א . הבחנה בין התקנות סדר הדין האזרחי לזה של בית הדין הרבני:
הדיין הרב ציון לוז-אילוז היטיב להבהיר זאת בתיק *1271989/6*:
> "תקנות סדר דין אזרחי אינן חלות בבית הדין הרבני. אכן גם בתקנות החלות בבית הדין הרבני – תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג – מצויה האפשרות להורות על הפקדת ערובה, אך בתקנות אלה, שלא כבתקסד"א, אין מדובר בחובה או בברירת מחדל אלא בהוראה אפשרית הנתונה לשיקול דעת בית הדין בכל מקרה לגופו."
ב . תופעה נפוצה אך לא מוחלטת.
עם הזמן, חלה מגמה להגביר את השימוש בהפקדת ערובה בעקבות ריבוי ערעורים, לרבות ערעורי סרק:
> "בשנים האחרונות, בין השאר בגלל ה'אינפלציה' שחלה בהגשת ערעורים לרבות ערעורי סרק, הייתה ההוראה על הפקדת ערובה להוראה מקובלת ונפוצה שאותה מורה בית דיננו ברבים מן הערעורים… מכל מקום אין מדובר בכלל הנקוט תמיד."
ג . האיזונים והשיקולים.
בהחלטה מביה"ד הרבני הגדול מאת הדיין הרב שפירא בתיק *1193314/11*, הוצג האיזון הנדרש:
> "אין למנוע את הגישה לערכאה שיפוטית בשל 'חיסרון כיס'… עיקרון חשוב הוא גם כי אין לאפשר את ניצולם של הליכים משפטיים כדי לפגוע ביריב בדרך של עינוי דין מיותר וגרימת הוצאות בלתי מוצדקות… בין שני עקרונות אלה יש לאזן."
האיזון כולל שני פנים:
– *סיכויי הערעור* – ככל שגוברת הסבירות שמדובר בערעור סרק, תיטה הכף לדרישת ערובה.
– *גובה הערובה* – יש לשמור על מידתיות, ורבים המקרים בהם הסכומים בבית הדין הרבני נמוכים מאשר בערכאות אחרות.
ד . גמישות שיפוטית ושיקול דעת פרטני.
גם הדיין הרב יעקב זמיר בתיקים *1256909/1* ו־ 1209165/2 הדגיש את הגמישות הדרושה:
> "בית הדין סוברני לשקול את העניין לפי שיקול דעתו… גם סיכויי הערעור הלכאוריים… גם הצורך למנוע ערעורי סרק בכלל… וגם לאידך גיסא ותוך איזון בין השיקולים הצורך שלא לקבוע ערובה שתסכל את הזכות לערער ותפגע בה שלא בדין."
ה . הערות והבחנות מהותיות .
הרב הדיין ציון לוז-אילוז, בתיק *1284824/3,4*, סיווג את הסיבות להפקדת ערובה:
> "מנקודת המבט הרואה בהרתעה מערעורי סרק טעם משני בלבד לעניין הדרישה להפקדת ערובה, בעוד הטעם העיקרי הוא אכן הבטחת ההוצאות."
מכאן עולה, כי במקרה של ערעור משני הצדדים, ניתן להימנע מדרישה להפקדת ערובה:
> "הטעם הפשוט שהוצאותיו של משיב לצורך תשובתו לערעור… מרובות הן מאלה הנדרשות כשתשובה זו כרוכה בהבאת עמדתו בערעורו שלו."
עוד הבחנה חשובה נכתבה בתיק *1455173/2*, שבו עסק הדין בעניין עיגון:
> "בעניין הנוגע לעיגון גם לא בנקל יותנה ערעור בהפקדת ערובה… העשויה לחסום את המערערת ובפועל אכן להביא לעיגון."
ו . שלב הדיוני לדרישת הערובה.
בהקשר הפרוצדורלי, נוהג בית הדין שלא להחיל את הדרישה להפקדת ערובה בשלבים מוקדמים:
> "על דרך כלל אין בית הדין מורה על הפקדת ערובה טרם תתקבל ותיבחן התגובה לערעור… אף שגם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל – לרוב כשטענות הערעור נראות חסרות כל יסוד כבר ממבט ראשון."
