הגשת תביעת ‘שלום בית ולחליפין גירושין’ פ’ שהתובע מבקש ומעדיף שלום בית, אולם ככל והצד השני יתנגד לכך הרי שהוא מעונין ומבקש להתחיל ב’הליך גירושין’.

הגורמים העיקריים להגשת תביעה בצורה כזו ‘שלום בית ולחליפין גירושין’ הם: א. הסיבה הטבעית כי התובע אינו מעונין להמשיך במצב הנישואין הנוכחי בו הצדדים לא חיים חיי נישואין תקנים ומעונין לפטור את המצב בעדיפות לשלום בית וככל והצד השני לא היה מעונין בכך הרי שהוא מבקש להתחיל הליך גירושין.

 ב. טקטיקה ואסטרטגיה, מפני ש’תביעת שלום בית’ מקנה יתרונות במידה וביה”ד מקבל את התביעה. בין היתרונות (והיה וביה”ד קיבל את התביעה) נמנים עילת גירושין. פירוק שיתוף בדירה מזונות אשה, וכתובה.

אולם, בנוסף לאמור לעיל,  הגשת תביעת שלום במתכונת של ‘תביעת שלום בית ולחליפין גירושין והכרוך לגירושין‘ מהוה יתרון ואסטרטגיה גם בייחס א. סמכות השיפוט/מרוץ סמכויות ב. בקביעת מועד הקרע בייחס ל’חוק איזון משאבים’.  

אולם בכדי למנוע מצב בו תוגש ‘תביעת שלום בית’ רק בכדי לקנות יתרונות להמשך ההליך בביה”ד, העמידו וקבעו ביה”ד וביהמ”ש תנאים וקריטריונים שרק במידה והתביעה עומדת באותם קריטריונים, ביה”ד או ביהמ”ש יקבלו את התביעה.

המבחן של ביה”ד לקבלת תביעת שלום בית  

כאמור, ביה”ד העמיד מבחנים בכדי למנוע מצב בו תוגש ”תביעת שלום בית ללא שהתובע אכן חפץ בשלום בית עם הצד שכנגד, כך למשל ביה”ד בוחן את כנות ואמיתות כוונת התובע לשלום בית בין היתר ע”י שמיעתו והתייחסותו לכל האירוע בסכסוך. כך למשל, לא תתקבל ‘תביעת שלום בית’ ע”י צד שפתח בהליך משפטי אחר המשתמע ממנו כי התובע אינו חפץ בשלום בית ובייחס לזה כדאים הם דברי ביה”ד האזורי נתניה  מס’ תיק 288169/3  

“פירוק שיתוף בדירה המשותפת על ידי אחד מבני הזוג כאשר שני בני הזוג גרים בה יחדיו, מבלי שתוכח לפנינו סיבה רצינית ומוצדקת למהלך שכזה – כמוהו כאמירה קולנית חד משמעית וברורה האומרת – “איני רוצה בך”! לאמור, אין לי כל רצון להמשיך ולחיות איתך בתא משפחתי אחד, וברצוני לפנות לדרך חדשה, בנפרד ממך!

וכן בהמשך הדברים:

“כאן מדובר במהלך יזום שאותו נקטה הנתבעת, כבר בראשיתו של הסכסוך. קורה שבין בני זוג פורצות מריבות, ואפילו קשות, אך במקרים רבים ניתן עדיין ליישב את ההדורים גם במקרים קשים, בתנאי שעוד קיים מעט רצון טוב לתקן ולהציל את הנישואין ולא למהר לפרק את המשפחה. ברם, הפעלתו של “נשק יום הדין” בדמות הגשת תביעה לפירוק שיתוף לצורך מכירת דירת המגורים המשותפת כבר בתחילתו של ההליך המשפטי שנפתח בין הצדדים, מראה בעליל כי כבר גמלה אצל הנתבעת החלטה להתגרש והיא נחושה לפרק את הבית והמשפחה. יש לראות בכך החלטה עקרונית מצדה לפירוקו של התא המשפחתי וריסוקו לרסיסים, כמו אומרת: מעתה ואילך כל אחד מאיתנו יתגורר לו בגפו, בפני עצמו, ובדירה משלו! חסל סדר משפחה!

במקרה אחר, (בג”ץ 3914/92‏‏ לאה לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ”ד מח(2) 491), נקבע, כי בית הדין הרבני יכול להטיל צו עיכוב יציאה מן הארץ, אך מצד שני נקבע, כי עצם הגשה של בקשה כזו במסגרת תביעה לשלום בית – מעידה על ההפך מהרצון לקיים שלום בית, מה שמעיד על חוסר תום לב.

משמעות הדברים כי, ‘תביעת שלום בית’ מוכרחת להתכתב עם המציאות, שאמורה להתאים למשמעות התביעה, לרצונו של התובע בשלום בית.

מן האמור בזה, עומדת וניצבת השאלה, איך ניתן להגיש ‘תביעת שלום בית ולחליפין גירושין’ שהרי, משרצון מגיש התביעה ‘בשלום בית’ הוי אומר, אין רצונו ביגרושין. וכן להיפך, אם רצונו בגירושין, איך רצונו ב’שלום בית’ ואיך יתכן ‘לתפוס’ שתי תביעות סותרות.

אכן ביה”ד הרבני ברחובות (תיק 1-21-8240) כבר התייחס לסוגיא זו והמליץ על כך דברי הכתוב (דברים כ, י): “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום’, למדנו מכאן שהלכה היא, שטרם יציאה למלחמה על עיר יש לקרוא לה לשלום. כלומר, אין בכך כל פגם במה שקודם תביעת הגירושין מבקש התובע לנסות ולבחון את האפשרות להשכין את השלום בבי”.

הוסיף בית הדין הרבני (שם) והביא את דברי בית הדין הגדול (תיק ערעור לה/218, פד”ר י’ 310, 313): “בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת הגירושין של המשיב. ואף על פי שהתביעה לגירושין כאילו חילופית היא לתביעה לשלום בית, הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך היא, שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום. ואין בלחליפין לגרוע ולפגום בכוחה של תביעת הגירושין”.

“ואם לא כן, אלא שתביעת גירושין אינה ראויה לתואר זה, אלא רק כאשר היא מוחלטת, בלי פתיחה לשלום, הרי יגיע הדבר לידי כך שכאשר בעל או אשה, יתבע גט, ויבקש שכל עניני תביעה זו יתברר במקום אחד, כפי שהוא זכאי לכך, למען לא יוכרח לכתת רגליו מבית הדין לבית המשפט ומבית המשפט לבית הדין וחוזר חלילה, עם כל ההרפתקאות הכרוכות לגלגולים אלו, לא תהיה לו לתובע זה כל ברירה אלא להיות לא כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק גירושין, ללא פתח לשלום, ולו גם כחודו של מחט. וחוששני גם למקרה שתביעה לגירושין כגון זו, ללא דברי שלום ואמת – שלא לשמה, תביא לידי זה שיקויים בו בתובע הזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: לגירושין במוחלט ללא מוצא לשלום.”

גישתו של בית הדין הגדול אושרה בע”א 866/75 שביט נ’ שביט:”אפילו אניח שבעת הגשת תביעתו לבית-הדין הרבני היתה כוונת המשיב קודם כל לשלום-בית, אין כל סימנים לכך שתביעתו החילופית לגירושין לא היתה כנה ולא באה לשמה ולשם גירושין“.

המבחן לקבלת תביעת שלום בית ולחליפין גירושין והכרוך לגירושין.

כאמור לעיל, ביה”ד וביהמ”ש העמידו מבחנים להגשת ‘תביעת שלום בית’ אולם, מבחן כפול עומד למגיש תביעת ‘שלום בית לחליפין גירושין והכרוך לגירושין’ שהרי’ שתי  סוגיות לתביעה כזו א. מבחן מצד שאלת סמכות השיפוט. ב. מבחן מצד תוקף הכריכה כאשר היא מוגשת בתביעת שלום בית לחליפין גירושין והכרוך לגירושין.

הקדמה:

מרוץ סמכויות/סמכות השיפוט:

המונח מרוץ סמכויות הוא מונח משפטי למצב בו ישנם שני ערכאות שיפוט שונות לאותו ענין מונח זה קיים אודות לסמכות ביה”ד לדון ‘בכרוך לגירושין’ כדוגמת משמורת ילדים. חלוקת רכוש. מזונות אשה ומזונות ילדים. כאשר מנגד לכך בעניינים אלו קיימת סמכות גם לביה”ש. בעוד שראשית ישבתו וסמכותו של ביה”ד לדון הוא בעניינים של מעמד אישי שבהם ביה”ד דן לפי הדין הדתי בהתאם לאמור בסימן 51 לדבר המלך במועצתו. אגב כך ניתנה לביה”ד סמכות לדון גם בעניינים  של חוקים טריטוריאליים (אזרחיים) ורק בתנאי שעניינים אלו כרוכים לגירושין בעניינים אלו ביה”ד כפוף לדין האזרחי  כפי שנפסק בבג”ץ בבלי  “על כל בתי הדין הדתיים להפעיל, בסוגיות “אזרחיות” נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון”  האמור לעיל

תקף גם בייחס לביה”ש בהם הוא דן בעניינים של מעמד אישי כדוגמת מזונות אשה ומזונות ילדי ם.

אולם על אף האמור לעיל המצב הוא כי בעניינים בהם ישנה סמכות מגבילה ישנו הבדל גדול בצורת הפסיקה וצורת ההליכים כך שביה”ד מושך לפסיקה התואמת את הדין הדתי גם בעניינים שאינם תחת מעמד אישי וכאמור ביהמ”ש מושך לפסיקה התואמת את הדין האזרחי גם בעניינים של מעמד אישי.

לאור כך, נוצר מצב שעניין מסוים תיתכן פסיקה שונה בערכאת אחת על פני הערכאה המגבילה, מצב זה גורם לכך שמתדיין אחד יעדיף להתדיין בפני ביה”ד ומאידך, חברו יעדיף את ביהמ”ש.

לפיכך, קבע בג”ץ תקדימים למי נתונה סמכות השיפוט במצב כזה שכל צד מעונין לפנות לערכאה אחרת.

מיבחן סמכות השיפוט

(מתוך דברי המשנה לנשיאה בית המשפט העליון א’ ריבלין בג”ץ  58/08 פלוני נ’ ביה”ד הרבני האזורי חיפה)  “לפי המבחן שנקבע בפסיקה עוד לפני מספר עשורים, הכלל הוא כי הסמכות לדון בעניין מסוים במסגרת “מרוץ הסמכויות” מוקנית לערכאה הראשונה שבה נפתח הליך תחילה (ראו: ע”א 104/54 הרניק נ’ הרניק, פ”ד ח 995 (1954); ע”א 191/57 פנחס נ’ פנחס, פ”ד יא 1349 (1957); ע”א 170/56 רחמני נ’ רחמני, פ”ד יא 247  (1957)

.ביה”ד הרבני הגדול פסק שתביעות המוגשות באותו יום הן דינן כתביעות שהוגשו בעת ובעונה אחת, ואז יקודם במרוץ הסמכויות בית הדין הרבני שסמכותו לדון בנושא הגירושין הכלול בתביעה היא ייחודית, ולא בית המשפט האזרחי שסמכותו היא שיורית. (בג”ץ  58/08 פלוני נ’ ביה”ד הרבני האזורי חיפה) דחה גישה זו, ופסק כי גם הפרש של כמה דקות לטובת ערכאה מסוימת, מספיק לצורך רכישת סמכות השיפוט

 באותו פסק דין פסק בג”ץ שגם במקרה בו התביעה לבית הדין קודמת כרונולוגית, עדיפותו כפופה ל’מבחני הכריכה’ עולה מן המקובץ כי המבחן הרגיל להכרעה ב”מרוץ הסמכויות” הוא מבחן הזמן, שלפיו מוקנית הסמכות לערכאה הראשונה שבה נפתח ההליך. עם זאת, הכירה הפסיקה באפשרות שתביעה מאוחרת בזמן – המוגשת לבית המשפט לענייני משפחה – היא שתגבר ב”מרוץ הסמכויות” וזאת על-פי מבחן כנות הכריכה  (בבית הדין הרבני(. במרוצת השנים נקבע בפסיקה מבחן משולש לבדיקת כנות הכריכה של עניינים נוספים בתביעת הגירושין מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. במסגרת המבחן נבדק אם תביעת הגירושין שהוגשה כנה, וכן אם נעשתה כריכה כדין ואם הכריכה עצמה כנה )ראו, למשל, ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד (4 ) ,155 157 ( 1980)  (. (בג”צ 6334/96 אליהו נ’ בית הדין הרבני האזורי) במקרים שבהם נמצא כי אחד או יותר משלושת מבחני העזר אינו מתקיים, אזי הסמכות לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין אינה מוקנית לבית הדין הרבני גם אם הגשת התביעה קדמה לפתיחת ההליכים בערכאות האזרחיות.

א) יצירת אותו איזון נדרש בין שמירת זכות הברירה של האשה בענייני מזונות (מכוח סעיף 4 לחוק השיפוט) ושמירת סמכותו של בית-המשפט האזרחי בעניינים אחרים לבין סמכותו ה”כרוכה” של בית-הדין .

ב) מניעת שימוש לרעה בכלי המשפטי של ה”כריכה”. הוצאת עניין מסמכותו של בית-המשפט האזרחי באמצעות הגשת תביעת גירושים הינה מעשה קל ופשוט. בית-המשפט העליון סבר, כי יש להציב גדר ולסייג את האפשרות של הוצאת הסמכות מידי בית-המשפט האזרחי בקביעת מבחנים שיציבו את הגבול המותר. בית-המשפט קבע את מבחני ה”כריכה” כדי שתביעת הגירושים לא תשמש “כסות-עיניים” בלבד, דהיינו, תרגיל טקטי ליטול מן האשה את זכות ברירת השיפוט שהוענקה לה ולשמוט את סמכותו של בית-המשפט האזרחי. בית-המשפט חוזר על כך ונותן ביטוי לכוונתו זו כל אימת שעניין של “כריכה” מתברר לפניו.

תפנית מסוימת בנושא חלה לאור בג”ץ פלמן, פסק הדין בעניין פלמן דן בשני מצבים הנוגעים להתדיינויות בשאלת הסמכות בערכאות השונות. במצב הראשון, כאשר טרם ניתנה החלטה בשאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, קבע בית המשפט כי בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על כל ערכאה להפעיל שיקול דעת אם להמתין עד שהערכאה האחרת תכריע בעניין הסמכות. בהפעלת שיקול הדעת, יש לקחת בחשבון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומשקל רב צריך להינתן לשלב הבירור שבו נמצאת הערכאה המקבילה. במצב השני, כאשר ניתנה כבר ההחלטה בשאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, קבע בית המשפט כי על הערכאה האחרת לכבד את ההחלטה. במקרים אלה נותרת בידי הצדדים עצמם האפשרות לתקוף את ההחלטה בדרך של ערעור או עתירה בהתאם למקרה. עם זאת, בית המשפט הכיר בנסיבות מסוימות שבהן הערכאה השנייה תבכר להכריע בשאלת הסמכות על אף קיומה של הכרעה קודמת וזאת כאשר מתקיים “טעם מיוחד” לכך. כך, למשל, ציין בית המשפט כי במקרה שבו נפל פגם ברור ויסודי בהחלטה הראשונה בשאלת הסמכות, לא תמנע הערכאה האחרת מלדון בעצמה בשאלה. נדמה כי פסק הדין בעניין פלמן הצליח לשכך מעט את עוצמתו וחריפותו של “מרוץ הסמכויות”, לפחות בכל הנוגע למעמסה שהוטלה בגינו על ההתדיינויות המשפטיות. עיון בפסיקת בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה מעלה כי כיום בדרך כלל עקרון הכיבוד ההדדי מיושם ב”מרוץ הסמכויות”. פסק הדין בעניין פלמן יצר מרוץ חדש, אשר בשם “מרוץ החלטות” יכונה.

עד לפסק הדין הנ”ל, היתה הסמכות נקבעת לפי מועד פתיחת התיק, ואילו עתה, הקובע הוא מתן ההחלטה ביחס לכנות תביעת הגירושין והכריכה שבה. על כן, קיימת חשיבות לקיום דיון מוקדם בכל תיק של תביעת גירושין כרוכה, על מנת לקבוע אם התביעה וכרוכותיה כנות. החלטה חיובית משמרת את סמכות בית הדין, ובית המשפט למשפחה לא יוכל להתערב בדבר, ואילו החלטה שלילית מאפשרת לבית המשפט לדון בנושאים הכרוכים. אולם, אם הקדים ביה”ד והחליט כי הסמכות נתונה לו, אזי מנוע ביה”ד הרבני מלדון, עקב הכלל של “כיבוד הערכאות”. על כן, אצים ורצים הצדדים ובאי – כוחם, לקבל החלטה בערכאה הרצויה להם, על כנות תביעת הגרושין והכרוך בה, או על אי כנותה, בכדי לקבוע סמכות או לשלול אותה.

שאלת כנות הכריכה כאשר היא כרוכה בתביעת ‘שלום בית לחליפין גירושין והכרוך לגירושין’

קיימת מחלוקת בפסיקה בנושא זה, ובעוד שבפסק דין מאירוביץ הכיר בית המשפט באפשרות של ביצוע כריכה כנה גם בתביעה חלופית לגירושין, קיימת פסיקה אשר ממנה משתמע כי כריכה בתביעה חלופית איננה כריכה כנה; לעניין זה ראה, בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי, פ”ד כג (2) 171. ברם, מהפסיקה המאוחרת עולה כי המחלוקת בין פסקי הדין האלה אינה מחלוקת עקרונית, וכי מעבר למלים הפורמאליות המופיעות בכתב התביעה עצמו תלויה המסקנה בדבר כנות הכריכה בתביעה חלופית בנסיבות הכריכה; ראה, לדוגמא, ע”א 866/75 שביט נ’ שביט (לא פורסם) [פורסם בנבו], שם קבע בית המשפט כדלקמן:

“השאלה אם התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין היא, ואם הכריכה בה של ענייני הרכוש נעשתה בכנות ובתום לב, תלויה לא רק ולאו דווקא בלשונה כי אם ובעיקר בנסיבות שהוכחו במקרה המיוחד. יש תביעה לשלום בית ולחלופין לגירושין שהוכרה כתביעת גירושין לעניין זה ) ע”א 120/62, טז 2514) ויש שלא הוכרה)  בר”ע 120/69, כג (2) 180 (.

רק אם בית המשפט או בית הדין מגיע על פי הנסיבות שהוכחו בפניו לידי מסקנה שהתביעה החלופית לגירושין לא הוספה לתביעת שלום הבית מפני שהתובע רוצה בגירושין ולו לחלופין בלבד, אלא רק במטרה אחת ויחידה, והיא להקנות לבית הדין הרבני את סמכות השיפוטית הייחודית אשר תמנע בעד בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעה פלונית של האישה – רק אז יראה את התביעה כתביעת שלום בית ולא כתביעת גירושין  )ע”א 279/68, כב (2) 951). לשון אחר: התביעה לא תוכר כתביעת גירושין לעניין זה אם תביעת ‘הגירושין’ אינה אלא כסות עיניים בלבד והוגשה שלא לשמה כי אם לשם שלילת סמכותו של בית משפט מוסמך […]

עם זאת, ברי הדבר כי מן הראוי שבית המשפט יקבל את החלטתו בנדון תוך התייחסות למהות של התביעה ולא לפן הפורמאלי בלבד […]

על כן, שומה על בית המשפט לבדוק בקפדנות את צעדיו של התובע בבית הדין הרבני כדי לבחון את כנות כוונותיו, כדי לקבוע האם הגיש תביעתו אך ורק כדי לחסום בפני האישה את האפשרות של הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי, או לחלופין, שהיו לו כוונות כנות לתבוע גירושין כתביעה העומדת בפני עצמה. לעניין זה חשוב לציין כי כנותה של התביעה נבחנת בראש ובראשונה לפי כוונותיו של התובע בעת הגשת תביעת הגירושין, שהוא המועד הקובע העיקרי לעניין כנות התביעה וכנות הכריכה. זאת, על בסיס ההלכה הידועה כי סמכות השיפוט מתגבשת בעת הגשת התביעה (ראה, לדוגמא בג”ץ 159/63, בעמ’ 2341; בר”ע 13/66, בעמ’ 516; ע”א 184/75 דויטש נ’ דויטש [פורסם בנבו]); אם כי כבר נקבע לא אחת כי למרות ההלכה האמורה, ניתן ללמוד על כנות התביעה גם מהתנהגות הצדדים לאחר הגשת התביעה (ראה ע”א 275/87 פלד נ’ פלד, פ”ד מא (4) 518).

מסקנת הדברים: יש לבדוק מהפן המהותי אם אכן ‘תביעת הגירושין, כנה ואם קיימת אפשרות ממשית לגירושין בבוא היום אם שלום הבית ייכשל.

נתקבלה תביעת שלום בית – בטלה הכריכה

שאלה מעניינת תהיה, כאשר תוגש ‘תביעת שלום בית ולחליפין גירושין והכרוך לגירושין’, וביה”ד ימצא לנכון לקבל את ‘תביעת השלום בית’. האם משקיבל ביה”ד את ‘תביעת שלום בית’ הוי אומר, ‘שלחליפין גירושין והכרוך לגירושין’ מתייתר, ובכך בטל עניין הכריכה. או שמא כיוון שהצד שכנגד אינו מעונין בשלום בית, הרי שזכות התובע להשאיר את הלחליפין למקרה בו יחפוץ להחיל בהליך גירושין. 

לשאלה זו נדרש ביה”ד הגדול (תיק 1205636/1) בבואו להכריע בנידון זה הביא ביה”ד הגדול (שם) את החלטת בג”ץ 661/77 מנדל הבר:

“מטרת ההוראה הזאת (סעיף 3 לחוקי שיפוט בתי הדין הרבניים) היא להסמיך את בית הדין הרבני, מקום שענין כרוך או נכרך בתביעת הגירושין, שהגיש אחד מבני הזוג כלפי השני, לפסוק בו, בעניין זה, וזאת לשם ‘חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה […]’ נמצא, כי בעניננו, בו כרך הבעל בתביעתו לגירושין גם את תביעתו שבית הדין יפסוק בשאלת הרכוש המשותף, לא היה בית הדין מוסמך לפסוק בשאלה האחרונה, כל עוד לא פסק שהצדדים יתגרשו זה מזה […]

הנכון הוא שבית הדין הרבני מוסמך לפסוק בשאלת הרכוש רק למקרה שיפסוק גירושין […] נראה לי שניתן להצדיק את ההלכה הנ”ל בכך שעניין הרכוש הוא טפל לתביעת הגירושין, ולפיכך אם נדחתה תביעת הגירושין נפל העיקר ועמו נופל גם הטפל […].

נלמד מכך, שכל משמעות הכריכה בתביעת שלום בית ולחליפין גירושין, הינה רק כאשר ביה”ד לא מוצא לנכון לקבל את תביעת שלום בית. רק אז יוכל התובע/ת להחיל את החלק השני של התביעה אולם, משקיבל ביה”ד את תביעת שלום בית הרי, שנפתח מחדש מרוץ הסמכויות.

מכל האמור נמצאנו למדים ענין חשוב, הרי הרווח בהגשת תביעה לחליפין הינו בייחס לשאלת סמכות השיפוט אולם, ממה נפשך, אם ביה”ד יקבל את תביעת שלום בית נמצא אין תועלת בלחליפין. ואם ביה”ד דוחה אותה סמכות השיפוט הוכרעה אולם שאלת מי אשם בגירושין לא נקנתה בכך.