הזכות שעומדת לבית הדין הרבני לתת צווים, היא שאלה מורכבת, שנובעת מהפער בין הדין האזרחי שמכוחו פועל למשל בית המשפט לענייני משפחה, לבין בית הדין הרבני שפועל מכוח המשפט העברי – הדתי. עם זאת, הקושי בשאלה האם לבית דין יש סמכות להוציא צווים ספציפיים ומיוחדים, לרבות צווי ביניים, עלה גם במסגרת תביעות לשלום בית. כך לדוגמא, עולה השאלה: האם במסגרת תביעה לשלום בית, בית הדין יכול להטיל עיקול על הצד השני, כדי למנוע העברה או העלמה של כספים ובנוסף עלתה השאלה: האם לבית הדין יש סמכות להורות על צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת תביעה לשלום בית. לשאלות הללו יש תשובות בפסיקת בית המשפט העליון.

כך לדוגמא, במקרה אחד (בג”ץ 207/04‏ גולדמברג נ’ גולדמברג, פ”ד ס(3) 147), נקבע כי לבית הדין הרבני יש סמכות להטיל צו עיקול במסגרת תביעה לשלום בית, במידה ואכן עולה שיש חשש להעלמת כספים או נכסים. במקרה אחר (בג”ץ 3914/92‏‏ לאה לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ”ד מח(2) 491), נקבע כי בית הדין הרבני יכול להטיל צו עיכוב יציאה מן הארץ, אך מצד שני נקבע כי עצם הגשה של בקשה כזו במסגרת תביעה לשלום בית – מעידה על ההפך מהרצון לקיים שלום בית, מה שמעיד על חוסר תום לב. גישה זו של בית המשפט העליון, עולה בקנה אחד עם הדברים הבאים, שנקבעו בפרשת גולדמברג, המוזכרת לעיל”   לבית הדין, במסגרת סמכותו לדון בהליך העיקרי – תביעה לשלום בית – סמכות ליתן צווי ביניים, כפי שסמכות זו נתונה לו בכל תביעה אחרת ובלבד – ושוב, כבכל תביעה אחרת – שצו הביניים רלוונטי למטרת ההליך העיקרי“.

אולם, שומא על מגיש בקשה לצו כזה או אחר, לבדוק היטב כי משמעות הבקשה עומדת בקנה אחד עם ‘תביעת שלום בית’, כך למשל דברי ביה”ד האזורי נתניה  מס’ תיק 288169/3  “פירוק שיתוף בדירה המשותפת על ידי אחד מבני הזוג כאשר שני בני הזוג גרים בה יחדיו, מבלי שתוכח לפנינו סיבה רצינית ומוצדקת למהלך שכזה – כמוהו כאמירה קולנית חד משמעית וברורה האומרת – “איני רוצה בך”! לאמור, אין לי כל רצון להמשיך ולחיות איתך בתא משפחתי אחד, וברצוני לפנות לדרך חדשה, בנפרד ממך!

היסוד הינו כי מרגע הגשת ‘תביעת שלום בית’, על מגיש הבקשה להתנהג בהתאם לאחד שחפץ בשלום בית, ולא לפירוד.