אחד מההליכים המרכזיים בהליך גירושין הינו חלוקת הרכוש בין הצדדים, פעמים רבות שאלת הרכוש הינה הגורם המרכזי המשפיע על קצב התקדמות ההליכים בין הצדדים ודומה כי ניתן לחלק הליך גירושין לשניים, הראשון כזה שיש מחלוקת בין הצדדים לגבי שאלת הרכוש של בני הזוג והשני כאשר אין שאלה כזו.

ובעוד הראשון יהיה קצר יחסית בזמן והיה פחות ‘מכוער’, הסוג השני לרוב, יהיה מורכב יותר מהבחינות הללו.בשאלת רכוש בני הזוג ישנה הבחנה בין זוגות שנישאו לפני 1974 (אז נכנס לתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג) אשר לגביהם תקף ‘חזקת השיתוף’, הוי אומר שהנכסים שייכים לשני בני הזוג בשווה.

מאידך זוגות שנישאו לאחר 1974 לגביהם תקף  חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973. סעיף 5.א לחוק הנ”ל קובע כי

“עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

1. נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

2. גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

3. נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.”

אולם על אף האמור בחוק יחסי ממון כי נכנסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין אינם נכללים באיזון משאבים נקבע על בסיס פסיקת בית המשפט העליון  ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3) 529 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5) 596, 614 (2005) (להלן: עניין ששון)) כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם ב”נכס חיצוני” וזאת מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו”ב – כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב”נכס החיצוני“ וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו […]

במה נמדד כוונת שיתוף

כבוד השופט י’ עמית כתב בפסק הדין (בע”מ 1398/11 הנ”ל, ההדגשות הוספו)

“לטעמי, לצורך משקלו של אותו “דבר מה נוסף” הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.

[…] אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:

האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין?

האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה – שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה? הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו?

אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה)?

אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה)?

האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף?

שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג?

התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף?

נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני?

וכמובן, השקעה משמעותית [בנכס, ובענייננו:] בדירה – על ידי מתן כספים או השקעה של בן הזוג במאמץ משותף לפרנסת המשפחה, “וכי תרומתה של האישה הייתה גדולה יותר” [כלשון הנשיא שמגר בעניין יעקובי].

הכול – מבלי לקבוע מסמרות, ו”מובן” [כדברי השופט עמית, בהמשך לנ”ל] “כי הפרמטרים המנויים לעיל – ואשר חלקם ‘מושך’ לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו”.

רישום משותף בטאבו

בפד”ר חלק א’ נכתב כי, כאשר דירת הצדדים רשומה בטאבו ע”ש שני בני הזוג הלכה ברורה כי הדירה שייכת לשני הצדדים בשווה.

“וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, ובייחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה בעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל בזמן הזה רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם ע”ש ומתוך ספקות אולי לא הייתה כוונתו למתנה”.

מן האמור יש ללמד על חשיבותו של שכירת שירותיו של טו”ר כי לעיתים משפט אחד שנרשם שפרוטוקול יתכן לו משמעות כספיות גורליות.