הקדמה:

כפי שנכתב במאמר “מזונות אשה חלק א”, סוגיית ‘מזונות מעוכבת’ אינה דומה לסוגיית ‘מזונות אשה’. שכן, בעוד זכות האשה לקבל מזונות הם הינם כחלקת מחובת האיש עבור הבית. וכפי שהטיב להגדיר זאת ביה”ד הגדול בתיק 1070300/6:

“העיקרון המנחה מבוסס על הנחה שחיוב הבעל במזונות אשתו נובע מחיובו לקיים בית, דהיינו חיים משותפים של שני בני זוג. במסגרת זו הוא חייב לפרנס את הבית דהיינו את אשתו”.

בעוד כך, הרי שסוגיית מזונות מעוכבת הינה בדיוק להיפך, חובת האיש במזונות אשתו בגין כך שהוא חייב/צריך ע”פ דין לשחרר את אשתו בגט פיטורין. ומשהאיש מסרב ליתן ג”פ, ביה”ד מחייב אותו במזונות עד שיתן גט. מכאן המונח ‘מזונות מעוכבת’. (בפוסקים מובא שחיוב מזונות מעוכבת הוא כעין תשלום נזק. וזאת מפני, שאם האשה הייתה נישאת לאיש אחר הייתה מקבלת ממנו מזונות. ומשום שבעלה מעכב בעדה מלהינשא לאחר, לכך חייב הוא במזונותיה עד שיתן ג”פ. ראוי לציין, כל זה הוא נתינת טעם, ולא עצם הגדרת החיוב).

היות ומשכך הם פני הדברים, הרי שהבדלים רבים בין שני ענייני חיוב מזונות אלו. מאמר זה יתמקד אימתי זכאית האשה למזונות מעוכבת. וכן, גדר החיוב של מזונות מעוכבת וההשלכות לכך.

גדר חיוב מזונות מעוכבת:

כאמור לעיל, מזונות מעוכבת ומזונות אשה הרגילים שונים זה מזה. אכן, בליבת סוגיא זו עומדת חקירה יסודית, האם מזונות מעוכבת הוא חיוב חדש לחלוטין, והוא קנס שקנסו חז”ל את האיש המסרב לתת ג”פ לאשתו. (כאשר ישנה עילת גירושין). או שיש זיקה כל שהיא בין מזונות מעוכבת למזונות אשה הרגילים. (וכפי שיראה לקמן, גם לסוברים שיש זיקה בין מזונות מעוכבת למזונות אשה הרגילים יש דעות שונות בעומק של אותה זיקה).

יש כמה נפק”מ בין שני צדדי חקירה זו:

א. האם בזמן שהבעל מחויב במזונות מעוכבת, מעשי ידיה של האישה שייכים לבעל, שאם החיוב הוא מדין קנס, הרי שקנסו אותו לתת מזונות אך בוודאי שאין לו זכות במעשי ידיה של אשתו, שאילולא כך מה הועילו חכמים בתקנתם.

אולם אם נאמר שחיוב מזונות מעוכבת הוא המשך חיוב מזונות הנובע מחובות האישות שיש לבעל כלפי אשתו, ומאחר וידוע שחכמים תקנו מזונות לאישה תחת מעשי ידיה, אם כן, כפי שהוא זכאי למעשי ידיה בעת הנישואין כך יהיה זכאי אף בעת שהיא מעוכבת מחמתו.

ב. אם על חיוב מזונות מדין מעוכבת ייאמר הדין של “עולה עמו ואינה יורדת עמו”, שאם זה המשך של דין מזונות אישה הרגיל שהיה קיים בעת הנישואין, הרי גם על חיוב זה חל הכלל שקבעו חז”ל שהאישה “עולה עמו ואינה יורדת עמו”. אולם אם חיוב מזונות מעוכבת הוא מדין קנס – הרי זה חיוב חדש שחייבוהו חכמים, ואפשר שלא יחול עליו הכלל של “עולה עמו ואינה יורדת עמו”.

ג. האם חיוב מזונות מעוכבת נאמר רק בתנאים של חיוב מזונות אישה, אולם במקרה שיש לה די במעשה ידיה למזונותיה, יכול הבעל לומר “צאי מעשה ידיך למזונותיך”, ואינו חייב מעתה במזונות, או שמא תכלית החיוב אינה כדי שיהיו מזונות לאישה, אלא מדובר בקנס שקנסו את המעכב אשתו שלא כדין, שחייב לתת לה סכום קצוב למזונותיה כל עוד היא אגידא ביה, במטרה שבגלל כובד החיוב יסכים לגרש אותה בגט, ואם כן אין נפקותא אם יש לה מזונות מחמת מעשי ידיה או לא.

ד. האם שאר תנאי כתובה שבהם מחויב הבעל בעת נישואיו – תקפים אף בעת שהוא מעכב את האישה מלהינשא, או לא. שאם נאמר שהתקנה הייתה להמשיך את חיוב המזונות, יש לומר שאף חיוב שאר דברים שחייב הבעל לאשתו, ממשיך כל עוד הוא מעכב אותה שלא כדין, אולם אם מדובר בקנס מסוים שקבעו חז”ל, אין ללמוד מכך לחייבו אף בשאר חיובי הבעל לאשתו.

פירוט הדעות בסוגיא זו:

בראשית הדברים נאמר כי, סוגיא זו היא סוגיא הנידונה בפוסקים בכמה הקשרים כשבין היתר אזלינן לסוגיית “מגורשת ואינה מגורשת” (הינו ספק מגורשת) שעל הבעל לתת לאשה גט שני מספק, אלא שהוא מסרב לכך. דבר זה מביא לידי כך שיש לדון על מזונותיה של אשה זו עד למתן הגט. וכן, ועל מעשה ידיה והמסתעף.

לא נאריך יתר על המידה בסוגיות אלו, אלא אך ורק למה שנוגע ל”שורת הדין”. באם הקורא מעוניין להרחיב את ידעותיו בסוגיא זו נפנה לפסק דין של כב’ ביה”ד הרבני נתניה בתיק 833000/12 שם ביה”ד מאריך בסוגיא זו.

אכן, בכמה וכמה פסקי דין ניתן לראות שביה”ד נוקט למעשה שבין מזונות מעוכבת למזונות אשה הרגילים ישנו מרחק רב. למעשה הם אינם דומים זה לזה כלל. כך, שבכל הנפק”מ האמורות לעיל כדוגמת “מעשה ידיה תחת מזונות” ועוד הרי שאין להשוות בין דין מזונות מעוכבת למזונות אשה הרגילים.

שני גישות בגדר חיוב מזונות מעוכבת:

כאמור, בשורת הדין ניתן לראות כי ברוב רובם של המקרים ביה”ד מפריד בין דיני מזונות אשה הרגילים ל’מזונות מעוכבת’. (להוציא פסקי דין בודדים ודעת מיעוט שתובא לקמן). אולם, ניתן לראות בפסקי דין  כי ביה”ד בגדר החיוב של ‘מזונות מעוכבת’.

בפסק דין מביה”ד הרבני פתח תקווה מפי כב’ הדיינים הרבנים – שמן, אבידר וגרוזמן, בתיק מס’ 121903/9 שם ביה”ד כותב כי מזונות מעוכבת הם חיוב חדש לחלוטין ממזונות אשה  הרגילים והוא דין קנס שקנסו חז”ל את האיש המעכב מלתת ג”פ לאשתו. לדברי ביה”ד שם, קנס זה הוא הסיבה לכל אותם נפק”מ המצוינות לעיל בין מזונות אשה הרגילים ‘למזונות מעוכבת’.

ביה”ד בפתח תקווה בהרכב הנ”ל מסתמך על דעת ביה”ד הגדול (פד”ר י) מפי הדיינים הגאונים זצ”ל הרב קפאח והרב ישראלי, וז”ל:

“ולפי זה בנידוננו, שנקבע על הבעל חיוב לגרשה, והוא מסרב למלא פסק בית הדין, שהרי האישה בגדר מעוכבת להינשא מחמתו, הוא חייב במזונותיה, ואין מעשה ידיה שייכים לו.

ואשר לגובה המזונות שיש לחייבו, אם כי נראה שבכהאי גוונא אין הדין של “בעלייתו של בעל” שהרי לא מצד חיובו בתור בעל ואישה שגרים יחד, אנו באים לחייבו. אולם גם בחיוב זה שהוא מכוח תקנת חכמים מיוחדת יש להתחשב עם הרמה הרגילה המקובלת, כדרך שגם בצדקה, החיוב הוא לפי הרגלו, כנאמר “די מחסורו אשר יחסר לו” (יו”ד סי’ ר”נ).

על כן ביחס למזונות לשעבר עד היום, יש לבטל את העיכוב להוצאה לפועל שנקבע על ידי החלטת בית הדין נשואת הערעור, והאישה תגבה את הסכום שנצטבר מאז העיכוב על פי חשבון של מאתיים ל”י לחודש כפי פסק הדין מיום כ”ו באייר תשל”ב. ובאשר למזונות להבא, יש לחייב את הבעל בסך שש מאות ל”י לחודש”.

עיקר דבריהם של הרב קפאח והרב ישראלי מבוארים בגוף הפסק שם שהכריעו כי חיוב מזונות מעוכבת הוא מדין קנס, ואין לבעל מעשי ידיים של האישה כנגד אותם מזונות:

“מסקנת הדברים, כשהחיוב במזונות הוא מצד שמעוכבת על ידו מלהינשא אין מעשה ידיה שלו, וזה משני טעמים: א’, מכיוון שבכה”ג החיוב הוא משום קנס, ובזה אין מקום לזכות אותו בתמורה שהיא. וב’, שמעשה ידיה אינם שלו אלא במקום שיש חשש איבה, וכל כהאי גוונא שאינה יושבת תחתיו, והסיבה היא ממנו, אין מקום לאיבה. ואלמנה שמעשה ידיה של יתומים ולא מציאתה, הוא, או מפני שלגבי מעשה ידיה יש חשש איבה גם באלמנה, או מפני שהתקנה הייתה על פי מה שאמדו חכמים רצונו של אדם, שרוצה שתהא ניזונת באותה מתכונת שבחייו. מטעמים אלה אין היבם זוכה במעשה ידיה בשעמד בדין וברח. וטעמים אלה קיימים גם במגורשת ואינה מגורשת. והוא הדין במי שחייב לגרש ואינו מגרשה, שמעוכבת על ידו מלהינשא”.

בעוד כך, ביה”ד בנתניה חלוק על דברי ביה”ד בפתח תקווה. אם כי לא בדין, אלא ‘בגדר החיוב’. שם בפסק הדין בתיק בתיק 833000/12 כתבו (הדיניים הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שנידלר, הרב יאיר בן מנחם) כי (כאמור לעיל), במזונות מעוכבת אין הבעל זוכה במעשה ידיה של אשתו. אולם, לא מטעם שמזונות מעוכבת הוא חיוב חדש של קנס. לדברי ביה”ד שם על אף שמזונות מעוכבת הם מדין המזונות הכללי עדיין יש לומר כי חז”ל לא זיכו כנגדם מעשה ידיים לבעל. ממילא גם באשה עובדת ויש לה בכדי לכלכל עצמה הרי שהיא תהיה זכאית ל’מזונות מעוכבת’. וז”ל שם:

“עולה שחיוב המזונות במגורשת ואינה מגורשת וכן בכל היכא שמעוכבת מחמתו הינו מדין תנאי בי”ד ואינו משום קנס, ומ”מ כיוצא מדברי הרא”ם אף שהחיוב הינו ככל חיוב מזונות לא זיכו חכמים את הבעל במעשה ידיה כי היכי דתהוי ליה איבה, וככל שהבאנו לעיל”.

סברת ביה”ד שם מבוססת על דברי האבני מילואים שכתב:

“מזונות דבחייו מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם מדאוריתא או מדרבנן הנה היה תנאי בי”ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גביה אע”ג שיפסוק האישות שביניהם יהיה חייב לזונה… ומה”ט ספק מגורשת ניזונית משל בעלה ואע”ג שנפסק האישות שביניהם כגון באשת כהן שאסורה לו להחזיר, מ”מ כיון דמחמתו היא מעוכבת מלהנשא חייב במזונותיה מתנאי בי”ד.”

הסוברים שבמזונות מעוכבת בעלה זכאי למעשה ידיים:

בפד”ר חלק ג’ עמ’ 45 הסתמכו הדיינים על דברי הראב”ד, שסובר שגם במזונות מעוכבת מעשי ידיה של הבעל. ועל כן, קבעו כי כאשר יש במעשי ידיה של האשה בכדי לפרנס עצמה אין לחייב את הבעל במזונות מעוכבת. אך בפד”ר חלק י’ עמ’ 350 דחו את האמור בפסק זה.

כמו כן, דעת הגר”א הורוביץ (פד”ר טו’ עמ’ 16, לב אריה סי’ טז) ג”כ כי כאשר יש לאשה מעשה ידיים אין לחייב את הבעל במזונות מעוכבת. הוא הוכיח כן כי מדברי השו”ע ועוד פוסקים משמע שאין להפריד בין מזונות למעשה ידיים. (ואפ’ כשזן אותה לא מתוך חיוב. כ”ש כשזן את האשה מן החיוב).

הדעה המפורסמת בסוגיא זו, היא דעת הגר”א גולדשמיט שהיה בדעת מיעוט בפד”ר האמור לעיל (ביה”ד הגדול פד”ר י מפי הדיינים הגאונים זצ”ל הרב קפאח והרב ישראלי). וז”ל זצ”ל:

“המסקנא העולה מכל הדברים, היא, כי במזונות שבנידון דנן שהם מזונות של בעל לאשתו, אשר חיובם הוא מכח דין המזונות הכללי, חיוב הקיים ועומד מיום הנישואין, ונמשך מאז ועד היום, ללא הפסק וללא התחדשות, על המזונות הללו חלה התקנה: מעשה ידיה תחת מזונות. ולכן בשעה שמחייבים את הבעל במזונות אלו, חל ממילא הדין מעשה ידיה לבעלה, גם כאשר טעמו של דין זה הלך מן העולם ואיננו כבר”.

מלשונו של הגר”א גולדשמיט נראה כי הוא סבר שמזונות מעוכבת הינם נכללים בגדר חיוב מזונות הרגיל ומשום כך הוא סבר שכאשר האיש חייב במזונות אלו הרי שיש לו כנגד מעשה ידיים.

החידוש של הדיין הרב דוד גרוזמן בדברי הגר”א גולדשמיט:

בפסק הדין דלעיל מביה”ד בפתח תקווה, מחדש הרב גרוזמן חידוש עצום בדברי הגר”א גולדשמיט. לדבריו, גם הגר”א גולדשמיט מחלק בין שני מקרים. וזאת כי, גם הוא מודה שמזונות מעוכבת יסודם קנס שקנסו חז”ל. אלא שהוא סובר שקנס זה רוכב על חיוב מזונות אשה הרגילים. דהיינו, קנס להמשיך אותם. ממילא, מחדש הגר”א גרוזמן שבמקרה כזה שמזונות מעוכבת לא יהיו המשכיות למזונות אשה הרגילים גם הגר”א גולדשמיט מודה שמזונות מעוכבת יהיו אך ורק קנס ללא כל דיני מזונות אשה הרגילים. (כדוגמת, מעשה ידיים. עולה עמו ואינה יורדת וכו’). לדברי הרב גרוזמן במקרה כזה שיהיה הפסק בין המזונות אשה הרגילים לבין הטלת חיוב מזונות מעוכבת כו”ע יודו שמזונות אלו הם בגדר קנס וממילא לא תיהיה השפעה למזונות אלו ממעשה ידיה של האשה. להלן לשונו של הדיין הרב גרוזמן:

“שאף הגאון הרב גולדשמידט זצ”ל מסכים עם ההגדרה – שמזונות מעוכבת דינם כדין קנס ולא כדין מזונות אישה רגילים אשר ייאמר עליהם “מזונותיה תחת מעשי ידיה”, אולם חילק הגאון בין אם המזונות הינם המשך ישיר למזונות אישה ולמצב שקודם התחדשות ספק הגירושין, שבגין מצב זה היא מנועה להינשא, שאף שהוחלט לחייבו במזונות מעוכבת, אך לא חידשו מזונות אלא הקנס אומר שיש להמשיך את חיוב המזונות הקיים. כך שעדיין חיוב המזונות הינו כדין חיובי מזונות אישה, שעליהם נאמר מזונותיה תחת מעשי ידיה.

אולם אם החיוב הינו חיוב חדש, ללא קשר וזיקה למזונות אישה הקודמים, חיוב חדש שהחל מעתה לאור התפתחות התביעות וסירוב הבעל לגרש, קנס זה הינו חיוב מזונות חדש שאין לו כל קשר וזיקה לחיוב המזונות אישה למהותם ולהגדרתם כפי שחז”ל קבעו שהיה מחויב הבעל קודם לכך. במקרה זה חיוב המזונות הינו חיוב קנס של מזונות, והרי הוא חיוב חדש, חיוב שאינו “רוכב” על חיוב מזונות אישה הקודם כך, שעל חוב זה – ככל שבית הדין מחליט לחייב – הוא גם מחליט מהו גדרו, ועל כן, ככל שהוחלט שזהו חיוב מזונות מעוכבת מחמת שהבעל מונע מהאישה להינשא – הוחלט שזהו חיוב מזונות חדש שעליו לא נאמר מעשי ידיה תחת מזונותיה.

בנידון בו חלקו הדיינים הנ”ל הבעל טען ותבע שלום בית, כך שעל פי דברי הבעל הוא מחויב במזונות אישה ולפחות מבחינתו מצב הנישואין עדיין קיים ובעקבותיהם הזכויות והחובות של הצדדים זה לזה, ומאחר וחיוב המזונות מעולם לא נפסק, פסק הרב גולדשמידט שאף שעתה גדרו של החיוב הוא מזונות מעוכבת, מכל מקום מהותו נשארת כעיקר חיוב מזונות אישה.

אולם במקרה דנן הצדדים פרודים בפועל לפחות מאמצע שנת 2019, ולדברי האישה – זמן ארוך יותר, ודבריה לא הוכחשו על ידי הבעל בדיון שנערך

כלומר, כבר שנים שהצדדים לא חיים יחד, בפועל האישה משתכרת בעצמה, ולא ניזונית מכספי הבעל מזה כמה שנים, ונמצא שחיוב המזונות פסק זה מכבר. כך שחיוב “מזונות מעוכבת” שאנו פוסקים כעת הינו חיוב חדש המוגדר קנס, ולכן הבעל חייב במזונות מעוכבת ללא קשר למעשה ידי האישה, ואף אם היא משתכרת ויכולה להתפרנס ממעשה ידיה.

כאמור, במקרה דנן יהיה נכון לומר כי גם הרב גולדשמידט יסכים כי החיוב הינו חיוב של קנס שאינו “רוכב” על המשך חיוב מזונות אישה שמחויב הבעל מעת הנישואין, ואין עליו את ההגבלות שקיימות על חיוב מזונות אישה המקורי, ואם כן אף אם יש לה לפרנסתה ממעשי ידיה חייב הבעל במזונות מעוכבת.

יצוין לפסק דין שהתפרסם בימים אלו מאת ביה”ד הרבני הגדול בתיק 1371885/4. שם היה המקרה שביה”ד האזורי חייב את האיש במזונות מעוכבת. על כך קם האיש וערער לביה”ד הגדול. בין הטענות שהעלה האיש נטען, כי לפי הגישה הרואה במזונות מעוכבת גדר של “קנס” הרי שאין לביה”ד הרבני סמכות לחייב במזונות מעוכבת. שכן, בחוק “קיום פסקי דין של גירושין” העוסק באיזה סנקציות וקנסות יכול להטיל ביה”ד על סרבן גט, לא הוזכר סנקציה כזאת של “מזונות מעוכבת” ממילא אין לביה”ד סמכות לחייב אותם.

ביה”ד הגדול דחה טענה זו, והסביר שגם לגישה שמזונות מעוכבת מדין “קנס” הם, הרי שאין זה בגדר סנקציה על האיש סרבן הגט. אלא עדיין יש להם דין וגדר של חיוב מזונות. (והם נכללים בסעיף 4 לחוק שיפוט ביה”ד הרבניים). גישה זו של ביה”ד הרבני הגדול מתקבלת באור ברור יותר לאור הדברים שהבאנו לעיל בשם הדיין הרב גרוזמן.

באיזה מקרים מחליט ביה”ד להטיל חיוב מזונות מעוכבת:

ככלל יש לומר כי, כל מקום בו ביה”ד נותן פסק על חיוב גירושין והאיש מסרב לקיים את הפסק דין, הרי שיש עילה לדרוש מביה”ד להטיל חיוב מזונות מעוכבת על האיש.

אולם, מצאנו כמה מקרים בהם ביה”ד נתן פסק דין של “ביה”ד ממליץ לצדדים להתגרש”. ללא שביה”ד הטיל חובה על כך ובכל אופן כאשר האיש סירב לקיים את המלצת ביה”ד, ביה”ד חייב את האיש במזונות מעוכבת.

המקרה הקיצוני ביותר בסוגיא זו היה בביה”ד בחיפה בתיק 589799/12 שם היה המקרה שהצדדים הגיעו להסכמה להתגרש והאיש חזר בו. לאחר מכן ביה”ד הוציא פסק דין על חיוב האיש במתן ג”פ וחייב את האיש במזונות מעוכבת מהיום שהיה הסכמה על הגירושין אפ’ שאז זה היה רק הסכמה של הצדדים ללא פסק דין של חיוב כלל.

בפסק דין הנ”ל חידש הדיין הרב יאיר יוסף חידוש עצום. לדבריו, ביה”ד לא זקוק לחיוב ג”פ בכדי להטיל חיוב מזונות אלא אפ’ המלצה די בה לעניין זה. הדיין הנ”ל הסביר את דבריו כך:

“נמצא שאם אנו דנים מזונות מעוכבת מדין קנס הרי שאין צורך לחייב במזונות רק היכן שיש פס”ד לחיוב בגט אלא כל שבית הדין מתרשם שאין מקום לנישואין הללו והוציא פסק דין שעל הצדדים להתגרש או שהגיעו עם הצדדים להסכמה להתגרש אם הבעל מעכב הגירושין אפשר לחייבו במזונות מאותו זמן”.

יצוין שחידשו זה של הדיין אייל יוסף לא הוזכר כלל בדברי חבריו. האב”ד – הרב דניאל אדרי הסכים עם עצם הפסק דין שיש לחייב את האיש מיום ההסכמה של הצדדים להתגרש אבל לא בגין הטעם שנתן חברו. לדברי האב”ד, הסכמה להתגרש וחזרה ממנה (כאשר אח”כ מתברר למפרע שיש חיוב לגט) זה עצמו נחשב כחיוב לגט. ואילו הרב דוד בר שילטון סבר שרק מרגע מתן פסק הדין על חיוב למתן ג”פ והאיש מסרב לקיים את פסק הדין אך ורק אז קמה עילת חיוב מזונות מעוכבת.

אולם, עצם החידוש שהתחדש שם, שהסכמה לגירושין וחזרה ממנה ע”י האיש כאשר אח”כ מתברר שעילת הגירושין הינה ‘עילת חיוב’ מהוה סיבה לחיוב מזונות מעוכבת כבר מרגע ההסכמה לגירושין זהו דבר יותר שכיח בקרב ביה”ד.

כך גם במקרה דומה אחר שהגיע לפתחו של ביה”ד בחיפה (בהרכב אחר) בתיק 579005/1  שם האשה תבעה מזונות ואילו הבעל השיב על תביעתה שביה”ד רק המליץ על גירושין ומשכך אין לחייבו במזונות מעוכבת.

לאחר דין ודברים שם החליט ביה”ד כי יש לחייב את הבעל במתן ג”פ וחייבו למפרע במזונות מעוכבת אפ’ שבאותו הזמן טרם היה “חיוב” לגט. מסתבר שטעם דבר זה הוא מפני האמור לעיל.