ב”ה
תיק 1146574/11
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז
המערערת: פלונית (ע”י ב”כ טו”ר אלעד זמיר)
נגד
המשיב: פלוני (ע”י ב”כ עו”ד ג’רמי שטרן)
הנדון: אכיפת הסדרי שהות באמצעות קנסות לפי פקודת ביזיון בית המשפט; אכיפת החלטותיה של ערכאת הערעור לפי הפקודה – בה או בערכאה הדיונית
החלטה
א. לפנינו בקשת המערערת לנקיטת הליכים נגד המשיב בהתאם לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט”ז – 1956, ולפקודת ביזיון בית המשפט, נוכח הפרותיו החוזרות ונשנות של המשיב את הוראות בית דיננו בנוגע להסדרי השהות עם בנם הקטין של הצדדים, [א’], שעניינו נדון לפנינו.
ב. נזכיר בקצרה את הרקע:
לצדדים, בני זוג לשעבר שהתגרשו לפני כחמש וחצי שנים, ארבעה ילדים משותפים, שניים מהם עודם קטינים. לפנינו נדון עניינו של צעיר הילדים, [א’] (המכונה גם […] וכך גם לעיתים בהחלטותינו, בהחלטה זו ייקרא לעיתים ‘הקטין’).
משמורתו של [א’] נקבעה בעבר בבית הדין האזורי, על בסיס חוות דעת מקצועיות, בידי אימו, המערערת שלפנינו, ונקבעו הסדרי שהות בינו לבין אביו, המשיב.
לפני למעלה משנתיים נטל האב, המשיב, את [א’] מן המסגרת החינוכית, לכאורה במסגרת הסדרי השהות, אך נמנע מלהשיבו במועד לאימו. מאז עד היום למעשה לא זכתה האם לשובו של [א’] אליה. תקופות מסוימות לא התראתה האם עם הקטין כלל – בשלב מסוים בגיבוי החלטת בית הדין האזורי שעליה מתח בית דיננו ביקורת חריפה – או התראתה עימו ‘בסתר’ בבית הספר, בתקופות אחרות התראתה האם עם הקטין בבית הספר ‘בגלוי’ בהתאם להחלטות שבהם קבענו מתווה זמני של הסדרי שהות מפוקחים בסיוע מורתו של הקטין (ונציין כי האב ניסה לסכל מתווה זה בהעלאת טיעון – שנדחה בהחלטה מנומקת של בית הדין – שלפיו מדובר במעורבות של צוות בית הספר בסכסוך בניגוד לחוזר מנכ”ל). אבל לשוב לבית האם לא שב [א’] מאז, לא שהה עימה בשבתות, חגים וחופשות ומפגשיו עימה בימי החול היו קצרים ומועטים יחסית כאמור.
בשעתו, פנתה האם לבית הדין האזורי בבקשה כי יורה על החזרת הקטין אליה, בהתאם להחלטות שקבעו אצלה את משמורתו ולמציאות שהייתה עד אותה עת, ואף יאכוף את החלטותיו. בית הדין האזורי התמהמה, והחלטותיו – גם כשניתנו – ניתנו ללא ‘שיניים’, מה שהביא את האם לפתחנו.
במהלך הזמן נתן בית הדין מספר החלטות זמניות, לרבות לעניין הסדרי שהות זמניים, דיון התקיים בעניינם של הצדדים וכאמור לעיל. מן הבקשות השונות המשיכה גם להתברר התמונה, חלקים ממנה התבררו לנו עוד בדיון שקיים בית דיננו בכ”א באייר התשפ”ב (22.5.22), בבקשות ובתגובות שהוגשו לאחריו, משביקשה המערערת לערער על החלטה נוספת של בית דין קמא ומששב העניין לפתחנו עם מתן רשות הערעור בהחלטה מנומקת, בבקשות הביניים ובתגובות שהוגשו מאז ועד לדיון שהתקיים לגופו של עניין בי”ג באייר התשפ”ג (4.5.23). כשבירורה הושלם בדיון זה (האחרון לעת עתה לגופו של עניין), אחריו התקיים, לאחרונה, הדיון בשאלת האכיפה בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט, שבעקבותיו ניתנת החלטתנו.
ג. בכ”ג בסיוון התשפ”ג (12.6.23) – לאחר דיון זה שבו נשמעו הצדדים ובאי כוחם באריכות ולאחר ששב בית דיננו ובחן גם את מכלול החומר שלפניו – ניתנה החלטתנו שבה קבענו והורינו כדלהלן, תוך סקירה של שלביו הקודמים של ההליך ביתר הרחבה מהאמור לעיל (שבו קיצרנו גם משום ההסתמכות על ציטוט זה):
א. עניינו של ההליך שלפנינו הוא במשמורתו – להלכה ובעיקר למעשה – של בנם הקטין של הצדדים […]
המשמורת נקבעה בידי האם, אך לפני כשנתיים יצר האב, המשיב, ‘עובדות בשטח’ – באירוע שאותו הגדירה האם ‘חטיפה’ – ונמנע מלהשיב את הקטין לבית האם […] תחילה נומקה ההתנהלות בחשש מפגיעה בקטין ובצווי הרחקה שהתבקשו בשל חשש זה, אך בפועל נמשכה גם לאחר שהחשש הוזם, לכאורה, ובהעדר צווים.
המערערת פנתה בשעתו לבית הדין קמא (בהרכבו הקודם) שנמנע מלאכוף את השבת הקטין אליה וחלף זאת הורה על הסדרי שהות בינה לבינו […]
על התנהלותו של בית דין קמא בעניין, ואולי על אי־התנהלותו, היינו על ההתמהמהות הרבה בה, נמתחה ביקורת חריפה בהחלטותיו של בית דין זה […] בית דיננו נכנס לעובי הקורה לאחר התרשמותו מהטענות ומן המסד העובדתי, לרבות עובדות מוסכמות, ולאחר שבחן את התנהלותו של בית דין קמא.
ב. נזכיר כי בהחלטה מי”ח באלול התשפ”א (26.8.21) אמר בית דיננו:
אליבא דהמערערת המשיב, אבי הקטין, ‘חטף’ את הקטין […] הסית את הקטין נגדה, הביא למצב שבו הקטין מסרב לשוב אליה ואף לאחר שבית הדין הורה על קיום מפגשים שלו עימה, ובשלב ראשון במרכז קשר נוכח התנגדותו של הקטין, הביא את הקטין להתנגד אף לכך ולמעשה ניתק אותו מן האם.
המשיב מצידו חולק על פרטים אלה ואחרים בגרסתה של האם, ובעיקר חולק לכאורה על עמדתה בנוגע לאשמתו שלו במצב, אולם לכאורה אינו מכחיש את העובדות המרכזיות […]
הצדדים, שיחם ושיגם מוכרים לנו ולא מהיום, לא הליך אחד ולא שניים התנהל כבר בבית דין זה בעניינם. והעניין מטריד הוא, כך בכללו וכך בפרטיו הנוכחיים […]
בית דין קמא מצידו אומנם ניפק כמה וכמה החלטות בעניינם של הצדדים אולם תדירות החלטות אינה מספקת תמיד כדי להיחשב “טיפול אינטנסיבי”, ומצב שבו קטין בן שש מנותק מאימו כמה חודשים אכן מצריך טיפול כזה, אינטנסיביות נמדדת גם במהות ההחלטות. מצב שבו קטין מצוי בבית אביו בניגוד להחלטות שקבעו את משמורתו אצל אימו, אינו מתראה עם האם בניגוד להחלטות […] והכול מוסבר על ידי האב המחזיק בו ומנומק בסירוב של הקטין עצמו, משל האב חסר אונים הוא, ואחר כל זה לא מופעלות סנקציות כלשהן, ובמקומן מסתפק בית הדין באמירה כי ייתכן שהקטין יזדקק לטיפול פסיכולוגי (ומה אם גם לטיפול “יסרב” הקטין?) – מעלה תהייה רבתי בנוגע להגדרה של טיפול אינטנסיבי. הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן, והמעט שכתבו שירותי הרווחה אינו מחליש תהייה זו אלא להפך […]
איננו יכולים להתעלם גם מן הרקע, זכורות לנו הטענות מהכיוון ההפוך, בהליכים קודמים, טענות להסתה של האם שבגינה לפי הנטען בשעתו נפגע הקשר בין הקטין הגדול יותר לבין האב. איני יכול לקבוע כי האב מנסה לגמול לאם, אך איני יכול שלא לחשוש כי כך הוא […]
לא נוכל להתעלם גם מן הרקע בעניינו של קטין זה בעבר, בעבר כבר הוטרד מותב קודם של בית דיננו וכמוהו גם בית הדין האזורי מקביעת עובדות שבניגוד לחזקת הגיל הרך ולמקובל כשהקטין שהה דרך קבע אצל אביו, בניגוד לרצון האם, בהיותו בן שלוש(!) בית הדין בהרכבו דאז הגדיר את המקרה “יוצא דופן בחומרתו”.
מעל הכול אין אנו רשאים להתעלם מהמשמעויות והתוצאות ארוכות הטווח העשויות להיגרם. הטענות העולות מציירות מצב של ניכור הורי, ולכאורה ברף גבוה חמור ומסוכן בייחוד בהינתן שמדובר בילד בגיל כה צעיר […]
ג. בהחלטה נוספת שניתנה בי”א במרחשוון התשפ”ב (17.10.21), לאחר עיכוב מה בהליכים לפנינו בשל ניסיונו של המשיב לתקוע בגלגליהם מקלות באמצעות בקשת פסילה מופרכת וערעור על דחייתה, עמד בית דיננו בין השאר על האמור בהחלטות בית דין קמא שלאחר ההחלטה דלעיל, ובין השאר כתב:
[…] לא ברור מעיקרא מאי קסבר בית הדין קמא: מרכז קשר הוא פתרון למקרים שבהם יש לבית הדין או לגורמי הרווחה חשש ממפגש בלתי־מפוקח בין הילד להורה […] כיצד אמור היה הוא לסייע לבחינת סיבת הסירוב שבנידון דנן, וכיצד היו אמורות פגישות במרכז הקשר להתקיים שעה שקיים סירוב לכל מפגש? מכל מקום עובדתית אכן, כפי שמעיד בית דין קמא עצמו, לא התקיימו מפגשים אלה […]
צודק בית הדין בהנחתו כי אכיפה באמצעות משטרת ישראל עשויה להיות בלתי־יעילה ואולי אף להזיק, אך אין זאת אומרת כי אין כלל מקום לאכיפה […] ייתכן שיהיה צורך ותהיה אפשרות להפעיל אמצעי אכיפה שונים לא כלפי הקטין אלא כלפי האב.
אכן קביעה כזו מצריכה בירור, אך כבר עתה חובתנו לומר כי לא מדובר באפשרות שסיכוייה קלושים, בלשון המעטה. האפשרות כי ילד בן שש שעד לאחרונה שהה דרך קבע עם אימו מסרב באופן גורף ומוחלט לכל קשר עימה שלא בשל גורם אחר שהסית נגד האם – אינה מסתברת, בלשון המעטה, ושעה ששירותי הרווחה ובית הדין קמא עצמו סבורים גם כי סירוב זה אינו נובע מחרדה של הקטין מפני אימו (שעשויה הייתה להיות מוסברת בטענות כי האם פגעה בו קשות וכדו’, אף כי לא נמצא ביסוס לכאורה לטענות כאלה) – ההסתברות קלושה עוד יותר […]
בהחלטה האמורה כבקודמתה וכבאחרות מתח בית דיננו ביקורת נוקבת גם על התנהלותה של המערערת עצמה […] קבלה מלאה או חלקית של טענותיה – אין משמעה התעלמות ממחדליה שלה או מהתנהלות פסולה מצידה, ולהלן נעיר כי התנהלותה של המערערת בהקשרים מסוימים ובכללם הטעייתה את בית דיננו תוך ניסיון לכאורה לצייר את מצבו של הניכור ההורי כחמור ממה שהיה באמת – פגעה באינטרס שלה עצמה […]
ד. בית הדין קמא מצידו, כאמור בהחלטה הנזכרת מינה את ד”ר גוטליב לטפל בקטין, ובהמשך החליפו בפסיכולוגית גב’ ללי גרשנזון. טיפולה של זו בקטין התעכב משהפר המשיב את החלטתו של בית הדין קמא שהורה כי את שכר טרחתה ישלם הוא.
לא למותר לציין כי בחוות דעתה של גב’ גרשנזון, משניתנה לבסוף, הומלץ על השבת הקטין לאימו – בהמלצה אף לא הותנה הדבר בהליך מקדים כלשהו וב”הדרגה”, וכן הובעה עמדה ברורה שלפיה הניכור בין הקטין לאימו אינו תוצאה של מעשים שלה כלפיו (אלימות מצידה כפי שטען האב) אלא של צורך להפגין נאמנות לאב. קרי: מסרים שהעביר האב לקטין, באופן גלוי או סמוי, ושלפיהם נדרש הקטין להתנכר לאימו.
נקטע לרגע את ציטוט ההחלטה כדי להוסיף ביאור לאמור בה לעניין חוות דעתה של המומחית גב’ ללי גרשנזון, חוות דעת שניתנה בי”ז באדר ב’ התשפ”ב (20.3.22) ובה נאמר בין השאר בתיאור המפגשים שהתקיימו בין האם לקטין אצל גב’ גרשנזון ובמסקנות (ההדגשות נוספו):
המפגש הראשון החל עם סירובו של [א’] להיכנס למרכז, ובהמשך, כאשר כבר נכנס סירב להיכנס לחדר המפגשים […] האב התבקש לפעול על מנת ש [א’] ייכנס למפגש עם אימו […] האב אמר לילד שיכול לשחק עם אימו אפילו דקה.
ניכר היה להבין כי המסר מצד האב אמביוולנטי וגם כאשר בפיו הציע שייכנס ויתקרב לאימו לא נתן את ברכת הדרך בלב שלם. הילד החל להשתעל וכעבור כמה דקות הקיא נוזלים […] הרושם היה כי הילד מאוד בלחץ וההקאה היא ביטוי לכך […]
כל עוד האב היה בחדר, הילד הראה נאמנות מוחלטת לאביו ודחה את אימו באופן אקטיבי. הוא לא אמר מילה על סיבת הדחייה וגם לא הפגין סימני מצוקה או חשש. התנהגותו שיקפה בעיקר היצמדות לאביו ונאמנות עיוורת אליו […] רק כאשר האב, כעבור ארבעים וחמש דקות, הצליח לצאת מחדר המפגשים לחדר ההמתנה החלה דינמיקה חיובית יותר בין הילד לאימו.
דינמיקה זו התאפשרה רק בעקבות משחק מרשים שהאם פיתחה כאשר החלה להציץ מעבר לפתח החדר עם בובת כפפה שניסתה כביכול לדבר עם הילד […] בהמשך הוסיפה האם כדור […] הוסיפה בהדרגה התכתבות […] למרות ש [א’] הרגיש צורך לדווח לאביו כי הוא דוחה את האם (למשל שמקשקש על המשפט שהאם כתבה לו) הוא נכנס למשחק ובהדרגה התפתח דיאלוג […]
הדיאלוג בין האם לבנה המשיך עד סיום המפגש, גם כאשר בחלק מהדיאלוג [א’] נהג ב”כאילו דחייה”, לרגעים חייך ולרגעים התלהב מהמשחק וניסה להסתיר זאת מאביו.
בסיום […] נפרד מהאם בלי לומר לה מילה, אך כאשר הצעתי לידו שנקבע מפגש נוסף לשבוע לאחר מכן, הוא לא הביע התנגדות לכך.
המפגש השני […] [א’] חייך לאימו מייד עם כניסתו למרכז, גם כאשר נצמד לאביו והפגין בנוכחותו מעין התנגדות […] כאשר האם סגרה את הדלת הוא פתח אותה […] בהתנגדותו לסגור את הדלת, לדעתי, [א’] הפגין שוב נאמנות לאביו שישב כל העת בחדר ההמתנה […] [א’] דיבר עם אימו ומדי פעם יצא לחדר ההמתנה ודיווח לאביו. באחת ההזדמנויות כאשר הילד פתח את הדלת שאל האב אם להכניס לילד את פחית השתייה לחדר ונענה בשלילה. ברור היה כי למרות הרצון להפגין שיתוף פעולה קשה לו לראות כי [א’] משחק עם אימו ללא כל חשש או התנגדות. בשלב זה נוצר הרושם כי [א’] צמא לקשר עם אימו ומרשה לעצמו את הקשר רק כאשר אביו לא נוכח.
מהאבחון הפסיכודיאגנוסטי של [א’] לא עולים תכנים המעידים כי הוא חושש או מפחד מאימו, לא עולים תכנים המעידים כי חווה אלימות או כי מי מההורים עדיף מבחינתו על משנהו.
לדעתי [א’] חווה קונפליקט נאמנויות קשה ביותר כאשר נדרש להפגין נאמנות לאביו ובה בעת להתנגד למפגש עם אימו למרות שהוא זקוק לה ורוצה להיות איתה בקשר. לדעתי הנאמנות שנדרש להפגין כלפי האב היא הבסיס לסירובו לפגוש את האם ולסימני הניכור ההורי שהוא מראה.
עד כאן מחוות דעת זו שצוינה בהחלטתנו מכ”ג בסיוון התשפ”ג (12.6.23). להלן נעמוד על הדיווחים שבמעלה הדרך על פגישות של הקטין עם אימו ששבו ואיששו כי מצידו של הקטין עצמו אין מניעה לקשר עם אימו, אך חלק מאותם מפגשים היו שלא בידיעת האב ותוך שהקטין שותף שומר סוד – מה ששב ומצביע על רצונו של הקטין בקשר זה מחד גיסא ועל תחושתו או ידיעתו כי האב מתנגד לקשר זה מאידך גיסא.
נשוב לצטט מן ההחלטה עצמה:
ה. בין כך ובין כך הלינה המערערת גם על הפרות הוראות אחרות של בית דין קמא לרבות בעניין מפגש הקטין עם הוריה בהיותם בארץ, ההימנעות משליחת הקטין למוסד החינוכי כדי למנוע מפגשים אלה, הצבת תנאים למפגשים ללא שיהיה להם יסוד בהחלטות. המשיב מצידו הכחיש חלק מהטענות האמורות […]
בעניינם של כל אלה כתב בית דיננו בהחלטה מב’ בשבט התשפ”ב (4.1.22):
הדברים שהיו לנגד עיניי – אף אם נניח שיש לאב תשובות לחלקם גם מעבר לשהשיב לבית הדין האזורי וצורף כאמור לבקשה – ראוי להם שידירו שינה מן העיניים.
עם זאת עניינם של הצדדים נדון עדיין גם בבית הדין האזורי […] עניינו של הקטין הועבר, בפן המקצועי, לאבחון ולטיפול מומחית שלעת עתה לא החלה בעבודתה […] כל עוד לא נעשה הליך אבחוני וטיפולי כאמור לא סביר להיעתר לבקשות בנוגע לאכיפת העברת הקטין בחזרה לידי האם, שכן ספק אם הדבר אפשרי, ואף אם אפשרי הוא – ספק אם יביא לקטין נזק או תועלת […]
זמן קצר לאחר מכן אכן החל, סוף סוף, הליך אבחוני טיפולי ובהחלטה מכ”א בשבט התשפ”ב (23.1.22) נאמר:
בית הדין רשם לפניו כי ההליך הטיפולי־אבחוני החל ובית הדין מברך על כך. בנסיבות אלה עמדה של בית הדין האזורי כי יש להמתין להמלצות של המומחית בטרם מתן החלטות היא עמדה סבירה לעת הזאת. הטענות בדבר התנהלות בעצלתיים עד כה – אף אם יש בהן מן הצדק אינן מקימות עילה להעביר את עניינם של הצדדים להרכב אחר לעת הזאת […] אשר לחששותיה של המערערת כי גם בעתיד לא יפעיל בית הדין את סמכותו במקרים של הפרת החלטותיו על ידי המשיב – ימים יגידו, ולא מן הנמנע שכשיהיו לפני בית הדין חוות דעת מקצועיות וחד משמעיות – לכאן או לכאן – ינהג זה יותר בתקיפות בכל הנוגע לאכיפת ההחלטות שתיגזרנה מהן […]
ו. דא עקא, התנהלות בעצלתיים המשיכה לאפיין את התיק, ובכלל זה גם התמהמהות במתן החלטות לאחר חוות דעת של ללי גרשנזון שמסקנותיה תוארו לעיל ומשכך, לאחר עוד אי אלה בקשות ותגובות נאלצנו לקבוע בהחלטה מכ”ד בניסן התשפ”ב (25.4.22):
[…] הבענו זה מכבר את ביקורתנו על התנהלות בית הדין האזורי בתיק זה שהיא, לטעמנו, בעצלתיים ושלא באופן הנחוץ כשהשאלה התלויה ועומדת היא שאלת ניכור הורי […]
זמן רב המתנו למרות ביקורתנו האמורה, תוך שבית דיננו נותן אומנם הנחיות מסוימות, אך נמנע מלקבוע דיון בערעור ולאחוז את השור בקרניו, והכול מתוך מגמה שאכן יתנהל ההליך כפי שרצוי לכתחילה, בעיקרו, בבית הדין האזורי, אך סבורני כי בהמשך המתנה […] לא נוכל לצאת ידי חובתנו כלפי שמיא, כלפי הצדדים ובעיקר כלפי הקטין, לא נוכל לומר כלפי ניכור זה “ידינו לא שפכו… ועינינו לא ראו” ולא נינקה מן הטענה “אל תחטאו בילד” […] מזכירות בית הדין תקבע אפוא כבר עתה מועד לדיון בעניינם של הצדדים […]
בב’ בסיוון התשפ”ב (1.6.22) לאחר קיום הדיון שנקבע בהתאם לאמור בהחלטה זו ניתנה החלטה נוספת של בית דיננו, ובה נאמר, לאחר סקירה תמציתית של ההליך עד אז, כך (ההדגשה נוספה):
[…] המצב שבו קטין נלקח בידי אביו ומוחזק בידיו במשך כשנה, תוך ניתוקו מאימו, למרות ההמלצות המקצועיות וההחלטות בנוגע להיות האם ההורה המשמורן, ואף שהללו לא שונו, ובהמשך למרות הוראות והמלצות בנוגע להסדרי שהות בינו לבין האם לפחות כשלב ראשון וכדי לאפשר את השבתו למשמורתה בפועל – מצב בלתי־נסבל הוא.
הטענות כי האב אינו אחראי למצב או אין בידו לשנותו – אינן מתקבלות על הדעת. הורה המחזיק בילד, וודאי בגיל המדובר כאן (בתחילה בין שש לשבע ועתה בין שבע לשמונה), אמור ונדרש להיות מסוגל להפעיל סמכות הורית ולהביא את הילד לקשר עם ההורה האחר אף אם לטענתו לא הוא גרם לניתוק הקשר מלכתחילה, וקל וחומר כשיש יסוד לסברה כי הוא אכן שגרם לו או שהביא להחרפתו בהמשך. הורה כזה הטוען “איני יכול” מעיד בכך על עצמו בדרך כלל כי אינו רוצה, ובמקרים הנדירים שבהם אין משמעות אמירתו “איני יכול” כזו אלא כי באמת אינו יכול – משמעותה היא כי נעדר הוא יכולות הוריות בסיסיות ויש לאכוף את הוצאת הילד מידיו ובמקרים מסוימים את הכרזתו כקטין נזקק.
גם חוות הדעת המקצועית שניתנה גורסת את אחריותו של האב, המשיב, למצב הקיים. אין אנו רואים כל סיבה שלא לקבל את חוות הדעת שניתנה על סמך התבוננותה של מגישת חוות הדעת על התנהגות הצדדים והילד. והתואמת גם את סברתנו והתרשמותנו שלנו, שלא מסתבר שאב אינו יכול לאכוף על בנו הקטן איך להתנהג, ובפרט שלא ניתן הסבר הגיוני כלשהו לניתוק של הילד מאימו המשמורנית. טענת האב על אלימות האם, לא נתמכה בסעד כלשהו, משכך נראה שדברים אלו הינם תואנה ולא טענה.
ד. אנו קובעים כי יש להשיב את הילד לידי האם (ומובן כי לאחר שהדבר ייעשה יידרשו הסדרי שהות בינו לאב, ויהיה צורך לשקול כיצד יתבצעו באופן שבו יובטח כי מה שאירע בשנה האחרונה לא יישנה).
עם זאת, אין ספק כי השבת הילד לידי אימו, לאחר נתק של כשנה ובנסיבות של ניכור, אינה יכולה להיעשות בִן־יום, וצריכה היא להיעשות בהדרגה ובאמצעות טיפול אחראי, פסיכולוגי (ולעיתים גם סוציאלי או אחר), שייעשה בהקדם וביעילות.
אנו מחליטים למנות את ד”ר יעקב סגל […] לטיפול בקטין [א’] וליתן הוראות לצדדים בעניינו של הקטין בכל הנוגע לחידוש הקשר ולטיפול הנדרש לשם כך […]
ו. לאור חוסר האמון ולטובתם של הקטינים המשך הדיון בעניינם של הצדדים בבית הדין האזורי יהיה בהרכב אחר […]
לעת עתה ייוותר גם התיק דנן פתוח. בית הדין האזורי בהרכבו החדש ימשיך לדון בעניינם של הצדדים כאמור, אך דיווחים בנוגע להתקדמות ותוצאות טיפולו של ד”ר סגל (או חלילה בנוגע לאי־התקדמות בו או אי־שיתוף פעולה) יימסרו גם לבית דיננו […]
ז. בשולי הדברים נבהיר:
אין אנו מתעלמים מקיומן ברקע של טענות האב על ניכור מצד ילדים אחרים של הצדדים אליו. אולם ניכור הורה אחד מצד אחד הילדים, גם אם נגרם בעטיו של ההורה האחר, אינו יכול להוות הצדקה או עילה לניכור ההורה האחר מצד ילד אחר […]
טענותיו של האב בנוגע לניכור כלפיו אינן אפוא נוגעות להליך שלפנינו. אומנם זכאי האב לבחינתן (וזכאים לכך אף הילדים שכן ילד המתנכר להורהו מזיק בכך גם לעצמו, אף אם אינו מבין זאת). אך אין מקום לדון בערכאת ערעור בטענות שבהן לא דנה בהן ערכאה קמא או שעה שעל החלטותיה של ערכאה קמא לא הוגש ערעור […]
חובת בית הדין – ובענייננו היינו: בית הדין הגדול בנוגע למה שלפניו ובית הדין האזורי בנוגע לשלפניו או שיובא לפניו בהמשך – לפעול לתיקון ניכור מצידו של כל ילד כלפי כל הורה […]
ז. הרכבו החדש של בית דין קמא החל את טיפולו בתיק, ולעניין זה ציין בית דיננו בסיפוק בהחלטה נוספת שניתנה בכ”ב באלול התשפ”ב (18.9.22) כי הפעם התאפיין טיפולו של בית הדין קמא בחריצות המתבקשת. באותה החלטה גם שב בית דיננו וביקר את התנהלותה של המערערת כלפי החלטות בית הדין קמא שלא נשאו חן בעיניה, וכך נאמר:
[…]
א. החלטות בית הדין האזורי מחייבות את הצדדים, גם אם יש למי מהם השגות עליהן, כל עוד לא בוטלו בהחלטה של בית דין זה. הדבר ידוע ולא היה צריך לאומרו לולי שנראה מהתנהלות המערערת כי לכאורה אינה מבינה זאת.
משהורה בית הדין האזורי על הפניית הצדדים לטיפול – כל עוד לא הורה הוא עצמו הוראה אחרת וכל עוד לא בוטלו החלטותיו – על המערערת, כמו על המשיב, לשתף פעולה באופן מלא.
לבד מנכונות הדברים בפן המשפטי נכונים הם גם לגופו של עניין שכן אין ספק שהימנעות של המערערת משיתוף פעולה כאמור לא תקרב את חזרתו של הקטין לביתה, וייתכן שאף תרחיק אותה.
ב. בצדק ציין בית הדין האזורי כי גם בית דיננו לא קבע את השבתו המיידית של הקטין לידי האם אלא את החובה העקרונית להשיבו לידיה אך בצד זאת את הצורך בטיפול והכנה מתאימים.
ג. מהעיון בהחלטה ובתיק בכלל עולה בבירור כי בית הדין האזורי, עכ”פ בהרכב הנוכחי, מטפל בעניינם של הצדדים נמרצות, לרבות בפגרה, ואינו שוקט על שמריו, ואף את חוות הדעת המוגשות לו בוחן הוא לגופן, תוך התייחסות לטענות שמועלות (במקרה זה – אלה שהעלתה המערערת) נגדן, ואינו מאשר אותן כב’חותמת גומי’.
ד. ניכר כי בית הדין האזורי אכן מבקש לפעול בדרך היעילה והמהירה ביותר למען החזרת הקטין לידי אימו, אלא שנזהר הוא – ובדין נזהר הוא – מלעשות זאת בפזיזות, וכבר הורונו חז”ל על עדיפותה של ‘דרך ארוכה וקצרה’ על פני ‘דרך קצרה וארוכה’. חזקה על בית הדין האזורי כי ימשיך לפעול כאמור וחזקה כי כל שתשתף המערערת פעולה בעניין תקל על בית הדין כמו גם על הגורמים המקצועיים להביא בהקדם האפשרי להחזרת הקטין אליה.
ה. לעניין הסדרי השהות בינה לבין הקטין עד להחזרתו המלאה אליה – לא מצאתי כי הוגשה בקשה בעניין לבית הדין האזורי ונדחתה, וממילא ברור כי אין מקום לפנייה לערכאת הערעור בעניין זה. גם בהקשר זה חזקתו של בית הדין האזורי כי יפעל לקביעת הסדרי שהות כאלה ככל שתוגש לו בקשה מתאימה וככל שיתאפשר הדבר על פי חוות הדעת שלפניו.
אלא שגם עתה, משנדמה היה כי עניין חידוש הקשר בין הקטין לאימו ואף השבתו אליה בהמשך החל לעלות על דרך המלך, התברר לבסוף כי לא כך הוא.
ח. חובתנו לומר שוב כי המערערת עצמה נושאת לפי הנראה בחלק מן האחריות לכך. אך עם זאת התנהלות בלתי־ראויה מצידה – אף אם אפשר שתהווה שיקול בכל הנוגע להוצאות משפט או לחלוקת נטל העלות של הטיפולים השונים ועוד – אינה יכולה להביא להסטת מבטנו מן העיקר, היינו מטובת הקטין ומן הצורך להביא לחידוש תקין של הקשר שלו עימה, מה שמבקשת היא בצדק ושהוא בראש ובראשונה טובת הקטין.
אין בהתנהלות זו גם כדי להצדיק את הסטת המבט מן העיקר במישור של תקינות ההתנהלות עצמה, והוא כי בסופו של יום מהלכי המשיב שבעטיין נפתח ההליך כולו, היינו נטילתו של הקטין ל’משמורתו’ שלו בפועל וככל הנראה גם מעשים ומחדלים שהביאו לניכור כלפי האם, המערערת, לפחות בשלב מסוים, חמורים בהרבה – הן בהיבט של הפרת החלטות שיפוטיות והן בהיבט של פגיעה בקטין – מהתנהלותה של המערערת.
ד”ר סגל עצמו קבע כי תכליתו וייעודו של הטיפול יהיה אכן להשיב את הקטין למשמורת האם אלא שאף הוא סבר כי הדבר אינו יכול להיעשות מיידית וכי נחוץ טיפול מקדים לו ומשכך בינתיים ימשיך הקטין לשהות בבית אביו.
בית הדין קמא מצידו ביקש כי ד”ר סגל יבחן את כלל עניינם של הצדדים וילדיהם, היינו גם הילדים שהקשר בינם לבין האב הוא המנותק, ואף נתן הוראות בנוגע לתשלום בגין הטיפול.
המערערת שלא הייתה שבעת רצון ככל הנראה מאי־השבת הקטין אליה מיידית, וכפי שמשתקף גם בהחלטה המצוטטת מעלה, או מההוראה האמורה של בית דין קמא – נמנעה מתשלום לד”ר סגל ובשל כך, ואולי אף משבית הדין קמא סבר כי אין מקום להורות על המשך הטיפול תוך אכיפת התשלום, תם פרק זה של הטיפול.
מכל מקום בחוות דעתו של ד”ר סגל קבע זה על בסיס פגישותיו עם הצדדים, עם הקטין ועם שני ילדיהם האחרים של הצדדים – מנותקי הקשר עם האב (אז: קטינים, כיום: קטין ובגיר) – כי כלל בני המשפחה זקוקים לטיפול רגשי שתכליתו איחוי הקרעים. באופן ממוקד יותר קבע לגבי שני הילדים האחרים כי “לא תתבצע פעולה לחידוש הקשר” בינם לבין האב “מבלי שילוב של תהליך טיפולי”. לעניינו של הקטין [א’] נעדרה מהמלצתו קביעה נחרצת ממין זו, אלא כי “בשלב זה” ימשיך להתגורר עם אביו. ד”ר סגל המליץ כי הטיפול בכל בני המשפחה ייעשה על ידי התחנה לבריאות הנפש. בהמשך המליץ כי “שינויים במערך המשפחתי יתבצעו רק כאשר הצוות המקצועי בתחנה לבריאות הנפש יתרשם כי בשלה לכך השעה, והדבר יתבצע בפיקוח טיפולי”. כמו כן המליץ על מעקב של שירותי הרווחה.
המלצתו של ד”ר סגל אומצה אחר כך, בעיקרה, בהחלטתו של בית הדין קמא.
נציין כי בפועל הסתיים טיפולה של התחנה לבריאות הנפש מייד לאחר שהחל ולמעשה מבלי טיפול ממשי כלשהו. אך בל נקדים את המאוחר.
ט. בהחלטתו של בית הדין קמא שבו אומצה ההמלצה עמד בית הדין על טענת האם כי זו סותרת את החלטת בית דיננו כי המגמה היא השבת הקטין לידיה, בית הדין קמא דחה טענה זו בציינו, בצדק, כי גם בהחלטתנו נקבע כי השבת הקטין לידיה תיעשה בהדרגה.
את טענתה של המערערת נגד האמור דחה בית דיננו בהחלטה האמורה לעיל, שבה ציין כמצוטט מעלה: “בצדק ציין בית הדין האזורי כי גם בית דיננו לא קבע את השבתו המיידית של הקטין לידי האם אלא את החובה העקרונית להשיבו לידיה אך בצד זאת את הצורך בטיפול והכנה מתאימים.”
מכל מקום ולמרות האמור בדבר אימוץ ההמלצות, סטה מהן בית הדין קמא בפרט אחד באומרו כי למרות המלצת ד”ר סגל על “טיפול ציבורי בקהילה” – “בית הדין סבור שבמקרה קיצוני זה […] יש צורך בפעילות נמרצת אצל גורם פרטי”. בית הדין החליט להעביר את הטיפול “לגורם מקצועי פרטי המתמחה בסוגיה של ניכור הורי” והלכה למעשה מינה את ד”ר ענבל קיבנסון בר־און.
דא עקא, ד”ר קיבנסון בר־און הודיעה לבית הדין כי לא תוכל לקבל עליה את המשימה. ההודעה, נציין, הייתה הודעה לקונית למדי וללא הנמקה והוגשה יומיים לאחר ההחלטה על המינוי ומטבע הדברים טרם התחלת טיפול כלשהו, ומשכך לכאורה אין יסוד לקבוע כי מדובר בתוצאה של פעילות או מחדל של מי מהצדדים אלא כי מדובר בתוצר של עומס עבודה או אילוצים אחרים מצידה. במסגרת ההודעה הומלץ להפנות את הצדדים למטפלת – עו”ס חני סימקין, ובית הדין קמא קיבל המלצה זו והפנה את הצדדים לעו”ס סימקין.
עו”ס סימקין הודיעה תחילה כי האם אינה מוכנה לשתף פעולה עימה – כך מכל מקום תוארה הודעתה בהחלטתו של בית הדין קמא. עיון בגוף ההודעה מעלה כי האם דרשה לוודא תחילה כי מטרתו של הטיפול היא השבת הבן [א’] לידיה בהתאם להחלטתנו.
בית הדין קמא מכל מקום הבהיר כי בהעדר שיתוף פעולה עם עו”ס סימקין ישית על האם הוצאות, זו הבהירה כי בכוונתה להגיש ערעור, בית הדין מצידו הבהיר, ובצדק, כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוען של החלטות ומשכך אין הצדקה לאי־שיתוף הפעולה, נוכח זאת אף השית על האם הוצאות לטובת אוצר המדינה.
מן הראוי להעיר כי אף שהאמור בהחלטתו זו של בית הדין קמא צודק כשלעצמו, והדברים אף הובהרו בהחלטתנו שצוטטה מעלה, דומה כי יעיל ונכון יותר היה לנקוט בדרך של “אל תהיה צודק, היה חכם” ובמקום ההתראה וחיוב ההוצאות לאחריה ליתן הבהרה שבה ייאמר את שאמר בית הדין קמא עצמו בהחלטתו לגבי המלצת ד”ר סגל, ואת שמתחייב היה גם ללא אמירה מפורשת נוכח מחויבותו של בית הדין קמא להוראות בית דיננו, כי אכן מגמת הטיפול הסופית היא השבת הקטין לאימו. מכל מקום סמוך ונראה להחלטה האמורה התקיים דיון שבסופו הבהיר בית הדין כי אם תודיע האם על שיתוף פעולה עם הטיפול יבוטל החיוב בהוצאות, זו הודיעה על כך לאחר הדיון, החיוב בוטל והטיפול החל.
בדוח שהגישה עו”ס סימקין תואר שיתוף פעולה של שני הצדדים עימה, אך לעניינה של האם, המערערת שלפנינו, תוארה בו בד בבד עם תיאור שיתוף הפעולה שלה גם הבעת חוסר האמון שלה בדבר סיכויי ההצלחה של הטיפול. עו”ס סימקין הבהירה כי נוכח חוסר האמון של האם אכן סיכוייו של הטיפול – קלושים.
עם זאת בדוח עלה נתון חדש שלא היה ידוע קודם לכן, לכאורה, לא לבית דיננו, לא לבית דין קמא ולא לד”ר סגל, והוא קיום מפגשים ‘חשאיים’ של האם עם הקטין בבית הספר. לדברי האם, כפי שמסרה עו”ס סימקין, המפגשים נעשו ללא ידיעת האב מתוך חשש שאם ידע עליהם – יפעל לסכלם.
נקטע כאן את הדברים רק כדי להעיר כי כשהועלתה בבית דיננו האפשרות לקבוע מפגשים כאלה באופן ממוסד, במסגרת הדרישה לקיום מפגשים מפוקחים, העלה האב התנגדות חריפה לכך, בנימוק שהדבר מנוגד לחוזר מנכ”ל של משרד החינוך. מענה לגופם של דברים בא בהחלטה שניתנה, והם מוזכרים כאן רק כדי ללמד כי דומה שחששה של האם בעניין זה לא היה מופרך.
עו”ס סימקין ציינה כי לעצם קיום המפגשים ואיכותם נסמכה לא רק על דיווחה של האם עצמה אלא גם על דיווחה הכתוב של מורתו של הקטין שאותו העבירה לה האם.
עוד כתבה כי האם עצמה ציינה לפניה כי היא מבינה כי בית הדין ככל הנראה לא יאפשר את השבת הקטין לידיה באופן מיידי וכי על כן היא מבקשת לפחות למסד ולקבוע הסדרי שהות שלה עימו. עו”ס סימקין המליצה כי אכן ייקבעו הסדרים כאלה, תוך שהיא מציינת כי המצב שבו המפגשים נערכים בחשאי אינו ראוי ואינו ‘בריא’ לקטין וכי הפתרון המומלץ לחששותיה של האם מפני סיכולם של המפגשים הוא התראה באב לבל יחבל בהם.
מדיווח נוסף שהעבירה עו”ס סימקין עלה כי האם מצידה ביקשה להמשיך בטיפול אצלה, למרות ספקותיה בסיכוייו, ואף העבירה תשלום מראש – תשלום שאותו השיבה לה עו”ס סימקין שציינה כי לא היה מקום להעברתו לה ללא תיאום עימה ושהושב גם נוכח החלטתה כי לא תוכל ליטול עליה את המשך המשימה נוכח הסיכוי הקלוש להצלחתה. לעניין היות סיכויי ההצלחה קלושים ציינה עו”ס סימקין בדיווח זה, מלבד חוסר האמון של האם כאמור, גם כי האם מצידה סברה כי העברתה לבית הדין את המידע על הפגישות החשאיות עם הקטין בבית הספר הסבה נזק שכן האב אכן פעל לסיכולן, אלא שהיא מצידה (ובצדק) אינה יכולה להסכין לגישה שלפיה מידע שתמסור לה האם לא יועבר לבית הדין. כן ציינה כי דבריה, מפי האב, בעניין אי־חידוש הקשר עם הילדים האחרים, שבהם הואשם בכך גם צוות הפנימייה שבה שוהה אחד הילדים, הועברו לידי צוות הפנימייה שהתרעם על כך וטען כי עשה ככל שביכולתו אלא שהתנהלות האב מנעה את חידוש הקשר. לא ברור מן הדברים מי הגורם שהעביר את הדוח לצוות הפנימייה – אם כי הדעת נותנת כי מי שהיה לו אינטרס בכך הוא האב – ועל כל פנים העברה זו של הדוח למי שלא אמור היה להיחשף אליו הצטרפה לשיקוליה של עו”ס סימקין שהחליטה כאמור לפרוש מן הטיפול במשפחה.
י. בא’ במרחשוון התשפ”ג (26.10.22) נתן בית הדין קמא את החלטתו שבה קבע כי האם אשמה בהפסקת הטיפול אצל עו”ס סימקין.
שבוע לאחר מכן בח’ במרחשוון התשפ”ג (2.11.22) ניתנה החלטה נוספת של בית דין קמא שהערעור עליה – אם כי בזיקה לערעור הקודם – הוא העומד לפנינו עתה. בהחלטה זו שב בית הדין קמא על קביעתו בנוגע לאשמתה של האם בהפסקת טיפולה של עו”ס סימקין על אף בקשתה להמשך ההליך להשבת הקטין אליה והצהרתה על נכונותה המלאה “לשיתוף פעולה מלא עם הטיפול לכך ‘ללא הסתייגות בסתר ובגלוי'”. כן עמד בית הדין בהחלטה זו על בקשת האם כי במקביל לטיפול שתכליתו השבת הבן אליה ייקבעו, הסדרי שהות עימו “טרם יועבר הטיפול לעוד “שלל מטפלים ומטפלות, מומחים ומומחות שאין להם סוף”.
בית הדין הוסיף – ובנקודה זו לגמרי בצדק – “ברם מעבר לחלוקת האשמות וציונים, יש צורך להתקדם בתיק, שהרי ישנם ילדים בתווך הנפגעים יום יום מהעדר קשר תקין, או קשר בכלל, עם שני הוריהם”, אך ציין כי “בתיק זה כבר טיפלו מומחים רבים – וליתר דיוק, גדולי המומחים בתחום הניכור ההורי וחידוש הקשר – וכל אחד מהם פרש מסיבותיו הוא, או שטיפולו נפסק, ומאגר המטפלים המקצועיים אינו בלתי־מוגבל”. בית הדין הבהיר כי בנסיבות שתוארו לעיל אי אפשר להשיב את הטיפול לד”ר סגל, ד”ר קיבנסון שמיאנה לעמוס על כתפיה את הטיפול כנראה לא תשוש לעשות זאת גם אם תתבקש שנית לכך ועו”ס סימקין פרשה מן הטיפול, ומשכך אין מנוס מחזרה למתווה שעליו המליץ ד”ר סגל – שבית הדין עצמו הסתייג ממנו תחילה מתוך עמדה כי יש עדיפות לטיפול בידי גורם פרטי – טיפול בקהילה.
הלכה למעשה קבע בית הדין כי מפגשי האם עם הקטין דנן [א’] יתקיימו רק לאחר טיפול וכי הילדים והוריהם יטופלו טיפול רגשי בתחנה לבריאות הנפש ותוך ששירותי הרווחה יעקבו אחר הטיפול.
“גולת הכותרת” של ההחלטה, מבחינת הערעור שהוגש עליה, הייתה הקביעה:
לאור הצורך בתיאום וליווי מקצועי לשם מפגשים בין הבן [א’] לאימו, לא יתקיימו מפגשים בין הבן [א’] לאימו […] בית הדין אוסר על האם להיפגש עם הבן [א’] ללא קדימות הטיפול הנ”ל לכך, וללא מעקב התחנה לבריאות הנפש.
יא. בהחלטה מכ”א במרחשוון התשפ”ג (15.11.22) קבע בית דיננו בהקשר לבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטה זו:
בלי לקבוע מסמרות אומר כי לכאורה אכן עולות תהיות מספר על ההחלטה וההתנהלות (וזאת מבלי להקל ראש במה שנראה מהחומר כהתנהלות לא ראויה – לא צודקת ולא חכמה – מצידה של המבקשת עצמה בכמה משלבי ההליך), וגם אם אין בתהיות אלה כמובן כדי לקבוע כי סופה של עמדת המבקשת להתקבל […] יש בהן לכאורה כדי להצדיק לפחות את מתן רשות הערעור […]
אף שלפי תקנות הדיון רשאי בית הדין לכאורה להיעתר לבקשת רשות ערעור אף מבלי לבקש תגובה לה – תוך שזכות התגובה נשמרת כמובן לערעור עצמו – נוכח הנוהג המקובל […] אני קובע כי טרם מתן החלטה בבקשה רשאי יהיה המשיב להגיב לה, אלא שנוכח כל האמור לעיל ונוכח הדחיפות הקיימת מעצם טיבו של העניין, ועל אחת כמה וכמה על רקע הנתק והניכור ההורי הקיימים לכאורה בלאו הכי, על התגובה להיות מוגשת בהקדם […] תוגש תגובת המשיב בתוך חמישה ימים ולאחר מכן תינתן החלטה בבקשה.
התגובה הוגשה אכן מיידית, ולאחריה בכ”ג במרחשוון (17.11) ניתנה ההחלטה שבה ניתנה רשות ערעור, החלטה שבה נאמר:
תשובת המשיב לבקשת רשות הערעור אומנם מעלה טענות, שאולי יש בהן ממש, בנוגע להתנהלותה של המבקשת, שכבר הערתי עליה בהחלטה קודמת, אך אין בה כדי להשיב לבקשת רשות הערעור לגופה.
האמירה כי בהחלטה קודמת שבה דחיתי בר”ע קודמת ציינתי כי לא הוגשה לבית דין קמא בקשה להסדרי שהות בין האם לבן, באופן זמני עד להשבתו למשמורתה, ונדחתה, וכי הדברים נכונים גם עתה וממילא גם עתה אין מקום לערעור או לבר”ע – אמירה תמוהה היא, שכן כעת מדובר בבר”ע שעניינה החלטה מפורשת שלא רק דוחה בקשה לקבוע הסדרים כאלה או אפילו קובעת מפורשות כי לא ייקבעו הסדרים כאלה, אלא גם אוסרת על קיומם של מפגשים כלשהם בין האם לבן.
גם האמירה כי ההחלטה נסמכת על חוות דעת מקצועית – תמוהה בעיניי, שכן ההחלטה עצמה אינה אומרת כך, לכאורה, ובין אמירות של מומחה השוללות את השבת הבן למשמורת אימו בפועל (בלשון המומחה המצוטטת בהחלטה “שינויים במערך המשפחתי”) ללא טיפול מתאים עד לשלילת הסדרי שהות שלו עימה יש מרחק רב, ועד לקביעה האוסרת כל מפגש שלו עימה – המרחק רב עוד יותר.
בהקשר זה יצוין כי ההחלטה המדוברת היא לכאורה החלטה גורפת – לא כזו העוסקת רק במפגשים פתוחים, אף לא כזו הבוחנת – בהנחה שיש מניעה לקיום הסדרי שהות פתוחים וחופשיים – חלופות לפיקוח, ולו באופן זמני, כי אם איסור גורף על כל מפגש של האם עם הילד, בכל מתכונת, כל עוד לא יתקיים הטיפול המפורט בהחלטה (שלכאורה גם אינו יכול להתקיים ‘בן יום’ אף אם יהיה שיתוף פעולה מלא מצד כל הגורמים).
נוכח האמור אני נותן את רשות הערעור […]
יב. הדיון שנועד להתקיים בערעור זה נדחה בשל אילוצים שונים, ובהמשך גם נוכח בקשות של הצדדים, ומשהתארך הזמן הגישה המערערת בקשה לקביעת הסדרי שהות זמניים בינה לבין הקטין. האב התנגד בטענה שקבלת בקשה זו כמוה כהכרעה בערעור, טענה שנדחתה בהחלטתו של בית הדין תוך הבהרת ההבדל בין קביעת הסדר זמני עד לדיון לבין קביעת הסדר קבוע שהוא העומד בליבת הערעור, ובטענה נוספת שלמעשה מתקיימים מפגשים במסגרת טיפולה של התחנה לבריאות הנפש. לעניין טענה זו התבקשו הצדדים, בהחלטה, להבהיר: (א) אם מדובר במפגש המאפשר אינטראקציה ממשית בין האם לקטין (בין שזו מתקיימת “לשמה” ובין שהיא מתקיימת לשם התרשמות הגורמים הטיפוליים ממנה כדרך שהדבר נעשה לצורכי תסקירים), או שמא מדובר רק או בעיקר בטיפול או אבחון נפשי שעיקר האינטראקציה בו היא בין כל אחד מהם לבין הגורמים הטיפוליים אלא שאגב כך הם גם נפגשים פיזית? (ב) מה תדירות ומשכי המפגשים המדוברים הצפויים להתקיים עד למועד הדיון?
מתגובותיהם של שני הצדדים גם יחד כמו גם מהחלטה נוספת שנתן בינתיים בית דין קמא למד בית דיננו כי הטיפול בתחנה לבריאות הנפש הסתיים. מדברי האם, שלא הוכחשו, עלה גם שמעיקרו לא היה כזה שיכול היה ליצור אינטראקציה ממשית בינה לבין הבן. בית הדין קמא הורה בהחלטתו האמורה ובהתאם להמלצת המרכז לבריאות הנפש כי המשך הטיפול בילדים יתבצע במוסדות החינוך ועל ידי איש מקצוע מהצוות החינוכי או אף על ידי גורם חוץ העובד עם המוסד החינוכי של הילד ושיכול לטפל בו שם.
משכך סבר בית דיננו בהחלטתו מי”ד באדר התשפ”ג (7.3.23) כי אפשר ורצוי יהיה לנצל את אותה פלטפורמה עצמה אף לצורך קיומם של הסדרי השהות וקבע כי באופן זמני יתקיימו מפגשים בין האם לבין הבן [א’] בפיקוחו של הגורם החינוכי או הגורם המקצועי הפועל בתיאום עם המוסד החינוכי שבו לומד [א’] ושמונה על ידי בית דין קמא לצורך הטיפול בו ובמקום ובתדירות שייקבעו על ידי אותו גורם וידווחו לבית דיננו.
האם הבהירה כי הגורם הרלוונטי בבית הספר של הקטין הוא מורתו, אותה מורה שלמעשה בעבר כבר נפגשה האם עם הבן, בחשאי כמתואר לעיל, בחסותה.
האב, המשיב, הגיב והביע התנגדות לכך, שכפי שהזכרנו לעיל, נומקה בטענה שהדבר מנוגד לחוזר מנכ”ל של משרד החינוך. הטענה נדחתה לגופה בהחלטה נוספת – יוער כי האב עצמו לא טען כי יש לפסול את המורה נוכח ‘שיתוף הפעולה’ שלה בעבר עם המפגשים החשאיים – אך נקבע בה כי אם יציע האב גורם ראוי אחר שיוכל לפקח על מפגשי הקטין והאם במקום מורתו, יבחן בית הדין את ההצעה בחיוב. האב אכן הציע שלושה גורמים, ובהמשך בדק בהתאם להוראת בית הדין מי מהם יוכל אכן ליטול על עצמו את המשימה – מה שצמצם את הרשימה לגורם יחיד, אך מכל מקום משלא העלתה האם התנגדות קונקרטית לגורם המוצע – אף שסברה כי נכון יותר להמשיך במפגשים שבפיקוחה של המורה בלבד – נעתר בית הדין להצעה זו.
בזמן המועט שחלף מאז עד לדיון ואף לאחר הדיון קיבלנו דוח קצר של המורה על המפגשים שהיו בפיקוחה, דוח של הגורם שמונה בהתאם להצעת האב כאמור, עו”ס ברלין, ובקשה של האב שבה הלין כי למרות ההחלטות האמורות התקיים גם מפגש חשאי נוסף של האם עם הבן בבית הספר, מה שהוכחש בתגובתה של האם.
ד. לאחר סקירה מפורטת זו ולאור התובנות והקביעות שעלו בה וממנה בא חלקה האופרטיבי של ההחלטה וכדלהלן (ההדגשות – לאו דווקא במקור):
בית דיננו קיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם ושמע את הטענות. שבנו ועיינו גם בבקשות, בתגובות, בדוחות ובהחלטות הקודמות שתמציתם הובאה לעיל, ובאנו לידי מסקנות, כאמור להלן:
מטעם זה – גם אילו באנו לידי מסקנה כי האם אכן הפרה החלטה שיפוטית בפגישה נוספת עם הקטין בבית הספר, בחשאי, וכאמור טענה זו הוכחשה ולא התבררה – לא היינו יכולים או צריכים לקבוע בשל כך כי יש להמשיך את הנתק בינה לבין הקטין ולמנוע הסדרי שהות בינה לבינו בהיקף ובמתכונת שראוי היה לקובעם לולי כך.
הדברים אמורים במשנה תוקף משנביא בחשבון כי גם אם אכן הייתה התנהלות לא ראויה מצידה של האם, הרי שזו באה כתוצאה של התנהלות ומעשי האב שנטל את הקטין אליו תוך שהוא עושה דין לעצמו ובניגוד להמלצות המקצועיות ולהחלטות השיפוטיות הקודמות גם יחד – מה שהביא לצורך בהסדרת מפגשים בין האם לקטין, והביא אותה אף ליזום מפגשים כאלה שלא ברשות, ואף בחשאי על בסיס החשש מסיכולם אם יתקיימו שלא בחשאי. ועוד אמורים הם במשנה תוקף משנזכור את שאמרנו לעיל כי בכל מקרה חומרתה של נטילת הקטין והחזקתו בניגוד להחלטות ולהמלצות (כך משך זמן רב עד שניתנו ההחלטות שנתנו ‘הכשר’ זמני ודיעבדי להמשך שהות הקטין אצל האב) עולה בכל קנה מידה על חומרת מפגש חשאי עימו.
ההחלטה על איסור זה מנוגדת גם להמלצה המקצועית של עו”ס סימקין. ויוער כי בהמלצה האמורה אף לא נדרש כי הסדרי השהות יהיו בפיקוח כלשהו, ואף על פי כן הוחל האיסור האמור על המפגשים באופן גורף – לא זו בלבד על מפגשים לא מפוקחים אלא אף על מפגשים מפוקחים.
עו”ס סימקין ציינה כגורם מרכזי להחלטה אומנם את חוסר האמון של האם בדבר הסיכוי להצלחה, ברם חוסר אמון – בין שמוצדק הוא ובין שאינו מוצדק אינו ‘פשע’ ואי אפשר להאשים בו את מאן דהו, ולא כל שכן כשהלה מצידו מבהיר שוב ושוב שלמרות חוסר האמון האמור מוכן הוא לנסות את הטיפול ואף לשלם בעבורו טבין ותקילין. חוסר האמון של האם נבע לדבריה וכפי שתיארה עו”ס סימקין מניסיון העבר, קשה לקבוע כי היה הוא בלתי־מוצדק ובלתי־מבוסס, אך אף אם סבר בית דין קמא כי אכן בלתי־מוצדק הוא – וכי מה ציפה שתעשה המערערת אם אכן אינה מאמינה בסיכויי הטיפול? שתשקר ותאמר לבית הדין או לעו”ס סימקין כי מאמינה היא בהם בכל ליבה? את המקסימום שאפשר לדרוש ממנה – היינו שיתוף פעולה למרות חוסר האמון האמור – נכונה הייתה לעשות.
נציין כי עו”ס סימקין הוטרדה משני דברים נוספים כאמור, שהיוו כנראה את ה’מכה בפטיש’ של החלטתה, האחד הוא סוגיית המפגשים החשאיים וציפייתה של האם כי משגילתה לה על אודותם לא תמסור זאת לבית הדין כדי שהללו לא ייוודעו לאב והוא לא יסכל את המפגשים – לאם אכן יש חלק בהחלטתה של עו”ס סימקין גם במובן זה. אולם גם כאן: האם אולי אינה מבינה שמפגש חשאי – יש בו נזק, ואולי מבינה היא זאת אך סבורה כי למרות זאת במצב שנוצר לא היה לה מוצא אחר, ואולי אף אינה מבינה את חובתו של הגורם המטפל לדווח לבית הדין, אך משביקשה להמשיך בטיפול למרות חוסר־הבנתה ואף שעו”ס סימקין אכן דיווחה לבית הדין (בניגוד לדעתה) על המפגשים החשאיים – אי אפשר להאשימה בסיכול הטיפול. הגורם השני הוא העברת הדוח שכתבה לפנימייה שבה שוהה אחד הילדים האחרים, ובנוגע לכך כאמור לעיל לא ייחסה עו”ס סימקין את העברת הדוח לאם דווקא, והסברה נותנת כי מי שעשוי היה לעשות זאת בסבירות גבוהה יותר הוא דווקא האב שהדוח התפרש בתומך בעמדתו בנוגע לילד האמור ולפנימייה שבה הוא שוהה ושאליה הועבר הדוח (אם כי עו”ס סימקין הבהירה כי לא תמכה בעמדתו אלא ציינה אותה מפיו).
דומה כי בית הדין קמא שהאשים את האם בכישלון הטיפול אצל עו”ס סימקין ואולי אף זקף לחובתה את הפסקת הטיפול אצל ד”ר סגל נהג בה בשל כך כמי שצריכה “לשאת בתוצאות” בהקשר של הסדרי השהות, אלא שגישה זו שגויה כשלעצמה כאמור ושגויה כפליים נוכח אי־ההצדקה של האשמתה זו.
דא עקא, בית הדין קמא צירף לטיפולו של ד”ר סגל גם את המכלול הכולל את הניכור שבין הילדים האחרים לאב, ובשל כך לכאורה חייב את האם לשאת בחלק משכרו. אומנם להלכה הדבר אינו מנוגד להחלטתנו שהרי החלטתנו הייתה רק בנוגע לשכר בגין הטיפול להשבתו של הבן [א’] לחיק אימו ולא בנוגע לטיפול בילדים האחרים, אך למעשה לא פלא הוא כי האם חשה כי ההחלטה מנוגדת להחלטתנו, ולמעשה גם הייתה התוצאה סיכול הטיפול. לטיפול במכלול המשפחתי כולו יחד יש כמובן יתרונות, אולם משמצא בית הדין לנכון להשית על האם את העלות כאמור, היה מן הנכון בנסיבות התיק המורכבות והמתוחות, לבדל ולתחום בבירור את הטיפול שבעניינו של הקטין [א’] מזה שבעניינם של אחיו, מה שאולי היה מונע מראש את המחלוקת על התשלום שכן ההבחנה הייתה ברורה, ולמצער היה מונע מצב שבו מחלוקת על התשלום בגין הטיפול באחים האחרים (שצריכה הייתה להיות מוכרעת בפני עצמה ובמידת הצורך היה מקום לאכוף את התשלום בעניינה) יביא להפסקת הטיפול שלשמו מינינו את ד”ר סגל מלכתחילה.
לא למותר לציין אגב כי טיפול קודם – זה של ללי גרשנזון – התעכב בשל עיכוב התשלום מצידו של האב, ומסתבר ששני הצדדים אינם חפים מהתנהלות שאינה נכונה, בלשון המעטה, בהקשר של תשלום לגורמים הטיפוליים. למען הסר ספק נציין כי טיפולה של זו הופסק בשעתו, לבסוף (ובשל כך מינינו את ד”ר סגל), בשל נסיבות שאינן קשורות למי מהצדדים.
גם ד”ר סגל עצמו לא קבע כי כך צריך להיות ואף לא קבע כי חידוש הקשר בין הקטין לאימו צריך להיות רק לאחר הטיפול הרגשי או טיפול אחר – אף שקבע כי יש צורך בטיפול כזה. ונפנה שוב את הזרקור להבדל שבין דבריו בנוגע לחידוש הקשר בין האב לילדים האחרים כי “לא תתבצע פעולה לחידוש הקשר מבלי שילוב של תהליך טיפולי” לדבריו בעניינו של הקטין [א’] שמהם נעדרה מהמלצתו קביעה זו.
וכאמור אף עו”ס סימקין לא סברה כי יש צורך בפיקוח או בהתניית חידוש הקשר בטיפול קודם.
משהוברר כי משלב מסוים ואילך חודש הקשר ביניהם, אף אם הדבר נעשה בחשאי ואף אם חשאיות זו הייתה בלתי־ראויה, ומשנראה מכל הדיווחים – הן של מורתו של [א’] הן של עו”ס ברלין – כי הקשר מתנהל בצורה תקינה וכי כיום לא קיים עוד ניכור, הרי שהצורך ב”הדרגה” אף לגבי חזרתו של [א’] לבית אימו – מוטל בספק רב, אם כי מטעמי זהירות ייתכן שראוי עדיין לבחון את הדברים שוב על ידי גורמי המקצוע, וודאי הוא כי אין סיבה לדרוש כי הסדרי השהות בין האם לבין הבן יהיו מצומצמים או מפוקחים.
יד. סוף דבר, אנו קובעים כדלהלן:
הצדדים יתאמו ביניהם בתוך שבוע ימים ממתן החלטה זו את הימים הספציפיים שבהם יתקיימו ההסדרים האמורים ויודיעו לבית דיננו את תוכנו של הסיכום שאליו הגיעו. ככל שלא יגיעו לעמק השווה בתוך שבוע ימים כאמור יגישו לבית הדין (במקביל) את עמדותיהם ובית הדין ייתן את החלטתו.
הוראותיה האופרטיביות של החלטה זו ברורות לגמרי. לא פחות ברור הוא כי בית הדין לא סיים את טיפולו בעניינם של הצדדים וכי ההחלטה – החלטת ביניים היא.
ה. ברם מאז ניתנה ההחלטה ועד עתה הגישה המערערת לבית דיננו שוב ושוב בקשות שבהן הלינה על הפרותיו של המשיב את ההחלטה. מתגובותיו של המשיב כמו גם מדבריו בדיון שהתקיים לפנינו בנוגע לאפשרות לאכוף את ההחלטה בהתאם לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט”ז – 1956, ולפקודת ביזיון בית המשפט עולה כי אכן כך הוא, ולמעשה מדובר בהפרה מתמשכת וסדרתית של ההחלטה תוך רמיסת הדין והדיין כמו גם רמיסת טובתו של הקטין ברגל גסה ובריש גלי.
כך, כמתואר בהחלטה מח’ בתמוז התשפ”ג (27.6.23), נמנע המשיב מלהגיב להצעת המערערת לתיאום זמני השהות בכלל וזמני השהות במהלך החופש הגדול בהתאם להחלטת בית דיננו תוך שהוא טוען כי מדובר בשינוי דרסטי המצריך טיפול והכנה מקצועית.
באותה החלטה הובהר (חלק מההדגשות נוספו):
החלטתנו היא החלטה חלוטה ואינה נתונה לשינוי ולמשא־ומתן.
הטענות השונות נבחנו קודם לה ונבחנו גם הדיווחים לרבות אלה של עו”ס ברלין שמונה לפי הצעת המשיב וכך גם אלה של מורתו של הקטין וטענותיו של המשיב עצמו בדבר מפגשים שהתקיימו בין האם לקטין במשך תקופה, ללא פיקוח, גם אם ‘בחשאי’.
נוכח הדיווחים איננו נותנים אמון רב בטיעון בדבר התנגדות של הקטין עצמו לשינוי, ודאי לא כשטיעון זה בא מפי מי שיצר בשעתו את הנתק בין הקטין לאימו ושהערים לא מעט קשיים גם על האפשרויות של מפגשים מפוקחים. בכל מקרה סבורים אנו כפי שהתבאר בהחלטות רבות כי האחריות לתיקון מוטלת על כתפי מי שגרם לקלקול, היינו מי שנטל את הקטין אליו לפני כשנתיים בניגוד להחלטות שיפוטיות וניתק אותו מאימו.
חובתם של הצדדים למלא אחר החלטתנו ככתבה, כלשונה וכרוחה, וככל שלא ייעשה כך נשקול נקיטת אמצעי אכיפה.
לפני המשיב עומדות שתי אפשרויות:
האפשרות של אי־קיומה של החלטתנו אינה עומדת על הפרק – ואכן גם המשיב עצמו לא העלה אותה בפירוש בדבריו שבהם דיבר רק על חוסר אפשרות מצידו להציע הצעה מעשית בדבר קיום ההסדרים, וטוב שכך, אם כי עולה היא לכאורה מבין השיטין – ואם תועלה על הפרק, תידחה.
ככל שסבור המשיב שנחוץ הוא לסיוע של אנשי מקצוע להכנה של הקטין לשינוי, אף שלאור האמור אני מפקפק בכנות דברים אלה, רשאי הוא להגיש בקשה כי נאשר הכנה כזו על ידי איש מקצוע זה או אחר (ובמימונו של המשיב). אך למען הסר ספק ייאמר ברורות ומפורשות כי לא נעכב את ביצוע החלטתנו לשם כך. טיפול מכל סוג שהוא ייעשה, אם ייעשה, במקביל לביצוע ההחלטה ולא לפניה.
המשיב יגיב בתוך שלושה ימים ויבהיר אם יש לו הצעה קונקרטית כאמור בדבר הסדרי השהות (ואם כן, מהי) או לא.
המשיב הגיב בתגובה רצופת דברי בלע וחוצפה כלפי בית הדין. הצעה להסדרי שהות לא נכללה בדבריו גם הפעם, חלף זאת עלתה בהם טענה כי בית הדין אינו מוסמך לאכוף את החלטותיו וכי הסמכות לעשות זאת נותנה רק לבית דין קמא – מי שהחלטות בית דיננו ביטלו את החלטותיו תוך מתיחת ביקורת עליהן ושאפשר לשער כי המשיב מקווה כי לא ימהר לאכוף החלטות המנוגדות להחלטתו שלו. עוד עלו בתוך דבריו טענות עובדתיות המתכחשות לאמור בהחלטת בית דיננו.
בהחלטה שניתנה בי”ד בתמוז התשפ”ג (3.7.23) הבהיר אחד החתומים מטה נוכח האמור (הדגשות נוספו):
א. בניגוד לדבריו התמוהים מאוד של המשיב, לבית הדין מלוא הסמכות לאכוף את החלטותיו ואת פסקי דיניו. הטענה שלפיה אכיפת החלטותיו של בית דין זה מסורה לבית הדין האזורי מופרכת ומשוללת כל יסוד, ואין דבר וחצי דבר בינה לבין שאלת ההכרעה בשאלות חדשות ובמחלוקות אחרות שבין הצדדים, שאינן עומדות בזיקה ישירה לפסקי דיניו של בית דין זה ושלפיכך אכן יש מקום לטעון לגביהן להשבה לבית הדין האזורי.
ב. אף לולי האמור היה טיעונו של המשיב מופרך בענייננו שבו לא קם בית דיננו מכיסאו כלל ועיקר ולא נתן פסק דין סופי אלא נתן (בהחלטתו מכ”ג בסיוון התשפ”ג – 12.6.23) הוראות בנוגע להסדרי שהות בתקופה הקרובה ודיווח עליהן לרבות חוות דעת בנוגע לאפשרות השבתו המלאה של הקטין לאימו, עניין המצוי בליבת הערעור כידוע ושטרם הוכרע.
ג. בניגוד לדברי הבלע והחוצפה של המשיב:
את ניסיונו לסכל מפגשים בין הקטין לאם ראו עינינו ולא זר וכמתואר ומתועד בהחלטות קודמות בתיק זה, כשהמשיב שנתלה פעם אחר פעם בדברי בית דין קמא כאילו נאמרו מפי הגבורה נסוג אחור כשביקש בית דיננו לאמץ את העיקרון שקבע בית דין קמא עצמו לעניין ההיזקקות לגורמים החינוכיים ו’נזכר’ לפתע כי ההיזקקות להללו מנוגדת לחוזר מנכ”ל וכו’;
פעולות הן בניגוד להמלצות גורמי מקצוע והן בניגוד להחלטות שיפוטיות מחייבות (לרבות כאלה של בית דין קמא) הן כזכור שהחלו את מסעו של הליך זה, כשהמשיב הוא שבניגוד לכל אלה עשה דין לעצמו ונטל את הקטין אליו;
התובנות בנוגע לאפשרות שהקטין רוצה או לא רוצה בקרבת אימו ובשהות עימה אינן מנוגדות לדברי גורמי המקצוע אלא להפך נסמכות על דיווחיהם בנוגע למתרחש בפגישות בין הקטין לבין האם;
וכך כהנה וכהנה.
ד. מן הדין היה להשית על המשיב הוצאות לדוגמה בגין התנהלותו בכלל, סירובו להגיב לגופם של דברים ולהציע הצעות בנוגע למתווה הסדרי השהות בהתאם להחלטת בית דיננו, סירוב שנראה – ורושם זה מתחזק מאוד למקרא דברי המשיב – כניסיון להפר ולסכל את החלטתנו, ובגין השתלחותו הבוטה בבית הדין ובהחלטותיו.
לפנים משורת הדין נמחל הפעם עם כבודנו ועל הטרחתנו ולא ננהג כך. יובהר מראש כי אל לו למשיב להסיק מכך כי יוכל להמשיך במנהגו, לא לעולם חוסן.
ה. בהעדר הצעה חלופית מטעם המשיב אני מאמץ את הצעת המערערת וקובע כי הסדרי השהות, עד למתן החלטה אחרת, יתקיימו בהתאם לה […]
ו. הצדדים ידווחו לבית הדין בדבר יישום החלטתו – ההחלטה העקרונית מכ”ג בסיוון התשפ”ג (12.6.23) והחלטה זו שבה נקבעה דרך יישומה של אותה החלטה.
הפרת ההחלטה תגרור דיון באכיפתה באמצעות הליכי ביזיון בית הדין.
ההתראה בדבר אכיפה כאמור שבה בהחלטה נוספת שנתן בכ’ בתמוז התשפ”ג (9.7.23) תוך שדחה מכל מקום את בקשת המערערת לקבוע מראש חיוב כספי ברף מוגדר בגין כל הפרה.
בכ”ד בתמוז התשפ”ג (13.7.23) הגישה המערערת בקשה נוספת שבה הלינה כי המשיב אכן הפר את ההסדרים וביקשה לקבוע קנסות לאכיפתם. בהחלטה שניתנה בו ביום נצטווה המשיב להגיב בתוך חמישה לטענה על הפרת הסדרי השהות שנקבעו ולבקשה לקבוע קנסות לאכיפת הסדרי השהות.
המשיב בחר שלא להשיב ושלא להגיב ומשמעות הדברים לכאורה היא שתיקה כהודאה בהיבט העובדתי והעדר טענות הגנה כלשהן בהיבט המשפטי.
בין כך ובין כך הגישה המערערת בקשה נוספת שבה הלינה על הפרה נוספת.
רק בה’ באב התשפ”ג (23.7.23) – עשרה ימים לאחר המועד שבו ניתנה החלטה שהורתה על תגובה בתוך חמישה ימים כאמור, ולאחר שהגישה המערערת את הבקשה הנוספת, מצא המשיב לנכון להגיב.
בתגובתו אישר כי הצעת המערערת הומצאה לו וטען כי ביקש לפעול על פיה ובהתאם להחלטת בית הדין ולהביא את הילד למקום האיסוף אך נתקל בהתנגדותו של הילד, ומאחר שאינו מוכן להגיע לעימות פיזי עם הילד לא הגיע הלה לנקודת האיסוף.
המשיב ביקש להסיק מכך כי אין מקום לקנס אלא להליך טיפולי.
ו. בהחלטה מו’ באב התשפ”ג (24.7.23) עמדנו על האמור וקבענו, לאחר סקירת הרקע בקצרה כי את עמדתו זו של המשיב אנו דוחים מכול וכול.
קבענו תוך ציטוטים מהחלטות קודמות גם כן:
אנו קובעים כי המשיב מגלה בהתנהלותו ובתגובתו כי בניגוד לנופת הצופים של רצון לפעול בהתאם להחלטה ושל צורך בהליך טיפולי המשיב מבקש הלכה למעשה לנתק את הקטין מהמערערת – אימו בכל דרך אפשרית, ותוך שאת האחריות לכך הוא מבקש לגלגל אל כתפיו של הילד עצמו. המשיב נטל את הקטין מהמערערת שלא כדין לפני כשנתיים, ומאז לא החזירו לה ופעל במעשים ובמחדלים לנתק ולמנוע קשר בינו לבינה. כבר בתחילת הדרך היה התירוץ “הילד לא רוצה”, וכבר אז, בי”ח באלול התשפ”א (26.8.21) כתב בית דיננו בהחלטתו:
[…] מצב שבו קטין מצוי בבית אביו בניגוד להחלטות שקבעו את משמורתו אצל אימו, אינו מתראה עם האם בניגוד להחלטות שהורו על מפגשיהם […] והכול מוסבר על ידי האב המחזיק בו ומנומק בסירוב של הקטין עצמו, משל האב חסר אונים הוא, ואחר כל זה לא מופעלות סנקציות כלשהן, ובמקומן מסתפק בית הדין באמירה כי ייתכן שהקטין יזדקק לטיפול פסיכולוגי (ומה אם גם לטיפול “יסרב” הקטין?) – מעלה תהייה רבתי […]
הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן, והמעט שכתבו שירותי הרווחה אינו מחליש תהייה זו אלא להפך. ולא זו בלבד אלא שאם נניח כי למרות האמור הטענות אמת הן והאב אכן חסר אונים – עניין זה כשלעצמו מעלה תהייה נוספת בדבר מסוגלותו ההורית של האב ומעורר למחשבה שמא כדברי האם נדרש מינוי של אפוטרופוס לדין, ויתר על כן שמא נדרשת התערבות של עו”ס לפי חוק הנוער ולא עו”ס לסדרי דין בלבד. וכך לא רק משום ההשלכה על סוגיית הקשר עם האם, שכשלעצמה היא כמובן סוגיה אקוטית וכאמור לעיל, אלא אף באשר לסוגיות אחרות: אם מחר יסרב הקטין לטיפול רפואי חיוני, או פסיכולוגי כאמור, או ללכת לגן או לבית הספר – מה יענה האב אבתריה? אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות הורית מול בנו בן השש לצורך המפגשים עם האם, כיצד יפעיל אותה בסוגיות אחרות? ואם יש לו יכולת אך אין לו רצון, ואולי אף יש לו רצון הפוך וכטענת האם, הרי זה מה שמכונה במתמטיקה ובפילוסופיה “מש”ל”…
שבנו וקבענו:
הצגתו של המשיב את הדברים כאילו הדרך היחידה להפעלת סמכות הורית היא ‘עימות פיזי עם הקטין’, שממנו מבקש הוא להימנע, מעלה שוב מחשבות נוגות בנוגע ליכולתו ההורית של המשיב בכלל.
גם עצם הטיעון בדבר סירובו של הקטין אינו אמין – ובוודאי לאחר שדווחנו על מפגשיו של הקטין עם אימו לאורך פרק זמן משמעותי בשנה האחרונה, בחשאי או בגלוי, מפגשים שדווחו כטובים הן בדיווחיה של מורתו של הקטין והן באלה של עו”ס ברלין – ומוביל הוא למסקנה אחת מן השתיים או כי להד”מ או כי המשיב פעל כדי ליצור סירוב כזה.
לטיפול שיכין את הקטין למפגש עם האם או להשבתו אליה כנדרש נוכח ההחלטות הוותיקות בדבר המשמורת ונוכח הטיעון הישן כי הותרת הקטין אצלו אינה פרי רצון להפר את ההחלטות אלא פרי אילוץ הנובע מרצונו של הקטין – ככל שאכן סבור המשיב כי נחוץ כזה וככל שהיו כנים דבריו, שכאמור מראש פקפקנו בכנותם – היה למשיב זמן די והותר במשך השנתיים האחרונות.
הזכרנו גם את שאמר בית דיננו בהחלטה מח’ בתמוז התשפ”ג (27.6.23):
ככל שסבור המשיב שנחוץ הוא לסיוע של אנשי מקצוע להכנה של הקטין לשינוי, אף שלאור האמור אני מפקפק בכנות דברים אלה, רשאי הוא להגיש בקשה כי נאשר הכנה כזו על ידי איש מקצוע זה או אחר (ובמימונו של המשיב). אך למען הסר ספק ייאמר ברורות ומפורשות כי לא נעכב את ביצוע החלטתנו לשם כך. טיפול מכל סוג שהוא ייעשה, אם ייעשה, במקביל לביצוע ההחלטה ולא לפניה.
ובהקשר לכך ציינּו וקבענו (ההדגשות נוספו):
בקשה לאישורו של טיפול כאמור לא הוגשה, ולא נוכל לומר כי הופתענו מכך.
התרשמותנו החד־משמעית היא כי המשיב מצידו מעניק לקטין ‘טיפול’ שתכליתו ומטרתו היא הבאת הקטין לסירוב הנטען וכי בכוונתו להפר ולמסמס את החלטתנו ולפעול למניעת או למזעור הקשר של הקטין עם אימו, תוך שסבור הוא כי לעולם יעמוד לו התירוץ כי הקטין הוא המסרב.
משכך הורינו (ההדגשות – לאו דווקא כבמקור):
סעיף 6(2) לפקודה מורה מכל מקום כי לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר מכוחה “אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה”.
משכך חובתנו לקבוע דיון ולהזמין אליו את הצדדים כדי לאפשר למשיב ליתן טעם כאמור.
בהתחשב באריכות ההליכים בתיק זה בכלל ובחומרת הסיטואציה שבה מופרות החלטות בית הדין בכלל, ובעניין של קשרי ילדים עם הוריהם בפרט, ובהינתן כי קביעת מועד דיון רחוק עשויה בהקשר זה להוות פרס למי שמפר לכאורה החלטות כאלה ולעודד אי־ציות להן ואת סיכולן למעשה אנו קובעים, מבהירים ומורים כבר עתה כי:
(א) מזכירות בית הדין תקבע מועד לדיון מייד לאחר הפגרה ותנפק זימונים לצדדים.
הדיון יהיה קצר ולא יתאפשרו בו טענות ומענות מלבד לעניין שלשמו ייקבע, וודאי לא טענות נגד החלטות שניתנו כבר, לאמור: הצדדים יוכלו לטעון אך ורק לעניין השאלה העובדתית – ההיו או לא היו הפרות וכמה כאלה היו, ולשאלה אם יש טעם שלא לנקוט באמצעי אכיפה על פי הפקודה, וככל שלא יימצא טעם כזה – מהו אמצעי האכיפה הראוי, מאסר או קנס, ומה מידתו ושיעורו.
דיון באפשרות להורות על העברה מלאה ומיידית של משמורת הקטין לידי המערערת, נוכח האמור ובהינתן שהתנהלות המשיב, ככל שתימשך, מסכלת אפשרות של תהליך הדרגתי – יתקיים בנפרד, לאחר מכן, ובית הדין ישקול אם לעשותו בדיון פרונטלי או על בסיס כתבי טענות.
עם זאת, אם יאפשר הזמן, ייתכן שנרשה לטעון גם לעניין זה בקצרה בדיון האמור […]
(ב) ככל שלא יימצא טעם מספיק שלא לנקוט אמצעי אכיפה כאמור ייטה בית דיננו לנקוט בהם על דרך החומרה באופן יחסי למספר ההפרות שתהיינה וייחס חומרה גם לאפשרות כי הללו נעשו מראש מתוך הנחה כי בשל הפגרה ייהנה המפר כביכול ממרווח זמן שבו יעשה ככל העולה על רוחו תוך ניצול הוראת החוק שלפיה לא יושתו עליו אמצעי האכיפה ללא דיון כאמור, ולאידך גיסא ייטה לנקוט לקולא ככל שיתרשם כי ההפרות היו בבחינת מקרים בודדים.
(א) המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 10,000 ש”ח בגין סדרת הבקשות האמורות שנזקקה להגיש.
(ב) לאוצר המדינה ישלם המשיב הוצאות משפט בגין כל האמור בסך של 10,000 ש”ח נוספים.
ז. זמן קצר לאחר החלטה זו הגיעה לשולחננו תגובתו של המשיב שבה אישר את הטענות העובדתיות בדבר הפרתו את החלטת בית הדין בנוגע להסדרי השהות ושב על טענתו כי הוא רוצה אך אינו מצליח לממש את ההחלטה. בנוסף שב המשיב על טענות שאינן נכונות נגד העובדות שהוזכרו בהחלטתנו הקודמת ועל טענתו, שאותה לא גיבה בכל אסמכתה, שלפיה החלטנו לדון באכיפת הוראותינו בהתאם לפקודת הביזיון מנוגדת להלכה המשפטית הפסוקה.
מן העבר האחר הוגשו שתי בקשות נוספות של המערערת שעניינן הפרות נוספות של הסדרי השהות ובקשות לנקיטת אמצעי אכיפה נוספים.
בהחלטה שניתנה בי”ב באב התשפ”ג (30.7.23) הובהר כי נקיטת אמצעי אכיפה לפי פקודת הביזיון תיעשה רק לאחר דיון, בהתאם למצוות המחוקק, וכי בדיון גם יישמעו טענות המשיב נגד נקיטתם. עם זאת שב בית הדין והבהיר:
הדיון יתקיים כאמור בהמשך, אך אין הדבר פוטר מן החובה לקיים את הסדרי השהות שנקבעו כפי החלטת בית הדין, הפרה אחת של ההחלטה – בתירוץ זה או אחר – אינה מכשירה את ההפרה הבאה כמובן מאליו, ואף עושה אותה לחמורה יותר כפי שרמזנו, ואף יותר מרמזנו, בהחלטה קודמת.
המשיב יגיב אפוא בתוך חמישה ימים לבקשות הנוספות של המערערת, בדגש על מענה לטענה העובדתית הנטענת בהן בדבר המשך ההפרות.
בט”ז באב התשפ”ג (3.8.23) עמד אחד החתומים מטה בהחלטתו על תגובת המשיב שבה העלה (שוב) את הטענה כי בית דין זה אינו מחזיק בסמכות הנתונה לכל בית דין אחר לאכוף את החלטותיו בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט ולהוראות חוק שיפוט בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט”ז – 1956. צוין כי המשיב חוזר על טענה זו שוב ושוב ללא שיביא לה אסמכתאות כשהוא מתרץ את אי־הבאתן בטיעון כי הדברים ידועים וברורים,
אותה החלטה עמדה על דברי המשיב הבוחר שוב ושוב לחזור על טענה במקום להתמודד עם הטענות העובדתיות נגדו ועל ניסיונו החוזר ונשנה להתפלמס עם החלטותינו הקודמות ולטעון נגד ההוראה על הסדרי השהות – על כך נאמר גם כי יש בדבר:
כדי ללמד במידה רבה כי, כפי שסברנו וסוברים אנו גם עתה גם בלאו הכי, המשיב הוא שאינו מוכן לקבל על עצמו את עולה של הפסיקה וטפילתו את הפרתה על הקטין ‘המסרב’ אינה אלא שקר ולחילופין כי פעל מצידו כדי להביא את הקטין לסירוב.
לעצם העניין הובהר שוב כי הדיון בשאלת האכיפה על פי הפקודה צריך להיות דיון פרונטלי בנוכחות הצדדים (בדגש על המשיב שכלפיו מבוקשת האכיפה) וכך יהיה.
עם זאת צוין גם כי בתגובה נכללה מכל מקום ההודאה בעובדת ההפרה, מוצנעת משהו, תוך חזרה על הטענה כי הקטין מסרב לקיום ההסדרים, טענה שלא הוכחה כמובן אך המשיב מציגה כעובדה ברורה שממנה אפשר אף להסיק מסקנות אחרות, תוך שאין הוא טורח להסביר מדוע, לשיטתו כי הקטין הוא המסרב, אין הוא מפעיל את סמכותו ההורית; להסביר, בזיקה לטענותיו בדבר טיפול הנחוץ כדי למנוע סירוב נטען זה, מה עשה או עושה הוא בעניין, או להגיש בקשה לאשר טיפול מסוים.
הובהר בהחלטה זו בנוגע לטענת המשיב כי טענותיו נדחות ‘אוטומטית’ (ההדגשות נוספו):
אכן בעל דין המסרב לקיים החלטות שיפוטיות מחייבות ומתווכח עימן שוב ושוב – לא רק שמותר אלא אף חובה לדחות את טענותיו ‘אוטומטית’, החלטות שיפוטיות אינן ‘תוכנית כבקשתך’ ולא עניין למשא ומתן ולוויכוח בין בעל הדין שבעניינו ניתנה ההחלטה ושנצטווה לפעול בהתאם לה לבין הערכאה השיפוטית.
השאלה העומדת לדיון עתה אינה אם יש לקיים את הסדרי השהות שנפסקו, הללו נפסקו ואינן עומדים לדיון עוד. לפיכך בנוגע לשאלה זו דינן של הטענות הוא אכן לדחייה ‘אוטומטית’ ומוטב להן גם שלא תיטענה, וכאמור לא נתבקש המשיב אלא להגיב לטענות העובדתיות כי אכן מופרים הם ההסדרים.
השאלה היחידה העומדת לדיון עתה היא השאלה האם בפועל מתקיימים ההסדרים או מופרים, ולאחריה צפויה להידון כאמור, בדיון בנוכחות הצדדים, השאלה אם יש מקום לנקוט אמצעי אכיפה ואלו אמצעים יש לנקוט בשל אותה הפרה ולשם מניעת המשכה.
ולבסוף עמדה ההחלטה על טענת המשיב טוען כי המערערת אינה רוצה באמת במפגש עם הקטין, ולראיה מציין אירוע שבו, לטענתו, הזדמן מפגש אקראי ביניהם (לרבות הקטין הנוסף המנוכר למשיב, לטענתו, ושעניינו אינו נדון לפנינו) והמערערת חמקה מן המפגש. המערערת נצטוותה להגיב לטענה זו.
בהחלטה מכ”ז באב התשפ”ג (14.8.23) נדרש המשיב להגיב לטענה על הפרה נוספת של הסדרי השהות, בד בבד עמדה ההחלטה על תגובת המערערת לטענה כי אינה חפצה באמת ובתמים במפגש עם הקטין ועל הטיעון העובדתי שהועלה כביסוס לה – המערערת נצטוותה להשלים את תגובתה בעניין שלא הניחה את דעת בית הדין.
תגובת המערערת המשלימה הוגשה ותועדה בקצרה בהחלטה מד’ באלול (21.8).
ח. המשיב לא הגיב כנדרש, ובו’ באלול התשפ”ג (23.8.23) נתן בית דיננו החלטה נוספת שבה תוארה תגובת המערערת ביתר פירוט ונתקבלה, ושבה עמד בית הדין גם על הימנעותו של המשיב מלהגיב לטענה העובדתית בדבר הפרת הסדרי השהות ברביעית, וחלף זאת שב על הטענה בדבר חוסר סמכות לאכוף את החלטותינו וטענות נוספות נגד המערערת לעניין יחסה כלפי בת נוספת של הצדדים שלגביהן כתבנו:
איננו יודעים אם יש בהן ממש אם לאו, אך זאת יודעים אנו בוודאות כי עניינה של אותה בת אינו נדון לפנינו וכי בין שהטענות נכונות ובין שאינן נכונות אין בהן כדי להצדיק אפילו בכהוא זה את הפרותיו של המשיב, לפי הנטען שוב ושוב ומבלי שיוכחש בדבריו, את החלטותיו של בית הדין.
הפרת ההוראה בנוגע לתגובה על הטענה העובדתית, תוך שהמשיב מנסה כדרכו לחפות עליה בטענות מופרכות ובכאלה שאינן ממין העניין, פסולה וראויה לגנאי.
הוספנו וכתבנו:
חמורה ממנה כמובן הפרתן החוזרת לכאורה, וכפי שעולה מן השתיקה שכהודאה בנוגע לעובדות ומה גם שבמקרים קודמים הייתה אף הודאה מפורשת בהן מצד המשיב של ההוראות בנוגע להסדרי השהות, הפרה המהווה לכאורה בזיון בוטה של בית הדין, המטריחה את המערערת ואת בית הדין בבקשות ובהחלטות חוזרות, והפוגעת בטובתו של הקטין בהמשך לפגיעה הקיימת זה שנתיים ויותר מאז נטל המשיב את הקטין וניתקו מאימו שלא כדין.
הזכרנו את שקבענו בכ”ג בסיוון התשפ”ג (12.6.23) בהחלטה מנומקת ומפורטת שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים ובחינת כלל החומר שבתיק כי ממועד אותה החלטה יתקיימו הסדרי שהות בין הקטין [א’] לאימו ללא צורך בפיקוח, כמקובל.
הזכרנו את ההשתלשלות שלאחר מכן כשהמערערת, כפי שתואר גם בהחלטה הנוכחית, מציעה הסדרים והמשיב אינו מגיב, בית הדין מורה על קיומם והמשיב מתעלם ומפר את ההחלטות וכו’, נמנע להגיב עניינית לטענות הנטענות כלפיו כשנדרש הוא לעשות כן ובוחר חלף זאת להשתלח בבית הדין.
הזכרנו גם את תגובת המשיב מה’ באב התשפ”ג (23.7.23) שבה אישר כי הצעת המערערת הומצאה לו וכי הפר אותה אלא שאת האחריות להפרה טפל על הקטין. בהקשר לה הזכרנו את ההחלטה מו’ באב התשפ”ג (24.7.23) ואמרנו (ההדגשות נוספו):
קבענו בהחלטה זו כי בניגוד לנופת הצופים של רצון לפעול בהתאם להחלטה ושל צורך בהליך טיפולי, מגלה המשיב בהתנהלותו ובתגובתו כי מבקש הוא הלכה למעשה לנתק את הקטין מהמערערת – אימו בכל דרך אפשרית, ותוך שאת האחריות לכך הוא מבקש לגלגל אל כתפיו של הילד עצמו.
בזיקה לדברים אלה הזכרנו את שנאמר כבר בהחלטה מי”ח באלול התשפ”א (26.8.21) כי:
הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן, והמעט שכתבו שירותי הרווחה אינו מחליש תהייה זו אלא להפך. ולא זו בלבד אלא שאם נניח כי למרות האמור הטענות אמת הן והאב אכן חסר אונים – עניין זה כשלעצמו מעלה תהייה נוספת בדבר מסוגלותו ההורית של האב ומעורר למחשבה שמא כדברי האם נדרש מינוי של אפוטרופוס לדין, ויתר על כן שמא נדרשת התערבות של עו”ס לפי חוק הנוער […] אם מחר יסרב הקטין לטיפול רפואי חיוני, או פסיכולוגי כאמור, או ללכת לגן או לבית הספר – מה יענה האב אבתריה? אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות הורית מול בנו בן השש לצורך המפגשים עם האם, כיצד יפעיל אותה בסוגיות אחרות? ואם יש לו יכולת אך אין לו רצון, ואולי אף יש לו רצון הפוך וכטענת האם, הרי זה מה שמכונה במתמטיקה ובפילוסופיה “מש”ל”…
הזכרנו גם את הערתנו על הצגתו של המשיב את הדברים כאילו הדרך היחידה להפעלת סמכות הורית היא ‘עימות פיזי עם הקטין’, שממנו מבקש הוא להימנע, וכי דברים אלה אם נכונים הם, מעלים שוב מחשבות נוגות בנוגע ליכולתו ההורית של המשיב בכלל והוספנו את שנזכר בהחלטות קודמות כי עצם הטיעון בדבר סירובו של הקטין אינו אמין – ובוודאי לאחר שדווח לנו על מפגשיו של הקטין עם אימו לאורך פרק זמן משמעותי בשנה האחרונה, בחשאי או בגלוי, מפגשים שדווחו כטובים הן בדיווחיה של מורתו של הקטין והן באלה של עו”ס ברלין – ומוביל הוא למסקנה אחת מן השתיים או כי להד”מ או כי המשיב פעל כדי ליצור סירוב כזה.
גם בהחלטה זו שבנו והזכרנו כי בהחלטה הנ”ל מח’ בתמוז התשפ”ג (27.6.23) כתבנו גם:
ככל שסבור המשיב שנחוץ הוא לסיוע של אנשי מקצוע להכנה של הקטין לשינוי, אף שלאור האמור אני מפקפק בכנות דברים אלה, רשאי הוא להגיש בקשה כי נאשר הכנה כזו על ידי איש מקצוע זה או אחר (ובמימונו של המשיב). אך למען הסר ספק ייאמר ברורות ומפורשות כי לא נעכב את ביצוע החלטתנו לשם כך. טיפול מכל סוג שהוא ייעשה, אם ייעשה, במקביל לביצוע ההחלטה ולא לפניה.
אף שבנו לציין את האמור בהחלטה הנ”ל שמו’ באב (24.7) כי בקשה לאישורו של טיפול כאמור לא הוגשה וכי התרשמותנו היא כי המשיב פועל בכוונה תחילה הבאת הקטין לסירוב הנטען וכי בכוונתו להפר ולמסמס את החלטתנו ולפעול למניעת או למזעור הקשר של הקטין עם אימו, תוך שסבור הוא כי לעולם יעמוד לו התירוץ כי הקטין הוא המסרב.
הזכרנו את הוראותינו האופרטיביות שבאותה החלטה שמו’ באב (24.7) וציינו (ההדגשות נוספו):
מאז חלף כחודש ימים ובמהלכו שבה המערערת להלין על הפרות נוספות של המשיב את הוראות בית הדין, כאמור בראשית דברינו בהחלטה זו מדובר בתלונה רביעית על הפרת ההסדרים, אך למעשה נראה מן המכלול כי ההסדרים שנקבעו לא קוימו כלל והנתק שבין הקטין לאימו חודש ואולי אף מוחרף, וכאמור לעיל העדר תגובתו של המשיב לגופן של הטענות העובדתיות – ועל אחת כמה וכמה בהינתן האמור בתגובותיו הקודמות – הוא כהודאה בעובדות.
נזכיר גם כי בתווך ניתנו החלטות נוספות שהורו למשיב להגיב לטענות על ההפרות החוזרות ונשנות, מחד גיסא, והעומדות על הימנעותו מלהגיב לטענה עובדתית זו ועל ניסיונו לחפות על הטענה – וכנראה על העובדות – ועל ההימנעות מלהגיב עניינית באמצעות טענות סרק. כך בהחלטה מי”ב באב (30.7), בהחלטה מט”ז באב (3.8) ובהחלטה מכ”ז באב (14.8) שאותה הזכרנו בראשית החלטה זו.
כאמור הורינו בהחלטה קודמת על קביעת דיון שבו תיבחן האפשרות לפעול נגד המשיב בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט, הדיון אכן נקבע והצדדים זומנו אליו. עד לדיון מנועים אנו מלפעול בדרך זו, שכן המחוקק דרש קיום דיון כאמור, אולם אין אנו מנועים ואף לא פטורים מליתן החלטות בבקשות שלפנינו ולשוב ולהורות את שחובתנו להורות, גם אם הניסיון העגום עד כה מלמד כי ספק – בלשון המעטה – אם יציית המשיב להוראותינו קודם לדיון האמור.
משכך שבים אנו ומורים:
(א) המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 12,000 ש”ח בגין סדרת הבקשות האמורות שנזקקה להגיש.
(ב) לאוצר המדינה ישלם המשיב הוצאות משפט בגין כל האמור בסך של 12,000 ש”ח נוספים.
בהחלטה מי”ד באלול התשפ”ג (31.8.23) הוזכרו טענות המערערת על הפרות נוספות ונקבע כי התגובה להן תישמע בדיון שקרב לבוא.
ט. בכ”א באלול התשפ”ג (7.9.23) התקיים הדיון.
לקראת הדיון ניסה המשיב שוב – לא בפעם הראשונה בהליכים שניהלו הצדדים לפנינו – לעכב או לסכל את ההליך באמצעות הגשת בקשת פסלות מופרכת נגד אחד החתומים מטה, הרב שפירא, בקשה שהוגשה סמוך ונראה לדיון ונדחתה בהחלטה מנומקת וארוכה שנאלץ הרב שפירא החתום מטה לכתוב תוך הקדשת זמן יקר לכך, בן יום, בערבו של הדיון, בשל הוראת המחוקק כי החלטה בבקשה שכזו תינתן טרם יימשך ההליך.
בבקשה עצמה גם הודיע המשיב כי אם תידחה בקשתו יערער על ההחלטה וכפי שנאמר בהחלטה שבה נדחתה הבקשה:
משמעותה של ההודעה, ומן הסתם גם מטרתה ותכליתה, היא כאמור בסעיף 19א(ח) לחוק הדיינים, תשט”ו – 1955, “בעל דין שבדעתו לערער על החלטת דיין או בית דין לפי סעיף זה יודיע על כך לבית הדין, ומשהודיע כך, יופסק הדיון עד להחלטה בערעור”.
בנסיבות העניין, משהוגשה בקשה מופרכת זו ערב דיון באפשרות לנקוט אמצעי אכיפה על פי פקודת ביזיון בית המשפט בגין ההפרה המתמשכת של המבקש את הסדרי השהות שנקבעו בין הקטין לאימו, לא מן הנמנע גם כי אף תכלית הבקשה כולה לא הייתה אלא זו – הפסקת הדיון בעניינם של הצדדים על בסיס הוראת החוק האמורה.
הנחה זו בדבר מטרתה ותכליתה של הודעה זו, כמו גם – במידה לא מבוטלת של סבירות – של הבקשה עצמה, כאמור, מתחזקת נוכח העובדה שבפועל לא הוגש ערעור כאמור.
מכל מקום בהחלטה נקבע:
אך, בין שזו הייתה המטרה ובין שלא כך, המחוקק לא כילה את דבריו באמור לעיל אלא המשיך וסייג “זולת אם החליט הדיין או בית הדין, לפי הענין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך בהליך”.
נימוקים כאלה אכן יש בענייננו למכביר:
הדחיפות בעניינו של הקטין המנותק מאימו תקופה ארוכה; החשש כי ניתוק זה – ובזיקה לכל שנאמר זה מכבר לגביו – יביא לניכור או יחמיר אותו עד כי יקשה לתקנו; החשיבות היתרה של אכיפת החלטות שיפוטיות ומניעת מצב שבו איש הישר בעיניו יעשה תוך הפרה שיטתית וסדרתית של ההחלטות.
משכך אני מחליט ומבהיר כי ההליכים בעניינם של הצדדים לא יופסקו, למרות הערעור, והדיון הקבוע יתקיים במועדו.
למרות ההחלטה המנומקת והברורה שב בא כוח המשיב בפתחו של הדיון וטען “הגשתי בקשה לפסילת דיין וקיבלנו החלטה […] הבקשה נדחתה והודעתי בשולי הבקשה ואני מודיע אף כעת כי בכוונתי לערער על ההחלטה בפני כבוד הנשיא”, ואף משהזכיר בית הדין “כתבתי שלמרות זאת הדיון יתקיים” טען הלה “אני סבור וטוען שאין בכלל להתעסק בתיקי הצדדים לפחות לאחד מחברי ההרכב שלא אמור להשתתף, ואני חוזר על הטענה שהגשתי”.
בית הדין כמובן קיים את הדיון בהתאם להחלטה המנומקת ולהוראות החוק המאפשר את קיום הדיון משניתנה החלטה כזו, ושוב נציין כי בפועל לא הוגש ערעור.
בהמשך לכך שב המשיב והעלה את טענתו שלפיה מנוע בית דיננו מלדון באכיפת החלטותיו, כשהפעם נזכר סוף סוף להסביר על מה מתבססת טענתו – הסבר שמשניתן נוכל לשער מדוע נמנע המשיב מלפרטו תחילה והעדיף לערפל שכביכול קיימת פסיקה ידועה התומכת בעמדתו, וכך טען (פרטי תיק ע”א 6035/17 שהוזכרו תוקנו והושלמו בציטוט להלן):
טענה זו מתחברת לטענה השנייה שטענתי וכתבתי את זה בכל הבקשות והתגובות שלי:
משנתן פסק דין על ידי ערכאת הערעור הרי שהערכאה המוסמכת לדון בבקשות אכיפה בכלל ולפי פקודת בזיון בית המשפט היא בית הדין קמא והלכה זו נקבעה בשנת 1975 בתיק ב”ש 743/85 ספרון נ’ ספרון. הלכה זו מופיעה במאות פסק דין בבתי משפט שונים כאשר פסק דין אחרון שראיתי בבית המשפט העליון הינו תיק ע”א 6035/17 NET INERNATIONAL PROPERTY LIMITED נ’ איתן ארז, ובאותו פסק דין הובהר שהפקודה מתייחסת להענקת סמכויות לערכאה דיונית ולא ערעורית, כאשר ניתן פסק דין על ידי ערכאת ערעור המשמעות היא שזה כאילו פסק דין הזה הייתה אמורה לתת ערכאה הדיונית ואציין כי כאשר ניתנים פסק דין כאן זה מופיע גם בתיק בית הדין קמא ולא רק בשביל לידע אותם אלא בכדי לקבוע כי פסק הדין הופך לחלק אינטגרלי מהדיון בבית הדין קמא, ולכן הפסיקה קבעה במאות פסקי דין כי כאשר עולה השאלה של אכיפה מי שאמור לאכוף זה בית הדין קמא.
בית הדין העיר והזכיר מדוע אין הדברים רלוונטיים, שכן אין הם אמורים אלא “אם בית הדין הגדול סיים את טיפולו”, בא כוח המשיב התעלם מהדברים והמשיך לטעון:
[…] אציין אגב שעל פי הלכת בבלי מאחר וזה פסק דין המתייחס לחוק לפקודת בזיון בית המשפט ובית הדין כאן מתבסס על אותה פקודה, אז גם הפרשנות של בית המשפט העליון היא חובה ומחייבת את בית הדין.
וכאן, אולי משהרגיש בהערת בית הדין האמורה ניסה להצדיק את טיעונו באומרו:
אומנם היו מקרים כאשר לא הוכרע הערעור ובמסגרת הליכי ביניים ערכאת הערעור יכלה להיכנס לנעלים של בית הדין קמא ולאכוף, אך כאן זה ברור מקריאת פסק הדין הברור וגם פסק הדין המשלים שסגר את הפינות אז אין עוד מה לדון, נקבעו הסדרי ראיה, נקבע מסגרת, חוזרים לבית הדין קמא לאכיפה.
אלא שהדברים מופרכים מאליהם, שכן לא רק שלא “ברור מקריאת פסק הדין” ש”אין עוד על מה לדון” אלא להפך, ברור מפסק הדין כפי שנאמר בהחלטה זו לעיל ובהחלטות שניתנו כשהעלה המשיב לראשונה את טענת חוסר סמכות האכיפה כי יש ויש על מה לדון וכי למעשה לא ניתן עדיין פסק דין אלא החלטת ביניים שבמסגרתה נקבעו אומנם הסדרי שהות עקרוניים, ובהחלטות נוספות ניתנו גם הוראות אופרטיביות לגביהם, אך הוראה אופרטיבית בדבר השבת הקטין למשמורת של אימו, להלכה ולמעשה – עניין שהיה ליבו ועיקרו של הערעור – טרם ניתנה.
בית הדין קבע בהחלטתו – ההחלטה שהמשיב מבכר לכנותה “פסק דין” כדי ליצור את הרושם כי אכן תמה ונשלמה מלאכתנו ובית דיננו קם מכיסאו – בין השאר, כמצוטט מעלה:
[…] הצדדים יתאמו ביניהם בתוך שבוע ימים ממתן החלטה זו את הימים הספציפיים שבהם יתקיימו ההסדרים האמורים ויודיעו לבית דיננו את תוכנו של הסיכום שאליו הגיעו. ככל שלא יגיעו לעמק השווה בתוך שבוע ימים כאמור יגישו לבית הדין (במקביל) את עמדותיהם ובית הדין ייתן את החלטתו.
אין ברור מזה בנוגע לשאלה אם בית הדין סיים את טיפולו בעניינם של הצדדים או טרם עשה כן. ולמעלה מן הצורך נשנו הדברים בפירוש בהחלטה מי”ד בתמוז התשפ”ג (3.7.23) שצוטטה לעיל:
טיעונו של המשיב מופרך בענייננו שבו לא קם בית דיננו מכיסאו כלל ועיקר ולא נתן פסק דין סופי אלא נתן (בהחלטתו מכ”ג בסיוון התשפ”ג – 12.6.23) הוראות בנוגע להסדרי שהות בתקופה הקרובה ודיווח עליהן לרבות חוות דעת בנוגע לאפשרות השבתו המלאה של הקטין לאימו, עניין המצוי בליבת הערעור כידוע ושטרם הוכרע.
משניתנה לבא כוח המערערת האפשרות להשיב לדברים העיר הוא כי לא זו בלבד שפסק הדין בב”ש 743/85, ספרון נ’ ספרון, אינו שולל מבית דיננו את הסמכות לאכוף את החלטתו אלא – נוכח האמור לעיל – קובע מפורשות את קיומה:
אכן, לפי סעיף 6 לפקודה, גם ערכאה היושבת לערעור מוסמכת לכוף ציות להחלטותיה, כגון לצו שנתנה במהלך הדיון התלוי עדיין ועומד בפניה, אך שונה המצב כאשר הדיון בערעור כבר תם ונשלם.
ונוסיף ונחדד עוד: לא זו בלבד שההליך לפנינו טרם תם, אלא שההחלטות שאכיפתן נדרשת – מלבד המחויבות לקיימן מצד עצמן הן בפן של חובת הציות להחלטה שיפוטית הן בפן של טובת הקטין – מיועדות גם לשרת את המשכו של ההליך ואת האפשרות לשקול את ההחלטה הסופית שמבקשת המערערת בדבר השבת הקטין לידיה ואת ההחלטות בדבר הדרך והמועד לעשות זאת. זאת מאחר שכפי שהבהיר בית דיננו כמה פעמים בהליך השבת הקטין לידי אימו צריכה להיעשות בשום שכל ובהדרגה ובהתאם לחוות דעת מקצועיות. יישום ההחלטות בנוגע להסדרי שהות הוא חלק הכרחי מהדרגה זו והשלכותיו הן שצריכות להיבחן בידי הגורמים המקצועיים לצורך גיבוש חוות דעתם בדבר השבת הקטין למשמורת אימו – חוות דעת שאותה ביקש בית דיננו לקבל כאמור בהחלטתו המצוטטת.
י. נוסיף ונאמר גם כי מאחר שהוראתה המפורשת של הפקודה היא כי אף לערכאת ערעור הסמכות לכוף את הציות להחלטותיה, ולעניינו של בית הדין הרבני הוראת חוק בתי דין דתיים כפיית ציות ודרכי דיון), תשט”ז – 1956, מעניקה לבית הדין את הסמכויות הנתונות בפקודה – ללא הבחנה בין בית הדין האזורי לבית הדין הגדול, הרי כי גם לו היה ספק בדבר נכון היה לפרש את דברי בית המשפט העליון בפסק הדין בב”ש 743/85 בדרך שתצמצם את הסטייה מלשונה הגורפת של הפקודה ולא בדרך שלפיה דברי הפקודה בעניין סמכותה של ערכאת הערעור קרובים להיות נעדרי משמעות.
כך אף אם היה ספק בדבר, אך כאמור: אין ספק. ההליך בעניינם של הצדדים הנדון בבית דין זה לא תם, ולית מאן דפליג כי כשכך הדבר נתונה לבית דיננו הסמכות לאכוף את החלטותיו שבתוך הליך זה.
יא. כהערת אגב ולמעלה מן הצורך נאמר כי למרות דברי בא כוח המשיב כי “על פי הלכת בבלי מאחר וזה פסק דין המתייחס לחוק לפקודת בזיון בית המשפט ובית הדין כאן מתבסס על אותה פקודה, אז גם הפרשנות של בית המשפט העליון היא חובה ומחייבת את בית הדין” – אין הדבר ברור כי בית דיננו מנוע מלאכוף אף את פסקי דיניו הסופיים, לאחר תום ההליך שבו ניתנו נוכח פסק הדין בב”ש 743/85, ספרון נגד ספרון. ונבהיר:
בבג”ץ בבלי אומנם קבע השופט, כתוארו אז, א’ ברק:
על כל בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל, בסוגיות ‘אזרחיות’ נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון.
אך לדעתנו בב”ש 743/85 לא אמר בית המשפט העליון אמירה פרשנית, וודאי שלא אמירה מפורשת וברורה, בנוגע לסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט הקובע כי אף לבית המשפט העליון סמכות לאכוף את החלטותיו – ולא כל שכן שלא אמר אמרה מפורשת כלשהי בנוגע להוראות בסעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט”ז – 1956, הקובעות כי לבית הדין הדתי סמכות כזו, ללא הבחנה בין ערכאותיו השונות של בית הדין הדתי – אלא בעיקר אמירה בדבר דרך היישום הנאותה של סעיף 6 לפקודה האמורה.
לעניין זה גרס בית המשפט כי מאחר שיש לראות את ההכרעה שבערעור כתיקונה של הכרעת הערכאה שלמטה וממילא כאילו היא היא הכרעה הערכאה שלמטה הרי שאותה ערכאה היא המוסמכת לאכוף את ההחלטה.
אך כאן יש לשאול שתי שאלות:
השאלה הראשונה מביאתנו לתובנה דלעיל כי דברי בית המשפט בב”ש 743/85 אינם מכוונים להיות אמירה פרשנית של סעיף 6 לפקודה – מה גם שלשונה של הפסיקה אינה מורה על כך ואין היא כוללת אמירות המבססות פרשנות כזו על פי כללי ודרכי הפרשנות – אלא אמירה העוסקת בסדר הדין הנאות והרצוי, לאמור: אם עקרונית אפשר היה כי ערכאת הערעור תאכוף את החלטותיה אך אפשר גם כי תעשה זאת הערכאה הראשונה שכן ההחלטות נחשבות גם להחלטותיה שלה, אלא שתוקנו בערכאה שמעליה, מוטב וראוי כי אכן תעשה זאת הערכאה הראשונה. כך אם משום שכך יתאפשר הערעור על ההחלטה לאכיפה ואם משום שכך ייחסך מערכאת הערעור העיסוק בבירור העובדות בנוגע ליישום או אי־יישום ההחלטה, לסיבת אי־היישום וכו’ – מכלול שלם הנצרך כדי לקבוע אם אכן יש צורך – ואם כן, כיצד – לאכוף את ההחלטה, והמתאים באופיו להתברר בערכאה הדיונית.
ומשבאנו לכלל הכרה כי אין מדובר במניעה עקרונית שערכאת הערעור תעסוק באכיפה, אלא בעניין של סדרי דין ובשאלת הרצוי והנאות מבחינתם של אלה, הרי שעשויים להיות בעניין זה הבדלים בין ערכאת הערעור שבבית הדין הרבני לבין זו האזרחית, כשם שיש הבדלים ביניהן בעניינים אחרים של סדרי דין, ואף הבדלים בין מקרים שונים שלגביהם ייתכנו שיקולים שיכריעו את השיקולים דלעיל, כשעל הכול חופף העיקרון כי הפרוצדורה היא שפחת המהות ולא גבירתה וכי לא יאות כי הצדק בכלל – ובעניין טובתם של קטינים בפרט – לא ייעשה או תידחה עשייתו דחייה של ממש, שיש – ובוודאי בעניינים אלה – כי תביא לפגיעה בלתי־הפיכה, אך בשל שיקולי פרוצדורה.
בית המשפט העליון לא אמר אמירה שונה מזו בדבריו שבב”ש 743/85, דברים שלא נאמרו בהקשר לבית הדין, לא עסקו בשום דרך בשאלת הפעלת פקודת ביזיון בית המשפט בו ושככל הנראה לא נועדו להיות פרשנות קטיגורית של הפקודה אלא, כאמור, התוויית דרך המלך ליישומה בבתי המשפט.
יב. ולאחר האמור: האם – מעבר לשאלה מה נאמר בפועל בב”ש 743/85 והאם כוונו הדברים או חלו מעצם אמירתם גם על בית הדין הרבני או לא – האם יש להניח שלו נשאל בית המשפט היה עונה בנוגע לבית הדין הרבני את אותה תשובה שענה לשאלה שבחן בבואו לקבוע היאך תיושם ותופעל פקודת ביזיון בית המשפט בבתי המשפט?
כאן מגיעים אנו לנימוקיו של בית המשפט בב”ש 734/85 ואל השאלה השנייה ששאלנו לעיל: בתפיסתה הבסיסית של מערכת בתי הדין הרבניים לא קיים עיקרון התקדים המחייב, והכפיפות של בתי הדין האזוריים לבית הדין הגדול שונה מכפי שנתפסת מקבילתה בערכאות האזרחיות. בית דין אזורי אינו חייב לפסוק כפי שפסק בית הדין הגדול במקרה אחר, אם כי חייב הוא לקבל את הוראתו האופרטיבית של בית הדין הגדול בנוגע לאותו מקרה שנדון לפניו.
משכך קשה לראות את פסיקותיו של בית הדין הגדול כ’תיקון’ של פסיקת בית הדין האזורי באופן שמעתה תיחשב פסיקת בית הדין הגדול כאילו היא היא פסיקתו של בית הדין האזורי, שכן הלה אומנם חייב לציית לה ולפעול על פיה, אבל אינו חייב לאמצה אל ליבו כביכול הייתה פסיקתו שלו.
ולפיכך, ספק רב אם יש מקום לאמור לגבי בתי הדין הרבניים את שאמר בית המשפט בב”ש 743/85 לגבי הערכאות האזרחיות, ולא בהכרח כי לוּ נשאל על כך בית המשפט עצמו אז הייתה תשובתו זהה לשהשיב בעניין שהיה לפניו.
ויתרה מכך, וכאן שוזרים הדברים את שאמרנו לגבי שתי השאלות שהעלינו:
לצערנו, המצב במערכת בתי הדין הרבניים מבחינת קיום החלטות בית הדין הגדול ויישומן בבתי הדין האזוריים אינו משביע רצון. בשורש הדברים עומדת אולי התפיסה הצודקת כשלעצמה כי, כאמור לעיל, הלכתית אין בית הדין האזורי צריך ‘לבטל את דעתו’ בפני בית הדין הגדול, תפיסה שעל אף הצדק הקיים בבסיסה נתעוותה אצל חלק מן הדיינים לכדי אי־הבנה גם בדבר המחויבות של בית הדין האזורי ליישם בפועל מכל מקום את שפסק בית הדין הגדול. עדים היינו כמה פעמים לסירוב של בתי דין אזוריים לפעול בהתאם להוראות בית הדין הגדול ובכמה מקרים אחרים להתנהלות שאומנם לא כללה סירוב כזה וכפירה גלויה בסמכות בית הדין הגדול להורות לבית הדין האזורי את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה אך כללה התחמקות מיישום החלטות בית הדין הגדול וניסיונות למסמסן ולעוקפן במקום לאוכפן. הדברים נאמרים בכאב, ואולי בבושת פנים, אך צריכים הם להיאמר.
בכמה מקרים בשנים האחרונות ביקרנו בחריפות התנהלות כזו של בתי דין אזוריים – ראה למשל בהחלטות בתיק 1336937/2, בתיק 1214738/4 ובתיק 854780/17 (פורסמו), וכך גם בתיק 1417434/4 (החלטה שטרם פורסמה). יש לקוות כי יחול שינוי לטובה בעניין, אבל אי אפשר להתכחש למציאות הקיימת כיום ושיש לומר בצער כי הייתה קיימת גם בעבר.
ואומנם למען הסר ספק וכדי שלא להיות במוציאי לעז נאמר כי ההרכב בבית הדין האזורי שלפניו נדון עניינם של הצדדים כיום, אינו אחד מן ההרכבים שבהתנהלותם פגשנו כבר בתופעה זו של הפרה בוטה של הוראות בית הדין הגדול, אך אכן גם אצל הרכב זה ובעניינם של הצדדים מצאנו כי למעשה – גם אם לא להלכה ולא במוצהר ואולי אף בשל שיקול דעת לקוי בנוגע ליישום החלטתנו ולא מתוך מגמת סיכול, אך בפועל – נפגע קיום הוראותינו כמתואר בהחלטתנו מכ”ג בסיוון התשפ”ג (12.6.23). זאת כשחייב בית הדין קמא את המערערת לשאת בחלק מתשלום שכרו של ד”ר סגל, שאותו מינה בית דיננו תוך הוראה ברורה ומנומקת כי את שכרו ישלם המשיב. (כאמור בהחלטתנו הנזכרת, להלכה לא היה הדבר מנוגד להחלטתנו שכן בית הדין קמא החליט לצרף לטיפולו של ד”ר סגל את עניינם של הילדים האחרים בעוד החלטתנו עסקה בטיפול בעניינו של הקטין [א’] ובמימונו. אך למעשה, משנהג בית הדין קמא כפי שנהג, בחוסר שימת לב לרגישות ומורכבות התיק, בלי לבדל ולתחום בבירור את הטיפול שבעניינו של הקטין מזה שבעניינם של אחיו, הביא הדבר לתחושה מובנת מאוד ומוצדקת במידת מה של המערערת כי מדובר בסטייה מהחלטתנו.) כך גרם לסיכול הטיפול שלשמו מינינו את ד”ר סגל מלכתחילה. אפשר כאמור כי מדובר רק בטעות בשיקול הדעת של בית הדין קמא, אך אפשר גם כי מדובר בתוצאה של תפיסתו השונה משלנו את אחריותם של הצדדים למצב שגם אם לא הביאה אותו למרוד בגלוי בהוראתנו מכל מקום הביאה אותו להטיל את העלויות, בניגוד לה, גם על המערערת, ובכך בפועל לא רק שלא לאוכפה אלא אף לסכלה.
בהתקיים תופעה כזו של אי־ציות הערכאה הנמוכה להוראותיה ולהכרעותיה של ערכאת הערעור בכלל ובהינתן שגם בהתנהלותו של המותב המדובר בבית הדין קמא התרחשה התנהלות שאינה מתיישבת עם התפיסה כי על הערכאה הדיונית לפעול במלוא המרץ על פי החלטות ערכאת הערעור כאילו היו הן החלטותיה שלה שרק ‘תוקנו’ כתפיסתו של בית המשפט העליון בב”ש 743/85 – קשה לסמוך כי החלטות אלה ייאכפו כראוי בערכאה קמא.
במצב עניינים זה משמעותה של דרישה כי אכיפת פסקי דינו של בית דיננו תיעשה אך ורק באמצעות בית הדין האזורי, גם במקרים שבהם ביטל בית דיננו את פסיקתו של זה האחרון ועל בסיס תפיסה כביכול משפסק בית דינו את שפסק נעשה פסקו לחלק אינטגרלי של פסיקת בית הדין האזורי, עשויה להיות איון של פסיקות בית הדין הגדול, פגיעה קטלנית בבעלי הדין הנזקקים לאכיפתן של הללו – בכלל, ובמקרים הדומים לזה שלפנינו, בפרט, בטובתם ובשלומם של קטינים – ואיון של זכות הערעור עצמה. לא מופרך הוא להניח כי כטענת המערערת זו אף מטרת דרישתו של המשיב שבנדוננו כי ייקבע כי אכיפת החלטותינו תימסר לידיו של בית הדין האזורי דווקא.
לזאת אין להסכין ואין להסכים, וודאי הוא שלא מצב כזה עמד לנגד עיני שופטי בית המשפט העליון בעת שהורו את שהורו בב”ש 743/85.
משהסקנו כי משמעות הפסיקה לא הייתה כי עקרונית אין מקום כלל לאכיפה של ערכאת הערעור את החלטותיה, אלא אך כי דרך המלך היא אכיפה באמצעות הערכאה הדיונית, הרי שיש להניח כי גם שופטי בית המשפט העליון, למרות דבריהם בב”ש 743/85, היו מסכימים כי יש מקום לסטות מדרך זו כשקיים חשש כי תהיה היא ‘דרך ללא מוצא’ – הן אם מדובר בחשש קונקרטי שבמקרה מסוים והן כשמדובר בחשש כללי המתקיים לצערנו במערכת בתי הדין הרבניים, ובוודאי כשנוגע חשש זה כאמור, לטובתו של קטין שאין להעלות על הדעת לאפשר פגיעה בה בשל דקדוקי פרוצדורה.
הראינו לדעת כי קשה לראות בהוראה זו ‘פרשנות חוק’ המחייבת כל ערכאה, וודאי שלא כזו העוסקת בדין המהותי ושיכול להיאמר לגביה מה שנאמר בפסק דין בבלי, וכי נכון יותר לראות בה הוראה בדבר סדרי הדין, שגם אם הלכה משפטית מחייבת היא – אין היא חייבת לחול על ערכאות שסדרי דיניהן שונים, כדוגמת בית הדין הרבני, ומשכך הרי שאפשר ואף נכון הוא שלא לאמץ אותה בנוגע לבית דין זה.
ומכל מקום האמור בפרקיה האחרונים של החלטתנו זו הוא, כפי שכבר אמרנו, למעלה מן הצורך, שכן בענייננו מדובר באכיפת בית הדין הגדול את החלטותיו שתוך ההליך, טרם הסתיים ההליך כולו וטרם קם בית הדין זה מכיסאו, ובמצב זה גם הוראתו הברורה והמפורשת של בית המשפט העליון בב”ש 743/85 היא כי נתונה לערכאת הערעור סמכות האכיפה של החלטותיה על פי פקודת ביזיון בית המשפט.
יג. לאחר שהבהרנו את שאלת הסמכות נזקקים אנו לבחון את יתר הטענות:
טענה פרוצדורלית אחת שהעלה המשיב היא כי לא נפתח תיק ייעודי לדיון בביזיון בית הדין, ספק רב אם היה מקום להימנע מנקיטת האמצעים לאכיפת ההחלטה בשל פגם פרוצדורלי זה – אף לו היה נותר בעינו – אך מכל מקום אף אם נניח כי כך, פגם זה תוקן עם פתיחת התיק במועד הדיון עצמו, וממילא אינו יכול לשמש עוד עילה כלשהי שלא לנקוט את האמצעים לאכיפת ההחלטות בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט.
מעבר לכך שב המשיב והעלה את הטענה כי ברקע קיימים ילדים נוספים של הצדדים המנוכרים דווקא לו.
לעניין זה נשוב ונבהיר בפעם ה’מי יודע כמה’ כי ערים אנו לטענות בדבר ניכור בין הילדים הגדולים יותר לבין המשיב, כי ניכור זה נוצר בעטיה של המערערת וכי הסדרי השהות שנקבעו בעבר בינו לבין הילדים הגדולים יותר הופרו ברגלה הגסה של המערערת. אך – והדבר הוזכר כבר בהחלטות שונות של בית דיננו שעה שהמשיב העלה טענה זו – ולרבות במצוטט לעיל:
א. אין אנו יכולים לקבוע אם אכן כך אם לאו או לפעול לתיקונו של אותו ניכור נטען או להשבת הסדרי השהות של המשיב עם אותם ילדים לא רק משום שרק אחד מהם עודו קטין ואף הוא בגיל שבו הסיכוי להצליח בכך פחות, אלא גם ובעיקר משום שעניינם של הילדים האחרים לא הובא לפתחנו. אין אנו יודעים מדוע לא הובא עניינם של הילדים האחרים לפתחנו – אם משום שהחלטות בית הדין קמא בעניינם היו לרוחו של המשיב, גם אם בפועל לא הביאו לתיקון הליקויים הנטענים, וממילא לא מצא צורך לערער עליהן; אם משום שטענותיו בעניינם אינן נכונות וכי סבר כי כך יתברר לכשיידונו לגופן; אם מסיבה אחרת – כך או כך במה שלא הובא לפתחנו אין אנו יכולים לדון. וכך או כך מידת המהימנות של טענות בעניין שלא הובא לפתחנו כשלעצמו, העולות רק כטענת נגד או סייעתא לטענות שבעניין אחר – היינו בענייננו הטענות בנוגע לילדים הגדולים העולות רק במסגרת ההליך בעניינו של [א’] – פחותה היא בעינינו לא רק משום שאם נכונות הן יש מקום לשאלה מדוע לא הובא אותו עניין לפנינו, שאלה שתיתכן לא יותר מתשובה אחת אפשרית כאמור, אלא גם משום שקיימת האפשרות כי מי שמעלה את הטענה מעלה אותה במכוון וביודעין דווקא בהליך שבעניין אחר מתוך ההבנה כי כשכך הדבר יקשה עלינו לעמוד על אמיתתן של דברים.
ב. אף אם הטענות נכונות כולן, אין מקום לקבל הפרת החלטות שיפוטיות בכלל ופגיעה בקטין בדרך של מניעת הסדרי השהות שלו עם אימו ושל פעולות שתכליתן לנכרו לה בפרט, בהקשר של קטין אחד כתגובה להתנהלות דומה של ההורה האחר בנוגע לקטינים האחרים (או למי שהיו בעבר קטינים).
לו היה עניינם של הילדים האחרים נדון לפנינו והיינו מוצאים כי אכן פועלת המערערת או פעלה בעבר לנכרם מן המשיב וכי היא מסכלת את הסדרי השהות שלו עימם היינו נוקטים כלפיה בכל האמצעים כדי למנוע ממנה להמשיך ולנהוג כך, בדיוק כפי שנדרשים אנו לנקוט כלפי המשיב בעניינו של הבן [א’] מן העבר האחר, משעניינם של הילדים האחרים אינו נדון לפנינו – אין אנו יכולים לעשות זאת. אך בכל מקרה לא היינו מאפשרים לנכר את [א’] לאימו כדי ‘להענישה’ על ניכורם של אחיו לאביו (לפי הנטען) או כדי לכפותה לחדול מאותו ניכור, כשם שלא היינו מאפשרים לנכר את אחיו של [א’] מן האב כדי להעניש את האב על ניכורו של [א’] לאימו. כך לא רק משום שאיננו מכירים יסוד בהלכה או בחוק לנקיטת עונש או אמצעי אכיפה זה אלא גם ובעיקר משום שניתוק ילד מהורהו אינו פגיעה רק בהורה אלא בראש ובראשונה בילד עצמו, וגם אם נניח שיש להעניש את אחד ההורים על ניתוקו של ילד מסוים מן ההורה האחר – לא יעלה על הדעת ‘להעניש’ בשל כך גם ילד אחר באמצעות ניתוקו מאותו הורה. והוא הדין והוא הטעם שאין שום מקום לקבל ‘הענשה’ כזו הנעשית על ידי ההורה האחד כלפי ההורה האחר, אף לו היינו משוכנעים שלגופה של טענתו – יש בה מן הצדק, כשבפועל המשמעות היא פגיעה בילד שאצל אותו הורה.
כך בהיבט של טובת הילדים, וכך גם בהיבט של המחויבות לקיומן של החלטות שיפוטיות.
הפרת החלטת שיפוטיות מצידו של בעל דין אחד כיוון שבעבר הופרו – או אפילו מופרות בהווה – החלטות אחרות מצידו של בעל הדין שכנגדו, כתגובה לאותן הפרות, כ’ענישה’ כביכול או כאמצעי לחץ למניעת אותן הפרות – היא פסולה בתכלית, ובמידה מסוימת אולי אף חמורה יותר מהפרה ‘רגילה’ של החלטות שיפוטיות שכן יש בה משום הוספת חטא על פשע: עצם ההפרה כשבצידו גם נטילת החוק לידיים והניסיון לאכוף על הצד שכנגד לחדול מהפרותיו שלו או הניסיון להעניש בגינן לא באמצעות פנייה לבית הדין (או במקרים או הקשרים אחרים – בית המשפט, משטרת ישראל וכו’) אלא בדרך של עשיית דין עצמית.
ולענייננו אכן עצם העלאת טענת הגנה זו מצד המשיב, ולא כל שכן החזרה עליה פעם אחר פעם – לא זו בלבד שאין בה כדי להגן עליו מפני אכיפת החלטות בית דיננו, אלא אדרבה יש בה כדי לחזק את הצורך ואת ההצדקה באכיפה זו, הן משום האמור לעיל בדבר חומרתה הן משום שהעלאתה של הטענה שוב ושוב מלמדת כמאה עדים כי אכן זו הסיבה להתנהגותו של המשיב – לא התירוצים השדופים בדבר סירוב מצד הקטין עצמו לראות את אימו או בדבר הצורך בהכנה מתאימה שלו לכך, אלא החלטתו המודעת והמכוונת של המשיב להפר את החלטותינו ולעשות כל שלאל ידו כדי לנתק את הקטין מאימו ולנכרו אליה בשל עמדתו כי כך נהגה היא כלפיו בילדים האחרים.
יד. בהמשכו של הדיון העלה המשיב טענות נוספות – עיקרן טענות נגד החלטת בית דיננו כשלעצמה. טענות אלה אינן יכולות לשמש עילה להפרת ההחלטה, מתדיין חייב להרכין ראשו בפני פסיקת הערכאה השיפוטית ולציית להוראותיה אף אם הללו אינן נושאות חן בעיניו.
גם כאן ייאמר כי העלאת טענות אלה לא זו בלבד שאינה עילה שלא לנקוט באמצעי האכיפה נגד המשיב אלא להפך, יש בה כדי ללמד שוב כי אכן מדובר בבעל דין העושה דין לעצמו ומפר החלטות במודע, ברגל גסה ובריש גלי משום שאינן נושאות חן בעיניו ולא במי שנאנס שלא לקיימן מחוסר יכולת כפי שניסה המשיב לצייר עצמו בטענות בדבר סירוב מצידו של הקטין.
מכל מקום נעמוד בקצרה על טענה אחת מטענות אלה משום שהמשיב ביקש להשתמש בה לא רק כטענה נגד ההחלטה עצמה אלא גם כטענה נגד נקיטת אמצעי האכיפה נגדו:
זו הלכה פסוקה שהשימוש בפקודה הוא הצעד האחרון, הסדרי שהות נקבעו וקל־וחומר כאשר ישנם הליכים טיפוליים.
בית הדין הגדול מסיבות השמורות לו עצר את הטיפולים וקבע שאין טיפולים, רק הסדרי שהות, וזאת בניגוד לכל ההמלצות המקצועיות שהיו עד כה […] גם אם יש פסק דין שילד צריך לעשות משהו יש פסיקה שאין משתמשים בביזיון אלא בישורת האחרונה אחרי שמוצו כל הטיפולים.
שתיים רעות עשה המשיב בטענה זו, האחת והקלה שבהן היא העלאת טענה שאינה צודקת ואינה רלוונטית; השנייה והחמורה ממנה היא השקר:
השקר הוא באמירה כי בית דיננו “עצר את הטיפולים” ו”קבע שאין טיפולים”, בעוד בכל הנוגע לטיפולים הבהיר בית דיננו מפורשות כי ככל שסבור המשיב כי יש צורך ותועלת בטיפול זה או אחר בקטין – יבחן בית הדין בחיוב בקשות שיגיש לאישור טיפולים כאלה. לא את הטיפולים עצר בית דיננו אלא את הניסיון להתנות את הסדרי השהות ואת הפסקת ניתוקו של הקטין מאימו בטיפולים כאלה או אחרים שיוכתבו על ידי המשיב, כך כשקבענו מפורשות וברורות כי ככל סבור המשיב כי יש צורך בטיפול זה או אחר – יש לכך מקום, אלא שהטיפול ייעשה במקביל לחידוש הקשר של הקטין עם אימו ולא לפניו וכתנאי לו.
ומכאן גם להסבר ולנימוק לקביעה זו של בית דיננו, הסבר העולה בבירור גם מתוך ההחלטות הקודמות ומן הרקע שנסקר לעיל באריכות ושהוא גם הסיבה מדוע הטענה כי השימוש בפקודה הוא הצעד האחרון אינה טענה צודקת או רלוונטית בענייננו:
אין אפוא כל סיבה או הצדקה להתנות את חידוש הקשר בטיפולים, גם אם נניח כי הללו נחוצים מצד עצמם, וייתכן שכך הוא.
ברי לנו כי הדרישה להקדים את הטיפול לחידוש הקשר – לא זו בלבד שאינה מוצדקת אלא שנועדה היא כדי לדחות עוד ועוד את חידושו של הקשר וככל האפשר למסמס את ההחלטה ואת אפשרות קיומה. מצידו של המשיב לא נועד הטיפול, אליבא דאמת, כדי לאפשר את חידוש הקשר, כפי שטוען הוא, אלא להפך – כדי לדחות ובמידת האפשר למנוע את חידושו של הקשר בין הקטין לאימו.
טו. לבד מן האמור ניסה המשיב להטות את הדיון לאפיקים אחרים, כך למשל למחלוקת שבין הצדדים בשאלת מקום לימודיו של הקטין, אף שהובהר מראש מפורשות כי הדיון יעסוק רק בשאלת אכיפת הסדרי השהות, ולכל היותר – אם יאפשר הזמן – בשאלה של העברת המשמורת בפועל, במלואה, בחזרה לידיה של המערערת.
כשהזכיר בית הדין את ההוראה האמורה תירץ בא כוח המשיב את העלאת העניינים האחרים באומרו כי “זו היסטוריה חשובה לתיק”. כאן נאמר אנו אפוא בקצרה כי אכן ההיסטוריה חשובה לתיק, חשובה היא להבין את מהות ועוצמת ההפרות של החלטות בית הדין, את המידה שבה עושה המשיב דין לעצמו ונכון לפגוע בטובת הקטין ולהפר הוראות חוק גם בהקשרים נוספים – כך למשל בהקשר של ההימנעות משליחת הקטין לבית הספר לתקופות ממושכות, שוב ושוב – הכול כדי להקשות על חידוש הקשר בין הקטין לבין אימו וכדי למנוע אפשרות של מפגשים בינו לבינה.
ובהקשר זה נציין במקרים קודמים שבהם הועלתה הטענה על אי־הופעת הילד בבית הספר היו תשובות האב בבחינת ‘מודה במקצת’ לפחות, ‘אין ולאו ורפיא בידיה’. במקרים מסוימים טען כי העדרויותיו הרבות של הקטין מבית הספר היו אך ורק היעדרויות שבשל מחלה וכדומה, מסמכים שיאששו טענה זו לא הוצגו, וההסתברות כי הילד חולה בעיקר בכל פעם שיש ‘חשש’ שהופעתו בבית הספר תאפשר מפגשים שלו עם אימו – אינה נראית לנו גבוהה.
למען הסר ספק שמא הקטין הוא שאינו חפץ לפגוש באימו, כטענת אביו, ולפיכך הוא ש’מתחלה’ במקרים כאלה נזכיר כי מפגשים שלו עם אימו בבית הספר התקיימו כפי שהתברר בתקופות מסוימות שלא בידיעת האב, ואזי היה הילד בריא ככל הנראה, אך כשמדובר היה במפגשים מסודרים ומבוססי החלטות שיפוטיות, היינו כאלה הידועים לאב וצפויים לו מראש השתנתה התמונה.
בפעם הזאת, בדיון הנוכחי, לא הכחיש המשיב כי תקופה ארוכה לא התייצב הקטין בבית הספר – כך בסוף שנת הלימודים הקודמת וכך בתחילתה של זו, לשאלה מתי יופיע הילד בבית הספר השיב “אני מקווה שמחר, אבל הילד לא רוצה” – הפעם הואשם הצוות החינוכי בבית הספר ובעיקר המנהלת – באי־רצונו של הילד, כביכול ללכת לבית הספר, וגם בהקשר זה חזר הפזמון של “צריך טיפול” שאליו נלוותה שוב האמירה השקרית “כאן [=בבית הדין] עוצרים את זה [=את הטיפול]”.
ובכן, לשיטתו של המשיב צח הוא עצמו כשלג, הקטין הוא שאינו רוצה לפגוש באימו – ואם כל הדיווחים מלמדים אחרת, מה בכך? הקטין הוא שאינו רוצה ללכת לבית הספר וכו’
נזכיר שוב כי בתחילתה של הדרך, בהחלטה מי”ח באלול התשפ”א (26.8.21) אמר אחד החתומים מטה בהחלטתו כלפי הטענה כי הילד אינו מסכים לפגוש באימו ולחזור אליה (ההדגשות לאו דווקא כבמקור):
מצב שבו קטין מצוי בבית אביו בניגוד להחלטות שקבעו את משמורתו אצל אימו, אינו מתראה עם האם בניגוד להחלטות שהורו על מפגשיהם, אינו מובא בעצמו לבית הדין המבקש להתרשם ממנו ישירות – שוב בניגוד להחלטות, והכול מוסבר על ידי האב המחזיק בו ומנומק בסירוב של הקטין עצמו, משל האב חסר אונים הוא, ואחר כל זה […] מסתפק בית הדין באמירה כי ייתכן שהקטין יזדקק לטיפול פסיכולוגי (ומה אם גם לטיפול “יסרב” הקטין?) – מעלה תהייה רבתי […] הטענות לסירוב שביוזמת הקטין, נזכיר שוב – בן שש בלבד! מעלות תהייה כשלעצמן […]
אם נניח כי למרות האמור הטענות אמת הן והאב אכן חסר אונים – עניין זה כשלעצמו מעלה תהייה נוספת בדבר מסוגלותו ההורית של האב ומעורר למחשבה שמא כדברי האם נדרש מינוי של אפוטרופוס לדין, ויתר על כן שמא נדרשת התערבות של עו”ס לפי חוק הנוער ולא עו”ס לסדרי דין בלבד. וכך לא רק משום ההשלכה על סוגיית הקשר עם האם, שכשלעצמה היא כמובן סוגיה אקוטית וכאמור לעיל, אלא אף באשר לסוגיות אחרות: אם מחר יסרב הקטין לטיפול רפואי חיוני, או פסיכולוגי כאמור, או ללכת לגן או לבית הספר – מה יענה האב אבתריה? אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות הורית מול בנו בן השש לצורך המפגשים עם האם, כיצד יפעיל אותה בסוגיות אחרות?
ניבא בית הדין ולא ידע מה ניבא, ואכן כיום חוזים אנו בעינינו בטענה כי הקטין מסרב ללכת לבית הספר, ואין לנו אלא לסיים בהמשכם של הדברים באותה החלטה, לאחר האמירה “אם אין לאב יכולת להפעיל סמכות […]”: “ואם יש לו יכולת אך אין לו רצון, ואולי אף יש לו רצון הפוך וכטענת האם, הרי זה מה שמכונה במתמטיקה ובפילוסופיה ‘מש”ל’.”
טז. סיכומם של דברים הוא כי המשיב לא הצליח לתת כל טעם המניח את הדעת מדוע לא יינקטו נגדו אמצעים בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט כדי להניאו מלהמשיך ולהפר את הוראות בית הדין:
טענתו של המשיב להעדר סמכות – דחויה ומופרכת בנסיבות ענייננו שבו בית דיננו טרם קם מכיסאו וטרם סיים את דיוניו ואת הכרעתו בערעור שלפניו, ובכגון דא לית מאן דפליג כי אף לפי דברי בית המשפט העליון בב”ש 743/85 מוסמך וצריך בית הדין הגדול לאכוף את החלטותיו ולא להניח מלאכה זו לערכאה קמא, וזאת לבד משאמרנו למעלה מן הצורך כי ספק גדול – לאור ניתוח החלטתו האמורה של בית המשפט העליון אם אכן היה חייב בית דיננו להימנע או היה נכון שיימנע מלאכוף את החלטתו אפילו לו אכן היה תם הדיון בערעור, לשיטתו של בית המשפט העליון בב”ש 743/85 שלפי מהותה אינה ‘פרשנות’ של החוק אלא קביעת סדרי דין ראויים שאין הכרח שיחולו על בית הדין הרבני ושלא רלוונטי לגביהם הצורך באחידות הפסיקה והפרשנות בבית המשפט ובבית הדין הרבני.
יתר טענותיו של המשיב לא רק שאינן סיבה להימנע מלנקוט נגדו את אמצעי האכיפה הדרושים אלא שבמידה רבה מחזקות הן את הצורך בכך ואת ההצדקה לכך, שכן מתברר מהן שוב וביתר שאת אשר אמרנו קודם לכן בהחלטות המופרות ובהחלטות רבות אחרות:
המשיב מפר את החלטות בית הדין ביודעין, בכוונה תחילה ובעזות מצח, אם מתוך שחלוק הוא עליהן לגופן וסבור כנראה כי אין הוא מחויב לבטל את דעתו ולהרכין את ראשו בפני הכרעתן של ערכאות שיפוטיות ואם משום שמבקש הוא לנתק את בנם של הצדדים מאימו, המערערת, בכל מחיר, גם במחיר הפרה של החלטות שיפוטיות חלוטות, כ’נקם’ על הנתק שבינו לבין ילדים אחרים של הצדדים שאת האחריות לו הוא מטיל על כתפי המערערת. עניינם של הילדים האחרים, כאמור, לא הובא לפתחנו וממילא נדון לפנינו ועל כן אין אנו יודעים את מידת האמת והצדק שבטענה, אך כפי שהבהרנו בכל מקרה אין בדבר כדי להתיר ולהצדיק את הפגיעה בקטין שלפנינו – ולא רק באם – באמצעות ניתוקו מאימו, כמשקל נגד לניתוק אחיו מאביהם, ולא כדי להצדיק את הפרתן של החלטות שיפוטיות או להפחית מחומרת ההפרה, ואולי להפך שכן הפרה מטעם זה נושאת בכנפיה תוכן של עשיית דין עצמי יותר משיש בכל הפרה ‘רגילה’.
המשיב טוען לצורך ב’טיפול’ שיכין את הקטין לחידוש הקשר עם אימו ויאפשר זאת ומאשים את בית הדין במניעת טיפול כזה. ברם לא זו בלבד שאין בטענות – יהיו אשר יהיו – כדי להצדיק את הפרת ההחלטות המחייבות, גם אם המשיב חולק עליהן, אלא שגם לגופו של עניין נוכחנו לדעת כי אין מניעה למפגשים של האם והקטין שכן הללו התקיימו, מהם בחשאי ומהם בגלוי, גם בחלקים מן התקופה שבה מחזיק המשיב בקטין ולמרות ניסיונותיו למונעם, ובכלל זה בתקופה הסמוכה להחלטתנו המופרת – לפניה, והללו אף דווחו, לרבות על ידי הגורם המטפל והמפקח שמונה לבקשת המשיב עצמו, כמפגשים טובים.
לעצם האפשרות ל’טיפול’ הורה בית דיננו והבהיר כי ככל שהמשיב סבור כי יש בו צורך ייטה בית הדין להיעתר לבקשה לאשרו, אולם לא יעכב את המפגשים עד לאחריו משנוכח כי הללו יכולים להתקיים בלעדיו ומששוכנע כי טובת הקטין היא שלא להמשיך, להעמיק או לחדש את הנתק – גם אם לא המלא – בינו לבין האם שלא לצורך. המשיב מצידו נמנע מלבקש אישור לטיפול כזה וגילה במעשהו ובמחדלו כי מלכתחילה לא בא לעולם, מבחינתו, עניינו של הטיפול ‘לשמו’ אלא ‘שלא לשמו’ – כדי לעכב את הקשר בין הקטין לאם או לתרץ את העיכוב, ומשהוברר למשיב כי לא נאפשר עיכוב בתירוץ זה – התייתר הטיפול מבחינתו וכל שנותר ממנו הוא העלאת האשמת השווא כביכול בית הדין מונע את הטיפול.
טענתו של המשיב כי לא הוא שמונע את חידוש הקשר בין הקטין לאימו אלא הקטין הוא שמסרב לכך נסתרת נוכח כל האמור.
הימנעותו של המשיב מלשלוח את הקטין לבית הספר שעה שהבין כי שליחתו לבית הספר עשויה לקדם קשר בינו לבין האם מלמדת אף היא כי כל הדרכים כשרות בעיניו כדי למנוע קשר בין הקטין לאימו ואין הוא נרתע גם מפגיעה זו בקטין ומהפרת הוראות חוק חינוך חובה, ולא למותר הוא להזכיר כי מדובר בקטין הנזקק לקידום, שללא ספק ניזוק – מלבד הנזק שבניתוקו מאימו – גם בניתוקו חדשים לבקרים מספסל הלימודים, מחבריו ומהצוות החינוכי כפי שניזוק מכך כל קטין ואף יותר מכך.
גם בהקשר זה טופל המשיב את האחריות למעשיו ולמחדליו על הקטין עצמו הממאן ללכת לבית הספר לדבריו. הסרת האחריות מעל כתפי עצמו והטלתה על כתפיו הצרות והצעירות של הקטין בהמשך להעמסת המשיב עליהן את האחריות להפרת ההחלטות בנוגע להסדרי השהות מלמדת כי מדובר במגמה ובגישה עקבית ומוסיפה נדבך נוסף להתרשמות המבוססת היטב גם בלאו הכי בדבר אי־כנותה של הטענה כי הקטין – ומצד עצמו, ולא בשל הכוונתו של המשיב – הוא שאינו נכון לשוב לחיק אימו.
נוכח הזמן הממושך שחלף מאז נטל המשיב את הקטין לרשותו שלא כדין; נוכח פרקי הזמן המשמעותיים בתוך זמן זה שבהם היה הקטין מנותק מאימו כליל ופרקי הזמן המשמעותיים הנוספים שבהם היה הקשר בינו לבינה דל – ואף הוא בחלקו רק בגלל הצלחתה של האם לקיים קשר כזה בחשאי, תוך שהקטין משתף פעולה בהסתרת הקשר מאביו, מה שמלמד גם הוא, אגב, על כמיהתו לקשר זה ועל היות האב הגורם המסכל אותו, בניגוד גמור לדברי האב; נוכח ההתרשמות הברורה כי אין צורך ב’טיפול’ בקטין כדי למנוע סרבנות קשר מצידו אלא ב’טיפול’ באב כדי למנוע ממנו להמשיך להפר את ההחלטות השיפוטיות ולהמשיך לפעול לניתוק הקטין מאימו ונוכח התנהלותו הכללית של האב, המשיב, המסרב לקיים החלטות, הנמנע לא אחת מלהגיב ולהשיב כשנדרש הוא לעשות כן והמסיר מעליו אחריות וטופל אותה על אחרים – ברי גם כי אין דרך אחרת, מלבד אמצעי האכיפה, כדי להביא לקיום החלטות בית הדין ולחידוש הקשר בין הקטין לאימו, וודאי כי אין דרך להביא תוצאה רצויה זו בזמן קרוב, כנדרש וכמתבקש, ולצמצם את הנזק לקטין, וממילא ברור הוא כי אף אם נקיטת אמצעים לפי פקודת ביזיון בית המשפט היא הצעד האחרון שיש לעשותו רק כשכלו כל הקיצין – אכן מצויים אנו בשלב זה ואין לנו אלא לנקוט דרך זו.
יז. השאלה האחרונה שנותרה היא מה האמצעי הראוי ומה מידתו.
כפי שנפסק לא פעם, מטרתם של אמצעי האכיפה בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט אינה להעניש את המפר על פעולות העבר, אלא למנוע ממנו לחזור על מעשים דומים בעתיד. אומנם בענייננו מדובר בהפרות עבר של המשיב, הנמצאות בגדר ‘מעשה עשוי’, אולם אין הדבר מונע שימוש באמצעי האכיפה כאשר קיים חשש סביר שהמשיב ישוב על הפרותיו בעתיד. זאת כפי שהסביר השופט (כתוארו אז) ברק בע”א 371/78 מוניות הדר לוד בע”מ נ’ אמיל ביטון, פד”א לד(4) 232 פס’ 12 (1980) שם נטען כי הליך ביזיון “אזרחי” לפי פקודת ביזיון בית משפט אינו יכול להינקט בשל הפרות השייכות לתחום העבר. טענה זו נדחתה על ידי השופט ברק שהסביר באותו פסק הדין כי:
משמעותה המעשית של טענה זו היא כי במקום שהצו השיפוטי הוא צו איסור המחייב את פלוני שלא לעשות מעשה – לעולם לא ניתן יהיה להביא לדין את פלוני ו”הזרים” הפועלים עמו בגין ביזיון “אזרחי”, שכן תמיד תישמע הטענה כי הפעולות המפירות שבוצעו בעבר שוב לא תחזורנה בעתיד.
אין בטענה זו כל ממש. כידוע, הוראות סעיף 6 לפקודה חלות הן לענין הפרתם של צווי “אל תעשה” והן לענין הפרתם של צווי “תעשה” (המ’ 816/69 מחמד עלי עכווי נגד רביע מחמוד ואקד קיאל, פ”ד כד(1) 318; ע”א 88/71). עקרונית ניתן לנקוט ביזיון “אזרחי” על פי סעיף 6 לפקודה במקום שאדם מבצע פעולה שעל פי צו כדין הוא חייב להימנע מלבצעה. מטרתם של האמצעים הננקטים אינה להענישו על הפעולה שעשה בעבר, אלא למנוע ממנו מלחזור על מעשים דומים בעתיד. על כן פסקנו כי מקום שפלוני הפר בעבר צו שחייבו לא למכור מוצר פלוני ניתן לנקוט נגדו אמצעי כפייה הקבועים בסעיף 6 לפקודה.
בענייננו, חומרת ההפרה וכאמור לעיל אף בוטותה והתמשכותה מצריכות קנס ברף גבוה. במצב שבו הפרת החלטות שיפוטיות לאורך זמן מסתיימת בקנס זעום שיכול המשיב להימנע ממנו אם מייד לאחר ההחלטה יחדול מההפרה, הוא מצב שבו יוצא חוטא נשכר ועשוי הוא לעודד הפרות נוספות בעתיד וכן בעיתויים נוספים שבהם יוכל המשיב לצפות כי יחלוף זמן עד שיינקטו נגדו אמצעי האכיפה.
יש משקל בהקשר זה גם לאפשרות כי המשיב בטח בפגרת בית הדין בידיעה כי לא יושת עליו קנס ללא דיון, וניצל לרעה את הוראת החוק כדי להפר את החלטת בית הדין ביודעין ובמחשבה כי לא יהיה לכך מחיר.
המערערת בבקשתה להטלת הקנס, ביקשה לחייב את המשיב בסכום של 5,000 ש”ח בגין כל יום שבו הקטין אינו מתראה עימה. ייתכן, שנוכח כל האמור לעיל אכן ראוי היה להורות כך. אף המשיב עצמו לא טען כל טענה בסוגיית גובה הקנס שראוי להשית עליו, ולמרות שלשיטתו אין מקום להשית עליו קנס כלשהו, הימנעותו מלטעון לעניין גובה הקנס מאפשרת לאמץ את עמדת המערערת לעניין זה כצורתה.
עם זאת אנו סבורים כי סכום של 5,000 ש”ח בגין כל יום – מופרז הוא. אף שתכלית אמצעי האכיפה היא להכביד על המפר ולהביא לכפיית ציות עתידית של הצו השיפוטי (וראו בש”פ 6609/21 פלונית נ’ פלוני, (נבו 12.10.2021)) מטרה זו “דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו” (ע”פ 8008/98 מינא נ’ ז’ובינו, פ”ד נה(4) 481, 491 (2001)).
סקירת מקרים דומים שנידונו בעבר מעלה כי בבש”פ 4106/22 פלונית נ’ פלוני (נבו 27.7.2022) הטיל בית הדין האזורי על המשיב באותו ההליך קנס חד־פעמי בגובה 6,000 ש”ח וכן קנס יומי בגובה 75 ש”ח אחר שהפר למעלה מחמש פעמים את החלטות בית הדין ויצר ניכור הורי חמור נגד המבקשת. במסגרת הליך שנדון לאחר מכן, בש”פ 3577/23 פלונית נ’ פלוני (נבו 18.6.2023), אושר קנס בגובה 5,000 ש”ח על נתבעת שנמנעה מלבצע את החלטות בית הדין במשך תקופה ארוכה והפרה בשיטתיות הסדרי שהות שנקבעו. בבש”פ 3381/23 פלוני נ’ פלונית (נבו 29.10.2023) אושרה הטלת קנס שבועי בסך 2,000 ש”ח על נתבעת שהפרה הסדרי שהות שקבע בית הדין, עבור כל שבוע שבו יימשכו ההפרות. נעיר כי באותה החלטה ביטלה הנשיאה (בדימוס) א’ חיות את הקנס החד־פעמי שהוטל בסך 5,000 ש”ח, אך שם עשתה זאת, כפי שכתבה, משום שסברה שאותו קנס ניתן כעונש על הפרת העבר ולא כ’צופה פני עתיד’. אך כאן, כפי שהסברנו באריכות, הקנסות המוטלים, כולל זה החד־פעמי, הם באופן מפורש ‘צופה פני עתיד’ במטרה להביא את המשיבה לציות להחלטות בית הדין ולא כענישה על העבר. במקרה שכזה הנשיאה התירה בבש”פ 4106/66 גם את הקנס החד־פעמי בסך 6,000 ש”ח שהטיל שם בית הדין בגין הפרת החלטתו.
בענייננו כבר נוכחנו לדעת כי חיובים כספיים שבהם חויב המשיב כהוצאות משפט לא גרמו לו לחדול מדרכו הרעה. קשה להניח כי אם ייקבעו שוב חיובים דומים להם, אלא שהפעם יהיה זה במסגרת ‘קנס’, יביאנו הדבר לשום את אורחותיו ולשנותן, מתבקש אפוא חיוב ברף גבוה יותר.
על כן אנו קובעים כי המשיב [פלוני] ישלם לאוצר המדינה קנס חד־פעמי בסך 6,000 ש”ח, ובנוסף לסכום חד־פעמי זה ישלם המשיב לאוצר המדינה סכום של 1,500 ש”ח בגין כל שבוע שבו ימשיך להפר את החלטת בית הדין, והסדרי השהות שקבענו בין הקטין לאימו לא יתקיימו במלואם.
חובת ההוכחה כי המשיב חדל להפר את ההחלטה השיפוטית מוטלת על המשיב עצמו, ועל כן ואף משום שלא ייתכן לקיים מדי שבוע דיון נוסף כדי לבחון אם נמשכת ההפרה או חדלה ולהורות אופרטיבית על השתת הקנס:
חיובו של המשיב בסכום האמור, יחול באופן אוטומטי בכל שבוע החל בשבוע שתחילתו לאחר החלטתנו זו ועד למתן החלטה המורה על הפסקת החיוב או על ביטולו בנוגע לשבועות מסוימים – החלטה שתינתן לאחר שהמערערת תאשר כי באותם שבועות (או בהקשר של הפסקת החיוב כליל – במשך תקופה שתניח את דעתנו) התקיימו הסדרי השהות של הקטין עימה בהתאם להחלטתנו או לאחר שהמשיב יודיע כי כך היה, יצהיר על כך ועל כוונתו להמשיך ולקיים את ההחלטה בתצהיר מאומת כדין וימציא ראיות שיניחו את דעתנו כי אכן התקיימו הסדרי השהות באותו שבוע, או באותם שבועות, בהתאם להחלטת בית הדין.
מזכירות בית הדין תמציא באופן מיידי הודעה על הטלת הקנס במסגרת החלטה זו, על פי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט”ז – 1956, לכבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון השופט עוזי פוגלמן, בהתאם להוראת סעיף 7א(ב) לחוק האמור.
יח. בהליך זה נאלצנו לנקוט, והמערערת נאלצה להגיש בקשות חוזרות ונשנות, בגין הפרותיו של המשיב את החלטותינו. בגין חלק מהבקשות החוזרות וההחלטות שניתנו בעקבותיהן חויב המשיב כבר בהוצאות משפט, אך לא בגין כולן ולא בגין הוצאותיה של המערערת בדיון עצמו והזמן השפוטי היקר שנצרכנו אנו להקדיש לדיון ולהחלטה זו.
לאחר שיקול דעת אנו קובעים כי המשיב יישא בהוצאות משפט בגין האמור וישלם:
10,000 ש”ח הוצאות משפט למערערת ועוד 10,000 ש”ח לאוצר המדינה.
למעלה מן הצורך נבהיר כי חיוב זה הוא חיוב נפרד ונוסף על חיוב הקנס האמור ועל כל חיוב קודם שחויב המשיב בהוצאות המשפט וכי חיוב זה כמובן, בניגוד לקנס, לא יבוטל גם אם יחדול המשיב מההפרה, שכן חדלה זו לא תוכל להשיב למפרע את הנעשה, את הזמן ואת ההוצאות.
עותק מהחלטה זו יומצא על ידי מזכירות בית הדין למרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות משפט תוך הפניית תשומת הלב הן לחיוב הקנס והן לחיוב ההוצאות.
יט. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים וילדיהם.
ניתן ביום כ”ג במרחשוון התשפ”ד (7.11.2023).
הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוז־אילוז
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה