המאמר עוסק בסוגיה המורכבת של תוספת הכתובה בהקשר של יוזמת הגירושין. הוא דן בשאלה האם הבעל חייב בתשלום תוספת כתובה כאשר האישה הובילה את הליך הגירושין. המאמר סוקר את הגישות השונות בבתי הדין הרבניים לגבי הקריטריונים לקביעת האחריות לפירוק הנישואין והשלכותיה על זכות האישה לתוספת כתובה. כמו כן, המאמר בוחן את ההשלכות המעשיות של הגישות השונות על החלטות בתי הדין במקרים קונקרטיים.

יסודות ההלכתיים של הכתובה והתוספת כתובה: חיובים נפרדים ומטרותיהם:

הכתובה מהווה הסכם משפטי מחייב, במסגרתו מתחייב הבעל כלפי האישה לספק לה סכום כספי מוגדר בתנאי שהנישואין הסתיימו, בין אם בגירושין ובין אם במותו.

ההתחייבות הכספית בכתובה מורכבת משני רכיבים עיקריים:

 עיקר הכתובה: זהו הסכום הבסיסי והמינימלי שההלכה קבעה כי על הבעל לשלם לאישה.    תוספת הכתובה:  סכום נוסף שהבעל יכול להוסיף מרצונו על הסכום הבסיסי.

 ההבדל המשמעותי בין עיקר הכתובה לתוספת הכתובה טמון במקור החיוב:

עיקר הכתובה – סכום אשר חז”ל חייבו את הבעל להתחייב לאישה בנישואין. החיוב נועד   שהבעל לא יגרש את האישה ללא עילה, וכדי למסד את מוסד הנישואין. עיקר הכתובה מהווה חיוב הלכתי מובהק.

תוספת כתובה – אף שהיא חלק מהכתובה, נחשבת מבחינה הלכתית כמתנה מהבעל לאישה. בעוד עיקר הכתובה מהווה חיוב הלכתי בסיסי, תוספת הכתובה היא מעין מתנה  נוספת מצד הבעל לאישה.

ההשלכה המעשית המרכזית של הבחנה זו היא העצמאות של שני החיובים. כלומר, קיומו של חיוב אחד אינו תלוי בקיומו של האחר. עיקרון זה בא לידי ביטוי בחיוב כתובה במקרה שהגירושין נכפו על הבעל:

בגלל העיקרון האמור נפסק להלכה^[1] שבמקרה שנכפו גירושין על הבעל פטור הוא מלשלם תוספת כתובה, אף שהוא חייב לשלם את עיקר הכתובה.

ההיגיון העומד מאחורי ההבדל מתשלום תוספת הכתובה לעיקר הכתובה במקרי גירושין כפויים, נעוץ בהבחנה שהבאנו לעיל בהבדל בין סיבת חיוב בין עיקר כתובה לתוספת כתובה. מאחר כי תוספת עיקר כתובה, הינו חיוב משפטי שחז”ל הטילו על הבעל, ללא קשר לרצונו לתגמל את האישה, לכן אין החיוב של עיקר כתובה מושפע מרצונו של הבעל לתגמל, ובהיות כן, אף כאשר אין רצונו של הבעל לגרש את אשתו והגירושין נכפו עליו, חייב הבעל לשלם את עיקר הכתובה.   

אולם מנגד לעיקר כתובה שבמקרה של גירושין כפויים הבעל חייב לשלם, תוספת כתובה במקרה זה הבעל פטור מלשלם.

סיבת הפטור היא מאחר כי סיבת החיוב בתוספת כתובה, אינה חובה משפטית שחז”ל הטילו על הבעל, אלא  הינה מתנה שהבעל עם תחילת הנישואין בחר להעניק לאישה עם תום הנישואין. לכן מאחר כי תוספת כתובה היא מתנה שהבעל בחר במעמד הנישואין להעניק לאישה עם תום הנישואין, צריך לברר מהם התנאים וההגבלות שהבעל  הגביל  במעמד הנישואין את זכות האישה לקבל מתנה זו, ולאור כך לברר איזה מקרים הבעל החריג מזכאות האישה לקבל תוספת כתובה.

להלכה נפסק, שהבעל בתחילת הנישואין התכוון להתנות את זכות האישה לקבלת תוספת כתובה כל עוד האישה תמשיך את מחויבותה כלפיו, ולא יכפוהו להפסיק את הנישואין בעודם באיבם. לכן כאשר כפו את הבעל לגרש את האישה, נוקטים כי אין הבעל התכוון בשעת הנישואין ליתן מתנה זו של תוספת כתבוה.^[2]

תוספת הכתובה כמתנה מותנית: הקשר ליוזמת הגירושין:

בתי הדין הרבניים, בהסתמך על דברי הטור סימן קי”ח על פי פרשנותו של ספר חוק ומשפט (להג”ר חיים טולידאנו ז”ל, סימן קפה ועוד אחרונים), הרחיבו את העיקרון האמור והחילו אותו אף במקרים בהם האישה היא היוזמת את הגירושין. על פי גישה זו, גם כאשר ביה”ד לא כפו או חייבו את הגירושין  על הבעל, אלא הבעל נענה לבקשת האישה לגירושין, הבעל פטור מתשלום תוספת הכתובה וחייב לשלם את עיקר הכתובה. הנימוק לפטור הבעל מתשלום תוספת כתובה במקרה זה מבוסס על העיקרון כי תוספת הכתובה היא מתנה מותנית המיועדת לאישה במקרה שהבעל הוא זה שיוזם את הגירושין. כאשר האישה היא זו שבאה בדרישה להתגרש, הבעל לא התכוון להעניק לה את המתנה ולכן חובתו במקרה זה אינה חלה, ולכן הבעל פטור מתשלומה^[3]. גישה זו מוצאת ביטוי בפסיקה, כפי שניתן לראות בתיקים 1215028/1 ,  1061002/2 , 1075070/1, 1096123/5 ועוד רבים.

נצטט מדברי ביה”ד בחיפה בתיק מספר 1061002/2 שהטיבו להגדיר את העיקרון האמור:

חז”ל הבינו בדעתו של הבעל בעומדו מתחת לחופה ומתחייב בתוספת הכתובה, שעל אף שהוא יודע, מבין וחי את המצב בו הוא נמצא, הן אמת שהוא מחליט לתת לה מתנה מדעתו… יש כאן סיבה ומניע, מטרה ותנאי למתנה זו, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו את חיוביה כלפיו, ורק מפני זה הוא הסכים לתת את המתנה. בכוונתו של הבעל, שכל עוד שהגירושין במידה ויהיו, יהיו מחמתו ומרצונו וביוזמתו שלו בלבד. דבר אחד הבעל איננו מוכן, הוא לא יהיה מוכן לסבול זאת שהוא נתן לאשתו מתנה כה גדולה בעת נישואיהם, והנה לאחר זמן היא מנצלת אותו, ומחליטה לסיים את מערכת הנישואין ו”לגרוף” אל כיסה את אותה מתנה שהוא נתן לה, ודאי שבכוונתו היתה ליהנות מהחיים המשותפים עם אשתו למשך כל חייו, ולכן הסכים להתחייב לה סכום מורחב כתוספת לעיקר הכתובה. סכום זה ניתן לה אך ורק בהתניה חד משמעית, שהנישואין הללו ימשיכו עד בלי די – אא”כ הוא ורק הוא יחליט כי הם באו אל קיצם. לא האישה ואף לא בי”ד יחליטו לו.

 גישות שונות של בתי הדין לקביעת האחריות לפירוק הנישואין והשלכותיה:

קביעת זהות היוזם לפירוק הנישואין הינה שאלה מורכבת, בעלת השלכות משפטיות משמעותיות, ובפרט ביחס לחובת תשלום תוספת הכתובה. בדרך כלל, נעשה ניסיון לענות על שאלה זו באמצעות בחינת שלושה גורמים עיקריים: מי האשם בפירוק הנישואין, מי עזב את הבית ומי הגיש את תביעת הגירושין. לקביעת הזהות של הצד שהוביל את הליך הגירושין, יש דרכים רבות בפסיקה, ונמנה את המרכזיות בהן:

גישה אחת המדגישה את “האשם”: גישה זו מתמקדת בזיהוי הצד האחראי לניתוק הקשר הזוגי, ללא קשר למי הגיש את תביעת הגירושין. בית הדין בוחן את מכלול הנסיבות כדי לקבוע מי הוא הצד שהביא לפירוד, ומי אחראי לניתוק הקשר הזוגי.

גישה זו המיוצגת, למשל, על ידי החלטה בביה”ד בתל אביב (תיק 1232327-3), מדגישה את חשיבות קביעת “האשם” בפירוק הנישואין. בפסה”ד דלקמן ניתן לראות את העקרון האמור – זהות המגיש את תביעת הגירושין אינה בהכרח קובעת, והשאלה המרכזית היא מי אחראי לניתוק הקשר הזוגי:

 תביעת הגירושין איננה ‘סיבה’ אלא ‘סימן’. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין. אלא שבד”כ הצד התובע את הגירושין הוא זה ה’אשם’ בפירוד, אך במפורש לא תמיד, ייתכן עד מאד מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית ואעפ”כ לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין מתרשם כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו’הגירושין יצאו ממנו’ כהגדרת הטור. וכן להיפך, באופן שהבעל הגיש תביעת גירושין ומתברר לביה”ד כי האישה היא זו שהביאה אותו לידי כך במעשיה כלפיו, אין הוא חייב בתוספת כתובתה. הדברים פשוטים וברורים. מבחן המהות הוא הקובע ולא מבחן הפרוצדורה, ומשקל של עזיבת הבית או תביעת הגירושין הוא רק כמדד להטיל את האשמה על מי שעזב את הבית או פתח בתביעת הגירושין. אמנם בוודאי שאין זה מוחלט ויש מקרים שהאשם הוא לא מי שעזב את הבית, ויש להתחקות אחר כל מקרה לגופו מי אשם בפירוד^[4].

אגב כך יצוין, אין צורך בראיות ברורות כשמש בצהרי היום בכדי לקבוע את האשם בגירושין.לעניין זה די בהתרשמות ביה”ד מהחומר המובא לפניו. להלן דברי ביה”ד הרבני בירושלים בתיק מס’ 979611/12 :

“כבר כתבו הפוסקים, ראה רמב”ם הלכות סנהדרין פרק כד א ושו”ע חו”מ טו ה, שיש לדיין לפסוק לפי מה שהתברר לו והדבר חזק בלבו שהוא כן אע”פ שאין ראיה גמורה כפי דיני הראיות”.

וכן בהמשך הדברים:

“נציין גם למאמריהם של הרב צבי יהודה בן יעקב ב’שנה בשנה’ תשנ”ח עמ’ 424-411, והרב שלמה אישון ב’תחומין’ י”ט עמ’ 254-239. במאמרים אלו הוכיחו שהגישה המקובלת היא לפסוק על פי אומד דעתו של הדיין”.

אכן כאמור, העקרון לחיוב עומד על “האשם לפירוק הנישואין”. אולם להלן יובא כיצד עומד וקובע ביה”ד מי הוא זה האשם פירוק הנישואין.

בפסק הדין בתיק 1061002/2 בביה”ד בחיפה, הוצגו שני מבחנים מרכזיים לבחינת מי הוא היוזם והאשם לפירוק הנישואין: מי עזב את הבית ומי הגיש את תביעת הגירושין ראשונה. עם זאת, בפסק הדין צוין כי שני פרמטרים אלו אינם בהכרח מספקים כדי לקבוע את האחריות לפירוק הנישואין.

לדוגמה, מצב בו הבעל עזב את הבית אך האישה הגישה את תביעת הגירושין מעלה שאלה מורכבת. אמנם, באופן אינטואיטיבי, נוטים לחשוב שהצד שעזב את הבית הוא זה שגרם לפירוק. אך בפועל, ייתכן שהבעל נאלץ לעזוב בשל התנהגותה של האישה, ובמקרה כזה האישה היא זו שנושאת באחריות לפירוק הנישואין.

לכן במצב הנזכר, בית הדין בחיפה הציע גישה שבמקום לשאול שאלות פורמליות כמו “מי עזב את הבית?” או “מי הגיש את התביעה?”, יש לשאול את השאלה המהותית: “מי אחראי לפירוק הנישואין?”. כלומר, יש לבחון את מכלול הנסיבות ולנסות להבין מי הוא הצד שהחליט באופן פעיל לסיים את הקשר הזוגי. גישה זו חלה גם במקרים בהם שני הצדדים הגישו תביעות גירושין, שכן גם במצב כזה יש לבחון מי הוא הצד שהניע את התהליך שהוביל לפירוק הנישואין^[5].

גישה זו, המדגישה את חשיבות קביעת ‘האשם’ בגירושין, מקבלת ביטוי מובהק גם בפסק הדין מביה”ד בחיפה בתיק מספר 1232327/3, שבו נקבע כי אף על פי שהאישה יזמה את הליך  הגירושין על ידי כך שעזבה את הבית המשותף של הצדדים ופתחה בתביעת הגירושין הבעל חייב באופן חלקי בתוספת כתובה מאחר כי לבעל היה ‘מן האשמה במקצת ורשלנות תורמת לאשמת הגירושין’. 

הביטוי המעשי לגישה זו בא לידי ביטוי בזכות האישה בתוספת כתובה כאשר האישה היא הצד אשר הגישה תחילה את תביעת הגירושין. לגישה זו, נקודת המוצא היא שבמקרה זה האישה היא הצד שמוגדר אשר הוביל את הליך הגירושין, ולכן אם האישה לא תצליח להוכיח כי הבעל הוא הגורם המרכזי לפירוד, האישה במקרה זה לא תהיה זכאית לתוספת כתובה, שכן היא נחשבת כמי שיזמה את הגירושין. אמנם, אם תוכיח האישה שהבעל הוא האשם המרכזי לפירוד, אף שהאישה היא הגישה תחילה את תביעת הגירושין או אף היא זו אשר עזבה את הבית, היא תהא זכאית לקבל מן הבעל תוספת כתובה^[6].

במקרה שהאיש הוא שהגיש ראשון את תביעת הגירושין: נקודת המוצא שהוא חייב תוספת כתובה, אלא”כ הוכיח שהאישה היא האשמה המרכזית בקרע.

מעבר ממבחן האשמה למבחן הרצון בגירושין: גישה שנייה של ביה”ד להגדרת גורם הגירושין:

בית הדין הרבני הגדול, בתיק מספר  1425192/2 הציג גישה אחרת, לקביעת זכאות האישה לתוספת כתובה. לפי גישה זו, המבחן הקובע אינו זהות “האשם” בפירוק הנישואין, אלא השאלה מי הוא היוזם הפעיל בשטח להליך הגירושין. במובן הטכני של העניין. כאשר שני בני הזוג מסכימים על הפירוק, אין חשיבות לשאלה מי הוא האשם המרכזי בקרע, או מי פתח ראשון את תביעת הגירושין. העובדה ששני הצדדים חפצו בסיום הקשר הזוגי מבטלת את זכות האישה לתוספת כתובה. גישה זו מדגישה כי תוספת הכתובה, כמתנה מהבעל לאישה, מותנית ברצונו החופשי של הבעל לתגמל את אשתו, ורצון זה אינו קיים כאשר שני הצדדים מסכימים על הפירוד, ואין משמעות לגישתם מי האשם המרכזי לפירוד:

הנה ברור שכאשר יש סכסוך ומריבות בין בני זוג, בדרך כלל שני הצדדים שותפים למריבה, אם לא בצדיקים ‘הנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתם ואינם משיבים ועונים’ שאז לא מתקיימת המריבה. אך עצם המריבות והסיכסוכים אינם מגדירים את אחד הצדדים כ’יצאו הגירושין ממנו’, גם אם הוא החל במריבות או שהן נגרמות ממנו, שהרי זוגות רבים לצערינו חיים במריבות רבות שנים, וגם ‘אשה רעה’ אינה מפסידה את כתובתה המרובה וכן להפך…  בשני אנשים שאינם רוצים זה בזה ולא חשוב לנו מי האשם העיקרי בסכסוך. כוונת הטור (אבן העזר סימן קיח) שכתב “מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה”, אינה לאשמת אחד הצדדים במריבות במשך השנים, בגלל אופיו או התנהגותו, אלא למי שהחליט לסיים את החיים המשותפים ועמד על גירושי הצדדים במישרין ולפעמים בדרכי עקיפין^[7].

 גישה זו טוענת כי במקרה של רצון הדדי לפירוד, אין מקום לחייב את הבעל בתוספת כתובה, גם אם האישה תוכל להוכיח כי הבעל נושא באשמה המרכזית לפירוד. לפי גישה זו, הרצון המשותף לסיים את הנישואין הוא הגורם המכריע, ולא השאלה מי האשם המרכזי בפירוד. גישה זו ממש מתנגשת עם הגישה הקודמת ומחודשת מאוד.

תוצאה של גישה זו מביאה לעוד השלכה, בפס”ד הנ”ל מובא כי במצב שיש ‘רצון הדדי’ לגירושין אין האישה זכאית לתוספת כתובה. ואף במצב שהאיש תבע גירושין ראשון  ולאחר מכן האישה הגישה תביעה לגירושין, הבעל פטור מתשלום תוספת כתובה, כאשר יש רצון של הדדי של שני הצדדים לגירושין של שני הצדדים.

ביטוי המעשי לגישה זו יהיה כאשר יש רצון הדדי לגירושין בין הצדדים, לתפיסה זו אין משמעות לשאלה מי האשם בגירושין, או לשאלה מי הגיש ראשון את תביעת הגירושין, שכן השאלה הקובעת היא האם יש ‘רצון הדדי לגירושין’ ובמצב שיש רצון הדדי הבעל פטור מלשלם תוספת כתובה.

הבדל מעשי בין הגישות:

גישה זו מרחיבה מאוד את המקרים בהם האיש פטור מתוספת כתובה, שכן לדבריהם בין במקרה שהאיש הגיש ראשון את תביעת הגירושין ובין במקרה שהאישה הגישה ראשונה את תביעת הגירושין, במידה וקיים רצון הדדי לגירושין, הבעל פטור מלשלם תוספת כתובה, ואין משמעות לשאלה מי האשם המרכזי ליצירת הקרע אשר הוביל לרצון להתגרש.

גישה זו שונה מהגישה הקודמת שהצגנו שנוקטת בעמדה, שאף כאשר יש רצון הדדי לגירושין, אם הבעל הוא האשם המרכזי לגירושין האישה תהיה זכאית לתוספת כתובה^[8].

הבדל מעשי נוסף בין הגישות:

במקרה שהאיש הגיש ראשון את תביעת הגירושין, לגישה הראשונה, הוא מוגדר כגורם שאשם בגירושין (אלא”כ הבעל יוכיח שהאישה אשמה בקרע) ויהיה חייב לשלם כתובה אף אם האישה הגישה תביעת גירושין נגדית לאור תביעת הבעל. ואילו לגישה השנייה במקרה זה, הבעל יהיה פטור מלשלם תוספת כתובה^[9].

גישה שלישית לגבי חיוב תוספת הכתובה בהקשר של יוזמת הגירושין: חזקת חיוב הבעל בתוספת כתובה גם כאשר האישה היא תבעה ראשונה את הגירושין, ואף אשמה לסיבתם:

בית הדין הרבני הגדול בתיקים מספר 1075070/1 , 1215028/1 הציג גישה נוספת, המרחיבה את חובת הבעל בתוספת כתובה.

ביה”ד הרחיב את הגדרת החיוב של הבעל בתשלום תוספת כתובה, ולגישתם גם במקרה שהאישה היא זו שפתחה ראשונה בתביעה לגירושין, ואף במצב שיש המלצה לגירושין מחמת מחמת מעשי האישה והיא האשמה בפירוק הנישואין, קיימת חזקת חיוב של הבעל בתוספת כתובה, במידה והבעל לא התנגד לתביעת הגירושין של האישה, ופתח תביעה לגירושין מצידו.

אמנם אף לתפיסה זו, במקרה אשר האישה הגישה ראשונה את תביעת הגירושין, והבעל התנגד לתביעתה לגירושין, נראה מדברי ביה”ד שהבעל פטור מלשלם תוספת כתובה. למעט מקרה אשר יש עילה המצדיקה את תביעת הגירושין של האישה, אשר תוביל את בית הדין לחייב או אף להמלצה להתגרש מחמת מעשי הבעל. במקרה זה, אין בעצם התביעה של האישה לגירושין כדי להפסידה את כתובתה, אף אם הבעל התנגד לתביעת האישה לגירושין.

לפי גישה זו, אם האישה תבעה גט, אף אם האישה אשמה בגירושין לפי שהחיים עם האישה  ‘חיים קשים ולא נעימים כלל’ מחמת התנהגות האישה, אם הבעל לא התנגד לגירושין ולא מדובר שהאישה התנהגותה קיצונית אשר לא מאפשרים חיי זוגיות עם אישה כזו, הבעל  חייב בתוספת כתובה.

עם זאת, בית הדין הגדיר שני חריגים לחזקת החיוב:

התנגדות הבעל לגירושין: כאשר הבעל התנגד לתביעת הגירושין של האישה, בראשית הגשתה, ואין מעשי הבעל מהווים עילה לגט, הבעל  נפטר מחובת תשלום תוספת כתובה.

התנהגות בלתי נסבלת של האישה: כאשר התנהגות האישה קיצונית אשר לא מאפשרים חיי זוגיות עם אישה כזו, הבעל פטור מתוספת כתובה (במצב שהבעל מעלה עילות שיש בהם כדי לחייב את האישה בקבלת הגט) .

מה שמצאנו בפוסקים, שכשאישה תובעת את הגירושין היא מפסידה את כתובתה זה רק אם אין עילה שמכריחה אותה להתגרש, אבל כאשר יש עילה המצדיקה את הגירושין שתוביל את בית הדין לחייב בסידור גט או אפילו למצווה להתגרש, או אפילו להמלצה

להתגרש, אין בעצם התביעה לגירושין כדי להפסידה את כתובתה… במקום שגם הבעל חפץ בגירושין עצמם וזורם עם מגמת התביעה, לענ”ד לא הפסידה כתובתה אלא אם כן הבעל מעלה עילות שיש בהם כדי לחייב את האישה בקבלת הגט שבמקום שהאישה תובעת את גירושיה ומובילה להם, חזקת החיוב בכתובה אבדה לה, ועליה להוכיח את עילותיה, אבל גם זה רק כאשר האישה תובעת את גירושיה והבעל התנגד בראשיתו. אולם, כאשר התביעה של האישה לגירושין אינה מעידה על כך שהיא היוזמת את הגירושין ואת הפירוד, וטוענת בתביעתה שהבעל הוא זה שמוביל לגירושין ולא רק שאינו מתנגד להם אלא גם הוא מציג תביעת גירושין משלו, ורק מבחינה פרוצדורלית האישה הקדימה להגיש את התביעה, לענ”ד אין בכך כדי להטיל את חובת הראיה על האישה…. רק כאשר מדובר במעשים קיצוניים שלא מאפשרים חיי זוגיות כלל עם אישה שכזו, עד כדי כך שנחיל על מצב שכזה את אמירת חז”ל “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת” (כתובות דף עב ע”א). אבל בפחות מזה, גם אם יהיה מדובר על חיים קשים ולא נעימים כלל, לא יהא בזה כדי להפסיד את האישה את כתובתה^[10]

 גישה זו מציבה תנאים מחמירים יותר לקביעה כי האישה היא זו שהובילה את הליך הגירושין. על פי גישה זו הקביעה של האישה כמי אשר הובילה את הליך הגירושין הינה  במקרים שהאישה תבעה ראשונה את תביעת הגירושין, והאיש התנגד להליך הגירושין, או במקרה שהבעל הסכים לתביעת האישה לגירושין, והבעל מעלה עילות שיש בהם כדי לחייב את האישה בקבלת הגט.

 לגישה זו כאשר יש רצון הדדי לגירושין, הבעל יהיה חייב לשלם תוספת כתובה. לעומת הגישה השנייה שהובאה שפוטרת את הבעל מתוספת כתובה במקרה זה.

יתרה מכך, אף אם האישה היא אשר הגישה תחילה את תביעת הגירושין, ואף היא האשמה המרכזית לגירושין, אם הבעל גם חפץ בגירושין ולא התנגד להם, כל זמן שהבעל לא יוכיח שיש עילה לחייב את האישה לקבל גט, הוא יהיה חייב לשלם תוספת כתובה. גישה זו עומדת בניגוד לגישה הראשונה שהצגנו לעיל, הדוגלת כי אם האישה הגישה  ראשונה, את תביעת הגירושין, במידה והאישה לא תצליח להוכיח כי הבעל הוא הגורם המרכזי לפירוד, האישה לא תהיה זכאית לתוספת כתובה, שכן היא נחשבת כמי שיזמה את הגירושין.

כמו כן גישה זו עומדת בנקודת מוצא שונה לחלוטין מהגישה השנייה שהצגנו, שכן לגישה השנייה כאשר קיים רצון הדדי לגירושין, אף כאשר הבעל הגיש ראשון את תביעת הגירושין, הבעל פטור מלשלם תוספת כתובה. ואילו לגישה האחרונה שהצגנו, אף כאשר יש רצון הדדי לגירושין, ואף במקרה שהאישה הגישה ראשונה את תביעת הגירושין, הבעל חייב לשלם תוספת כתובה, למעט מקרי קיצון.

ההבדל המעשי בין הגישות השונות:

במקרה שקיים רצון הדדי לגירושין והאישה הגישה ראשונה את תביעת גירושין: לגישה הראשונה והשנייה, הבעל פטור לשלם תוספת כתובה. לגישה האחרונה שהצגנו, במקרה זה הבעל יהיה חייב לשלם תוספת כתובה, למעט מקרה שהאישה אשמה בגירושין ברמה שיש ‘עילה’ לחייב אותה בגט.

במקרה שהאיש הגיש ראשון את תביעת הגירושין והאישה לא התנגדה להם: לגישה הראשונה והשלישית שהצגנו הבעל חייב בתוספת כתבוה, מאחר כי הבעל הוא היוזם את הליך הגירושין. ואילו לגישה השנייה שהצגנו הבעל יהיה פטור מלשלם תוספת כתובה, מאחר כי שני הצדדים רוצים בגירושין.

סיכום המאמר:

המאמר בוחן את השאלה המורכבת של זכאות האישה לתוספת כתובה כאשר היא זו שיזמה את הליך הגירושין. הוא מנתח גישות שונות של בתי הדין הרבניים. 

גישה אחת מדגישה את החשיבות של קביעת ‘האשם’ בגירושין, כאשר האישה תימצא כאשמה עשויה לאבד את זכותה לתוספת כתובה.

גישה אחרת מציעה כי הרצון המשותף של בני הזוג לסיים את הנישואין הוא הגורם המכריע בזכות האישה לקבל תוספת כתובה, ולא השאלה מי יזם את ההליך המשפטי

הגישה השלישית מציבה תנאים מחמירים יותר לקביעה כי האישה היא זו שהובילה את הליך הגירושין, אשר בגינה האישה תפסיד תוספת כתובה. על פי גישה זו הקביעה של האישה כמי אשר הובילה את הליך הגירושין הינה רק במקרה שהאיש התנגד להם או במקרה שהבעל מעלה עילות שיש בהם כדי לחייב את האישה בקבלת הגט.

חלק מן ההשלכות מעשיות הנובעות מהבדל הגישות הנ”ל:

השאלה בדבר זכותה של אישה לתוספת כתובה במקרה של תביעת גירושין שהוגשה על ידה,  מעוררת מחלוקות בין הגישות השונות.

הגישה הראשונה גורסת כי זכותה של האישה לתוספת כתובה תלויה בהוכחת אשמת הבעל בפירוק הנישואין. לפי גישה זו, אם האישה לא תצליח להוכיח כי הבעל הוא הגורם המרכזי לפירוד, היא לא תהיה זכאית לתוספת כתובה, שכן היא נחשבת כמי שיזמה את הגירושין.

הגישה השנייה טוענת כי במקרה של רצון הדדי לגירושין, אין מקום לחייב את הבעל בתוספת כתובה, גם אם האישה תוכל להוכיח כי הבעל נושא באשמה המרכזית לפירוד, ואף במקרה שהבעל הגיש ראשון את תביעת הגירושין. לפי גישה זו, הרצון המשותף לסיים את הנישואין הוא הגורם הקובע את זכות האישה לקבל תוספת כתובה.

הגישה השלישית מאמצת גישה, לפיה הבעל חייב בתוספת כתובה במקרה שהאיש לא התנגד לתביעת הגירושין של האישה, אלא אם כן יוכל להוכיח כי התנהגותה הקיצונית של האישה מהווה עילה לחיוב בגט. לפי גישה זו, הבעל חייב בתוספת כתובה, אלא אם כן הוכיח כי  האישה התנהגה באופן המחייב  את הגירושין.

[1] עקרון זה הינו במח”ק ראשונים, אך רוב הראשונים הסכימו נקטו שבאופן שהגירושין נכפו על הבעל פטור הוא מתוספת כתובה וכפי שכתב ההגהות מרדכי (כתובות רפ”ט) וכן נפסק להלכה בשו”ע סימן קנ”ד סעי’ ו’.

[2] הגבלה חשובה לכך הבואה בפסק דין של הגרי”ש אלישיב זצוק”ל [פד”ר א עמוד 220, פד”ר ח’ עמוד 278] שכאשר הגירושין נכפו על הבעל עקב מעשיו של הבעל, שמעיק על האישה וכדו חייב הוא בתוספת ככתובה.

[3] עילה זו של ‘יצאו הגירושין’ מן האישה, כסיבה שהאישה לא תהא זכאית לקבל תוספת כתבוה, עומדת בנפרד לעילה של ‘מורדת’ שבגינה אין האישה זכאית לקבל תוספת כתבוה. הרוצה להבין לעומק את החילוק בין שני עילות הפטור יעיין בספר עטרת דבורה סי’ ל’ו, ובפס”ד של ביה”ד הגדול בתיק מספר 1256297/1.

[4] בפס”ד נראה שכאשר האיש אשם בפירוד בין הצדדים, אף שאין טענות האישה ביחס לאיש יש בהם עילה כדי חיוב גט, אין מוגדר שהאישה יזמה את הגירושין וחייב האיש בתוספת כתובה כאשר התנהגות הבעל הקלוקלת  היא אשר הובילה את האישה לתבוע גירושין. אמנם בפס”ד בתיק מספר 1299285/1 נראה שאף במקרה שהתנהגות הבעל הקלוקלת היא הובילה את האישה לתבוע גירושין, כל זמן שאין טענות האישה יש בהם כדי לחייב גט או בכדי להגדיר את האיש כמורד, הפסידה האישה תוספת כתובה

[5] נדגיש כי לגישה זו, יש משמעות לפרוצדורה מי תבע את הגירושין ראשון או מי עזב את הבית ראשון    לשאלה האם על הבעל מוטל להוכיח שהוא פטור מלשלם תוספת כתבוה, או על האישה מוטלת נטל ההוכחה שהיא זכאית לקבל תוספת כתבוה. לגבי זה ראה דברי בהי”ד בת”א תיק מספר 1232327-3 ונעתיק את הנוגע לענייננו ”הנה אין ספק בכך כי ישנה חזקת חיוב בכתובה אא”כ ברור כי הגירושין יצאו ממנה. והנה בגוונא שהאישה עזבה את הבית ו/או שהיא זו שתובעת את גיטה, ברור כי נטל חובת הראיה עליה. היא אפוא חייבת להוכיח שכל מה שעזבה את הבית ו/או תובעת את גיטה זה באשמת הבעל ובהתנהגותו כלפיה. כל עוד שלא תוכיח כן ושזו אכן הייתה עילת עזיבתה את הבית הרי שידו של הבעל על העליונה ויש לפוטרו מכתובתה מחמת הספק”. 

[6] בפס”ד תיק מספר 1310127-1 הציג הבחנה עדינה הנוגעת לחובת תשלום כתובה במקרים של גירושין לאור רצונה של האישה להתגרש. ההבחנה מתמקדת בשאלה האם רצונה של האישה להתגרש הינו תוצאה של חוות דעת מקצועית הקובעת כי אין אפשרות לשלום בית, או שמא מדובר ביוזמה עצמאית של האישה, גם אם הבעל היה יכול למנוע את הגירושין. כאשר האישה מבקשת להתגרש בעקבות חוות דעת מקצועית הקובעת כי אין אפשרות לשלום בית, והבעל נעתר לבקשתה, ביה”ד חייב את הבעל בתשלום כתובה. ההיגיון בכך הוא שהגירושין אינם נובעים מ”מרידה” של אחד מבני הזוג, אלא מהכרה עובדתית בכך שהנישואין הגיעו לסיומם. במצב זה, הבעל אינו יכול לטעון כי האישה היא שגרמה לקרע בנישואין, ולכן חייב בתוספת כתובה. לעומת זאת בגירושין ללא חוות דעת מקצועית, כאשר האישה דורשת גט והבעל נעתר לבקשתה, ואין סיבת הגירושין מחמת פשיעת הבעל, אף על פי שיכול היה להציל את הנישואין, ביה”ד פטר את הבעל מתשלום תוספת כתובה. מאחר כי הגירושין אינם תוצר אה של התנהגות בלתי הולמת מצד הבעל, אלא נובעים מרצונה העצמאי של האישה. גישה שונה לקביעה זו ניתן לראות בספר עטרת דבורה ח”א סימן ל’ו.

[7]   לעניין הפרשנות שהביאו בספ”ד לדברי רבינו ירוחם בגדר בדין של מרידה הדדית לגבי פטור האישה מכתובה, ישנה   בפס”ד של בהי”ד בת”א תיק מספר 1310127-1, פרשנות שונה לדינו של רבינו ירוחם, שמחמתה ישנו בהבדל הגישות ונעתיק את הדברים הנוגעים לענייננו -‘ ובגוונא ששני הצדדים מורדים זה בזה ושניהם מעוניינים בגירושין, הבאתי את ביאורו של הגרי”ש אלישיב בדברי רבינו ירוחם, שהאישה מפסדת את תוספת הכתובה בכה”ג, עיי”ש. עוד העליתי שם, שכל עוד ואין כאן מעשה של מרידה בפשיעה ו/או סתימת הגולל על הניסיון לשוב לשלום בית, הרי שיש קושי להגדיר את אותו צד כמורד או כמי שהגירושין יצאו ממנו, וממילא יש קושי להחיל במקרה זה את דינו של רבינו ירוחם. על כן, במקרה הראשון שהוזכר (מקרה שהבעל  תבע הראשון גירושין), ברור שהבעל חייב בכתובתה ותוספתה – בהעדר אחת העילות המפורשות להפסידה כתובתה כדוגמת מורדת, עובע”ד וכדו’ – שהרי הגירושין יצאו ממנו.

[8] נעיר כי, בספר ‘עטרת דבורה’ סימן ל”ו ניתן לראות גישה הפוכה, ותפיסה לפיה, רצון הדדי לגירושין לא פוטר את הבעל מלשלם תוספת כתובה.

[9] גם לתפיסה מרחיבה זו בפטור הבעל מתשלום תוספת כתובה, יש מקום להביא הבחנה חשובה בין שני מקרים אשר דנו בה בהרחבה בתיקים 1117521/6 ו-1096123/5. שורש הדיון מבוסס על חידושו של רבינו ירוחם, הקובע כי כאשר שני בני הזוג מורדים זה על זה, האישה אינה זכאית לתוספת כתובה. בפסקי הדין הנ”ל, בפסקי הדין הנזכרים בין שני מקרים. במקרה שהאיש מרד תחילה ויזם את הפירוד יש להבחין בין שני מקרים. המקרה הראשון, כאשר האיש מרד באשתו, ולאחר שהוא מרד, הלכה אשתו אחריו וגם היא אינה רוצה בו עוד. כי לאחר ש”אתה הבעל אינו חפץ בי ומורד בי, שוב גם אני מואסת בך ולא רוצה אותך”. כאומרת: “אם אתה לא רוצה בי גם אני לא רוצה בך, וגם אם כבר תרצה בי, אני לאחר מרידתך ומאיסותך בי, איני רוצה בך יותר”. במקרה שכזה הבעל הוא הגורם לפירוד. הוא מרד באשה תחילה והוא זה שהמאיס עצמו גם עליה, עד שגם היא עקב מרידתו מואסת בו, ושוב לא חפצה בו. במקרה כזה נראה שלא תפסיד האשה את תוספת הכתובה, ולא שייך לומר שעל דעת כן לא כתב לה את תוספתה, שהרי הוא גרם את הפירוד, ועל דעת שהוא ימרוד ויגרום הפירוד לא שייך לומר שלא כתב לה התוספת. המקרה השני הוא, שהבעל יזם את הפירוד ונחשב כמורד, ומנגד האשה החליטה אחר מרידתו שגם היא אינה רוצה בו, אולם הסיבה שלה אינה משום מרידתו ועזיבתו, אלא מטעמים אחרים אובייקטיבים שהיא מעלה כנגדו. במקרה זה, אם אמנם טעמיה צודקים על פי דין והיא תוכיח את טענותיה כלפי בעלה, היא תקבל את תוספת הכתובה על פי הדין. אולם אם לא תוכיח את טענותיה, ונמצא שהבעל עזב ומרד ראשון, ולאחריו ובזמן מאוחר ממנו החליטה האשה שגם היא לא רוצה אותו, אבל לא משום מרידתו אלא מטעמים אחרים, יתכן שבכהאי גוונא על דעת כן לא כתב לה את התוספת.

[10] מדברי ביה”ד נראה כאן דס”ל שאף אישה שמעשיה ‘רעים’ ותובעת כתובה לא הפסידה תוספת כתובה. והוכיחו כן מכך שאף אישה שמעשיה ‘רעים’ לא הפסידה כתובה. אולם עיין בפס”ד תיק מספר 1256297/1שנקטו שכאשר האישה תובעת גט הפסידה כתו’ וחלוק ‘מאישה רעה’ שלא הפסדיה כתו’ אשר שם  לא תבעה את הגט. ונעתיק את הנוגע לכאן-‘ תביעת הגירושין היא גם שמגדירה את האישה שיוצרת קטטה כמי ש’יצאו הגירושין ממנה’, שמפסידה כתובתה, ולא ‘רק’ כ’אשה רעה’, שאף שבעלה ‘נאלץ’ לגרשה מחמת מעשיה אין היא מפסידה כתובתה, כי לעומת ‘אשה רעה’ שיש לו חיים איתה ולעומת מורדת שיש סיכוי להחזיר את שלום הבית עימה, הרי שבמקרה של הטור מדובר באישה שבנוסף למעשיה הרעים גם תובעת גירושין ופירוד, ולכן כשברור לבית הדין שהאשה אינה מוכנה לשבת עם הבעל, על זה נאמרה סברת ‘אדעתא דמיפק לא כתב לה’.