מבוא

בשונה משאר תביעות המגיעות לפתחו של בית הדין הרבני כדוגמת, משמורת ומזונות ילדים, חלוקת רכוש. תביעות אלו מורכבות גם מחוק וגם מהלכה. למעשה, יהיה יותר מדויק להגדיר, כי בעניינים אלו ביה”ד ‘מלהטט’ בין החוק להלכה. שונה מכך, תביעת ‘מזונות אישה’ הנשענת אך ורק על בסיס ההלכה של הדין הדתי. שהרי, כל עיקר יסוד המושג ‘מזונות אישה’ חודש ע”י תקנת חכמים כחלק ממבנה הנישואין בין איש לאישה.

אכן, כבכל סוגיא המגיעה לפתחה של ערכאה שיפוטית כזו או אחרת, מתלווים אליה גם סוגיות משפטיות שאינם קשורות לדין דתי אישי.

אולם, יש לחלק בין תביעות כמו חלוקת רכוש, משמורת ומזונות ילדים בהם יסוד הפסיקה בעצמו נשען גם על חוק וגם על הלכה. שונה מכך תביעת מזונות אישה. (כך גם תביעת כתובה). במזונות אישה יסוד הפסיקה עצמו נשען אך ורק על הלכה.

המקום הבלעדי שיש לחוק ולפסיקה של ביהמ”ש בסוגיית מזונות אישה, הינו, אך ורק מסביב לה. כמו, בעוד בביהמ”ש גם הבעל יכול להגיש תביעה בענין מזונות אישה, דהיינו, תביעה להיפטר מהם. בביה”ד רק האישה תוכל להגיש תביעה בעניין המזונות ורק כאשר האישה הגישה תביעה שכזו יוכל הבעל לטעון לפטור מהם. (גם בביה”ד הבעל יכול להגיש אבל אך ורק בכריכה לגירושין). דוגמא נוספת, ‘עקרון כיבוד הערכאות’ אשר לרוב מיושם במצבים בהם תיתכן התנגשות בין פסיקת ביה”ד לחיוב מזונות אישה ומדור, מול פסיקת ביהמ”ש לפירוק שיתוף בדירה. אולם כאמור, ביה”ד בבואו לדון ולפסוק בתביעת מזונות אישה נשען הוא אך ורק על הלכה של הדין הדתי.

מאמר זה יעסוק בעקרונות המנחים בהלכה, ובפסיקת ביה”ד ע”פ ההלכה, בסוגיית מזונות אישה. מה הם העקרונות הבסיסים לחיוב במזונות אישה. מהי השפעת תביעת גירושין אם של הבעל אם של האישה על חיוב מזונות אישה. וכן, מי נחשב המוחזק בייחס לתביעה, האם יש על הבעל חזקת חיוב, או שמא האישה היא זאת שנחשבת מוציאה מהבעל, ובהתאם לכך על מי נטל הוכחה, ומה סוג ההוכחה המספקת לצורך חיוב מזונות אישה.

מאמר הבא (מזונות אישה חלק ב’) יעסוק בסוגיא נוספת הנגזרת (לחלק מהדעות בהלכה) מסוגיית מזונות אישה. סוגיא זו מכונה בהלכה ‘מזונות מעוכבת’. כאשר, מזונות מעוכבת הינה סוגיא שאין רבים השולטים בעקרונותיה.

המאמר שלאחריו (מזונות אישה חלק ג’) יעסוק ברובד המשפטי חוקי הנלווה למזונות אישה, וכפי המבואר לעיל.

הקדמה

הנה, מפני שחיובו של הבעל במזונות אישה, וזכות האישה לתבוע מזונות, סוגיא רחבה היא ומלאת בפרטים ודעות שונות בפוסקים. בהתאם לכך, בהקדמה למאמר זה יבאו עיקרי הדינים והדעות בפוסקים בסוגיא זו, וזאת בכדי, שמאמר זה יוכל להביא תועלת ויהיה נגיש לכל החפץ להרחיב את ידיעותיו בסוגיא חשובה זו.

מקור חיוב מזונות אישה:

מזונות אישה הם פרט אחד מתוך עשרה דברים שהבעל מתחייב לאישה בעת הנישואין. (שו”ע סי’ סט ס’ א). ישנה מחלוקת בפוסקים האם מזונות אישה יסוד חיובם הוא מן התורה (כך דעת הרבמ”ם) או מתקנת חכמים (כך דעת הרא”ש והרמב”ן). כפי שיובא בהמשך הדברים לנידון זה יש השלכות רחבות מאוד.

כאמור, לרוב הדעות המופיעות בראשונים מזונות אישה חיובם מתקנת חכמים. אלא שתיקנו חכמים, שכנגד חיוב הבעל במזונות אישה, זכאי הבעל במעשה ידי אשתו. אולם, למרות שתיקנו שהבעל זכאי במעשה ידי אשתו כנגד מזונותיה, עיקר ראשית התקנה הייתה לטובת האישה (כך נפסק בשו”ע ס’ סט ס’ ד וברמ”א שם). משמעות הגדרה זו הינה, כי והיה ואין לאישה מעשה ידיים (מסיבות שאינם תלויות בה) עדיין זכאית היא למזונות.

כאמור, היות וראשית עיקר תקנת מזונות הייתה לטובת האישה, אין הבעל יכול לומר “איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך”. (שו”ע שם). נפסק להלכה שרק באומר, “צאי מעשה ידיך למזונותיך” ויש בכדי מעשה ידי האישה לכלכל עצמה, אך ורק אז, יכול הבעל להיפטר מחיוב מזונות. (יש מהפוסקים שחולקים גם בזה. אולם, החזון איש (בסימן ס”ח אות י’) כתב, שגם לדברי פוסקים אלו, אם הבעל מתחייב, שאם יחסר לאישה למזונות הוא זה שישלים לה, מועיל הדבר בכדי להיפטר ממזונות).

מה נכלל במזונות אישה:

במזונות אישה נאמר הדין “עולה עמו ואינה יורדת עמו”. (שו”ע סי’ ע ס’ א). פרוש הדבר שגובה סך חיוב הבעל במזונות אשתו הם לפי מה שהאישה הייתה רגילה בבית אביה או כפי רמת החיים של הבעל. (במקרה כזה שרמת החיים של הבעל עולה על רמת החיים בבית האישה טרם נישואין).

חיוב מזונות אישה אינו מסתכם אך ורק במזון, אלא גם במדור (שו”ע סי’ עג ס’ ג) ביגוד (שו”ע שם סי’ א) דמי כיס (שו”ע סי’ ע ס’ ג) וכד’. וכדברי השו”ע (סי’ עג ס’ ז) “כל מי שיש לו עליו מזונות וכו’ יש לו כסות וכלי בית ומדור”.

תנאיי בסיס לזכאות במזונות אישה:

כאמור, “יכול הבעל לומר לאישה צאי מעשה ידיך במזונותיך”. אכן, כידוע וכפי שנמצא בפוסקים דין זה אינו מחויב וכפוף בדווקא ל’אמירה’ של הבעל. אלא, ל’מציאות בשטח’. כך שאם הבעל לא הביא לאישה למזונותיה אולם יש במעשה ידיה של הבעל כדי מזונותיה הרי שנחשב הדבר כ”צאי מעשה ידיך במזונותיך”. (רמ”א ס’ ע ס’ י). (נפנה לדברי ביה”ד האזורי חיפה שהרחיב בדברים אלו בתיק מס’ 858610/3).

חיוב מזונות אישה הוא עד למועד הגירושין. אולם, פעמים רבות שזכאות האישה במזונות מסתלק עוד קודם לגירושין. בין אותם מקרים ניתן למנות – מורדת, תובעת גירושין, תובעת כתובה ועוד. כאשר, כל אחד ממקרים אלו נידון לגופו. בהמשך המאמר יובא עיקרי הגדרים שבדינים אלו.

זכאות האישה לתבוע מזונות הינה מכאן ולהבא ולא למפרע. (שו”ע ס’ ע ס’ י)  דין זה נאמר מפני שיש עומד הדעת שאישה שלא תבעה מזונות הדבר מוכיח את מחילתה. אולם, דין זה מיוחד רק למזונות אישה, וכלשון דברי הבית שמואל שם: “דרך נשים לגלגל עם בעליהן”. הוי אומר, שאיש ואישה אינם מקפידים זה על זה. ומשכך הם פני הדברים, אין להקיש מדין זה לדינים אחרים.

בשלב זה נא’ כי על דרך הכלל, זכאות האישה במזונות הינה רק כאשר היא גרה יחד עם בעלה באותו בית. (שו”ע סי’ ע ס’ יב). להוציא מקרה כזה שהאישה עזבה את הבית מכח מריבה (רמ”א שם) והמניעה מהבעל.

_______________________________

המבחן לזכאות במזונות אישה כשהצדדים גרים בפירוד:

בהרבה מן המקרים בהם מוגשת תביעה למזונות אישה הצדדים כבר חיים בנפרד זה מזה. כאמור לעיל יש לכך השפעה במקרים מסוימים על זכאות האישה למזונות.

אכן, במקרים כעין אלו ישנם שני מבחנים עיקריים בשביל לבחון את זכאות האישה למזונות: א. האם בשלב בו האישה הגישה לביה”ד תביעת מזונות היא חפצת בשלו”ב או שהיא גמרה בדעתה להתגרש. כאשר, חשוב לציין שהמדד לדבר הוא, התרשמות ביה”ד מהאישה. התרשמות זו יכולה להיות אם מהאישה עצמה אם מכתב התביעה, ולאו בדווקא אם האישה הגישה ‘תביעת גירושין’. (ברור שאם האישה הגישה תבעית גירושין אין לך מבחן גדול מזה). ב. מי הוא האשם בכך שהצדדים מתגוררים בנפרד. דהיינו, גם והאישה אינה חפצה בגירושין ומה שהיא מתגוררת בנפרד מבעלה זה מפני כי טרם התפייסו בניהם הצדדים, ביה”ד צריך להכריע מי הוא האשם בפירוד.

וכן להיפך, גם אם האשם בפירוד הוא הבעל אולם האישה גמרה בדעתה להתגרש הרי שהיא איננה זכאית למזונות. כפי שכבר עמדו בדבר גדולי הדיינים והבאו דבריהם בכמה וכמה פסקי דין. להלן מתוך דברי ביה”ד האזורי נתניה בתיק 1177165/8:

“נקבע כן בכמה פסקי דין של בתי הדין הרבניים, לרבות ע“י הרכב מיוחד ע“י הרכב מיוחד של שבעה דיינים של בית הדין הגדול, שבעה שהם מגדולי הדיינים של כל הזמנים שחותמם מוטבע על כל מערכת בתי הדין בישראל, הלא הם: הרב יצחק נסים, הרב אלישיב, הרב ז‘ולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב סלמן עבודי, הרב עובדיה יוסף, והרב שאול ישראלי (פורסם בפד”ר יח עמוד 1-28 ושם בעמוד 10-11, וע”ע בשו”ת יביע אומר חלק ג’ אבהע”ז סי’ ט”ו וחלק ה אבהע”ז סי’ יד) את הקביעה הזאת (כלשונם של פס”ד מביה”ד הגדול בתיק 1070300/6) לפיו”

“השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם מדובר באישה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר הבעלה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה גם אם הייתה המניעה מצד הבעל אעפ”כ הבעל פטור ממזונותיה”.

אולם, למעיין שם בפסק הדין, יראה כי בפסק הדין חידש הדיין שם (הרב צפי בוקשפן) חידוש גדול ועמוק. והוא, שעל אף שכביכול יש שני מבחנים לבחינת זכאות האישה למזונות, וכאמור לעיל על האישה לעמוד בשני המבחנים יחד. למעשה שני מבחנים אלו בשורשם הם מבחן אחד. לדבריו שם, המבחן השורשי הוא האם בידו של הבעל להחזיר את האישה אליו.

ביאור דבריו כך הוא, כאמור בהקדמה לעיל, זכאות האישה במזונות הינה אך ורק אם היא מתגוררת עם בעלה יחד בבית. אולם, אם האישה עזבה את הבית הרי שיש בכך בשביל למנוע זכאות למזונות.

אולם, לא עצם כך שהאישה עזבה את הבית היא הסיבה לאי זכותה במזונות. וזאת על פי מה שכתב הרשב”א. (הביאו הרמ”א בס’ פ סעיף י”ח):

“אישה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה מטעם זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה ממנו בלא רשות ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום”.

הרי, הרשב”א לא חילק באשמת מי עזבה האישה את הבית. וזאת מפני, שגם אם האשם בקטטה הוא הבעל, על הבעל מוטל לפייס את אשתו שתחזור אליו. אם הבעל לא מפייס את האישה שתחזור אליו נחשב הדבר שהוא האשם במצב הפירוד גם אם אשמת הקטטה על הבעלה. וזאת כי, כך הוא טבע האישה שבושה לחזור לבעלה בלא שיפייסנה. בהתאם לכך, הרי שעל הבעל להחזיר את האישה אליו ומשלא עשה כן הרי שמצב הפירוד באשמתו.

הוי אומר, המבחן היחידי לזכאות במזונות אישה הינו, האם ביד הבעל להחזיר את אשתו לביתו. אלא שאם הבעל הוא זה שהאשם בקטטה בגינה עזבה האישה את הבית הרי שאם האישה בתוך תוכה עדיין חפצת בשלו”ב חשוב הדבר כ”בידו” של הבעל להחזירה אליו  שהרי יכול הבעל לתקן דרכיו, ומשלא עשה כן נחשב הוא כאשם בפירוד. וכן, גם אם האישה היא זאת שאשמה בקטטה שבגינה היא עזבה את הבית, הרי שכל עוד היא מעוניינת בשלו”ב נחשב הדבר ביד הבעל להחזירה אליו ע”י שיפייסנה, ומשלא עשה כן נחשב הדבר שהבעל הוא שאשם במצב הפירוד. אולם, כאשר האישה ‘נעולה’ על גירושין אין זה משנה מי האשם בכך שהרי אין זה נחשב ביד הבעל להחזירה.

להלן כל הנ”ל בלשונו היפה של הדיין הרב צבי בוקשפן:

“ומבואר דהטעם דלא הפסידה מזונותיה אף שיכול להיות שהיא הגורמת לקטטה שהייתה ביניהם והיא זאת שקמה ועזבה את הבית, היינו משום שבידו של הבעל לקרוא לה ולהראות לה פנים שתחזור אליו, ובזה שאינו עושה כן נקרא איפוא הוא המפריד המגורים ולא היא, ומשום דלא אזלינן בתר מי שגרם ועזב והפריד בפועל את המגורים, אלא אזלינן בתר מי שמעכב את חזרת המגורים יחד, ומי שבידו להחזיר את המגורים יחד ואינו עושה כן הינו ה”מפריד”, ודוק”.

“הכלל בזה הוא דכל שאין בידו להחזירה ולהיות עמו, יהיה הסיבה מה שיהיה, בכהאי גוונא לא תקנו לה מזונות, כי לא חייבוהו במזונותיה כי אם כשהיא עמו ולא כשאינה תחתיו, וכל שהוא בידו להחזירה הוא המפריד ונשאר חייב, אבל כשאין הדבר בידו הן כשהיא אינה רוצה להיות עמו דהמניעה הוא ממנה ולא ממנו והיינו משום שאין לו מה לעשות לתקן הדבר כי המניעה בא ממנה ולא ממנו, והן כשהמניעה הוא ממנו אבל היא סגורה על הפירוד ולא יועיל אם יסיר המניעה כדי שתחזור אליו והיא איפה המפרידה בפועל ולא הוא, בכהאי גוונא לא תקנו לה מזונות, ודו”ק”.

מן הראוי להדגיש כי למרות המשתמע מפסק הדין המוזכר, לא בכל מצב כזה שהאישה מעוניינת בגירושין היא תפסיד את זכאותה למזונות וכפי שכבר סייג את הדברים שם בפד”ר אב”ד  הרב יצחק רפפורט: 

“עיינתי בדברי הרה”ג צבי בוקשפן שליט”א ואני מצטרף למסקנותיו, תוך הדגשת מספר סייגים. ראשית, בספר נחל יצחק ח”א, מבואר שקיימים שני כוחות לחיוב מזונות אישה, האחד – מכח תנאי בית הדין, והשני היותה מעוכבת להינשא מחמתו. וביאר שם, שהחיוב מחמת שהיא אגודה בבעלה קיים גם באשת איש גמורה. בנידון שבפנינו הצהירה האישה בניגוד לדבריה בעת הדיון בבית הדין האזורי ב… שהיא מואסת בבעלה וגם אם ישפר את מעשיו אינה מעוניינת לחזור אליו. 

הנה, אם יתברר שהבעל במעשיו גורם לכך שלא ניתן לחיות עמו בגין מעשיו כלפי האישה, באופן שהדבר גובל בחיובו בגירושין או במניעת במגורים בצוותא,  בכהאי גוונא אין דין האישה כמורדת שתפסיד את מזונותיה אלא הבעל חייב בחיוב מזונות עד למתן הגט. וזאת בהדגשת החילוק שבין מורדת מחמת מעשים של הבעל שלא פוגעים באישה לבין מעשים הפוגעים באישה, כפי שכתבו הגאונים בבעל ואישה המרגילים קטטות”.

דברים כאין אלו ניתן לראות במקרה דומה שהגיע לפתחו של ביה”ד הרבני הגדול בתיק מס’ 1070300/6:

“כמובן, כל זה רק במקרה שלא הוכח שהבעל מכה את אשתו או עובר כלפיה על שאר התחייבויותיו במסגרת הנישואין או טענות דומות, שאז אנו נדון על חיובו בגט וכל עוד לא יפטור את אשתו בגט יהא חייב במזונותיה

כמובן, כל זה רק במקרה שלא הוכח שהבעל מכה את אשתו או עובר כלפיה על שאר התחייבויותיו במסגרת הנישואין או טענות דומות, שאז אנו נדון על חיובו בגט וכל עוד לא יפטור את אשתו בגט יהא חייב במזונותיה”.

הוי אומר שכשיש לאישה ‘עילת גירושין’ מוכחת הרי שיתכן שביה”ד יפסוק לה מזונות עד מתן הגט. (לכאו’ הכוונה בזה למזונות מעוכבת וכפי שיבואר במאמר הבא כי יתכן ומזונות מעוכבת אינם בגדר מזונות אישה הרגילים).

זכאות למזונות כאשר שני הצדדים מעוניינים בגירושין:

יש מקום להסתפק האם קביעה זו, שבמקרה שבו אין האישה רוצה בשלום בית, אין זה משנה במי המניעה ואפילו אם המניעה מהבעל עדיין יהיה פטור ממזונות, האם כל זה נכון רק למקרה שבו הבעל מצדו מעוניין בשלום בית, שאז הרי בידה של האישה לחזור אליו ובכך שהיא אינה רוצה בשלום בית איבדה את מזונותיה כאשר עזבה את הבית. אך מה יהיה כאשר הבעל מצד עצמו אינו מעונין בשלום בית, האם גם כאן יעמוד תנאי מגביל זה שהאישה תהא זכאית למזונותיה רק אם רצונה בשלום בית, או שבמקרה זה שהבעל אינו מעונין בשלום בית, שוב אין כל נפקות מה רצון האישה שהרי גם את תגיד שרצונה בשלום בית לא יהיה זה מעשי.

אכן, בכמה וכמה פסקי דין הוזקק ביה”ד להכרעה בסוגיא זו. להלן מתוך דברי ביה”ד הרבני הגדול בתיק מס’ 1070300/6:

“בכל מקרה הבסיס לתביעה של מזונות יכול להיות קיים רק על בסיס של רצון לקיים שלום בית. נכון הוא, שבמקרה שבו מגישה אישה תביעת מזונות והבעל יאמר כי הוא אינו מעונין בשלום, לא תפטור אותו החלטה זו שלו הדבר מחיוב המזונות, שהרי הוא מחויב לחיות עם אשתו ואם אינו רוצה בכך זהו עניינו אך אינו יכול להפקיע באופן חד צדדי את החיוב למזונות אשתו אותו קיבל עליו בעת הנישואין. ולכן מסתבר כי גם במקרה כזה שבו הבעל אינו מעונין בשלום עדיין התביעה של האישה חייבת ללכת בצמוד לרצון לשלום בית.”

סיכום הדברים עד כה:

המדד העיקרי לזכאות למזונות אישה הוא האם הבעל יכול להחזיר את האישה להיות עמו והוא לא עשה כן אזי האישה זכאית למזונות. אולם, אם אין הדבר בידו של הבעל להחזירה שכן האישה מסרבת לחזור, במקרה כזה גם אם הבעל הוא האשם בכך שהאישה עזבה את הבית אין לאישה זכאות למזונות. למעט מקרים כאלו שאשמת הבעל לעזיבת האישה גובלת בהגדרתה לעילת חיוב גירושין שאז עצם העילה תחייב את הבעל במזונות.

עוד נא’, כי לאור האמור, הרי שכל מבחן “האשם בפירוד” נועד אך ורק בכדי לקבוע האם החזרת האישה לבית בידו של הבעל. כדי שנא’ שאם המניעה ממנו הרי שאם היה מתקן דרכיו, ומסיר את הסיבה שבגינה האישה עזבה את הבית, האישה הייתה חוזר לחיות עמו בביתו ומשלא עשה כן ולכך האישה לא חזרה לחיות עמו נחשב הדבר שהוא האשם בפירוד. ולכן בכזה מקרה תהיה האישה זכאית למזונות.

אולם, אם האשם בקטטה שבגינה עזבה האישה את הבית זה האישה, הרי שאין ביד הבעל דרך ממשית להחזירה אלא רק לנסות “לפייסה” גרידא. אם עשה כן, הרי שהוא אינו חייב במזונות שכן יותר מפיוס אין בידו להחזירה. (שהרי רק אם הוא האשם בקטטה יכול הוא לתקן דרכיו שגרמו לה לעזוב.) ואם לא עשה כן הרי שהאישה רשאית לתבוע מזונות.

החידוש הגדול בדברי הדיין צבי בוקשפן יהיה במקרה שהאשם בפירוד הוא האישה אולם ביד הבעל להחזירה בדרך כזו או אחרת. לדבריו במקרה כזה תהיה האישה זכאית למזונות אפ’ שהיא האשמה בפירוד.

מן הראוי להעיר כי גישתו זו של הדיין צבי בוקשפן, גישה מחודשת היא מאוד בקרב ביה”ד. שכן, בכמה וכמה פסקי דין (כולל בפס”ד של ביה”ד הגדול המובא לעיל) נראה שכאשר האישה היא זאת האשמה בפירוד הרי שהיא אינה זכאית למזונות. נראה שנקודת המח’ בין שני גישות אלו הינה האם כאשר האישה אשמה בפירוד יש השפעה לכך האם בידו של הבעל להחזירה.

על מי נטל ההוכחה:

אכן, תהיה הגישה אשר תהיה, אין ספק לכך שמשקל רב יש לשאלת האשם בפירוד. ומשכך, יש לדון במקרה שלא התברר לביה”ד בשאלת האשם בפירוד. אם זה מפני שטרם התקיים דיון הוכחות בענין, או אפ’ והתקיים דיון שכזה וביה”ד לא הצליח להכריע מי האשם בפירוד. 

בסוגיא זו יש לדון מי מבין הצדדים נחשב מוחזק במזונות, ומהי נקודת המוצא. האם נא’ האישה היא זו המחוזקת, שכן, עד שיוכח אחרת יש חזקת חיוב כנגד הבעל על חיובו במזונות אשתו. א”כ וממילא במקום ספק נטל ההוכחה על הבעל. או שמא כיון שהכספים ברשות הבעל ושלו הם, נחשב הדבר שהאישה היא זאת שבאה להוציא מהבעל וא”כ הוא נחשב מוחזק ועליה נטל ההוכחה שהוא האשם בפירוד.

אכן בשאלה זו עסקו בכמה וכמה פסקי דין, להלן כמה מראי מקומות בשאלה זו: בביה”ד הרבני אשקלון בתיק: 1175528/1 וכן בביה”ד הרבני נתניה בתיק 1177165/8 וכן ביה”ד הרבני הגדול בתיק מס’ 1070300/6.

עיקרי הדברים הינם כדלהלן:

בפד”ר (כרך ו’ עמוד 52-53) בפס”ד של הרה”ג יצחק נסים והרה”ג אליעזר גולדשמידט פסקו שחובת ההוכחה על עילת הפרידה מוטלת על האישה במקרה שאינם מתגוררים יחד.

מאידך, הגר”ע יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ג’ סי’ טו כתב בזה בארוכה. והופיעו בארוכה דברים נוספים בעניין זה במאמר של הגר”ע יוסף זצ”ל ב”תורה שבעל פה” חלק י”ב. שם רצה לתלות שאלה זו במחלוקת אי חיוב המזונות מן התורה או מתקנת חכמים, לדבריו, למ”ד מזונות מתקנת חכמים הבעל הוא המוחזק. אלא שכתב לדחות זאת שכן גם למ”ד מזונות מן התורה חשיב הבעל כמוחק.

בסוף דבריו, תלה הגר”ע יוסף זצ”ל שאלה זו במחלוקת הידועה האם גדר חיוב מזונות הוא חיוב מתמשך או שהוא חיוב שמתחדש כל יום. שכן, אם חיוב מזונות הוא חיוב שמתחדש כל יום הרי שבספק אין חזקת חיוב שהרי זה גוף הספק האם החיוב התחדש.

אם כדברי הגר”ע יוסף זצ”ל הרי שבמצב ספק יוכל הבעל לטעון “קים לי כדעת הסוברים שהוא חיוב מתחדש הילכך אני המוחזק ואת זו שבאה להוציא ממני ועליך להביא ראיה”.

בהתאם לאמור בזה, בכל הפדר”ם ביה”ד מכריע כי במקום בו הצדדים מתגוררים בנפרד ולא הוכרעה שאלת האשם בפירוד הרי שהבעל פטור מתשלום מזונות אישה.

הדעות בפוסקים בדבר חיוב הבעל במזונות אישה כאשר הבעל תובע גירושין:

הנה לעיל נכתב את דבר חידשו של ביה”ד הרבני הגדול (בתיק מס’  1070300/6) לדבריהם כאשר שני הצדדים מעוניינים בגט האישה אינה זכאית למזונות. מעתה יש לדון כאשר הבעל הוא זה שתובע גט ומאידך האישה מעוניינת בשלו”ב האם במקרה כזה הבעל חייב במזונות אשתו או שמא כיוון שהוא מצדו רוצה להתגרש והאישה היא זאת שמעכבת בעדו הרי שאין בכוח עיכוב זה לחייבו במזונות.

ביסוד הדברים הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים. דעת הב”ח על דברי השו”ע באהע”ז ע”ז א’ וכן דברי האור זרוע ח”א עמ’ תשל”ט וכן דעת המהר”ם:

“בזמן הזה שאין מגרשין האישה בעל כרחה כתקנת ר”ג אעפ”כ אין מוסיפין לה על כתובתה דמאחר שאינו מתכוין לצערה אינו מן הראוי להפסידו כיון שאין עיכוב הגירושין מחמתו והוא הדין דאינו מחוייב לזונה“

אולם, רבים מן הפוסקים חלקו עליהם. כך בשו”ת בית אפרים (מהדו”ת ח”א סי’ כ)  כתב, שלאחר שנתקבלה תקנת רבינו גרשום בכל ארצותינו, כל המקדש אישה נעשה הדבר עליו כתנאי בעצם הנישואין שלא יגרשנה בעל כרחה. וכיון שכך, אין לומר דמעיקר הדין היה יכול לפוטרה בעל כרחה ואנוס הוא בכך רק מחמת התקנה, שהרי מחמת תקנה זו מתחייב הוא לה בכך מדעתו ורצונו, ומעתה נעשה הדבר כתנאי בנישואין, וממילא גם אין לפוטרו ממזונותיה. (דברים כעין אלו כתב החלקת מחוקק סימן ע”ס ס”ג דברים חריפים יותר נכתבו בבית מאיר סי’ עז שמי שנוהג כך קרוב הדבר לגט מעושה וכ’ו.).

בדברי ביה”ד בתיק 1181790/10 הביא דעת נוספת (החלקת מחוקק בדעת הרא”ש) דעה זו חולקת על הסוברים שכל תביעת גירושין שמגיש הבעל יש בה כדי לפטור ממזונות. אולם, לדעה זו כאשר הבעל תובע גירושין ובידו ‘עילת גירושין’ הרי שהבעל פטור מתשלום מזונות.

החידוש בדעה השניה הוא שא”צ ב’עילת גירושין’ כזו המחייבת כפיית גט אלא ב’עילת גירושין’ של חיוב בעלמא.

שם בפסק דין מביא ביה”ד דעה שלישית והיא הדעה המחמירה ביותר (נראה שכוונתם היא לדעת הבית מאיר בסימן עז) לדברי דעה זו רק כאשר תביעת הגירושין של הבעל נתמכת בעילה כזו המחייבת כפיה לגט אך ורק אז אין חיוב מזונות על האיש.

סיכום השיטות בפוסקים: יש ג’ דעות בסוגיא זו. י”א כל תביעת גירושין פוטרת מזונות גם אם אין בצידה ‘עילת גירושין’ המחייבת פסק דין לגירושין. י”א שצריך ‘עילת גירושין’ ולכל הפחות ‘עילת גירושין’ המחייבת פסק דין לגירושין. י”א שצריך עילת גירושין כזו המחייבת כפיה לגירושין.

הלכה למעשה מנהג בתי הדין:

מנהג בית הדין היא לנקוט כדעה האמצעית. דהיינו שבכדי שהיה בתביעת גירושין בכדי לפטור את הבעל מחיוב מזונות צריך עלית גירושין. אולם, אין צורך בעילת גירושין ברמה כזו המביאה לידי כפיה לגט, אלא בחיוב בעלמא. כך הם דברי ביה”ד הובא בפסקי דין רבניים (ח”ג עמ’ 185, ח”ה עמ’ 297):

“אמנם, באופן שלפנינו שבית הדין קבעו חיוב גט, שלכמה פוסקים די בכך לבד כדי לפטור את הבעל מחיוב המזונות וכאמור לעיל, ודאי יש לצרף לזה את שיטת הרא”ם וכל אותם פוסקים שצידדו עמו, כדי שלא לחייב את הבעל בחיוב המזונות”.

ביאור דבריהם, שמצרפים את הדעה המקילה שלא מצריכה ‘עילת גירושין’ כלל יחד עם הדעה המצריכה ‘עילת חיוב‘ גרידא וממילא כאשר יש ‘עילת חיוב’ הבעל פטור ממזונות וא”צ ב’עילת כפיה‘.

בהתייחס לדברים אלו, ראוי לציין למקרה שהגיע לביה”ד הרבני הגדול בתיק מס’ 1216972/1 שם ביה”ד האזורי פטר את הבעל ממזונות אשתו רק בגלל שהוא תבע גירושין, וללא צורך ב’עילה’ כאמור. ביה”ד שם סמך דבריו על הדעה המקילה ביותר. (דעת המר”ם לעיל). ע”ז קמה וערערה האישה לביה”ד הדין הרבני הגדול. ביה”ד הרבני הגדול קיבל את הערעור וכתב על כך כדלהלן:

“אם אחר מריבות וויכוחים בלבד אפשר לחייב אישה בגט ולקובע כי הפסידה את מזונותיה ומדורה כמעט שלא הנחנת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה”.

אכן, מקרה זה אינו מקרה הראשון בו ביה”ד האזורי פטר את האיש ממזונות אישה על סמך רצונו בגירושין גרידה כך גם פסק אב”ד הדיין שלמה תם בתיק 1181790/10.

אלא ששם בפסק דין על אף שכל חברי ביה”ד הסכימו עקרונית לפסק דין, כבר סייג שם חברו הדיין הרב מנחם האגר את הנימוק לכך. והוא מפני הדברים האמורים לעיל.

חידושו של הדיין הרב מנחם האגר – בני ספרד יכולים לטעון לדעה המקילה:

אולם, למרות השגתו של הדיין מנחם האגר נראה שהוא עצמו חידש חידוש אף גדול מחברו. לדבריו שם היות ותקנת רבינו גרשום לא התקבלה על בני עדות המזרח משכך איש המעוניין לגרש את אשתו אינו צריך עילת גירושין כלל. שכן רשאי הוא לגרש את אשתו בעל כרחה וכדין התלמוד. משכך, הרי שאישה בת לעדות המזרח שתגיש תביעת מזונות ומנגד בעלה שגם הוא בן לעדות המזרח יבקש להיפטר ממזונות אשתו בטענה שהוא חפץ בגט הרי שבמקרה כזה אין האישה זכאית למזונות אישה. (דבני עדות המזרח יכולים לסמוך על הדעה הראשונה ולטעון, “קים לי כדעה זו”).