הקדמה
המונח ‘מרוץ סמכויות’ הוא מונח משפטי למצב בו ישנם שני ערכאות שיפוט שונות לאותו ענין. מונח זה קיים אודות לסמכות ביה”ד הרבני לדון גם ‘בכרוך לגירושין’, כדוגמת: משמורת ומזונות ילדים, חלוקת רכוש. כאשר מנגד לכך, בעניינים אלו, קיימת סמכות גם לביהמ”ש, דבר זה יצר מצב כי יתכן שכל צד בתביעה יעדיף ערכאה אחרת, מכאן המונח ‘מרוץ סמכויות’.
ראשית חשוב לדעת כי, הסמכות המקורית של ביה”ד הרבני לדון הינה, אך ורך ב’ענייני מעמד אישי’, כדוגמת: תביעת גירושין, היתר נישואין, כתובה, תביעת שלום בית, ועוד. בעניינים אלו ביה”ד דן לפי ‘הדין הדתי’, וזאת בהתאם לאמור בסימן 51 ‘לדבר המלך במועצתו’.
אגב כך ניתנה לביה”ד סמכות לדון גם בעניינים של חוקים טריטוריאליים (אזרחיים) ורק בתנאי שעניינים אלו ‘כרוכים לגירושין’. בעניינים אלו ביה”ד הרבני כפוף לדין האזרחי, כפי שנפסק בבג”ץ בבלי:
“על כל בתי הדין הדתיים להפעיל, בסוגיות “אזרחיות” נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון”.
האמור לעיל, הוא המופיע בסעיף 3′ ‘לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים’:
“הוגשה לבית הדין תביעת גירושין בין יהודים, אם ע”י האשה אם ע”י האיש, תהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג”.
מטרת סעיף זה הינה, לאפשר לבעל הדין לרכז את ההתדיינות בתחומי המחלוקת השונים במסגרת דיונית אחת בבית הדין הרבני, ולהעניק לבית הדין סמכות להכריע בכל עניני הגירושין תחת קורת גג אחת (בג”ץ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נו (2) 625, 669, ביד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פ”ד טו 1457 (להלן: פרשת רון), 1466.
למעשה מצאנו הבדל בין שני סוגי עניינים ‘נכרכים’, כפי שעמד על כך השופט מ’ זילברג:
בפסיקה נקבע כי עניין החזקת הילדים – אשר כרוך מעצם טיבו וטבעו בהליך הגירושין– נתפס בסמכותו של בית הדין הרבני מיד עם הגשת תביעת הגירושין, וזאת אף אם נושא החזקת הילדים אינו מוזכר במפורש בתביעת הגירושין (ראה פרשת וינטר בד”מ 1/60 וינטר נ’ בארי, פד טו (2), בג”צ 181/81 מור נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד לז (3) 94, 100; בג”צ 522/83, ר”ע 563/83 שליו נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח’, פ”ד לח (2) 67, 75; בג”צ 5507/95 אמיר נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה).
אולם, כידוע, המצב הוא כי בעניינים בהם ישנה סמכות מקבילה, ישנו הבדל גדול בצורת הפסיקה וצורת ניהול ההליכים. כך, שביה”ד הרבני מושך לפסיקה התואמת את הדין הדתי, גם בעניינים שאינם תחת ההגדרה של ‘מעמד אישי’. וכאמור, ביהמ”ש מושך לפסיקה התואמת את הדין האזרחי גם בעניינים של ‘מעמד אישי’.
דוגמא לדבר, סוגיית ‘העתקת מקום מגורים ע”י מי מהורי הילדים’. כאשר, (השאלה הינה, האם להתיר מעבר כזה, מנגד תיתכן לכך חובה לצד השני בעקבות המרחק החדש שנוצר) סוגיא זו, אינה נגזרת של ‘ענייני מעמד אישי’. ולמרות כך, ביה”ד הרבני דן בדבר בהתאם למובא בפוסקים, המהרשד”ם ומהר”י בן לב ועוד פוסקים. וכן כאמור, סוגיית מזונות ילדים אשר ע”פ החוק צריכה להיות מוכרעת ע”פ הדין האישי (הוי אומר שבני זוג יהודים ע”פ דין תורה) ומאידך, ביהמ”ש לענייני משפחה נותן ‘פרשנות משלו’ לדין האישי/תורה.
לאור כך, נוצר מצב שבעניין מסוים יתכן פסיקות שונות ע”י אותם ‘ערכאות מקבילות’ (ביהמ”ש וביה”ד). מצב זה גורם לכך שמתדיין אחד יעדיף להתדיין בפני ביה”ד הרבני ומאידך, חברו יעדיף את ביהמ”ש לענייני משפחה.
לאור כך, קבע בג”ץ מבחנים איך ניתן להכריע למי נתונה סמכות השיפוט, ומהם אותם קריטריונים לקביעת סמכות השיפוט.
מיבחן סמכות השיפוט
להלן, מתוך דברי המשנה לנשיאה בית המשפט העליון א’ ריבלין בג”ץ 58/08 פלוני נ’ ביה”ד הרבני האזורי חיפה:
“לפי המבחן שנקבע בפסיקה עוד לפני מספר עשורים, הכלל הוא כי הסמכות לדון בעניין מסוים במסגרת “מרוץ הסמכויות” מוקנית לערכאה הראשונה שבה נפתח הליך תחילה (ראו: ע”א 104/54 הרניק נ’ הרניק, פ”ד ח 995 (1954); ע”א 191/57 פנחס נ’ פנחס, פ”ד יא 1349 (1957); ע”א 170/56 רחמני נ’ רחמני, פ”ד יא 247 (1957)
ביה”ד הרבני הגדול פסק שתביעות המוגשות באותו יום הן דינן כתביעות שהוגשו בעת ובעונה אחת, ואז יקודם במרוץ הסמכויות בית הדין הרבני שסמכותו לדון בנושא הגירושין הכלול בתביעה היא ייחודית, ולא בית המשפט האזרחי שסמכותו היא שיורית. בג”ץ ( 58/08 פלוני נ’ ביה”ד הרבני האזורי חיפה) דחה גישה זו, ופסק כי גם הפרש של כמה דקות לטובת ערכאה מסוימת, מספיק לצורך רכישת סמכות השיפוט
באותו פסק דין פסק בג”ץ שגם במקרה בו התביעה לבית הדין קודמת כרונולוגית, עדיפותו כפופה ל’מבחני הכריכה’. עולה מן המקובץ כי המבחן הרגיל להכרעה ב”מרוץ הסמכויות” הוא מבחן הזמן, שלפיו מוקנית הסמכות לערכאה הראשונה שבה נפתח ההליך. עם זאת, הכירה הפסיקה באפשרות שתביעה מאוחרת בזמן – המוגשת לבית המשפט לענייני משפחה – היא שתגבר ב”מרוץ הסמכויות” וזאת על-פי מבחן כנות הכריכה (בבית הדין הרבני(. במרוצת השנים נקבע בפסיקה מבחן משולש לבדיקת כנות
הכריכה של עניינים נוספים בתביעת הגירושין מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. במסגרת המבחן נבדק אם תביעת הגירושין שהוגשה כנה, וכן אם נעשתה כריכה כדין ואם הכריכה עצמה כנה )ראו, למשל, ע”א 118/80 גבעולי נ’ גבעולי, פ”ד לד (4 ) ,155 157 ( 1980) (. (בג”צ 6334/96 אליהו נ’ בית הדין הרבני האזורי) במקרים שבהם נמצא כי אחד או יותר משלושת מבחני העזר אינו מתקיים, אזי הסמכות לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין אינה מוקנית לבית הדין הרבני גם אם הגשת התביעה קדמה לפתיחת ההליכים בערכאות האזרחיות.
א) יצירת אותו איזון נדרש בין שמירת זכות הברירה של האשה בענייני מזונות (מכוח סעיף 4 לחוק השיפוט) ושמירת סמכותו של בית-המשפט האזרחי בעניינים אחרים לבין סמכותו ה”כרוכה” של בית-הדין .
ב) מניעת שימוש לרעה בכלי המשפטי של ה”כריכה”. הוצאת עניין מסמכותו של בית-המשפט האזרחי באמצעות הגשת תביעת גירושים הינה מעשה קל ופשוט. בית-המשפט העליון סבר, כי יש להציב גדר ולסייג את האפשרות של הוצאת הסמכות מידי בית-המשפט האזרחי בקביעת מבחנים שיציבו את הגבול המותר. בית-המשפט קבע את מבחני ה”כריכה” כדי שתביעת הגירושים לא תשמש “כסות-עיניים” בלבד, דהיינו, תרגיל טקטי ליטול מן האשה את זכות ברירת השיפוט שהוענקה לה ולשמוט את סמכותו של בית-המשפט האזרחי. בית-המשפט חוזר על כך ונותן ביטוי לכוונתו זו כל אימת שעניין של “כריכה” מתברר לפניו.
תפנית מסוימת בנושא חלה לאור בג”ץ פלמן, פסק הדין בעניין פלמן דן בשני מצבים הנוגעים להתדיינויות בשאלת הסמכות בערכאות השונות. במצב הראשון, כאשר טרם ניתנה החלטה בשאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, קבע בית המשפט כי בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על כל ערכאה להפעיל שיקול דעת אם להמתין עד שהערכאה האחרת תכריע בעניין הסמכות. בהפעלת שיקול הדעת, יש לקחת בחשבון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומשקל רב צריך להינתן לשלב הבירור שבו נמצאת הערכאה המקבילה. במצב השני, כאשר ניתנה כבר ההחלטה בשאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, קבע בית המשפט כי על הערכאה האחרת לכבד את ההחלטה. במקרים אלה נותרת בידי הצדדים עצמם האפשרות לתקוף את ההחלטה בדרך של ערעור או עתירה בהתאם למקרה. עם זאת, בית המשפט הכיר בנסיבות מסוימות שבהן הערכאה השנייה תבכר להכריע בשאלת הסמכות על אף קיומה של הכרעה קודמת וזאת כאשר מתקיים “טעם מיוחד” לכך. כך, למשל, ציין בית המשפט כי במקרה שבו נפל פגם ברור ויסודי בהחלטה הראשונה בשאלת הסמכות, לא תמנע הערכאה האחרת מלדון בעצמה בשאלה. נדמה כי פסק הדין בעניין פלמן הצליח לשכך מעט את עוצמתו וחריפותו של “מרוץ הסמכויות”, לפחות בכל הנוגע למעמסה שהוטלה בגינו על ההתדיינויות המשפטיות.
עיון בפסיקת בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה מעלה כי כיום בדרך כלל עקרון הכיבוד ההדדי מיושם ב”מרוץ הסמכויות”. פסק הדין בעניין פלמן יצר מרוץ חדש, אשר בשם “מרוץ החלטות” יכונה.
עד לפסק הדין הנ”ל, היתה הסמכות נקבעת לפי מועד פתיחת התיק, ואילו עתה, הקובע הוא מתן ההחלטה ביחס לכנות תביעת הגירושין והכריכה שבה. על כן, קיימת חשיבות לקיום דיון מוקדם בכל תיק של תביעת גירושין כרוכה, על מנת לקבוע אם התביעה וכרוכותיה כנות. החלטה חיובית משמרת את סמכות בית הדין, ובית המשפט למשפחה לא יוכל להתערב בדבר, ואילו החלטה שלילית מאפשרת לבית המשפט לדון בנושאים הכרוכים. אולם, אם הקדים ביה”ד והחליט כי הסמכות נתונה לו, אזי מנוע ביה”ד הרבני מלדון, עקב הכלל של “כיבוד הערכאות”. על כן, אצים ורצים הצדדים ובאי – כוחם, לקבל החלטה בערכאה הרצויה להם, על כנות תביעת הגרושין והכרוך בה, או על אי כנותה, בכדי לקבוע סמכות או לשלול אותה.”
___________________________
תמצית הפסיקה המוזכרת:
המבחן הקובע לתפיסת סמכות השיפוט הינו ‘שאלת הזמן’. דהיינו, לאיזה ערכאת שיפוט הוגשה התביעה קודם.
אולם, כאשר מתעוררת שאלה לאיזה ערכאה מסורה ‘סמכות השיפוט’, העיקרון המכריע בכך, הינו ‘עיקרון כיבוד הערכאות’.
על פי ‘עיקרון כיבוד הערכאות’ על כל ערכאה להפעיל שיקול דעת בהתאם לנסיבות המקרה האם לתת החלטה בדבר הסמכות או להמתין להחלטה של הערכאה השנייה.
דבר נוסף התחדש בעקבות ‘עקרון כיבוד הערכאות’ הינו, כי משנתנה החלטה בדבר סמכות השיפוט אין לערכאה השנייה רשות לערער על כך, וזאת גם אם אותה ערכאה סבורה אחרת, אלא א”כ אחד מהצדדים לתביעה ערער על אותה החלטה.
בעקבות האמור התפתח מונח חדש, ‘מרוץ החלטות’. שהרי משנתנה ערכאה אחת החלטה בדבר סמכות השיפוט, אין לערכאה השנייה לערער על כך.
לסיכום כל האמור:
לביה”ד הרבני ישנה סמכות בלעדית בענייני ‘מעמד אישי’. מאידך, בענייני רכוש, משמורת ומזונות ילדים, יש לביה”ד הרבני סמכות מקבילה לזו של ביהמ”ש לענייני משפחה.
אולם, בעוד לביהמ”ש הסמכות היא מהותית הרי שלביה”ד הרבני הסמכות היא בתנאי. התנאי לסמכותו של ביה”ד לדון בעניינים אלו הינו ‘כריכה לתביעת הגירושין’.
גם כאשר נעשתה כריכה עליה לעמוד ב’מבחן המשולש’ שנקבע בפסיקה: שהתביעה עצמה הוגשה בכנות. דהיינו, שהתביעה הוגשה לביה”ד הרבני מתוך מטרה אמיתית שביה”ד ידון בה, ולא לשם טקטיקה וכד’. כריכה כדין. דהיינו, שאכן נעשה כריכה במפורש ובנקודת זמן רלוונטית כמו, טרם נסגר תיק גירושין. כריכה כנה. דהיינו, שהכריכה לא נעשתה אך ורק בשביל לשלול את סמכות השיפוט של ערכאה אחרת.
נושא ‘החזקת ילדים’ אינו צריך להיות ‘כרוך’ במפורש, מפני, שהוא ‘כרוך’ מעצם טבעו לעניין גירושי הצדדים. ממילא, כאשר הוגשה ‘תביעת גירושין’ לביה”ד הרבני, ביה”ד קנה סמכות לדון בעניין החזקת ילדים.
המבחן העיקרי לתפיסת סמכות השיפוט הינו ‘שאלת הזמן’. דהיינו, לאיזה ערכאת שיפוט הוגשה קודם התביעה, ואפ’ מספר דקות נחשב לעניין זה.
בהתאם ל’עיקרון כיבוד הערכאות’ הכירה הפסיקה בכך, שכאשר מצד אחד צד אחד הגיש תביעה לביה”ד הרבני מאותם עניינים שבסמכות המקבילה, ובמקביל לכך, הוגשה אותה תביעה ע”י הצד השני לביהמ”ש לענייני משפחה, ויש שאלה למי נתונה סמכות השיפוט (למשל האם הכריכה נעשתה כדין וכד’) הרי, שעל כל ערכאה להפעיל שיקול דעת, בהתאם לנסיבות המקרה, האם ליתן החלטה בדבר הסמכות או להמתין להחלטה של הערכאה השנייה.
כמו כן, מכח אותו ‘עיקרון כיבוד הערכאות’ הכירה הפסיקה בכך, שאם ערכאה אחת נתנה החלטה בדבר שאלת הסמכות, הרי שבמקרה כזה, אין לערכאה השני לפקפק באותה החלטה, גם אם היא סבורה אחרת, אלא א”כ אחד מהצדדים בחר לערער על אותה החלטה.
האמור בזה הפך את ‘מרוץ הסמכויות’ ל’מרוץ החלטות’. שהרי, משנתנה ערכאת שיפוט החלטה בדבר הסמכות, אין לערכאה השנייה לפקפק בכך.
הרי שיש ללמוד מכך, שבכל תביעה בה הסמכות יכולה להיות לשני ערכאות שיפוט, חשוב לבקש מאותה ערכאה לה מוגשת התביעה, ליתן החלטה גם בדבר הסמכות.