מזונות ילדים ‘מדין צדקה’ כשהאב דל והאם משתכרת; כתובה מוגזמת – ביסוס המנהג לחייב בחלקה לפחות ולא לקבוע כי כולה בטלה

רוצים לשוחח איתי על פסה״ד?

היי

טוען רבני ישראל בן ברוך יחזור אלייך בהקדם, ויסייע לצלוח את כל ההליך בהצלחה!

ב”ה

תיקים 1337422/2,3

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק יוסף, הרב יעקב זמיר, הרב מיכאל עמוס

המערער (בתיק המזונות) – משיב (בתיק הכתובה):          פלוני    (ע”י ב”כ עו”ד יואב מזא”ה,

עו”ד מיכל זלצמן ועו”ד ליאת זך)

נגד

המשיבה (בתיק המזונות) – מערערת (בתיק הכתובה):פלונית       (ע”י ב”כ עו”ד שמעון אשואל)

הנדון: מזונות ילדים ‘מדין צדקה’ כשהאב דל והאם משתכרת; כתובה מוגזמת – ביסוס המנהג לחייב בחלקה לפחות ולא לקבוע כי כולה בטלה

פסק דין

לפנינו ערעורי הצדדים:

ערעור האיש – האב: על החלטת בית הדין האזורי פתח תקווה בראשות אב בית הדין הרב יגאל לרר מיום כ”ט במרחשוון התשפ”ב (4.11.21) הקובע כי על האב לשלם למזונות ולמדור שני הקטינים סך של 3,530 ש”ח לחודש. האיש מבקש לבטל חיוב זה או לכל הפחות להפחית את גובה המזונות;

ערעור האישה: על פסק דינו של בית הדין הנ”ל מיום ח’ באדר א’ התשפ”ב (9.2.22) הקובע כי היות שהכתובה היא כתובה מוגזמת על סך של שני מיליון ש”ח אין מקום לחייב את האיש בכתובת האישה מלבד עיקר כתובתה – פסק הדין נומק בדברי הרב אריאל ינאי, והסכימו עימו שאר חברי ההרכב. האישה מערערת ומבקשת לחייב את האיש בכל סכום הכתובה או לכל הפחות בחלק מהכתובה.

רקע כללי

בני הזוג נישאו זה לזה כדת משה וישראל באב התשע”א (אוגוסט 2011) וזאת לאחר תקופת חברות בת כשנה שבמסגרתה התגוררו הצדדים יחד. כבר באותה תקופה ידעה האישה כי האיש מעשן סמים קלים. מנישואי הצדדים נולדו שני ילדים – בן, כיום כבן עשר, ובת, כיום כבת שש. האיש סבל מפוסט־טראומה משירותו במלחמת לבנון השנייה, האיש המשיך בלקיחת סמים גם לאחר הנישואין עד שאושפז והיה במכון גמילה. מאורעות אלו גרמו מתחים בין הצדדים בחיי הנישואין, לטענת האשה מצב זה גרם לאיש שלא לעבוד תקופות ארוכות והיא הייתה המפרנסת היחידה.

בחודש טבת התש”ף (ינואר 2020) החליטו הצדדים שלא לחדש בחודש אוגוסט את השכירות של דירתם, ואכן בחודש אב התש”ף (אוגוסט 2020) עזבה האישה לדירה אחרת. בינואר 2021 החליטו הצדדים להתגרש והחליפו ביניהם טיוטות הסכמי גירושין, אך בסופו של דבר לא צלח המשא־ומתן.

בכ”ז בסיוון התשפ”א (7.6.2021) הגישה האישה תביעה לגירושין, מזונות וכל הכרוך. ביום ג’ באב התשפ”א (12.7.2021) התקיים דיון ראשון במסגרתו הועלו טענות הצדדים. בהמלצת כבוד בית הדין ובהתאם לדרישתה של האישה להתגרש מייד לאחר הדיון ניתן לאישה גיטה ביום ה’ באב התשפ”א (14.7.2021) והצדדים התגרשו זה מזה.

ראוי לציין כי הצדדים ניסו להגיע להסכמות, בפועל נקבעה בין הצדדים (בינתיים) משמורת משותפת – ללא הסכם חתום ומאושר או הכרעה של בית הדין (הממתין לצו תסקיר).

הליך מזונות הילדים

הצדדים משתכרים כיום: האב – כ־9,000 ש”ח לחודש, והאם – כ־15,000 ש”ח לחודש. בעת תביעת מזונות הילדים שכרה האם דירה בסך של 4200 ש”ח לחודש.

לאור תביעת האם למזונות הילדים קבע בית הדין מזונות ילדים זמניים ביום ח’ בתשרי התשפ”ב (14.9.21):

בית הדין פוסק:

האב [פלוני] חייב לשלם סך של 1,150 ש”ח לחודש לאם [פלונית] בעבור מזונות כל אחד משני הילדים הקטינים.

כמו כן יישא האב בסך 1,680 ש”ח לחודש עבור מדורם של הקטינים.

בנוסף ישא האב במחצית הוצאות חינוך הקטינים (כולל צהרונים) ובמחציות הוצאותיהם הרפואיות אשר אינן כלולות בסל הבריאות.

לאחר מכן ביקשה האם להגדיל את מזונות הילדים בגין האילוץ לשכור דירה יותר גדולה בדמי שכירות של 5,200 ש”ח לחודש. בהתאם לתביעה ולהוראת בית הדין הגדול התקיים דיון בבית הדין האזורי אשר שמע טענות הצדדים: האב טען כי במציאות המשמורת משותפת, האם הודתה בכך אך טענה כי לא תמיד האב עומד בהתחייבות זאת. בנוסף טען האב כי היות שמזונות הקטנים הם ‘מדין צדקה’, המשמורת משותפת, והאם משתכרת הרבה יותר ממנו – אין מקום לחייבו.

בהתאם לתביעות אלו נתן בית הדין את החלטתו מושא הערעור ביום כ”ט במרחשוון התשפ”ב (4.11.2021) וזו תמציתה:

מדובר בשני קטינים: [א’] – בן תשע שנים ו[ב’] – בת חמש וחצי שנים.

בית הדין סבור כי בנסיבות אלה שחיוב המזונות של הקטין [א’] הוא מדין צדקה, והוא אינו מקטני קטינים, יש להתחשב בגובה ההשתכרות ובמשמורת המשותפת של הקטינים שבשלה בחצי חודש הקטינים ניזונים אצל האב.

עניין המדור, גם בנסיבות אלה, הוא שונה למרות הלינה השווה:

תשלום המדור נקבע כתשלום חודשי. כלומר: האם נדרשת לשלם שכר דירה חודשי עבור ימי הלינה שהילדים לנים אצלה, אף שהם גרים אצלה בחישוב מצטבר רק חצי חודש.

בהתאם לאמור:

על האב לשלם עבור הקטינה [ב’] סך של 1,150 ש”ח לחודש, ובעבור הקטין [א’] ישלם האב סך של 700 ש”ח לחודש.

בעבור דמי המדור ישלם האב סך של 1,680 ש”ח (40% מדמי המדור מתוך שכירות של 4200 ש”ח). שכירת מדור יקר יותר אינה סיבה להעלות את דמי השכירות, הואיל וחיוב זה הוא ‘לפי צרכם’ ואין בו דין ‘עולה עמו ואינה יורדת עמו’ כמו במזונות אישה.

בסך הכול על האב לשלם סך של 3,530 ש”ח מדי חודש בחודשו.

הערעור

על החלטה זו מערער האב.

טענות האב

א.         האם משתכרת הרבה יותר מהאב גם האב שוכר דירה בסך של 3,700 ש”ח ולכן יש לחשב גם דמי השכירות החודשית שהאב משלם על הדירה שהילדים שוהים בה מחצית מהחודש.

ב.         בשעת הגשת הערעור הילדה הייתה קטנה פחות מגיל שש, אך כיום (בעת הדיון) הילדה כבר בת שש ולכן יש לפוטרו ממזונותיה שהם גם כן מדין צדקה.

ג.         האב ‘בקושי חי’, הוא נושא בחובות מחיי הנישואין כפי שייקבע האקוטאר.

ד.         מלבד זאת ציינו באי כוח האב לפסק דינו של הרב אוריאל אליהו שמזונות הילדים לא יעמדו מעל 700 ש”ח לחודש וציינו עוד כי בפסקי דין כיום הונהג כי גם על האם להשתתף במזונות הילדים.

ה.         לסיכום: כיום ששני הילדים מעל גיל יש לפטור את האב ממזונותיהם ומדורם ולחייבו רק לישא במחציות.

ו.          בנוסף ציין בא כוח כי בית הדין האזורי לא נתן לו את יומו לחקירת רמת ההשתכרות של האם ולא הוצגו בפני בית הדין הכנסותיה של האם המגיעות לשלושים אלף ש”ח לחודש.

טענות האם

א.         המערער לא שילם מזונות ומדור במשך שנה וחצי.

ב.         המערער מרוויח כעשרת אלף ש”ח בחודש ומקבל לשימושו גם ‘רכב צמוד’.

ג.         למערער יש כסף, לאחרונה המערער פדה קרן פנסיה שלו.

ד.         המערער ‘שכח לציין’ כי פסק דינו של הרב אוריאל אליהו נדחה בפסקי דין של בית הדין הגדול.

ה.         בית הדין האזורי שמע את הצדדים בדיון. לעניין ההשתכרות – האם הביאה את הדוח של שנת 2020 כפי שנכתב למס הכנסה.

הכרעה

כיום, כשהבת היא כבר מעל גיל שש, יש מקום לפשר ולהוריד מחוב המזנות והמדור.

ודאי שאין מקום לבטל את חיובי המזונות והמדור, אף שהאב נושא גם כן במשמורת ואף שהאם משתכרת יותר ממנו, כיוון שסוף סוף גם האב משתכר, ובמקרה כזה נקטו רוב הפוסקים שעדיין האב חייב במזונות, כמבואר בפוסקים (אבן העזר ריש סימן עא), אלא שיש מקום להפחית את גובה חיובו כיוון שגם האם משתכרת ושני הילדים – חיוב מזונותיהם הוא מדין צדקה.

לאחרונה נדפס מכתב ידו של מרן פאר הדור הגר”ע יוסף זצ”ל בגיליון שו”ת יחוה דעת (חלק ג סימן עו גיליון מס’ 12) וזו לשונו:

גם אם האשה מרוויחה כמו הבעל ודורשת מזונות לילדים מעל גיל שש יש לחייב הבעל והאשה גם כן לפרנס הילדים שלהם מדין צדקה כי חובת האב גם כן אינה אלא מדין צדקה ואם הוא אמיד כופין אותו, וכן כשהיא אמידה ויש לה רווחים טובים.

העולה הוא שיש לאזן את גובה חיוב המזונות בין הצדדים כששניהם אמידים ולחייב את האם גם כן כאשר חיוב מזונותיהם ‘מדין צדקה’, קרי: מעל גיל שש. במקרה שלפנינו אין חולק כי האם משתכרת יותר מן האב, אך ישנה מחלוקת בכושר רמת השתכרות האב כאשר האב טוען שהוא עני ובית הדין האזורי נוכח לא כטענת האב.

בית הדין האזורי קיים דיון והשתכנע במה שמוצג לפניו שיש לחייב גם את האב. אך היות שכעת גם הקטינה מעל גיל שש וממילא חיוב מזונותיה הוא ‘מדין צדקה’ יש לקבל את ערעור האב ולהפחית את גובה חיוב מזונותיה של הקטינה כפי חיוב מזונות הבן.

בהתאם לכך: בית הדין הגדול מורה על הפחתת גובה המזונות, והאב ישלם לאם הקטינים למזונות שני הילדים, הבן והבת, סך של 700 ש”ח לכל ילד, ובסך הכול 1,400 ש”ח.

המדור נשאר בעינו כהחלטת בית הדין האזורי קמא – 1,680 ש”ח. (40% מעלות שכירות הדירה).

בסך הכול ישלם האב לאם מהחלטה זו של בית הדין הגדול ואילך סך של 3,080 ש”ח לחודש למזונות ולמדור הילדים מלבד מחציות שבהם ישתתפו הצדדים שווה בשווה.

ככל שלטענת האב כושר השתכרותו פחת משהיה בעת פסק בית הדין האזורי, יכול הוא להגיש בקשה לבית הדין האזורי לעיון מחדש בחיוב גובה המזונות והמדור בגין שינוי נסיבות.

הליך הכתובה

כפי שהזכרנו לעיל, במועד הגירושין האישה רצתה להתגרש אך הבהירה כי היא לא מוחלת על הכתובה וכך נקבע בפסק הדין של הגירושין.

בהתאם לכך התקיים דיון בתביעת הכתובה לאחר הגירושין, בי”ב בכסלו התשפ”ב (16.11.2021). האישה תבעה את כתובתה בטענה כי האיש הוא שגרם לגירושין בהתנהגותו במשך חיי הנישואין, בשימוש בסמים שהם שגרמו לו ליפול ולמעוד ולא לעבוד, האישה תמכה בו בכל חיי הנישואין ובגללו נכנסו הצדדים לחובות גדולים, כרבע מיליון שקל.

מאידך גיסא טען האיש בדיון כי האישה כבר ידעה לפני הנישואין, בתקופה שבה חיו יחד, שהוא מעשן סמים. בנוסף ציין האיש כי סבל מפוסט־טראומה מהמלחמה בלבנון ואין הוא אשם במצב שנוצר.

בדיון הסב בית הדין את תשומת לבם של הצדדים כי היות שסכום הכתובה הוא מוגזם ביותר יש לדון אם יש בכלל מקום לחייב את האיש בכתובת האישה, וזאת – לפני קיום דיון בהוכחות לחיוב האיש בכתובה. משכך קבע בית הדין שהצדדים יגישו את סיכומיהם ועל סמך זאת ייתן בית הדין את פסק דינו.

ואכן ביום ח’ באדר א התשפ”ב (9.2.22) נתן בית הדין את פסק דינו המנומק באורך (על פני תשעה־עשר עמודים) על ידי הרב אריאל ינאי מדברי הסוגיות בש”ס, הראשונים והאחרונים ואף תוך ציון פסקי דין רבים. למסקנה פסק כי היות שהכתובה היא ‘כתובה מוגזמת’ על סך של שני מיליון ש”ח אין מקום לחייב את האיש בכתובה.

נימוקי הרב אריאל ינאי מתמקדים בשתי נקודות: כתובה מוגזמת וטענת הפיצויים.

א.    כתובה מוגזמת

הרב אריאל ינאי ציין כי בשעה שנישאו בני הזוג לא היו להם כסף ונכסים, ולכן לכתובה שלהם יש דין כתובה מגוזמת, ובמקום שהכתובה מוגזמת אין מקום לחייב כלל מדין ‘אסמכתא’. הרב ינאי דחה את הראיה שמקובל בבתי הדין להביא מסוגיית ‘אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי’ (בבא מציעא קה, א) – הרבה פסקי דין סמכו על סוגיה זו שנפסקה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שכח סעיף ב) שעל כל פנים צריך לשלם ‘במיטבא’, שהוא הדין לכתובה מוגזמת שצריך לשלם כפי מנהג המדינה, ומכוח זאת עשו בפסקי דין פשרה וחייבו בסכום נמוך מסכום הכתובה, בטווח של מאות אלפי או עשרות אלפי שקלים. הרב ינאי דחה ראייה זו בטענה כי מנהג המדינה הוא על סך עיקר הכתובה ולא על התוספת שאין לגביה כל מנהג.

ב.    פיצויים

בנוסף עמד הרב אריאל ינאי על הפסיקה המקובלת לחייב את האיש בפיצויים על פי דברי הריב”ש והתעלומות לב המפורסמים ודברי הרב דיכובסקי. הרב ינאי נשען על פסיקתו של הרב שרמן בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שפיצויים ניתנים רק במקום שהאישה לא רצתה להתגרש, והבעל דרש זאת, ואין לה כתובה – במקרה כזה כדי לשדלה להתגרש יש לפצותה. לא כן במקרה כשלפנינו, שהאישה דרשה להתגרש, שבו אין מקום לפצותה.

צריך לציין כי הרב ינאי גם נשען קצת על עובדות אלה: האישה רצתה להתגרש; לצדדים לא היו נכסים; האישה הכירה באיש שהוא מעשן סמים, ואף לכן אין מקום לחייב את האיש בפיצויים במסגרת תביעת הכתובה. מאידך גיסא ציין כי היות שהאישה השתכרה הרבה יותר מן האיש ומסתבר שאחר שומת האקטואר יתברר שחלק מזכויותיה תצטרך להעביר לאיש יש מקום לדון בפיצויים לטובת האישה במסגרת סעיף 8 לחוק.

הערעור

על החלטה זו מערערת האישה, והאיש – משיב.

במסגרת הערעור אין מקום להביא את טענותיהם על סיבת הגירושין ומי גרם להם היות שטענות אלו לא נבחנו בדיונים במסגרת בית הדין האזורי ועל פי התקנות בית הדין הגדול לא דן בטענות שלא דנו בהן בבית הדין קמא.

לגופו של ערעור עיקר טענות הצדדים מתרכזות בנקודה אחת ויחידה:

האישה מציינת לפסקי דין רבים, גם של בתי הדין האזוריים וגם של בית הדין הגדול, שעולה מהם כי המנהג הוא לחייב בכתובה מוגזמת – גם אם לא בכולה – לפחות בחלקה; האיש, מאידך גיסא, מצדיק את פסיקת בית הדין האזורי שכשהכתובה מוגזמת אין האישה זכאית לכלום חוץ מלעיקר כתובתה.

סוגיית כתובה מוגזמת – דעת חברי בית הדין הגדול

אכן בית הדין קמא חרג מהמקובל ברוב פסקי הדין, ובפרט אלה של בית הדין הגדול, שיש לחייב בכתובה מוגזמת בסכום מופחת, כפי ראות עיני הדיינים.

על נימוקיו שבהם נקט בפשיטות שבכתובה מוגזמת שאין לחייב יש הרבה מקום להתווכח כדרכה של תורה, שהרי נטה הוא מכוח הסברה מהפסיקה המקובלת כשנקט חילוקים שבשלהם סבר שאין לדמות נדון זה לסוגיה של ‘אם אוביר ולא אעביד’, שלא כדעת רבים מגדולי הדיינים שהביאו משם ראיה. אך להלן נתמקד בעיקר סברת בית הדין האזורי כי אין ‘מנהג’ לחייב בכתובה מוגזמת ולכן אין להביא ראיה מהסוגיה של ‘אם אוביר ולא אעביד’.

עם זאת נציין כי ראינו שבדרך זו נקטו כמה מחכמי דורנו: כשיטת הרב ינאי נקט בספר משפט הכתובה לרב אליהו בר שלום רבה של העיר בת ים תובב”א בספרו (חלק ח עמ’ פא סעיף ט) שאם הכתובה מוגזמת אין לחייב גם מעט כיוון שאין מנהג בזה ואין זה דומה לסוגיית ‘אם אוביר ולא אעביד’. והרב משפט הכתובה ציין גם לדברי הגרח”ש שאנן זצ”ל (פד”ר טו עמ’ 218 והלאה), שהובאו גם בפסק הדין מושא הערעור, שבכתובה מוגזמת אין מקום לחייב כלל, שרק בסוגיה שבבבא מציעא ‘אם אוביר ולא אעביד’ שהיה מנהג לשלם מעט מחייבים, לא כן בכתובה שאין מנהג.

הגרח”ש שאנן ציין לדברי האגרות משה שמחייבים בכתובה מוגזמת של אשכנזים מאתיים זקוקים, ועל זה כתב הרב שאנן שכך הדין רק בכתובה ‘אשכנזית’ שהמנהג שכולם כותבים מאתיים זקוקים, ולא כן בכתובה ‘ספרדית’ וזו לשונו:

לאור האמור לכאורה אין התחייבות כתובה בסך מאתים וארבעים מליון שקל תופסת. (ויש לדון האם תופסת לגבי שאר חלקי הכתובה, ולכאורה באנו לשאלה של “קני את וחמור” שהלכה קנה מחצה, כמבואר בחושן משפט רג וסמ”ע [שם ס”ק] ח ונתיבות המשפט שם [ס”ק] כג, ועיין פתחי תשובה שם [ס”ק] ד ושם ציין לבית שמואל מא, ה וחלקת מחוקק מא, ד באומר “כולכם” שהראוי לקנין ושאינו ראוי נכללו בתיבה אחת – שלא קנה כלום.) ועיין מחלוקת הרא”ש ורי”ף בב”מ קד שם שאם אמר “אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי”, האם חייב לשלם לפחות במיטב, שלדעת הרי”ף חייב ולדעת הרא”ש פטור אלא אם כן המנהג לכתוב. ויש לדון האם המנהג היום לכתוב כתובה גדולה יותר מכתובה שתקנו חכמים, ולא – נשאר הבעל חייב לאשתו אלא כתובה דאורייתא שהיא בימינו סכום פעוט וחסר משמעות, השוה למחיר קילו כסף, שכיום הוא 654 ש”ח.

אמנם באגרות משה אבן העזר חלק ד סימנים צא–צב כותב שיש חיוב מן הדין על פי תקנת הגאונים שתקנו לשלם כמשקל הזקוקים במקום שאין לכתובה ערך חשוב, וזאת כדי למנוע גרושין, וגם בשווי זה אין לה “חינא” ואדרבא הוא גנאי לנשים שלא ימנע אדם מלגרש בגלל סכום זה. אלא שמסתבר שתקנה זו קיימת רק אצל האשכנזים הנוהגים לכתוב בכתובה מאתים זקוקים, ומכל מקום יש מקום לצרף את דבריו כסניף.

עד כאן. ועל זה נסמך גם כן הרב בר־שלום בעל משפט הכתובה שרק בכתובה אשכנזית יש מנהג לחייב במאתיים זקוקים, מה שאין כן בכתובות ספרדיות.

אבל האמת יורה דרכו, לדעת חברי המותב, כי טענה זו שאין מנהג לחייב בכתובה מוגזמת אומרת דרשני. ונציין את המנהג המקובל מגדולי רבני ספרד ועד היום וכפי שצוין בפסקי דין רבים.

בפסק דינו של חבר המותב הרב יעקב זמיר ביושבו על מדין בבית הדין נתניה (פסק דין בתיק ‏841338/1‏) צוינו גדולי הפוסקים הספרדים, רבני מרוקו, עד אחרון זמננו הגאון הגדול הרב שלום משאש, שמוכח מדבריהם שבכתובות מוגזמות – אף שאי אפשר לחייב בכל סכום התוספת שהיא מוגזמת מכל מקום אפשר לחייב בחלק ממנה. ואף שפסק הדין ודברי הפוסקים הנ”ל עוסק בסוגיות של ספק אם הבעל חייב בכתובת אשתו ובתוספת, כמו ‘מומין’ וכיוצא בהם, מכל מקום כחלק מטעמים להפחתת החיוב ציינו בדבריהם שהכתובה מוגזמת, ואם כדברי הרב ינאי שבכתובה מוגזמת אין מקום כלל לתוספת – מדוע חייבו את הבעל בחלק מהתוספת. ומוכח בפשטות שהמנהג של דייני ישראל הספרדים בשלוש מאות שנה האחרונות לחייב את הבעל בחלק מהכתובה כשהכתובה מוגזמת ונציין למה שנאמר שם בשם גדולי הפוסקים הספרדים (אות יא והלאה):

בשו”ת משפטים ישרים (לרה”ג ‘המלאך רפאל’ בירדוגו זצ”ל, סימן רסב) נשאל ב”אשה אחת שהיתה בה חולי הצרעת” – “אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת עליה ואם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה”?

ובתוך תשובתו כתב הרב:

ומכל מקום צריך עיון אם יש לה תוספת. ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמו שכתב מרן סימן קי”ז באשה שרואה דם מחמת תשמיש, ויתן הכתובה כולה. אלא דיש לומר דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוספת שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו – נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא – נראה דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב”ץ זלה”ה והרב א”ז המשבי”ר זלה”ה דאף דקיימא לן בממאנת יש לה תוספת – הני מילי בתוספת שמוסיף מרצונו, אבל התוספת שבעל כרחו מצד המנהג אין לה. ואפשר דהוא הדין הכא: כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת. וצריך עיון, וראוי לפשר.

ובשו”ת דברי שלום (משאש, אבן העזר סימן יא) הובא פסק דינו של הגאון רבי יעקב בירדוגו בענין אישה עקרה שזה לה יותר מחמש־עשרה שנים שלא ילדה ומחמת כן רוצה בעלה לגרשה, ופסק הרב:

נראה פשוט שהוא פטור מתוספת כתובה ואינו חייב לפרוע לה אלא עיקר כתובה וסכי הנדוניא, וכמו שיש בידינו תקנה ופסק מהרה”ג אדוני מורי זקני המלאך רפאל זצוק”ל שכל שאינו מגרש להשבעת עינו, בנתינת עינו לישא אשה אחרת, רק לסיבה מהסיבות – כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לה ממנה זרע של קיימא, שמן התקנה יוכל לישא אשה אחרת על אשתו, ולא אתדר ליה בשתי נשים וירצה לגרש – שלא יתחייב לפרוע כי אם עיקר כתובה דווקא ונדוניא שהכניסה לו במושלם […] ולכן קם דינא כמו שכתבתי שפטור הוא הבעל מתוספת כתובה.

והסכימו עמו שם הרבנים הגאונים רבי רפאל אבן צור, רבי שלום משאש ורבי שמואל עמאר זצ”ל, עיין שם.

ועיין עוד בשו”ת הלכה למשה (אלבאז, אבן העזר סימן ה) בנדון “אשה שנמצא בה חולי הצרעת לאחר ששהתה עם בעלה כמו שמונה חדשים – מה דינה לענין כתובה ותוספת כתובה?” והשיב בין השאר:

היוצא מהאמור שאם רוצה לגרשה חייב לתת לה כתובתה, דמזלו גרם ונסתחפה שדהו, ואם אינו רוצה לפרוע לה כתובתה אינו יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה […] אלא שהרב בית שמואל הקשה דאיך נוכל לכוף אותו לבוא עליה להוליד בני שנואה כיון דמאיסא עליו.

מכל מקום שאר דברים חוץ מעונה ודאי שאינו יכול למנוע ממנה כיון שאין העיכוב בא מצדה. אלא שמצד אחר אתינא עלה דהא מילתא לזכות הבעל ולפוטרו מקצת, ועל מי יש לנו להשען? על אילן גדול הרב כמוהר”ר יעב”ץ זלה”ה, והוא שבזמן הזה שמוסיפין בשומת נדוניא יותר מחציה, כאשר עינינו הרואות שנתפשט מנהג זה בעירנו זאת ועושין כתובות גדולות – מה שאין הבעל יכול לסבול [=לשאת] – בזה לא דיברו חכמים, שימכור אפילו שער ראשו ויהיה עני, ולא זו בלבד אלא שישאר משועבד במה שנשאר וגם עד זקנה ושיבה, אלא שאם ירצה לפרוע לה כתובתה ולגרשה, אין לחייבו בכל סכי כתובתה רק יתן נדונייתה ויוסיף מעט כפי כוחו, והשאר מבטלו בלבו ודיו […] וכן מפורש בפסק דין שכתב הרב מוהר”ר ישועה בן חמו זלה”ה […] והרב מוהר”ר יעב”ץ ז”ל חלק עליו והעלה שאינו חייב לפרוע לה כתובתה כמשפט הבנות, וכל שכן בזמן הזה שהכתובות גדולות, אלא יעשו בית דין פשרה ויאמרו לה “טול [טלי] מה שהבאת מבית אביך”, ועוד יוסיף לה הבעל סך מה משלו, כפי כח הסבל, ויפטרנה. עד כאן לשונו.

ובאמת נדון דידן אתי במכל שכן מנדון הרב ז”ל, דבזמניהם לא היו עושים כתובות גדולות כל כך, ואפילו הכי קרי להו גדולות, וכל שכן בזמנינו זה, שמפליגין בשומא ועושין כתובות גדולות הרבה ועוד […] כל שכן בנדון דידן שאינה ראויה לביאה משום סכנה ועוד משום מאיסותא – ודאי דאין עליו חיוב הכתובה מושלם, רק לפי ראות עיני בית דין וכפי כח הסבל.

והסכים עם פסק דין זה (שם) הרה”ג רבי יקותיאל אלבאז זצ”ל. עיין שם.

ועיין עוד בשו”ת מענה אברהם (אבן העזר סימן לג), בשו”ת שופריה דיעקב (סימן סה וסימן סז) ובשו”ת שאלו לברוך (סימן ט וסימן רכז).

ועיין בשו”ת תבואות שמש (אבן העזר עמוד קפא – סוף סימן קב ד”ה ועי’ בהל”מ) שהביא דברי שו”ת הלכה למשה הנ”ל וכתב שכן כתבו הרב נופת צופים (סימן מז וסימן קיא) ובספר די השב. ואחר כך כתב:

אך מה שכתב הרב מוהרר”ב ז”ל [=מוה”ר רפאל בירדוגו (בתשובה שהובאה לעיל והובאה בהמשך הדברים בהלכה למשה)] דין זה גם באופן שהיו המומין אחר הנישואין באופן שנסתחפה שדהו, ועם כל זה פסק דלא יתן לה אלא מה שהוסיף מרצונו – הוא תמוה, דלא אמרו זה מהריב”ץ [=רבי יעקב בן צור] והמשבי”ר [=רבי משה בירדוגו] ז”ל, שמהם הביא ראיה [ראה להלן], אלא היכא שהוא פטור מעיקר כתובה כיון שאינו מדעתו הכי נמי פטור מתוספת שמוסיף שלא מדעתו, אבל היכא דהוא חייב בעיקר ותוספת, כגון שנסתחפה שדהו, פשיטא שחייב בכל התוספת בכללותם – ממה נפשך: מה שהוסיף מדעתו חייב בו משום תוספת, ומה שהוא מצד המנהג גם כן חייב בו מדי דהוי אעיקר כתובה שהוא שוה לה […]

והנה התוספת שלנו היום – יש להסתפק אם כולה מצד המנהג, שלפי הנראה לכאורה שאין מנהג בזה ואין לנו דבר קצוב, לא שליש ולא רביע, וכל אחד עושה כרצונו כפי מה שמתפשרים ביניהם החתן והכלה, ואותם העושים עשרים מיליון או יותר יוכלו לעשות אפילו יו”ד [נראה שכוונתו: עשירית] ודיים והותר, ורק מרצונו הטוב מוסיף לה סך גדול […] ובחושבו שלעולם לא יצטרך לגרש ולפרוע. אך מצד אחר: הרי מוכרח להוסיף שומא גדולה על כל פנים אפילו אחרון שבאחרונים. ולכן לקוצר דעתי ראוי לבית דין לחקור ולפשר על זה הדרך, דהיינו: התוספת שאין פחות ממנה ומוכרח לעשותה לפי כבודה וכבוד משפחתה – יהיה פטור, ואת היותר על זה – חובתו לפרוע לה, כיון שהוא מרצונו ולא מחמת מנהג. (ובתשובה מאוחרת לזה הארכתי יותר. עיין שם.)

עד כאן מפסק דין האמור של חבר המותב הרב זמיר השייך לענייננו.

חזינן להדיא שדנו בפטור מסיבת כתובה מוגזמת, וכלשונם “כתובות גדולות”, וכמו שכתב הרב משאש זצ”ל – עשרים מיליון ויותר, ובכל זאת נקטו (כלשונו):

ראוי לבית דין לחקור ולפשר על זה הדרך, דהיינו: התוספת שאין פחות ממנה ומוכרח לעשותה לפי כבודה וכבוד משפחתה – יהיה פטור. ואת היותר על זה – חובתו לפרוע לה, כיון שהוא מרצונו ולא מחמת מנהג.

ומבואר מדבריו שבכתובה מוגזמת ישנם שני מנהגים: ישנו מנהג ברור של כתובה מוגזמת, הסכום המופרז שהוא לכבוד המשפחה והחברים שאותו לא התכוון לתת, ובזה יהיה פטור; אבל מאידך גיסא ישנה תוספת שהאיש מתחייב לה בכוונת מכוון ומרצונו, וזו – הרי לא תהיה גרועה ‘כהנת מפונדקית’ – מי שמתחייה סך של כתובה שאינה מוגזמת לדוגמה מאה ושמונים אלף 180 ש”ח יצרך לשלם ומי שנתחייב סך של שני מיליון יהיה פטור לגמרי…

פסיקת רבני ארץ ישראל וירושלים: כתובה מוגזמת נכתבת לכבוד ולתפארת ואינה מחייבת בכולה אך מחייבת בחלק ממנה

לבד מן האמור בל נשכח לציין כי גם חבר בית הדין בדימוס כבוד הרה”ג הרב יצחק אלמליח שליט”א פרסם מאמר מקיף שכותרתו “תוקף התחייבות מוגזמת בכתובה” (נדפס בספר ארח משפט – קובץ מאסף עיונים ובירורים באבן העזר, עמ’ תשכז) ושם (עמ’ תשלו והלאה) ציין מקורות מהגמרא ומתשובות הגאונים ראשונים ואחרונים שהמנהג היה לחייב חלקית בכתובה מוגזמת, ולא רק מפסיקת רבני המערב אלא מגדולי הרבנים רבני ארץ ישראל, וכמו שמעיד הראשון לציון רבי רפאל מיוחס בעל פרי האדמה בשם הרב אדמת קודש שכך נהגו רבני ירושלים להפחית מגובה חיוב הכתובה.

וזו לשון פרי האדמה הלכות גירושין (פרק ט הלכה ה):

לענין גרושה שבעלה משלם לה כתובתה מצאתי כתוב מכתיבת יד הרב המובהק כמהר”ן משה מזרחי ז”ל [=הראשון לציון בעל אדמת קודש שיובאו דבריו להלן] שהעתיק מכתיבת יד הרב המופלא כמהרא”י [=מסתבר דהיינו הראשון לציון מה”ר אברהם יצחקי] דמה שכתב הרא”ש – הביאו הטור סימן קי”ח – באשה שנתגרשה “נותנים לה כתובתה ותוספת ומתנתה”, יעוין שם, דהיינו כשהיא לא תבעה הגירושין וכמו שכתב שם להדיא. אבל כשהיא תבעה הגירושין ודאי לא נתרצה הבעל וכמו שאמרו דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב, יעוין שם.

אמנם מנהג ירושלים עיר הקדש ת”ו שראה מרבותיו ועשה מעשה כל ימי היותו יושב על כסא המשפט פה עיר הקדש ירושלים ת”ו כ”ה שנים כו’ הוא לנכות עשרים למאה. והטעם מפני כי גברו בעלי זרוע שכותבים כתובות גדולות מוסיפין מפני הכבוד או כבוד משפחה או איזה סיבה, וימשכו הדברים מענין לענין, עד שתקנו תקנה זו לכולם לנכות עשרים למאה. ואם יעיד אדם אחר על זה הפך – זה יהיה שהיה באיזה ענין שנכתב כתובה כדת או נתרצו שניהם בדלא אניסו ומאליו כתב הכי, ובודאי אין להביא ראיה מהם. סוף דבר העלה כי גם בגרושה מנהג פה עיר הקדש ירושלים ת”ו לנכות עשרים למאה וכתב הרב ז”ל וזו לשונו:

עד כאן העתקתי מכתיבת יד מורינו הרב ז”ל ללמד על הכלל כי מנהג פה עיר הקדש ירושלים ת”ו גם בגרושות לנכות עשרים למאה ועדותו של מו”ר כמאה עדים דמי לעיני כל ישראל.

עד כאן לשונו.

ונציין מה שנוגע לעניינו ממה שכתב חבר בית הדין בדימוס הנ”ל בספר ארח משפט:

יש מקומות שנהגו לכתוב בכתובה יותר ממה שמכניסה לו וכשבאה לגבות מנכין לה

יא.     והאמת נראה דבכתובה מוגזמת יש לנו לפוטרו מטעם אחר, והוא דודאי שמה שכתב סכום גבוה כזה בכתובה אינו בתורת התחייבות ליתן סכום זה, אלא בתורת כבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה, דהנה בגמרא בבא מציעא (קד ע”ב) אמרינן:

רבי יוסי אומר, מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מוה, לכפול גובה מחצה.

ופירש רש”י:

מקום שנהגו לכפול – לשום את מה שמכנסת לו כפלים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפלים בכתובתה, וכשהיא יוצאה אינה נפרעת אלא החצי. גובה – החתן מחמיו מחצה.

הרי מפורש דהיו בזמנם מקומות שנהגו לכתוב בכתובה סכום כפול ממה שהכניסה לו באמת, ואינם מתחייבים אלא מחצה, ואף על פי שכותבים סכום כפול אינו נכתב לכבוד בעלמא, וכיון שנכתב לכבוד אין כאן חיוב.

וזו לשון הרמב”ם (פרק כג הלכה יא):

מנהגות רבות יש בנדוניא: יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמישים כדי להרבות בפני העם, וכשתבא לגבות לא תגבה אלא המאה.

ומהר”ח סתהון ז”ל בספר ארץ חיים (אבן העזר סימן פח סעיף ב, דף קלא טור ב) כתב:

וכתבו רבני ארץ ישראל האחרונים ז”ל בתשובת פרי הארץ ובתשובת אדמת קודש כי נהגו בגליל עיה”ק צפת ת”ו לנכות חומש מסכום הכתובה בשעת גביית האשה את כתובתה בעבור ששמים בשעת החופה את חפצי הנדוניא יותר מן השיווי, עיין שם. ובפרי האדמה העתיק כתב יד הרב מהר”ר משה מזרחי (הוא בעל אדמת קדש) כי כן הוא מנהג ירושלים ת”ו. ונראה מדברי האדמת קדש שם כי מה דנקט בלשונו כמה פעמים (הוא ואחיו הרב פרי הארץ הנזכר לעיל) טבריא וציפורי הוא דרך משל על חברון וירושלים, שבחברון לא נהגו לנכות חומש ובירושלים נהגו לנכות חומש כמו בצפת.

תשובת הגאונים דדנים חיוב תוספת כפי נכסיו

יב.      וגדולה מזו מבואר בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער ד סימן טז) בענין חיוב תוספת כתובה, וזו לשונם:

ואם האשה לא מרדה על בעלה והוא רוצה לגרשה חייב לשלם לה כל מה שכתוב בכתובתה [וכו’] וכך חק התשלום [וכו’] והתוספת המפורשת בכתובה שכותבין לאחר מהר ומתן “וצבי והוסיף לה על כתובתה כך וכך” – כך נהגו בישיבתנו: אם יש לבעל קרקע מתשלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנין לה מתוספת הזאת, תוספת התוספה היא ואין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה.

הרי דלא דנו כלל לחייבו את התוספת מכח מה שנתחייב, אלא דין התוספת תלוי בנכסים שיש לו, ואף על פי שכתוב בכתובה סך תוספת שנתחייב לה “אין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה”, ואין תוקף להתחייבות זו.

ועיין עוד בשו”ת כרם שלמה (אמארילייו, אבן העזר סימן מה) ובשו”ת חיים לעולם (חלק ב סימן ח) ובשו”ת ישכיל עבדי (חלק ה אבן העזר סימן פא).

פסק חכמי המערב דכתובה מוגזמת נכתבת לכבוד ולתפארת ואינה מחייבת בכולה אך מחייבת בחלק ממנה

יג.      ומעתה נראה דלענין מעשה יש לדון בכל כתובה הבאה לפנינו אם הכתוב בכתובה היה באמת בתורת התחייבות למה שכתוב בה או שדרך ומנהג אותם עדות או קהלות לכתוב סך גדול בכתובה לכבוד ולהשבחת הכתובה, אבל אין כוונת הנכתב בכתובה להתחייבות גמורה.

ובאמת מצאנו בתשובות רבות מרבותינו גאוני מרוקו זיע”א שכתבו בפשיטות דסכום גדול הנכתב בכתובה הוא לכבוד ולתפארת ואינו נכתב לשם התחייבות גמורה. ונציין בזה מן הבא לידינו, ויותר מן הכתוב כאן נמצא בספריהם, ואין אנו באים אלא כמראה מקום:

בשו”ת צדקה ומשפט ביעקב [צ”ל: משפט וצדקה ביעקב] ([חלק ב] סימן כט אות י) בפסק דין מהגאונים רבי יעקב בן צור ורבי משה בירדוגו ורבי משה בן אדהאן, זצ”ל, כתבו:

זה פשוט כפי מנהג קהלות הקדש שהם למנהג פאס יע”א שפוחתים שליש מסך הכתובה [וכו’]

ומה שזכרנו שפוחתים מן הכתובה שליש כפי המנהג מלבד פחת השתות שבין מטבע למטבע היינו כשכותבין הכתובה לערך מה שהוציא בנדוניא ובשומה כפי מנהג פאס יע”א. אבל כשמפליגין לכתוב סך גדול בכתובה יותר מדאי אז צריך לפחות כפי ערך התוספת ההיא כי פחת השליש הוא כפי מה שנוהגין להוסיף שליש בשומת הנדוניא, וכמו שמבואר בלשון הרמב”ם ז”ל והובא בספר התקנות, אבל כשהתוספת מרובה על העיקר – אנן סהדי דאינו מוסיף כל כך אלא לכבוד ולתפארת, ואדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה, ולפיכן הדבר תלוי בדעת בית דין לפחות יותר מהשליש לערך מה שנראה לבית דין שנוסף דרך כבוד בעלמא וכנזכר לעיל.

ומה נמלצו דבריו של הגאון יעב”ץ [=רבי יעקב בן צור] הנ”ל בתשובתו שאחר זה (שם סימן ל ד”ה וכבר כתבנו), וזו לשונו:

אמנם כשעושין כתובות מסך גדול, כגון בסלא שכותבין ט”ו אלף וכדומה או בתיטוואן שכותבין ח”י אלף וכדומה – מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום? ואנן סהדי שלא נתכוין אלא לכבוד בעלמא ולהראות חבת הכלה וקרוביה וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים מיעצים אותו העומדים שם לאמר “שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן”, והוא ממאן קצת, אומרים לו “למה תמאן, מאסי תעדהום פי אלחוך דלעאלג’?” הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא מיכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם, והיא הביאה לו דרך משל אלף אוקיות וכותב לה ט”ו אלף או ח”י אלף, ויקר מקרהו לגרש – נאמר שיפרע ט”ו אלף או ח”י אלף, שיעור שאינו מצוי בעולם אלא לחד בדרא או תרי בדרא, וישאר מאן דהוא שבוי כל ימיו, כי ביד אשה ימכור ה’ את סיסרא? ח”ו להעלות כן על הדעת, אלא הדבר מסור ביד בית דין שיש בהם מדעת קונם, ויבחינו מה הוא השיעור הראוי כפי הנדון, דהיינו כפי ערך הנדוניא על הדרך שנתבאר, והשאר אינו אלא לכבוד ולתפארת, וכשתתגרש – מנעה ה’ מכבוד, דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה.

עוד כתב הגאון יעב”ץ [=רבי יעקב בן צור] ז”ל בתשובה אחרת (חלק א סימן נב):

והנה חז”ל אמרו דכל טצדקי דמצינן למיעבד להעמיד ירושת התורה ליורש עבדינן [וכו’] ואם ראינו לחז”ל גם כן מחזיקים ידי האשה בהרבה דברים משום חינא – היינו כשלא תתבטל ירושת התורה, אי נמי אפילו תתבטל הירושה כשהכתובה מסך מועט שאינו מספיק לה משום חינא – וכך היו רוב הכתובות שבימי רבותינו ז”ל, ועל צד הפלא היו מספרים על איזו אשה שהיתה כתובתה מרובה, וכן הפליגו ב’אשה רעה וכתובתה מרובה’. אבל בכתובות אלו שלמדו לעשות בדורות הללו, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו ואבות אבותינו, ‘וכל המרבה לספר הרי זה משובח’, ואית דתני ‘הרי זה משוגע’ – מגדילים המדורה וכותבים אלפים ורבבות ממון עצום והון עתק, סכומים מופלגים – אשרי מי שראה אותם אפילו בחלום, וכשאין כל נכסי הבעל מספיקים למחצה לשליש ולרביע – תטול הכל, ועיני היורשים או הבנים רואות וכלות, והיא תנשא בהם לאחר, ובקללות נאמר “פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת”? וכבר על זה פקחו עיניהם קדמונינו נ”ן חכמי קשטיליא בראותם שנהגו לכתוב כתובות גדולות ותקנו תקנת החלוקה לעשות דבר השוה לכל נפש ולא תהוי נזיקא לשום כת מהכתות, לא להאשה ולא להיורשים.

והגאון מהר”ר משה אלבאז ז”ל בשו”ת הלכה לשמה [צ”ל: הלכה למשה] (אבן העזר סימן ה) כתב:

אלא שמצד אחר אתינא עלה דהא מילתא לזכות הבעל ולפוטרו מקצת, ועל מי יש לנו להשען, על אילן גדול הרב כמוהר”ר יעב”ץ זלה”ה, והוא שבזמן הזה שמוסיפין בשומת הנדונייא יותר מחציה, כאשר עינינו הרואות שנתפשט מנהג זה בעירנו זאת, ועושין כתובות גדולות מה שאין הבעל יכול לסבול, בזה לא דברו חכמים שימכור אפילו שער ראשו ויהיה עני […]

וכן מפורש בפסק דין [וכו’] והרב מוהר”ר יעב”ץ ז”ל חלק עליו [עיין משפט וצדקה ביעקב חלק ב סוף סימן קלב] והעלה שאינו חייב לפרוע לה כתובתה כמשפט הבנות, וכל שכן בזמן הזה שהכתובות גדולות, אלא יעשו בית דין פשרה ויאמרו לה “טול מה שהבאת מבית אביך, ועוד יוסיף לה הבעל סך מה משלו כפי כח הסבל ויפטרנה. [עכ”ל.]

ובאמו [צ”ל: ובאמת] נדון דידן אתי במכל שכן מנדון הרב ז”ל, דבזמניהם לא היו עושים כתובות גדולות כל כך ואפילו הכי קרי להו גדולות, וכל שכן בזמנינו זה שמפליגין בשומא ועושין כתובות גדולות הרבה.

ועיין עוד בשו”ת שופריה דיעקב (חלק א סימן סז וסימן עב) ובספר תקנות חכמי מכנאס (תקנה כא) ובשו”ת שארית יוסף להגר”י ידיד ז”ל (חלק ב אבן העזר סימן ג, עמ’ קפ) ובשו”ת הגם שאול (חלק ב סימן טו) ובשו”ת מטה אהרן (אבן העזר סוף סימן לה, עמ’ צג).

הרבה מהחותמים על הכתובה סבורים שבסופו של דבר לא יתחייבו כפי הכתוב בה

יד. ומלבד זאת יש לדון לפוטרו מחיוב הסך הגדול הנכתב בכתובה כי ידוע שבזמן הזה רבים החותמים על הכתובה מודעים לכך כי למעשה אין הכתובה מסמך מחייב לגמרי, שבדרך כלל אם מגיעים ח”ו למצב שרוצים או צריכים להתגרש הרי עושים “הסכם גירושין”, ובדרך כלל ההסכם נעשה מדעת שניהם כששני הצדדים מתפשרים – כל אחד על חיובו של השני – ומגיעים להסכמה על הסכום הסופי, כך שבדרך כלל אין סכום הכתובה בא לידי גיבוי. והרבה חותמים על הכתובה על דעת זה, ויש מקום לדון מטעם זה לפטור חיוב כתובה בסכום מוגזם. וכן צדד הגרח”ש שאנן ז”ל בספר עיונים במשפט (אבן העזר סימן כד, עמ’ רכא).

וזו לשון הגר”י חזן ז”ל בשו”ת יחוה דעת (חלק א אבן העזר סימן כח):

ומינה לנידון דידן שעושים כתובות גדולות מכמה מליונים גם להעניות. וזה נגד רצונו ודעתו של הבעל, אלא כפי מה שיעלה על רוחה של האשה או קרוביה בכדי להתחרות עם חברותיה. והבעל בעל כרחו מוכרח לקיים את דבר אשתו אשר תגזור עליו, ומה גם שבאים אליו בטענות שאין זה אלא משום כבוד, שהרי סכומים כאלה לא ניתנו לתשלום וכדומה, דאנן סהדי שמעולם לא נתחייב לה הבעל מרצונו אלא מחמת המנהג.

וכן ראיתי בתשובה מהגר”מ אוחנונא שליט”א (נדפסה בספר גדולת מרדכי עמ’ רמט) שכתב שהיה לו שיחה עם כמה אנשים ואמרתי להם ששטר כתובה הוא התחייבות גמורה, והם היו תמהים על זה ואמרו שאף אחד לא מתכוין ברצינות להתחייבות, ומה שכותבים סכום גדול היינו לכבוד המשפחות. והוסיף שהתייעץ על זה עם האב”ד הרה”ג רבי שמואל שפירא ואמר שדעתו הוא שאין כאן גמירות דעת בקניין, שכל מה שכתב הוא לכבוד בעלמא.

גם כשפטור מחיובו המופרז מחוייב לשלם סכום סביר

טו.     מכל הנ”ל נראה דכתובה שנכתב בה סכום מוגזם – יש לדון כפי מנהג המקום וכפי מנהג הקהלה והעדה שאצלם נכתבה כתובה זו, וברוב הפעמים כשכתוב סכום גבוה מאד ברירא לן דלא נכתב כן אלא לכבוד ולתפארת ואי אפשר לחייב את הבעל בסכום זה. ויש לבית הדין לחייבו כפי ראות עיניהם כפי יכולתו וכפי הראוי לחייבו משאר הנסיבות שהביאו אותו לגירושין, שאף שנתבאר דהסכום המוגזם שנכתב בכתובה אינו מחייבו, מכל מקום הסכום הסביר שהיה ראוי להתחייב בו – מחוייב לשלם, ועל דרך המבואר בראשונים בדין אסמכתא שהאומר “[אם] אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי”, דקיימא לן דאסמכתא הוי ולא קני – מחוייב הוא על כל פנים לשלם את השוויות של מה שהיה יכול להשביח אילו עבד ולא הוביר, וכמו שכתב הרי”ף פרק המקבל (סא ע”ב בדפי הרי”ף):

דלא קאמר רבא “הויא אסמכתא ולא קני” אלא בההוא שיעורא יתירא דהוה ליה גוזמא ולא קני, אבל שיעור מאי דאוביר בשוי יהיב, ובכי הא מילתא לא אמרינן אסמכתא היא.

והרא”ש שם (סימן ז) הביא דברי הרי”ף, ומסיק:

ונראה לי כדבריו ולאו מטעמיה, אלא כדפרישית לעיל שכיון שנהגו לכתוב בו – אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד, הלכך הכא נמי כשתסלק דבריו העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד.

עכ”ל.

והרמב”ם (פרק ח משכירות הלכה יג) והשולחן ערוך (סימן שכח סעיף ב) פסקו כהרי”ף, דהאומר “אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי” והובירה “נותן כפי מה שראויה לעשות”.

גם בית הדין ירושלים בפסק דינו בתיק 1052109/1 הביא בשם ספר הגם שאול (חלק ב סימן טו) תשובת הרב שאול אבן דנאן שכתב וזו לשונו:

שהמתחייב בתוספת רק משום מנהג שנהגו להוסיף ולא מרצונו – אם גירש מסיבה הכרחית לא ישלם התוספת ההיא שהוסיף בלי רצונו רק מחמת מנהג. אבל אם התוספת לא מפני מנהג עשויה רק לאַוַּת נפשו ורצונו – חייב לשלם כל סכי הכתובה בכל גירושין […]

גם שם מבואר בדברי הרבנים שהמציאו דברי מו”ה רבי רפאל בירדוגו ז”ל שהדבר תלוי בראיית הבית דין, זאת אומרת: כל שרואין הדיינים שלא הוסיף מרצונו הפשוט רק משום שנהגו, וגם רוצה לגרש מסיבה הכרחית, אזי רשאין להפקיע התוספות ההיא. אך דבר פשוט שצריך שתהיה ראיית הבית דין ברורה באומדנות גמורה, שלא מרצונו הוסיף כמשפט דיני אומדנא.

והוסיפו:

כמו שהובא משו”ת משפט וצדקה ביעקב (לרבי יעקב אבן צור, נולד לפני כשלוש מאות וארבעים שנה, חלק ב סימנים כט–ל) שכתב: “שהדבר מסור ביד בית הדין לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא” וחתומים עמו תשעה רבנים מחכמי פאס, מקנאס, צפרו וגיברלטר. (פסק הדין משנת התפ”ו, דהיינו לפני קרוב לשלוש מאות שנה.)

בדרכו של הגריב”ץ [=רבי יעקב אבן צור] הלכו הדורות הבאים אחריו במרוקו וכפי שנמצא פסקי דין בספר בית דינו של יהושוע (סימן קסז וסימן רסג) ובספר תקנות חכמי מקנאס (הוצאת אהבת שלום, ירושלים, התשנ”ו) נמצאת תקנה כ”א משנת תק”ס (לפני מאתיים ושש־עשרה שנה) שהגבילו את תוספת הכתובה:

לבתולה – עד תשלום סך מאה מתקאלים מכסף טהור; לגרושה יוסיף לה עד תשלום חמישים מתקאלים. ואחר כך יכתוב לה מתנה לכבוד ולתפארת, ותהיה המתנה כנגד עיקר ותוספת הנזכרת וכנגד הנדוניה שתכניס לו באופן שתהיה המתנה כפל מעיקר ותוספת ונדוניה […] ובכלל התקנה הנזכרת שלעולם אין האישה גובה בגירושין אלא עיקר כתובה ותוספת ונדוניה, ואף שיוסיף לה החתן סך גדול בתורת מתנה – הכל יכתבנו הסופר ‘לכבוד ולתפארת’, ולעולם בעת הגביה לא תגבה כי אם הסך האחד של כתובה ותוספת והנדוניה כולה שתכניס. וכל התוספת על זה – אנו מפקירין אותו בכח הפקר בית דין הפקר כי ידענו נאמנה שהכל נכתב מפני הכבוד ומפני הבושה.

ועיין שם עוד תקנה משנת תקנ”ט שכתבו:

[…] ואין כוח בחכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם ה’ יתעלה ולא עבדיו הנביאים, ודי והותר שיקיימו מצוות ה’ יתעלה, ומצוות עבדיו הראשונים והם גזרו ואמרו בתולה כתובתה מאתיים שהוא שיעור שזכר מרן […]

ולזה כל דור ודור לא יוכלו לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום, וחטא הוא בידם כי העני העלוב הרוצה לישא אישה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, והקולר תלוי בצוואר חכמי הדור שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מן הדין כי במתנה – אונס לחוד מבטלה […]

מאידך גיסא בתקופות שהייתה עניות והיו רגילים לכתוב לעיקר ותוספת סך הכול כעשרה דורוס, שהוא סכום זעום ביותר, דאגו שתתקיים תקנת חז”ל ‘שלא תהא קלה בעיניו להוציאה’ והעלו שיעור הכתובה מעשרה דורוס לבתולה וחמישה דורוס לגרושה לעשרים וחמישה דורוס לבתולה ושנים־עשר וחצי דורוס לגרושה ואלמנה. (ראה שם תקנה נה משנת תר”נ ותקנה ס משנת תרנ”ח ותקנה סח – לעניין שומת הנדוניה – משנת תקפ”ג.)

גם בנדון דידן: אף אם נפטור את האיש מטעם שכתב סכום גדול לכבוד ולתפארת, מכל מקום יש לנו לחייבו בסכום הראוי והסביר שיש לו לבעל להתחייב בכתובת אשתו, ובפרט שכך כבר נהוג שנים רבות ברוב בתי הדין הרבני לפשר בכתובה מוגזמת כמנהג גדולי הדורות.

וראה עוד בפסק דינו של הרב דניאל גודיס מבית הדין אשקלון בתיק מס’ 1193294/2, שהתפרסם לאחרונה, ושם לאחר הרחיב כיד ה’ הטובה עליו בדין כתובה מוגזמת וציין לפסקי דין רבים שחלקם צוינו לעיל והסיק לחייב על כל פנים בסך של 120,000 ש”ח.

העולה מן האמור

המנהג שהיה אצל רבותינו הספרדים, כמו שכתבו חבר הרכב החתום מטה הרב זמיר וחבר בית הדין בדימוס הרב יצחק אלמליח, שמחייבים גם בכתובת מוגזמת לפחות בחלק הנראה לבית הדין שהבעל היה מוכן להתחייב. ולכן גם בנידוננו יש לחייב את הבעל מתוך שני המיליון בסכום חלקי כפי שיָשוּם בית הדין, וכפי הנראה יש לחייב בסך הפחוּת של מאה ועשרים אלף ש”ח כי האיש היה בזמן הנישואין, והוא גם כיום, דל ללא נכסים.

מסקנות

החלטותינו בשני הערעורים הן:

א.         מזונות הילדים:

האב ישלם לאם למזונות שני הילדים הקטינים הבן והבת סך של 700 ש”ח לכל ילד, סך הכול 1,400 ש”ח. המדור יישאר בעינו כהחלטת בית הדין קמא – 1,680 ש”ח (40% מעלות שכירות הדירה). בסך הכול האב ישלם לאם לפי החלטה זו סך של 3,080 למזונות ומדור הילדים מלבד ‘מחציות’ – התשלומים שבהם ישתתפו הצדדים בחלקים שווים כמקובל.

ככל שלטענת האב פחת כושר השתכרותו מאז פסק בית הדין האזורי יוכל להגיש לבית הדין האזורי לעיון מחדש בחיוב גובה המזונות והמדור בגין שינוי נסיבות.

ב.         חיוב הכתובה:

יש להעמיד את כתובת האישה על סכום של 120,000 ש”ח, אך החיוב בה יהיה רק לאחר שבית הדין האזורי יקיים דיון הוכחות ויקבע שהאישה זכאית לכתובתה. לכל אחד מן הצדדים תהיה כמובן, זכות לערער, אם ירצה, על ההחלטה החדשה.

ג.         אין צו להוצאות – מזכירות בית הדין תחזיר את דמי הערובה שהופקדה.

ד.         פסק דין זה ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ”ד בכסלו התשפ”ג (18.12.2022)

הרב יצחק יוסף                            הרב יעקב זמיר                          הרב מיכאל עמוס

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

 

 

 

 

 

 

רוצים לשוחח איתי על פסה״ד?

היי

טוען רבני ישראל בן ברוך יחזור אלייך בהקדם, ויסייע לצלוח את כל ההליך בהצלחה!

תפריט נגישות