הקביעה בחוק הישראלי הינה כי נישואין וגירושין בישראל ייערכו על פי הדין האישי שחל על בני הזוג, זהו הדין שהיה קיים במדינת ישראל עוד לפני הקמתה. אז, קבע דבר המלך במועצתו (הדין הבריטי- מנדטורי שחל על ארץ ישראל) כי בני העדות שחיות בארץ ישראל יינשאו על פי דיני דתם האישית. עם הקמת המדינה, הדין האמור לא השתנה, אלא התקבע בחקיקה מחייבת של הכנסת. חוק זה נקרא ‘חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)’ תשי”ג-1953. חוק זה קובע בסעיף 1 כי “עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים”. עוד קובע החוק כי “נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה” (בסעיף 2). חשוב לציין, שההכרה של אדם בדתו ורצונו או אי רצונו להשתייך לדת זו או אחרת אינן בעלות משמעות. מדובר בקביעה משפטית עובדתית.
יצוין כי ברבות השנים הוכרו מספר דרכים שע”פ ניתן להינשא בישראל ב’חתונה אזרחית’ בין הדרכים הללו ניתן למנות א. להינשא במדינה זרה, ולהירשם בישראל במשרד הפנים בתור נשואין. יצויין כי כאשר בני הזוג הללו ירצו להתגרש זמ”ז עדיין יצטרכו לקביעת ביה”ד הרבני להיותם גירושין (הטעם לכך הוא הוא החשש שיש תוקף לנישואין אלו גם ע”פ הדין הדתי). ב. זוג החי בישראל בתור ‘ידועים בציבור’.
כל האמור בזה שייך רק כאשר ישנו דין אישי/דתי אולם כאשר האזרח אינו שייך לאחת מהדתות שנקבעו בחוק – האזרח מוגדר כ”חסר דת”. כאשר ענייניו ומעמדו האישי ידונו על פי דין האזרחיכאמור בחוק’ברית הנישואין לחסרי דת’ שם סעיף 2′ לחוק הנ”ל קובע כי “בני זוג חסרי דת, המסכימים לבוא בברית הזוגיות, רשאים לערוך ברית זוגיות בפני רשם הזוגיות ולהירשם במרשם הזוגיות, בהתקיים התנאים המפורטים להלן, ובכפוף להוראות סעיפים 5′ עד 8′“ וכן בסעיף 3′ לחוק הנ”ל נאמר כי “לבית המשפט סמכות ייחודית לדון בעניינים שבחוק זה, למעט קביעת היותו של אדם חסר דת לעניין חוק זה”
הנמצא כי, סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין מסורה באופן בלעדי לאותה ערכאת שיפוט התואמת את הדין הדתי של הצדדים, (וזאת גם כאשר בני הזוג נישאו נישואין אזרחיים בחו”ל והם הינם אזרחי מדינת ישראל) ובהתאם לאותו דין האישי תדון אותה ערכאת השיפוט. סמכות השיפוט לחסרי דת מסורה לביהמ”ש בלבד.
יצויין כי כל האמור בענייני נישואין וגירושין הינה רק בייחס לגירושין או הנישואין עצמם, אולם, שאר העניינים הכרוכים בגירושין כדוגמת יחסי ממון של הצדדים, וכן ענייני משמורת ילדים וכד’ בהם ישנה סמכות (מגבילה) גם לביה”ד הדתי (כאשר נעשה בכריכה לגט) וגם לביהמ”ש.