ערעור סרק על החלטת בית דין אזורי בנוגע לסמכותו הנשענת על פסיקה של בית הדין הגדול המוגש רק כדי לאפשר למערער להצטרף לעתירה לבג”ץ

רוצים לשוחח איתי על פסה״ד?

היי

טוען רבני ישראל בן ברוך יחזור אלייך בהקדם, ויסייע לצלוח את כל ההליך בהצלחה!

ב”ה

תיק 1405056/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

המערער:        פלוני   (ע”י ב”כ עו”ד יוסף חי גביזון)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע”י ב”כ לביא נעים, עו”ד אריאלה בצלת ועו”ד ריקי אופק)

הנדון: ערעור סרק על החלטת בית דין אזורי בנוגע לסמכותו הנשענת על פסיקה של בית הדין הגדול המוגש רק כדי לאפשר למערער להצטרף לעתירה לבג”ץ

פסק דין

לפנינו ערעור האב (להלן: המערער) על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים (הרב מאיר קאהן) שבה נקבע כי הסמכות לדון בעניין מזונות ילדי הצדדים קנויה לבית הדין הרבני.

כפי שעלה כבר בהחלטה שבה ניתנה למערער רשות הערעור – והדבר נותר בעינו גם משהוגש הערעור עצמו ואף משנשמע בעל פה בדיון לפנינו – אין המערער מעלה כל טענה העשויה להוות בסיס לערעור על פי תקנות הדיון: אין הוא טוען לטעות עובדתית של בית הדין קמא, לא לטעות בשיקול דעתו – וודאי לא לטעות הנראית לעין באחד מאלה – לא לפגם בניהול הדיון ולא לטעות בהלכה.

בית הדין קמא נשען בהחלטתו על פסק דין קודם של בית דין זה (בתיק 1250217/3, פורסם) שנימוקיו המפורטים מאוד מתאימים לכאורה גם לעניין שלפנינו – גם זאת כפי שנאמר בהחלטה שבה ניתנה הרשות – אלא שהמערער חולק על פסק הדין האמור. פסק דינו של בית דיננו שריר וקיים כמובן גם אם אינו נושא חן בעיני המערער, וברי גם כי לא הייתה סיבה כלשהי לסבור כי בית דיננו יסטה ממנו בדונו בערעור זה או לטעון כי שגה בית דין קמא בהסתמכו עליו.

טענתו המרכזית של המערער היא כי פסק דיננו האמור ובהתאמה לכך גם החלטת בית הדין קמא מושא הערעור מנוגדים להלכת שרגאי הקובעת כי סמכות בית הדין בענייני מזונות, מכוח כריכה, אינה חלה אלא על ‘השבת מזונות’ – טענה שאין לה מקום מאחר שבפסק הדין האמור התבאר באר היטב כי אין הלכת שרגאי, כפי שהתפרשה ויושמה לא אחת בפסיקות מאוחרות יותר של בית המשפט העליון עצמו הן בשבתו כערכאת ערעור אזרחית הן בשבתו כבג”ץ, ובכמה מהמקרים אף בהרכב מורחב, עומדת בסתירה לו. לעניין זה ראה, וכמצוין בפסק הדין האמור: בע”מ 7916/03 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נט(5) 183 (2005) בפסקה 8 לחוות דעתה של נשיאת בית המשפט כיום, כבוד השופטת חיות; בבג”ץ 4407/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (2013) בחוות דעתו של השופט עמית בפסקה 13; בג”ץ 6929/10 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2013) בפסקאות 13, 18, 24 ו־30 לדברי המשנָה לנשיא בית המשפט העליון דאז, ולימים נשיאתו, השופטת נאור, וכן בדבריהן של השופטת, כתוארה אז, חיות ושל השופטת ארבל; בג”ץ 8533/13 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2014) – גם בו בדברי השופטת נאור; בג”ץ 5933/14 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2014) – פסק דינו של השופט הנדל שאליו הצטרפו השופטים מלצר וזילברטל; החלטתו של נשיא בית המשפט העליון דאז השופט א’ גרוניס, בדחותו בקשה לעיון נוסף בפסק הדין הנ”ל במסגרת דנג”ץ 6454/14 פלונית נ’ פלוני (2014) ועוד.

בפסק דיננו האמור התבאר באר היטב גם כי לא זו בלבד שהכרעתו בסוגיה זו אינה עומדת בסתירה להלכת שרגאי וכי תואמת היא את הפסיקות האמורות של בית המשפט העליון במשך שנים, אלא כי אף פסיקת בית המשפט העליון בבע”מ 7628/17, שעליה הסתמכו המערערים השונים על סמכותו של בית הדין – אז כמו גם בערעור שלפנינו – לא זו בלבד שאינה יכולה לסתור את פסק הדין משום שרק פסיקותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ מחייבות, חוקית, את בית דיננו, להבדיל מהכרעותיו בשבתו כערכאת ערעור אזרחית, אלא שאף עניינית אינה עומדת בסתירה חזיתית לו שכן אין בה דעת רוב המנוגדת לו (אף כי לגופו של המקרה הנדון בו נקבע בו כי הסמכות נתונה לבית המשפט), האמירות שבבע”מ 7628/17 המנוגדות לדברי בית דיננו אינן אלא חוות דעתו של השופט מזוז שעליה חלק חברו השופט הנדל בעוד חברם השופט קרא אומנם מצטרף לעמדת השופט מזוז בכל הנוגע למחלוקת על תוקפה של הלכת שרגאי בכלל ובנוגע למקרה הספציפי שבו דנו, אך לא מביע עמדה לכאן או לכאן בשאלה הצריכה לענייננו – שאלת גבולותיה של הלכת שרגאי שלגביהם חלק השופט מזוז על כל הפסיקות המנויות לעיל תוך שהוא נדרש גם להציג פרשנות דחוקה ללשון החוק ואינו מסביר גם מדוע וכיצד מצא לנכון לחלוק על הלכות ותיקות של בית המשפט העליון ולשנותן שלא בדרך המקובלת.

את כל זאת יודע המערער, לכאורה וודאי יודעים באי כוחו, וכפי הנראה מדבריהם, ואין ספק כי אמור הוא לדעת; יודע הוא אף כי על זאת נסמכו דברי בית הדין קמא וכי אין באמתחתו טענה של ממש היכולה להקים לו עילת ערעור על החלטת בית הדין קמא; יודע הוא, וכך עלה בבירור גם מדברי בא כוחו בדיון לפנינו, כי משכך דין ערעורו לדחייה וכי למעשה גרר את המשיבה להליך סרק שתוצאתו גם ידועה מראש.

מדוע עשה המערער כן, למרות האמור?

לדבריו, בדיון שהתקיים בפנינו יעדו של ההליך הוא עתירה לבג”ץ, שלדעת המערער יש לה סיכוי להתקבל למרות ביסוסו של פסק דינו של בית דין זה וביסוסה ממילא של החלטת בית הדין קמא מושא הערעור על פסיקות רבות של בית המשפט העליון. המערער מבקש – או מבקשים באי כוחו – להגיש או ‘לקפוץ על עגלה’ של עתירה קיימת, ולשם כך, ולכאורה כדי לא להידחות על הסף בשל אי־מיצוי הליכים, בחר המערער להגיש ערעור סרק ולגרור אליו כאמור את המשיבה.

ערעור סרק בכלל, וכזה המוגש בידיעה ברורה וכמעט במוצהר כי ערעור סרק הוא בפרט, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לענייני מזונות שככלל יש מקום בהם לחיוב הוצאות משפט, על פי ההלכה, יותר מבעניין אחר, מחייב פסיקת הוצאות.

מסקנות והוראות

לאור האמור פוסק בית הדין:

א.         הערעור נדחה, החלטתו של בית הדין האזורי שלפיה מוסמך הוא לדון בתביעת המזונות הכרוכה – שרירה וקיימת בהיעדר עילה מוצדקת להתערב בהחלטת בית הדין נשואת הערעור.

ב.         המערער יישא בהוצאותיה של המשיבה בערעור זה בסך של 15,000 ש”ח שייגבו מן הערובה להוצאות שהפקיד המערער כתנאי לשמיעת ערעורו.

על המזכירות להעביר את כספי הערבות הנ”ל למשיבה בהתאם לנהלים.

ג.         פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ”ח בתמוז התשפ”ג (17.7.2023).

הרב שלמה שפירא                       הרב אברהם שינדלר                         הרב מימון נהרי

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

 

 

 

 

 

 

רוצים לשוחח איתי על פסה״ד?

היי

טוען רבני ישראל בן ברוך יחזור אלייך בהקדם, ויסייע לצלוח את כל ההליך בהצלחה!

תפריט נגישות