הקדמה:

מאמר זה עוסק בהשפעות שיש ל’חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה’ על המשך ההליכים. וכן, הפרשנויות השונות שניתנו בפסיקה לחוק הנ”ל.

בהתאם לכך, במאמר זה לא נאריך יתר על המידה בכל הנכתב בחוק הנ”ל. (אם הקורא חפץ בכך הרי שניתן למצוא את החוק בשלמותו באינטרנט, אתר ‘נבו’). אולם, נציין בראשי פרקים את הדברים הרלוונטיים למאמר זה.

ראשית, חשוב לדעת, כי (בהתאם לאמור בסעיף 1. לחוק הנ”ל) מטרת ‘חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה’ הינה, למנוע את הצורך בהתדיינות משפטית בין הצדדים. ישנם כאלו הסוברים (בטעות) שמטרת החוק הינה לסייע לצדדים לחזור לחיות בשלום. דהיינו, מעין הליך של טיפול זוגי. אולם, גישה זאת אינה נכונה. מטרה החוק הינה, למנוע את הצורך בהתדיינות משפטית, ולהביא את הצדדים להסכמה גם אם אותה הסכמה תהיה להתגרש זה מזה.

לפני החוק הנ”ל, לא היה צריך להמתין לפני הגשת תביעה לביה”ד הרבני או לביהמ”ש. אולם, לאחר שנחקק החוק האמור, הרי שמי שרוצה להגיש תביעה לביה”ד הרבני לא יכול לעשות זאת טרם הגשת בקשה לפתיחת תיק ישוב סכסוך, גם לאחר שנפתח תיק ישוב סכסוך אי אפשר להגיש תביעה במשך 45 יום או 60 יום, לפי הענין. תקופה זו מכונה, ‘תקופת עיכוב הליכים’.

למרות האמור, ישנם רשימה של סעדים ותביעות, שהמחוקק החריג (סעיף 2′ לחוק) מהצורך בקיומו של הליך ישוב סכסוך. באותם דברים, ניתן להגיש תביעה, אף אם טרם זומנו הצדדים אל יחידת הסיוע לצורך הליך ישוב סכסוך. בין אותם דברים שהחריג המחוקק ניתן למצוא: בקשה לאישור הסכם. ערעור ובקשת רשות ערעור. תביעה לאכיפה ולביצוע של החלטה שיפוטית (לחילופין פקודת בזיון ביהמ”ש). בקשה לאכיפת פסקי חוץ. בקשה לגירושין בהסכמה. סעד זמני לשמירת מצב קיים או לעיכוב יצאה מן הארץ.

כמו כן, ‘בתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה 2016′ בסעיף 2’א. וכן סעיף 12’א. ניתן למצוא רשימה נוספת של דברים שאף אותם החריג המחוקק מהצורך להמתין לסיום הליך ישוב סכסוך. בין אותם דברים ניתן למצוא: ‘בקשה לסעד דחוף בעניין מזונות או בעניין הבטחת קשר של קטין עם אחר מהוריו, במקרים חריגים שבהם ההמתנה לפגישת מהו”ת הראשונה תגרום נזק של ממש לצדדים או לילדיהם’. (ישנם דברים נוספים שהוחרגו אולם אין בהם צורך למאמר זה).

בחוק נקבע כי, פגישת מהו”ת הראשונה צריכה להיות תוך 45 יום מרגע הגשת הבקשה. אולם, יחידת הסיוע רשאית להאריך את האמור בעוד 15 יום נוספים. במקרה של הארכה כזאת, על יחידת הסיוע למסור הודעה ולעדכן את הצדדים וביה”ד.

בתוך הימים האמורים (45 יום או 60 יום) הצדדים נמצאים ב’תקופת עיכוב הליכים’. דהיינו, הצדדים אינם יכולים להגיש תביעות ביניהם לערכאה שיפוטית. למעט, הדברים המנויים לעיל שהוחרגו בחוק, גם אם תוגש תביעה כזו או אחרת הרי שביה”ד ימנע מלדון בתביעה.

בתום הימים המנויים דהיינו, לאחר תקופת עיכוב ההליכים ישנם 15 יום לצד שהגיש את בקשת ישוב סכסוך להגיש תביעות לאיזה ערכאה שייבחר ובהתאם לסמכות אותה ערכאה. כעבור 15 יום הללו גם הצד השני יכול להגיש תביעות בהתאם לערכאה שלה סמכות השיפוט.

השפעת הליך ישוב סכסוך על המשך ההליכים/סמכות השיפוט:

אחד מהסוגיות המרכזיות שנמצא כמעט בכל הליך שיפוטי הינו, סוגיית ‘סמכות השיפוט’. סוגיית סמכות השיפוט מתחלקת לשני חלקים: א. איזה סמכויות נתן המחוקק לביה”ד הרבני ואיזה סמכויות לביהמ”ש. דוגמא לדבר, ב’חוק שיפוט בתי הדין הרבניים נישואין וגירושין 1953′ סעיף 3′ וסעיף 4′ נקבע, כי לביה”ד סמכות בלעדית לדון בענייני נישואין וגירושין. דהיינו כל מה שקשור להיתר נישואין או לענייני גירושין ביה”ד הרבני הוא היחיד שיכול לדון. אולם, פעמים רבות קורה שהאמור בסעיף זה מתנגש עם סמכותו של ביהמ”ש לענייני משפחה. שהרי לביהמ”ש ישנה סמכות לדון בענייני רכוש שבין בני הזוג. כחלק מאותה סמכות ביהמ”ש יכול לתת פסק דין ולהורות על ‘חלוקת רכוש ופירוק שיתוף בדירה’, מאידך, יתכן שבאותו תיק ביה”ד הרבני יוציא פסק דין שעל הצדדים לשוב ל’שלום בית’. וזאת מכיוון, שביה”ד לא מוצא עילת גירושין. הרי משפסק ביה”ד שעל הצדדים לשוב ל’שלום בית’ ממלא זכות האשה, לתבוע מדור מהאיש, שהרי זה חלק מחובות האיש כלפי אשתו. אולם, איך תתבע האשה מדור מהאיש כאשר ביהמ”ש הורה על פירוק שיתוף בדירה?!

דומא נוספת ניתן למצוא במחלוקת שבין ביהמ”ש העליון לבין ביה”ד הרבני הגדול  בסוגיית סמכות ביה”ד לפסוק במזונות ילדים. ביהמ”ש העליון סבר שאך ורק ב’מזונות ילדים זמניים’ יש לביה”ד סמכות להכריעה. בעוד כך, ביה”ד הרבני הגדול סבר כי בהתאם לאמור ב’חוק שיפוט בתיה”ד הרבניים נישואין וגירושין 1973′ סעיף 4′ הרי, שלביה”ד הרבני סמכות לפסוק ‘מזונות ילדים קבועים’ ולא רק זמניים.

ב. מרוץ סמכויות. דהיינו, יש נושאים בהם יש סמכות מגבילה גם לביה”ד וגם לביהמ”ש. אולם, בעוד כך שלשני ערכאות הללו סמכות, הרי שהם חלוקים בפסיקות. דוגמא לדבר, בעוד ביהמ”ש סובר שמתי שבני הזוג משתכרים באופן שווה וחולקים משמורת משותפת אין לחייב מזונות. ביה”ד הרבני סובר, כי בהתאם להלכה הרי שחובת המזונות מוטלת על האיש באופן מוחלט, ללא התחשבות בחלוקת זמני השהות.

כתוצאה מכך נוצר מצב שבנושאים שיש סמכות מגבילה הן לביה”ד הן לביהמ”ש פעמים צד אחד מעונין להגיש תביעה בביה”ד, ופעמים בביהמ”ש. בעוד שהצד השני מעדיף, בדיוק להיפך. (יצויין ל’הלכת פלמן’ שקבע מסמרות בענין).

לאור האמור, הרי שניתן ללמוד, כי מי שהגיש קודם בקשה לפתיחת תיק ישוב סכסוך קנה לעצמו יתרון מסוים. שהרי, מי שפתח בהליך ישוב סכסוך עומדת לו זכות ראשונים לבחור את ערכאת השיפוט.

בנוסף לאמור, כפי שצוין בהקדמה למאמר זה, ישנם עניינים בהם קבע המחוקק שאף טרם תקופת עיכוב ההליכים ניתן להגיש תביעה, ובהקשר לכך חשוב לדעת כי יש בכך יתרון גדול, שהרי בכך ניתן ‘לקבוע עובדות בשטח’.

במה דברים אמורים: למשל, אשה שהחליטה לפתוח ב’הליך ישוב סכסוך’, ובמגביל האיש הגיש ‘בקשה לסעד דחוף לשמירת קשר שבין קטין להורה’ תוך שהאיש מציין בבקשה, שכתוצאה מהמצב הקיים בו הוא לא פוגש בילד, נגרם נזק חמור לקשר שבינו לילד. הרי, שבמצב כזה ביה”ד או ביהמ”ש יכולים לדון על אף ‘תקופת עיכוב ההלכים’. ממילא אם ינתן פסק דין ל’קביעת זמני שהות זמניים’ הרי, שאח”כ לא תוכל האשה לבוא ולטעון שעל האב לפגוש בילד אך ורק במרכז קשר, עקב מסוכנות וכד’. שהרי, בין לבין האב כבר פגש בילד ללא שנשקף מסוכנותו לילד.

אכן, בייחס לאמור בזה, ראוי לציין את לשון התקנה המוזכרת: “בקשה לסעד דחוף בעניין מזונות או בעניין הבטחת קשר של קטין עם כל אחד מהוריו, במקרים חריגים שבהם המתנה לפגישת המהו”ת הראשונה תגרום נזק של ממש לצדדים או לילדיהם, לפי העניין”. אלא שיש מקום לדון, האם סוגיית משמורות וזמני שהות אינה סוגיא רגישה מעצם היותה? ולמה לשון התקנה הינו “במקרים חריגים שבהם המתנה לפגישת המהו”ת הראשונה תגרום נזק של ממש לצדדים או לילדיהם“.

אכן, בשאלה זו עמד ביה”ד הרבני הגדול בתיק 1333078/1 שם המקרה היה  כזה, האיש הגיש בקשה ל’שמירת קשר בין הורה לקטין’ לביה”ד האזורי באמצע תקופת עיכוב ההליכים, תוך שהוא טוען, שאם לא יענו לבקשתו הרי שיש סכנה לקשר בינו לבין הקטין. ביה”ד האזורי דחה את בקשתו, בטענה שלא הוצגו ראיות התומכות בכך שאכן יהיה נזק של ממש באם לא יענו לבקשה. על כך קם האיש וערער לביה”ד הגדול.

בהחלטה המוזכרת ביה”ד הרבני הגדול דחה את הערעור, מהסיבה שהמחוקק קבע תנאי לחריגה, שדווקא והיה נזק של ממש לילדים. אולם, שם בפסק דין, ביה”ד הגדול הסכים עקרונית עם הערעור, שעצם ענין המשמורת וזמני שהות עם הילדים מן הראוי שתוחרג מהצורך בהליך ישוב סכסכוך, שכן סוגיית משמורת ילדים בעצמותה רגישה מעצם היותה. ומשכך, הרי שהיא זקוקה למענה מהיר ולאו בדווקא שיוכח נזק :

“עותק מפסק דין זה יועבר להנהלת בתי הדין כדי שהמחלקה המשפטית שבה תבחן לאור הערתנו דלעיל אם יש מקום ליזום – ואולי בשיתוף הגורמים המקבילים בהנהלת בתי המשפט – פנייה אל שר המשפטים והצעה לתיקון התקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע”ו – 2016, באופן ששאלת המשמורת הזמנית תתווסף לסעדים הדחופים שרשאי בית הדין או בית המשפט לדון בהם, במקרים שאכן משתכנע הוא בדחיפות העניין, גם ללא שיקדם לכך הליך של יישוב סכסוך”.

כפי הנכתב לעיל, החוק הגביל את יחידת הסיוע לקיים את פגישת המהו”ת תוך 45 יום מרגע הגשת הבקשה, או תוך 60 יום במקרה שיחידת הסיוע החליטה להאריך את תקופת עיכוב ההליכים בעוד 15 יום. אולם, במקרה כזה של הארכה נכתב בחוק כי, ‘על יחידת הסיוע למסור הודעה על הארכה לצדדים ולביה”ד’.

עתה יש לדון במקרה שיחידת הסיוע החליטה על הארכה בעוד 15 יום נוספים של עיכוב הליכים אולם, החלטה זו של יחידת הסיוע הייתה כבר לאחר שעבורו 45 יום מרגע הגשת הבקשה.

כמו כן, יש לדון, במקרה כזה שיחידת הסיוע החליטה על הארכה אף תוך 45 יום אולם, לא עדכנה על כך את הצדדים, אלא אך ורק את ביה”ד.

אכן, מקרה כזה הגיע לפתחו של ביה”ד הרבני בירושלים 1217307/8. שם נזקק ביה”ד לשני נידונים אלו, גם להכריע האם כאשר יחידת הסיוע החליטה על הארכה לאחר עבור 45 יום, וגם לא הודיעה על כך לצדדים. ביה”ד הכריעה שם, כי אכן משעבורו 45 יום יחידת הסיוע אינה יכולה להאריך שוב את תקופת עיכוב ההליכים.

כמו כן, החליט ביה”ד, כי גם כאשר יחידת הסיוע מחליטה תוך 45 יום על הארכת תקופת עיכוב ההליכים אולם, עליה להודיע על כך לצדדים, ואם לא הודיעה על כך הרי שאין תוקף לאותה הארכה.

משמעות החלטה זו של ביה”ד הינה רחבה מאוד. שהרי, העומס המוטל על יחידת הסיוע הוא גדול מאוד, ולא מעט פעמים יחידת הסיוע נזקקת להאריך את תקופת עיכוב ההליכים בעוד 15 יום, ולא פעם יחידת הסיוע מתעצלת לעדכן בכך את הצדדים. הרי שמי שיודע את האמור לעיל, יכול לקבוע את סמכות השיפוט, בעוד שהצד שלא ידע על כך יחשוב לתומו כי עדיין חל תקופת עיכוב ההליכים.

השפעת הליך ישוב סכסוך על המשך ההליכים/ מועד הקרע:

הקדמה:

חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל”ג 1973 (סעיף 3א) קובע כי בני זוג שלא עשו הסכם ממון חל עליהם חוק יחסי ממון הקובע (סעיף 5א) כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משווים של כלל נכסי בני הזוג ולמעט וכו’. להלן: איזון משאבים.

איזון המשאבים בין הצדדים המוזכר הינו עד למועד הקרע בין הצדדים. לאחר מועד הקרע, אין לשום צד זכות או חובה בממון של הצד השני.

בהתאם לכך, חשוב לדעת כי, השפעה נוספת יש לפתיחת הליך ישוב סכסוך, והיא בסוגיית קביעת ‘מועד הקרע’ לענין חוק יחסי ממון. דהיינו, פעמים שביה”ד קובע כי ‘מועד הקרע’ לעניין איזון המשאבים בין הצדדים הינו לפי ‘פתיחת תיק ישוב סכסוך’. אכן, פעמים שאין בפתיחת תיק ישוב סכסוך בכדי לקבוע את ‘מועד הקרע’. מי שעמד בדברים אלו הוא ביה”ד הרבני האזורי באר שבע בתיק 1427103/3:

“המושג “מועד הקרע” התגבש בפסיקה בעשורים האחרונים, על מנת לחשב את האיזון על סמך מועד מוגדר לגיבוש הזכות, מסתמך בעיקר על סעיפים 8(3) ו-8(4) בחוק שמאפשרים לערכאה המשפטית בנסיבות מצדיקות: “לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע”, או “לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע” – כאשר הקרע לא ניתן לאיחוי ו/או גמר שיתוף משק בית כלכלית סיבות מצדיקות לאזן לפי אותה העת, ברוח סעיף א5 הנ”ל אשר רואה בכך זכות לדרוש ביצוע האיזון.

בפסיקה מוצעים כמה מדדים לקביעת “מועד הקרע”, לפיו יש לחשב את האיזון בפועל. הצד השווה ביניהם הוא היסוד שהעת בו נוצר קרע סופי בין הצדדים שלא ניתן לאיחוי אשר מציין את סיום השתתפותם הכלכלית כבני זוג, כל מקרה לגופו. בדרך כלל נקבע ע”י עזיבת הבית ע”י אחד הצדדים באופן קבע או פתיחת תיקים בערכאה משפטית, במקרים רבים המוקדם מביניהם (ראה פס”ד מביה”ד נתניה תיק 282346/5, וע”א 809/90 מרדכי חי לידאי נ’ דבורה לידאי פ”מ מו(1) 602.).

אמנם, באופן כללי יש אפשרות לראות בבקשת יישוב סכסוך מועד הגשת תביעה, כיון שלאחר חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע”ה-2014 נאלצים הצדדים בעל כורחם להגיש בקשה ליישוב סכסוך קודם הגשת התביעה ולהתעכב בהגשת התביעה עצמה, ואכן, בבתי המשפט נוטים לראות את מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך אשר קדם לתביעה לפירוק שותפות כמועד הקרע, וכפי שאף נקבע בסעיף 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984 [עוד קודם שהגשת בקשה ליישוב סכסוך הפך מרשות לחיוב]: “הוגש לבית המשפט כתב תביעה כאמור יראו אותו כאילו הוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך”.

אולם, בתי הדין אינם כפופים לתקנות הנ”ל.

בכל זאת, במה דברים אמורים, כאשר הבקשה ליישוב סכסוך הבשילה לידי תביעה מהותית, והעיכוב בהגשת התביעה אינו אלא עיכוב טכני אשר נכפה על פי חוק, אולם, כאשר הבקשה ליישוב סכסוך לא הבשילה לידי תביעה, או שהתביעה השתהתה הרבה מעבר לתקופות שנקבעו על פי חוק, לא ניתן לראות בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך כשלעצמה הגשת תביעה המורה על קרע בלתי ניתן לאיחוי. [ואף התקנה הנ”ל מסיימת: “לא הוגש כתבה תביעה – תימחק הבקשה”.]

עוד נעיר, שבהרבה מקרים בתי הדין נוטים לקבוע את מועד הקרע רק מעת הגשת תביעת גירושין או פירוק שיתוף בפועל, ולא ממועד הבקשה ליישוב סכסוך, מתוך הסתכלות חיובית על גישור וציפייה לשלום בית, שכל עוד שתיתכן הידברות בין הצדדים, אין לקבוע קרע בלתי ניתן לאיחוי, וכן נהגנו אנו למעשה במספר תיקים.

לכן, במקרה שלפנינו, שבקשה ליישוב סכסוך מיום 8.2.2019, לא הבשילה כלל לידי תביעת גירושין או פירוק שיתוף (ואף היה צורך להגיש בקשה חדשה ליישוב סכסוך בשנת 2022 לפני תביעת הגירושין), ברור שלא ניתן לקבוע על פיה מועד הקרע ולהחשיב אותה כהגשת תביעה לצורך גירושין”.

מכל האמור ניתן ללמוד כי ישנם השפעות רחבות מאוד לפתיחת תיק ישוב סכסוך גם על המשך ההליכים, ומומלץ לקחת אותם בחשבון טרם נקיטת צעדים משפטיים.