואין כאן מקום להאריך בגדרי דינים אלה.)
בשל כך ולצורך כך נוסף בכללי האתיקה היוצא מן הכלל (שהשלכתו המעשית העיקרית היא לעניין אכיפת גירושין) שלפיו אם סבר הדיין כי יש מניעה הלכתית המונעת ממנו לנהוג בהתאם להוראת בית הדין הגדול – יחזיר את העניין לבית הדין הגדול.
אך בענייני ממונות, שאין חולק כי יש בהם אפשרות להתנות עליהם ולתקן תקנות:
משנוסדה מערכת בתי הדין ונתקבלה על ידי הציבור – ודיין הסבור שאין מערכת זו מחזיקה בידיה בכוחה של קבלת הציבור אל יכהן בה כלל, שכן לשיטתו אין הוא רשאי לדון בכפייה את מי שמבכר להתדיין בבית דין אחר – ומשנקבעה בה והתקבלה מכוחה של אותה הסכמה גם האפשרות לערעור, הרי שפסק הדין הסופי שלאחר הערעור הוא, ומשהוגש ונדון הערעור דווקא הוא ולא פסק דינו של בית הדין האזורי, הוא פסק הדין המחייב לגבי הצדדים המסוימים שבעניינם ניתן, שכן הוא שניתן על ידי בית הדין שאותו קיבלו עליהם והסכימו כי פסק דינו הוא שיחייב אותם גם אם סבור דיין אחר כי מוטעה הוא ואף אם כלפי שמיא גליא כדעתו של אותו דיין. וממילא זהו פסק הדין שעל פי ההלכה יש ליישמו לפחות לגבי צדדים אלה. ועיין פסקים וכתבים לגריא”ה הרצוג (כרך ט סימן יג); משפטי עוזיאל (חושן משפט סימן א); ישכיל עבדי (חלק ג אבן העזר סימן ב וחלק ד חושן משפט סימן ב); ציץ אליעזר (חלק טז סימן סז); פסק דינו הנ”ל של מרן הגר”א שפירא ופסק דינו שבפד”ר חלק י (עמ’ 180) ועוד וכמובא בדברי הגר”א לביא הנ”ל.
לא יהא בית הדין הגדול גרוע מ”שלושה רועי בקר” (משנה סנהדרין כד, א), שאם קיבלום עליהם הצדדים ופסקו הם את הדין – זהו הדין לגבי צדדים אלה, מחויבים הם לפעול על פיו, וגם בית דין מומחה שיבוא עניין הנובע מפסק זה לפניו יפעל על פיו ויאכוף על אותם צדדים את תוצאותיו, לא מפני ששלושת רועי הבקר גדולים ממנו אלא משום שפסקם הוא החל על צדדים אלה שקיבלו עליהם את פסקם של רועי הבקר, ופשוט הוא שכך הדין גם אם מלכתחילה דנו הצדדים לפני אותו בית דין אלא שמסיבה כלשהי הסכימו כי יוכלו לערער לפני שלושת רועי הבקר ופסקם הוא שיחייב. כל כהאי גוונא מחייב הוא פסק הדין וראוי הוא להיות מיושם על ידי דייני בית הדין האזורי אף אם לדעתם שגוי הוא ואף אם סבורים הם כי גדולים הם מדייני בית הדין הגדול הרי שכהאי גוונא יש להם לקיים בעצמם מאמר חז”ל “אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים” (ראש השנה כה, ב).
כלפי אלה אמור הוא ה”כלל” שבכללי האתיקה, ואין מקום לנהוג בהם כאילו היו חלק מן היוצא מן הכלל.
בתיק 1214738/4, שבו האריך אחד מחברי בית הדין האזורי לפרוש את משנתו שלפיה אין בית הדין האזורי צריך לבטל את דעתו ועמדתו ההלכתית בפני זו של בית הדין הגדול, שבנו להבהיר כי:
כך התבאר בפירוש גם בהחלטתנו שלנו, והדברים נכונים וידועים גם ללא כל האריכות והפלפול […]
אלא שבאשר לעמדתו של אותו דיין כי מחויבותו לפעול בהתאם להוראות בית הדין הגדול מצטמצמת “להשלמת הליך שלדעת בית הדין הגדול לא נעשה כראוי או לענייני פרוצדורה”, וכפי שהבחין שם בין “המקרה דנן, בו מצווים לדון מחדש” לבין מקרה שבו נדרש בית הדין האזורי רק “לבצע את פסק הדין של בית הדין הגדול”, הבהרנו כי נעדרת היא כל בסיס בכללי האתיקה עצמם ואף לא באותו פלפול, שכן:
כפי שהבהרנו חובת בית הדין האזורי לנהוג בצדדים שלפניו ושבעניינם שלהם ניתנה פסיקת בית הדין הגדול בהתאם לפסיקה זו אינה נובעת מביטול דעתו ההלכתית אלא מתקנת וקבלת הציבור כי כך תהיה ההנהגה כלפי צדדים אלה וכלפי דין זה שלהם, תקנה וקבלה שכוחן בדיני ממונות ככוח ‘כל תנאי שבממון’ ש’קיים’ הוא אף כשהוא נוגד את דין התורה בעליל (ולא רק לדעתו של בית הדין האזורי) ואף שההלכה עצמה ודעתו ההלכתית של בית הדין הדן בעניינו של מי שחל עליו ‘תנאי שבממון’ כזה – לא השתנו.
וכיוון שאין בית הדין האזורי נדרש לבטל או לשנות את דעתו ההלכתית, אלא לפעול כלפי פלוני שחלה עליו התניה המורה לפעול בדרך מוגדרת (שלדעת בית הדין האזורי אכן אינה דרך המלך ההלכתית אולם משחלה היא כלפי אותו פלוני הרי היא הדרך המחייבת הלכתית לגביו) האפשרית (ומחייבת כאמור) מעין ‘תנאי שבממון’ מבלי תלות בשאלה מה היא עיקרה של הלכה, אם כדעת בית הדין האזורי או כדעת בית הדין הגדול, הרי שאין ‘מניעה הלכתית’ לפעול כך. ולהלן יתבאר עוד.
בענייננו נעיר כי לדעתו של בית הדין האזורי כי אין מדובר עתה עוד אלא במתן הוראות טכניות לאקטואר (טעם שבשלו כתב בית הדין האזורי כי מוטב שהללו יינתנו בידי בית דיננו הבקי יותר בפסקו שלו) הרי שגם לדעת הדיין האמור (אם כמותו סבר בית הדין האזורי שבענייננו) לא היה מקום להתנהלותו ולהחלטתו שהרי אין בית הדין האזורי נדרש לפסוק מחדש אלא לתת הוראות מעשיות לאקטואר.
ולעצם שיטתו של אותו דיין כתבנו כי:
לאחר כל האריכות לא עמד על כל שהובא שם [בדברי הגר”א לביא בעטרת דבורה (חלק ג סימן ח) שהוזכרו בהחלטה בתיק 1336937/2 (הנ”ל), התואמים לעמדתנו] ולא השיב עליו או ביארו לפי דעתו – לא על המובא מדברי הגריא”ה הרצוג בפסקים וכתבים (כרך ט סימן יג), לא על המובא מפסק דינם של הראשל”צ הגרבצמ”ח עוזיאל, הגרא”מ ולקובסקי והגרי”מ הלוי (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד עא), לא על דברי הגרבצמ”ח עוזיאל במשפטי עוזיאל (חושן משפט סימן א), לא על דברי הישכיל עבדי (חלק ג אבן העזר סימן ב וחלק ד חושן משפט סוף סימן ב), לא על המובא מחושן האפוד (חלק חושן משפט חלק התשובות סימן מב), לא על דברי הגר”א שפירא (פד”ר חלק י עמ’ 180) ולא על דברי הציץ אליעזר (חלק טז סימן סז).
אכן חלק מהדברים נוגעים לעצם עניינו של בית דין לערעורים ולראיית פסקו כמחייב את הצדדים עצמם ולאו דווקא לעניין מחויבותו של בית הדין האזורי לכך, אך סוף כל סוף אם הדין הוא הדין המחייב לגבי צדדים מסוימים, על הרוצה לטעון כי בית הדין האזורי צריך או יכול לנהוג כאילו לא כך הוא, להביא ראיה.
וראה שם עוד באריכות.
וכך כאמור אף לעניין נימוקו העקרוני של בית הדין האזורי לסירובו לפעול כהוראתנו, ואין צריך לומר כי נימוקו הפרקטי ודאי שאינו יכול להיכלל בגדר “מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול”.
ה. אך בצד האמור חובתנו לזכור גם כי ביקורתנו על בית הדין האזורי – אף שצריכה היא להיאמר, גם אם בכאב – לא בהכרח שתושיע את הצדדים המבקשים להביא לסיום ההליכים ביניהם.
בהחלטה שבתיק 1214738/4 הנ”ל כתבנו לאחר כל האריכות:
למעשה ברי כי לא תצמח תועלת מהשבת העניין שוב אל אותו מותב בבית הדין האזורי הסבור, גם אם בטעות, כי אסור הוא לפעול על פי פסק דיננו […] ומאחר שמאידך גיסא, אין מקום לקיום דיונים שלפי אופיים ומהותם מקומם הוא בערכאה הדיונית – בבית הדין הגדול, נדרשים אנו להעביר את המשך הדיון בעניינם של הצדדים לבית דין אחר או להרכב אחר באותו בית דין אזורי.
באותו מקרה החלטנו לבסוף להעביר את התיק לבית דין אזורי אחר, באותו מקרה – בית הדין הרבני האזורי בתל אביב.
בענייננו עתה מבקשת המערערת, כאמור בראשית ההחלטה, להעביר את הדיון בעניינם של הצדדים אל בית הדין הרבני האזורי חיפה שבו, גם זאת כאמור לעיל, התנהל הדיון בעניינם בעבר.
ו. ביקשתי בהחלטה קודמת את תגובתו של המשיב לבקשה זו, זו אכן הגיעה לשולחנו של בית הדין. המשיב מתנגד לבקשת המערערת וכמה טעמים עימו. מטעמי קיצור ונוחות לא נעתיק את כל דברי המשיב ברצף אלא למקוטעין ונעיר על כל מקטע בפני עצמו. וכך הם דברי המשיב:
הוראות ה”פסיקתא” ברורות ואין כל מקום לפעילות של ה”אקטואר” בנושא זה. בכל הנוגע לחיוב “המשיב” במחצית התשלום הרטרואקטיבי למן שנת 2015, חזקה על “המשיב” שימלא את פסק הדין (ככל שהוא יחליט להימנע מהגשת בג”ץ מטעמים כלכליים). בכל מקרה בידה של האישה לכפות את יישום פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל.
על דברים אלה נעיר: השאלה העקרונית היא תחילה איזה בית דין צריך ויכול להמשיך ולעסוק בענייני הצדדים – בית דין זה, בית דין קמא או מותב אחר בבית דין אזורי קמא או בבית דין אזורי אחר. טענה כי בקשה מסוימת של המבקשת אינה מוצדקת או מיותרת שכן ניתנו כבר הוראות ברורות וכו’ יכולה להיטען לפני אותו בית דין, שככל שיסבור כי אותה טענה צודקת היא יוכל להחליט לדחות לגופה את בקשה ואף להשית בגינה הוצאות משפט, וכך ודאי אם יסבור גם כי הבקשה הוגשה אליו באופן מתריס או במגמה להביא להחלפת “הרכב דיוני” וכו’
אין טענה כזו יכולה להיות בסיס לדבריו של בית הדין קמא עצמו בהחלטתו, ומאחר שבית הדין קמא אמר את דבריו שלו ולא את האמור בטענה זו – קשה, בלשון המעטה, להשתכנע ממנה. בית הדין קמא עצמו לא סבר לכאורה כי הבקשה מיותרת היא ואין צורך במתן הוראות נוספות, אלא כי לא הוא שיכול וצריך לדון בבקשה.
לעצם הטענה כי המבקשת מנסה להביא להחלפת ההרכב הדיוני באופן פסול, ובמשתמע כי לשם כך מלכתחילה הגישה את בקשתה ה’מיותרת’ אעיר כי איני סבור כי ניחנה המבקשת ביכולות נבואיות – ידעה מראש את אשר יאמר בית הדין קמא והתכוונה לנצל זאת לשם החלפת ההרכב. המבקשת עצמה סברה ככל הנראה כי יש צורך בבקשתה ובהחלטה בה כדי להביא ליישום של פסק דיננו במשולב עם הוראות פסק דינו והחלטותיו של בית דין קמא שלא בוטלו בפסק דיננו, ובית הדין קמא עצמו כנראה לא סבר אחרת.
ז. המשיב ממשיך:
ואף אנו נאמר כנגדו כי בית הדין קמא עצמו כאמור לעיל לא דחה את הבקשה לגופה ולא סבר כי לא נדרש מן האקטואר או ממנו עצמו דבר בעניין. אשר להיות נושא זה ‘פסיק’ – טענה זו צריכה הייתה להיאמר כלפי בית הדין האזורי ואכן נאמרה בדברינו דלעיל: מאחר שעניינם של הצדדים כולל כמה מרכיבים ומתן הוראות עשוי להצריך שילוב בין אותם מרכיבים הרי שגם בהיבט המעשי שבשלו אמר בית הדין קמא כי מוטב שההוראות תינתנה בהחלטה של בית דיננו ולא בהחלטתו שלו – לא כך הדבר.
ח. ואכן ממשיך המשיב ומעלה טענה שלכאורה יש בה מצד עצמה מן הצדק:
ואכן כך, אלא שבצד האמור אם אכן יתמיד בית הדין קמא בסירובו לתת החלטות לגופה של בקשת המבקשת ובהתאם לפסק דינו ולהוראותיו של בית דיננו – מה הפתרון החלופי? יישום החלקים מפסק דינו של בית הדין קמא שלא הוגש עליהם ערעור תוך אי־יישומם של אלה שבהם פסק בית דיננו את פסקו או, גרוע מכך, תוך הפרת פסק דינו של בית דיננו בעליל ויישום ההוראות שבוטלו בו? המשך העיסוק בתיק כולו בבית דיננו שאינו אמור ואינו ערוך לשמש ערכאה דיונית ופעילותו כאילו כזה היה תבוא בהכרח על חשבון בעלי דין אחרים הממתינים ליומם, ושעה שבנושאים שלא נדונו בערעור אין בית דיננו בקי כבית הדין קמא “שדן בתיק עשר שנים” ואינו נהנה מיתרון מובהק על פני בית דין אזורי אחר? וכי כך תסתיים ה’סחבת’ או שמא כך רק תתארך יותר ותוך שזכויותיהם הדיוניות של שני הצדדים (והמשיב מציין בהמשך דבריו שקוצרו בציטוט דלעיל כי הללו כבר נפגעו) שכן כך יאבדו את זכות הערעור בנוגע להחלטות הבאות?
ט. המשיב מציין (שם) כי חלק מהימשכות ההליכים הייתה בשל סרבנות הגט של המערערת – המבקשת. אין בדברים מענה לשאלות דלעיל, אך כיוון שהועלו נזכיר רק כי סרבנות הגט באה אל קיצה בסידורו לפני שש שנים ומחצה – מה שמקשה לטפול את כל האשם על המערערת. נזכיר עוד כי מלכתחילה ביקש המשיב את הגט בראש ובראשונה בעוד שמעייני המבקשת שהתנגדה לגירושין היו נתונים להסדרת העניין הרכושי תחילה, בית הדין הגדול (בהרכב אחר) קיבל בשעתו את עמדת המשיב ובשל כך בין השאר אכן הועבר התיק לבית הדין בנתניה, לאחר שבית הדין בחיפה סבר כי אין מקום לאכיפת הגירושין על המערערת וכי יש מקום להביא לגירושין בהסכמה בכרוך עם פשרה נדיבה כלפי המערערת בהיבט הרכושי ולאחר שפשרה זו בוטלה בהחלטת בית הדין הגדול האמורה. בנסיבות אלה קשה לקבל סברה כי דווקא המשיב הוא הניזוק העיקרי מהתמשכות ההליכים שבשנים האחרונות מתמשכים בהיבט הרכושי ושבו יתמשכו עוד אם אכן תגרום לכך העברת ההליך לבית דין אחר וקשה לקבל טענה כי המערערת היא החפצה דווקא בהתמשכות זו, לאחר שהוא קיבל את מבוקשו העיקרי (הגירושין) והיא – את מבוקשה שלה – לא.
י. ומשהזכרנו מעט מרקע זה נבוא גם אל המשך דברי המשיב:
הדרך האחרת – בקשת פסילה לפי סעיף 19 ל”חוק הדיינים” – מצריכה הגשת בקשת פסילה לבית הדין קמא, דבר שלא נעשה בנדון דנן.
דאגתו הכנה של המשיב לכבודו של כבוד נשיא בית הדין הגדול הראשון לציון הגר”י יוסף שליט”א ראויה להוקרה, אך למרות הוקרה זו התקשיתי להשתכנע מהטיעון לגופו.
כבודו של הראשון לציון שליט”א הוא אומנם שיקול חשוב אך לא כזה העשוי לגבור על הצורך בסיום ההליכים בכלל ובסיומם בהתאמה לפסק דינו של בית הדין הגדול, מה שממאן בית הדין בנתניה לעשות לעת הזאת. אך מעבר לכך וכי הגר”י יוסף שליט”א קבע בהחלטה עקרונית כי יש עדיפות לבית הדין בנתניה על פני זה שבחיפה, וכך החלטה המחזירה את עניינם של הצדדים לבית הדין בחיפה תהיה פגיעה בו או בהחלטתו?
נזכיר כי הגר”י יוסף שליט”א ובית דינו נדרשו להעברת ההליך לבית הדין בנתניה לאחר שהרכב הדיינים שבחיפה שדן בעניינם של הצדדים אז קבע בדעת רוב כי מנוע הוא מלמלא אחר הוראת בית הדין הגדול בדבר אכיפת הגט על המערערת שלפנינו באמצעות צווי הגבלה.
אם הדבר מזכיר למי מהצדדים את המתרחש היום כשבית הדין בנתניה מסרב לפעול בהתאם להוראת בית דיננו – כנראה שלא בכדי, ולא בכדי גם הזכרנו בהחלטות שצוטטו מעלה:
אין זה המקרה הראשון, וחוששים אנו כי גם לא האחרון, בתולדות בתי הדין הרבניים שבו נקט בית דין אזורי גישה שלפיה מעמדו ביחס לפסק דינו של בית הדין הגדול הוא בבחינת “פטור (אבל) אסור” – פטור מן החובה לקיים את הוראות בית הדין הגדול, ואסור לקיימה כיוון שדעתו ההלכתית שונה היא.
עלינו לעשות צדק עם הרכב בית הדין חיפה (דאז), שכן לעניין הלגיטימיות של התנהלותו יש הבדל בין התנהלות זו שנגעה לשאלת אכיפת גט שכלפיה כאמור בהחלטותינו שצוטטו לעיל:
אכן בענייני איסור והיתר קבלת הציבור עליהם רב ומורה פלוני, מרא דאתרא, וכיוצא בכל אלה, ובכלל זה קבלתו את בית הדין – אף שהיא מחייבת כל אחד ואחד מהציבור, יש מקום לדון בה שאינה מחייבת מורה הוראה אחר שהעניין נדון גם לפניו, שמכיר הוא את פרטיו באותה מידה עצמה ודעתו ההלכתית שונה.
כך סבר לעניין זה מרן הגר”א שפירא בפסק דינו בתיק 520/תשכ”ו, כפי שהביא גם הגר”א לביא (שם) וראה עוד במובא על פיו בדברי הגר”ש דייכובסקי (שם).
ואף שגם על כך יש לדון ולהשיב (וראה במה שהביא הגר”א לביא שם גם מדברי הגר”מ אליהו והגר”י בבליקי שישבו עם הגר”א שפירא בדין בפסק הדין הנ”ל) – מכל מקום בעניינים אלה יכול הדיין לסבור כי על פי ההלכה אסור הוא לנהוג כהוראת בית הדין הגדול שלדעתו שגויה היא. (והלוא אפילו ב’בית הדין הגדול’ במובנו המקורי, בסנהדרין הגדולה שהוראותיה מחייבות את כל ישראל ושדיין המורה בניגוד להן עשוי להיחשב ‘זקן ממרה’ – יש שגם אם אין הוא רשאי להורות כדעתו, אין הוא רשאי לעשות למעשה, לקולא, בניגוד לדעתו, ואם עשה קרוי הוא “טועה במצווה לשמוע דברי חכמים”, ואם נתברר הדין שלא כהוראת הסנהדרין – מביא הוא חטאת לעצמו ואינו נכלל בחטאת הקהל – עיין במשנה הוריות דף ב, א ובגמרא שם בע”ב, ואין כאן מקום להאריך בגדרי דינים אלה.)
בשל כך ולצורך כך נוסף בכללי האתיקה היוצא מן הכלל (שהשלכתו המעשית העיקרית היא לעניין אכיפת גירושין) שלפיו אם סבר הדיין כי יש מניעה הלכתית המונעת ממנו לנהוג בהתאם להוראת בית הדין הגדול – יחזיר את העניין לבית הדין הגדול.
אך מכל מקום לעניין הצורך וההצדקה להעביר את העניין בנסיבות כאלה לבית דין אחר – אין הבדל בין המקרים.
עוד נזכיר כי הגר”י יוסף שליט”א קבע בשעתו תחילה כי ההליך יועבר להרכב אחר בבית הדין בחיפה, כך התבקש שכן הסמכות המקומית בעניינם של הצדדים הייתה בחיפה ומדוע יועבר עניינם נתנייתה. איש לא סבר כי לבית הדין בנתניה עדיפות עקרונית כללית או ספציפית בנוגע לצדדים אלה על בית הדין שבחיפה (אף שכותב השורות שכיהן בשעתו כדיין בבית הדין בנתניה אינו חשוד על אי־הערכה מספקת לבית דין זה…)
אלא מאי? בהמשך התברר, או לפחות נטען, כי הרכב נוסף בבית הדין בחיפה נפסל מלדון בעניינם של הצדדים בעבר ונטען כי הלכה למעשה אין בו הרכב (שלם) שיוכל לדון בעניין, ומשכך קבע הגר”י יוסף שליט”א כברירת מחדל כי התיק יועבר לבית דין אחר, לבית הדין בנתניה.
מבין דייני ההרכב המקורי שדן בעניינם של הצדדים בית הדין בחיפה בשעתו מכהן בו היום רק הדיין שסבר אף אז בדעת מיעוט כי אכן יכול וצריך בית הדין האזורי לפעול בהתאם להוראת בית הדין הגדול – אף לעניין אכיפת הגט וקל וחומר לעניין כשלפנינו – למרות היותה מנוגדת לעמדתו שלו, מי שלו היה יכול לדון לבדו בהליך היה ההליך ממשיך להידון לפניו כבר אז בהעדר סיבה להעבירו לבית דין אחר. גם דייני ההרכבים האחרים שכיהנו בשעתו בבית הדין בחיפה, כמעט כולם על כל פנים, כבר אינם מכהנים בו – מהם שפרשו לגמלאות, מהם הראב”ד דאז שלדאבון לב נסתלק לבית עולמו ומהם המכהנים כיום בבתי דין אחרים. אחד מדייני ההרכב המקורי הנ”ל, אגב, מכהן היום דווקא בבית הדין בנתניה (אם כי כמובן לא בהרכב הדן בעניינם של הצדדים)…
בנסיבות אלה הטענה כי החזרת העניין היום – ולא כל שכן כשמוקד העניין השתנה מעניין הגירושין לעניין הרכוש – לבית הדין בחיפה תהיה מנוגדת להחלטתו של נשיא בית הדין הגדול הראשון לציון הגר”י יוסף שליט”א שניתנה לפני קרוב לעשור או תהווה פגיעה בכבודה – מעוררת גיחוך.
יא. אשר לטענה כי בהעדר החלטה לפסילת המותב אין מקום להעביר את כלל עניינם של הצדדים לבית דין אחר כי אם את העניין המסוים שלגביו הוגש הערעור – דומני כי המשיב מושתק מלהעלות טענה ממין זה, וכך אף לו סברתי כי ככלל יכול להיות בה ממש, שכן עניינם של הצדדים הועבר לבית הדין בנתניה על כרעיו ועל קרבו אף שהערעור היה בסוגיית הגירושין עצמה והעילה להעברה לבית דין אחר אף היא לא נגעה אלא לסירובו של בית הדין האזורי לפעול בעניינם בהתאם להוראות בית הדין הגדול, ואף אז – ללא החלטה לפסילת הרכב בית הדין האזורי.
והלוא דברים קל וחומר שכן פיצול עניין הגירושין עצמם מיתר ענייני הצדדים אומנם אינו מומלץ אך אפשרי (והלוא כך נעשה במקרים שבהם נדונים יתר העניינים בבית המשפט בעוד הגירושין נידונים כמובן בבית הדין) יותר משאפשרי הפיצול בתוך ענייני הרכוש גופם בין שאלת הפנסיה שהוכרעה בערעור ושלגביה ממאן בית הדין בנתניה כיום לפעול כהוראתנו לבין מרכיביו האחרים של עניין הרכוש.
המשיב, שחפץ אז בהעברת הדיון לבית דין אחר, לא העלה אז בקשה או טענה כזו שהוא מעלה היום, לא אז ולא במשך השנים הרבות מאז שבהם התדיינו הצדדים בבית הדין בנתניה על בסיס החלטת הגר”י יוסף שליט”א, שלשיטתו של המשיב בטענתו הנוכחית ניתנה שלא בהתאם לדין ולתקנות ושלא בסמכות.
ואומנם המשיב טוען לעניין העברת ההליך בהתאם לתקנה קנג לתקנות הדיון ואילו הנשיא מוסמך להעביר את הדיון לבית דין אחר גם על בסיס תקנה כ(2) לתקנות אלה. אולם לא זו בלבד שאת ההחלטה שניתנה בשעתו לא נתן כבוד הנשיא לבדו אלא ההרכב שדן בערעור כולו, ובשלב הראשון שבו דובר על העברה להרכב אחר בבית הדין בחיפה – כחלק מפסק הדין בערעור, ומכאן שההחלטה לא ביקשה להתבסס על תקנה כ(2) אלא על תקנה קנג, אף זו שטיעונו של המשיב הנסמך על פרשנותו ללשון תקנה קנג האומרת בזיקה לערעור כי בית הדין הגדול רשאי “להחזיר את העניין לבית הדין שדן או לאותו בית דין בהרכב אחר או לבית דין אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף” וכו’ יכול להיאמר באותה מידה לעניין תקנה כ(2) המורה בזיקה ל”בקשת בית הדין הדן בעניין מסוים או לבקשת אחד הצדדים” כי יכול הנשיא להורות על העברת הדיון לבית דין אחר. אם משמעות “עניין” בתקנה קנג היא משמעות צרה דווקא גם ל”דיון בעניין” שבתקנה כ(2) אי אפשר להעניק משמעות רחבה.
טיעונו של המשיב אינו נכון אפוא, לדעתי, אך גם אם היה מקום להתלבט בשאלה זו – המשיב מושתק מלהעלותו. אם היינו מבקשים לקבלו שמא היינו צריכים לבטל רטרואקטיבית את כל החלטות בית הדין בנתניה בענייני הצדדים, מלבד אלה שבענייני הגירושין עצמם, ולהחזיר את הדיון בכל אותם עניינים לבית הדין בחיפה שימשיך לדון בהם מהמקום שבהם הפסיק אי אז או מתחילתם.
יב. ממוצא הדברים אנו למדים כי לכאורה יש לקבל את הבקשה ולהורות על העברת – או השבת – הדיון בעניינם של הצדדים לבית הדין בחיפה.
אכן לא בנקל נורה על כך שכן כאמור הטיעון הממשי – גם אם היחיד הממשי – שבדברי המשיב בדבר התארכות ההליכים העשויה להיגרם בשל כך – עומד בפנינו. ומאידך גיסא כאמור, אם בית הדין בנתניה אינו נכון להמשיך במלאכתו בהתאם ובכפוף להוראות בית הדין הגדול כמתחייב, מה המוצא?
טרם החלטה סופית בשאלה זו נוכל להציע למשיב להגיש לבית הדין בנתניה בקשה – ואולי יגישו הצדדים לבית הדין בנתניה בקשה משותפת – שבה יתבקש בית הדין שוב להמשיך ולדון בעניינם וליתן החלטות לגופן של הבקשות בהתאם להוראות בית הדין הגדול ולפסק דינו. יציג המשיב – או יציגו הצדדים יחדיו – לבית הדין בנתניה את האמור בהחלטה זו בדבר חובתו של בית הדין בנתניה לפעול בהתאם לכך גם אם סבור הוא, ולדעתי בטעות, כי יש דרך יעילה מזו ואת האמור בה בדבר העדר המניעה ההלכתית לעשות כן, אף אם לגוף פסק דינו של בית דיננו סבר בית הדין בנתניה אחרת.
יוכל המשיב גם להגדיל עשות ולהבהיר לבית הדין בנתניה כי הוא עצמו מקבל עליו – ויוכל אף לקבל בקניין – את שנקבע בפסק דיננו (ואם סבור הוא כי יוכל לעתור לבג”ץ נגד פסק דיננו כפי שרימז בבקשתו יוכל להתנות את קבלתו באי־ביטול פסק דיננו בבג”ץ, מה שסבור אני שבכל מקרה לא יארע), ואולי זה הדבר שישכנע את בית הדין בנתניה, למעלה מן הצורך, בהיותו יכול, הלכתית, ואף חייב להמשיך במתן הוראות בעניינם של הצדדים בהתאם להוראות פסק דיננו.
אם יועיל האמור ויואיל בית הדין נתניה לעשות את המתחייב – מוטב.
אם לא – בדבר ההתנהלות בניגוד להוראות בית הדין הגדול יצטרך אולי נשיא בית הדין הגדול לתת את דעתו, אך בנוגע לצדדים עצמם לא יהיה מנוס מהעברת ההליך לבית דין אחר (מן הסתם אכן לבית הדין בחיפה) גם אם במחיר של התארכות נוספת של ההליך.
יג. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פריטיהם המזהים של הצדדים לרבות פרטי חברות ומקומות עבודה.
ניתן ביום כ”א באלול התשפ”ג (7.9.2023).
הרב שלמה שפירא
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה