דומה כי מכל הסוגיות הנידונות במסגרת ‘דיני משפחה’ סוגיית סמכות השיפוט במזונות הילדים הינה הסוגיא הכי שנויה במחלוקת בין ביה”ד הרבני לבין ביהמ”ש לענייני משפחה. כאשר בשנים האחרונות הצטרפו ל’חגיגה’ ביה”ד הרבני הגדול ובית במשפט העליון, ונכון למועד זה (1.24) עומדות בבג”ץ עתירות רבות הדורשות הבהרה.

ראשיתו של דבר מתחילה בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 סעיף 3′

“הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”.

כלומר המחוקק נתן סמכות ייחודית לביה”ד בענייני נישואין וגירושין וכן, בכל עניין הכרוך לגירושין, במידה ואכן נכרכו.

כריכה

למעשה מצאנו הבדל בין שני סוגי עניינים “נכרכים”, כפי שעמד על כך השופט מ’ זילברג:

 (1)עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין.

(2)כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת, אשר בפועל ממש ‘נכרך’ על ידי בן-הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית… ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה..”. (ע”א 8/59 גולדמן נ’ גולדמן, פ”ד י”ג 1085, 1091. ראו גם בג”ץ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) ; בג”ץ 5507/95 אמיר נ’ בית הדין האזורי בחיפה, פ”ד נ (5) 55).”

תנאים לכריכה

יחד עם האמור, על מנת למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי אחד מבני הזוג, שכל מטרתו חסימת דרכה של אשתו אל בית המשפט האזרחי, נקבעו בפסיקה שלושה מבחני עזר: נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; כי הכריכה תהא כנה; וכי הכריכה תהא כדין (בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז (2) 118, 132; ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד (4) 155, 157; בג”ץ 6334/96 אליהו נ’ בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם) ; לדיון במבחני העזר ראו אצל מ’ שאוה “על ‘כרוך’ ועל ‘כנות’ היפסק ‘מרוץ הסמכויות’ בענייני מזונות בין בית-המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?” עיוני משפט ג 719, 727 (תשל”ב).

לא כאן המקום להאריך בכל אחד מהתנאים האמורים, אולם, ככל ולא היה אחד מהתנאים הללו הרי שביה”ד נעדר סמכות לדון.

כריכת מזונות ילדים

לאור הדברים האמורים לעיל הרי שכבר ניתן להבין את האמור בפתח הדברים. לאורך השנים ניתנו פרשנויות שונות לכוונת המחוקק בהוראות סעיף 3′ לחוק בתי הדין הרבניים, כאשר, סלע המחלוקת בין ביהמ”ש לביה”ד הינה האם מזונות ילדים בכלל אותה ‘כריכה’ המוזכרת בסעיף 3′ האמור, התשובה לכך תשפיע באופן ישיר על השאלה האם לביה”ד סמכות לדון בתביעת מזונות ילדים.

לאורך השנים שאלה זו עברה תהפוכות רבות, להלן נביא את תמצות עיקרי הדברים הרלוונטיים להיום.

סוגיית סמכות השיפוט בענין מזונות ילדים התחילה לקבל תפנית משמעותית בשנת 1969 (בר”ע 120/69 שרגאי נ’ שרגאי) אז נקבעה הלכה כי לא ניתן לכרוך מזונות בבית הדין הרבני, כלומר, ניתן היה לתבוע אותם אך ורק בבית המשפט המחוזי (בתי המשפט לענייני משפחה הוקמו רק ב-1995).

התפתחות מעניינת הייתה בפסק-דין שניתן בשנת 2014 בג”ץ 5933/14 פלונית נ’ פלוני שם קבע השופט ניל הנדל שהלכת שרגאי מבוטלת שכן, תביעת המזונות בבית המשפט היא תביעה של הילד ואמנם הדיון בבית הדין הוא בין ההורים, ומשכך הרי היא נחשבת כרוכה לתביעת הגירושין מפני שהיא עדיין נכנסת לקטגוריה האמורה ‘חיסול יעיל של יחסי בני הזוג’, לכן אין מניעה לבצע את שניהם. עם זאת, בדיון נוסף של אותו מקרה (דנג”ץ 6454/14), השופט  אשר גרוניס אמר שלא זו הייתה כוונתו ושההלכה נותרה בעינה.

בשנת 2019 קבע בית המשפט העליון כי הלכת שרגאי עדיין תקפה, וכי אין לבתי הדין הרבניים סמכות לדון במזונות ילדים (בע”מ 7628/17 מיום 22.9.2019 בהרכב של הנדל, מזוז וקרא). השופט מזוז כתב “אני סבור כי הלכת שרגאי נכונה וראויה כיום, כפי שהייתה בעת שנקבעה, ואין לסטות ממנה“, והשופט קרא הצטרף לעמדה זו, כנגד עמדתו של השופט הנדל שהיה במיעוט.

מנגד באותו פסק דין של ביהמ”ש העליון נא’ כי לביה”ד ישנה סמכות לדון במזונות ילדים בג’ דרכים. א. בהסכמת הדדים. ב. במסגרת תביעת ‘השבה’. 3. במסגרת תביעת מזונות זמניים.

תביעת השבה הינה תביעה להחזר הוצאות, שהוציא התובע עבור מזונות ילדים. דרך שניה לתביעה במסגרת תביעת השבה הינה תביעה על הוצאה עתידית שההורה התובע התחייב להוציא או עבור הוצאה עתידית ספציפית שחייבת שתהיה.

מן הראוי לציין כי לאור דברים אלו ביה”ד בכללם תפסו עצמם כמחוסרי סמכות לדון בתביעת מזונות ילדים.

אולם,  ביום 10.10.21 קיבלה הסוגיא מהפך משמעותי ביותר, בית הדין הרבני הגדול החליט לשים סוף לסאגה המשפטית הזאת, וקבע בפסיקה (תיק 1250217/3 ביום 10.10.2021) כי ניתן לכרוך, וכי יש סמכות לבתי הדין הרבניים לדון במזונות קטינים הכרוכים בתביעת גירושין.

עיקרי טענותיו של ביה”ד הרב הגדול היו א. בהלכת שרגאי לא הוגבלה סמכות ביה”ד לדון בתביעת הורה למזונות ילדים אלא רק נפתח מסלול נוסף לתביעה של הילד עצמו שגם במידה וביה”ד דן בתביעת מזונות שהגיש אחד ההורים אין הדבר מונע מהילד עצמו להגיש תביעת מזונות גם בביה”ש. ב. כי לביהמ”ש העליון אין סמכות בשבטו כביהמ”ש העליון ולא כבג”ץ לקבוע את סמכויותיו של ביה”ד הרבני. נראה כי שתי הטענות הללו מתלבות זו בזו, ראשית, אין קיבעה של בג”ץ בסוגיא זו כי (וזה הטענה השניה) בהלכת שרגאי לא הוגבלה סמכותו של ביה”ד לדון בתיבעת מזונות שהגיש ההורה כי אם פתחה פתח לילד להגיש במקביל בביהמ”ש

למעשה

כאמור, בעקבות פסיקתו של ביה”ד הרבני הגדול חזרו ביה”ד בכל הארץ לדון במזונות ילדים בכריכה לגירושין. דברי ביה”ד באר שבע תיק 138949/4

“כבר מילתנו אמורה במספר פסקי דין, לאחרונה בפסק דין (תיק 1399450/1) מיום ה’ בטבת תשפ”ג (29/12/2022) (פורסם באתרים) שלביה”ד סמכות לדון במזונות קטינים קבועים מכח סעיף 3, אף לאחר ולמרות בע”מ 7628/17, ובהתאם לפסה”ד של ביה”ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) מיום בד’ במרחשוון תשפ”ב (10.10.2021).^[1] אף הסברנו בהחלטה הנ”ל שמעולם לא נשללה בפס”ד שרגאי כריכת מזונות עבור הקטינים בתביעת הגירושין, וכל מה שהתחדש בהלכת שרגאי הוא מסלול נוסף של תביעת הילדים עצמם (דרך אפוטרופוס שלהם) למזונות אם לא באו על סיפוקם. רק מסלול נוסף זה של תביעת הילדים עצמם לא יכולה להיות בסמכות ביה”ד, אבל אין מגבלה כלשהי בסמכות ביה”ד לדון אף במזונות קבועים במסגרת תביעת האם להשבת הוצאות. עיי”ש היטב בדברינו באריכות”.

בהקשר לאמור בזה נציין למקרה מענין שהגיע לפתחו של ביה”ד הרבני הגדול תיק 1411012/1  במסגרת הליך ערעור, שם טען המערער כי כיוון שסוגיא זו תלויה ועומדת להכרעתו של בג”ץ הרי שעל ביה”ד להמתין להחלטתו של בג”ץ טרם יקבע כי בסמכותו לדון בתביעת מזונות ילדים, ביה”ד הרבני הגדול דחה זאת מכל וכל וקבע:

“לא ברור כלל מדוע סבור המבקש כי עצם קיומה של עתירה די בו כדי לראות את פסיקת בית הדין שנגדה הוגשה העתירה כאילו בוטלה בבג”ץ. ולא היא. זכותם של בא כוח המבקש, המציין כי הוא אחד מהעותרים באותן עתירות, ושל אחרים לעתור לבג”ץ, אולם פסק דינו של בית הדין הרבני שריר וקיים, גם מנקודת המבט החוקית והמשפטית, כל עוד לא בוטל, אף אם הוגשה נגדו עתירות, כל עוד לא התקבלה עתירה נגדו”.

אכן כפי הניתן לראות באמור לעיל, מצב הדברים כמו שהם היום יוצרים בילבול בין בעלי הדין ובין באי כוחם.

נכון למועד כתיבת שורות אלו הסוגיא מונחת לפתחו של בג”ץ וטרם התקבלה החלטה האם לביה”ד הרבני סמכות או לא.