ב”ה

תיק 1115319/11

בבית הדין הרבני אזורי אשקלון

לפני כבוד הדיינים:

הרב מאיר כהנא – אב”ד, הרב שלמה צרור, הרב דניאל גודיס

התובעת:         פלונית (ע”י ב”כ עו”ד לימור חג’ג’)

נגד

הנתבע:           פלוני (ע”י ב”כ עו”ד שלמה אלבוים)

הנדון: חיוב גט בטענת מאיס עלי, פירוד ממושך וכשלונות באיסור נדה

פסק דין

בפני ביה”ד תביעת האשה לחיוב הבעל בגט.

רקע עובדתי ומשפטי

הצדדים נישאו בשנת תשע”ד (2013). מנישואין אלה נולדו להם בן ובת, הבן יליד 2014 והבת ילידת 2016. האשה עזבה את הבית בתאריך 01/06/2021. עד היום, קרוב לשנתיים מעזיבת האשה את הבית הצדדים קיימו יחסי אישות ארבע פעמים. לדברי האשה הבעל כפה עליה את התשמיש בזמן נידתה, והאיש טען שיחסי האישות היו בהסכמה.

הליך קודם

תביעה זו לגירושין ע”י האשה אינה הראשונה, בעבר האשה פתחה תיק גירושין לאחר ארבע וחצי שנות נישואין. הדיון הראשון התקיים לפני ביה”ד בתאריך 28/05/2018 לפני בית דין זה בהרכבו הקודם. אז תבעה האשה גירושין עקב אלימות מילולית ופיזית כלפיה וכלפי הילדים. כבר אז אמרה האשה שהיו כמה פעמים שנפרדו והסכימה לחזור. כשנה קודם היא ביקשה מהבעל להתגרש, אולם הופעל עליה לחץ מהרב של [ק’] לתת צ’אנס. הם חזרו לשמונה חודשים והאלימות החמירה בהדרגה. האלימות התבטאה בקללות ואיומים. הבעל היה מאיים עליה שהיא לא תקבל גט או שייקח ממנה את הילדים. היו השפלות מול המשפחה שלה, ובעבודה מול לקוחות. אמרה שלא היה צפוי מתי היא תקבל צעקות, הייתה גם אלימות כלכלית. היא הייתה עובדת משרה מלאה, ומתמודדת עם חובות משותפים, וגם חובות שרק על שם הבעל. האלימות החמירה עד שנעל אותה בבית. היא לא רוצה ללכלכך את שמו. היא נתנה הזדמנויות וכעת היא לא מעוניינת יותר, הם היו כבר בייעוץ כמה פעמיים, כשהמליצה לו ללכת לטפל, היו לו כל מיני תירוצים ושהיא אשמה. הבעל טען שהוא לא זוכר שהייתה אלימות מילולית או פיזית. לדבריו ההורים שלה אשמים בכך שהם מתערבים. האשה אמרה שההורים שלה לא מתערבים, והיא חטפה צעקות מול ההורים שלה שהיא טיפשה ומטומטמת, והיא עשתה ניסיונות כמה פעמים.

טענה עוד בדיון זה (שורה 52) שהיו לו התכתבויות עם נשים, בעיקר לכלך עליה, ושהוא לא אוהב אותה, גם התכתבויות מיניות עם נשים, היא לא רוצה להיכנס לזה.

בהחלטת ביה”ד הקודם בתיק זה מתאריך 29/05/2018 ביה”ד מחליט, כי ביה”ד הבהיר לבעל שאין אפשרות לכפות שלו”ב על האשה, ונראה שיש פער גדול בין רצונות הצדדים, ואם הבעל לא יצליח לשכנע את האשה לפנות ליעוץ, נראה שלא תהיה ברירה אלא להתגרש.

בדיון השני מתאריך 09/10/2018 הבעל לא הופיע בטענה שהוא לא מרגיש טוב. ב”כ האשה אמרה, הייתה החלטה שיש לו חמישה חודשים לשכנע את האשה לשלו”ב, והוא לא עשה כלום. האשה אמרה שהם בפירוד כבר שמונה חודשים מהפעם האחרונה. בקשו פעמיים להקפיא את התיק כדי לנסות שוב שלו”ב, ובסוף הייתה פרידה כי הייתה עוד אלימות ועוד אלימות.

היה דיון נוסף בתיק הנ”ל בפני ביה”ד הח”מ בתאריך 23/01/2019 ועדיין הצדדים היו במצב פירוד, כלומר בסך הכול היו בפירוד במשך 11 חודש. בדיון זה אמרה האשה שהיו בקשר לעשות הסכם גירושין, אמרה לו, בוא נעשה הסכם גירושין ונעשה גט, אני לא חוזרת אליך, היה קשה לעשות הסכם בצורה טובה. ביה”ד שואל, האם היה קשר זוגי ביניהם? האשה השיבה לא. האשה אמרה (שורה 41) שהם בפירוד בפרוד כבר 11 חודש וזה לא פירוד ראשון. היה פירוד לשבוע, אח”כ לחמישה חודשים, ואז פתחו את התיק הבעל יצר איתה קשר וביקש לחזור לחצי שנה. ואמר שיוכיח את עצמו, הבטיח, אם תרצי יהיה גט, סחבנו עוד חודשיים ושוב נפרדו ומאז לא היה ביניהם מגע זוגי. בדיון זה (שורה 50) מסבירה שוב את עילות תביעת הגירושין שלה, סבלה מאלימות בעיקר מילולית, היו צעקות, השפלות, היו גם התקפות אלימות פיזית, שבירה של דברים בבית, מכות לילדים, הוא נעל אותה בבית וניתק את החשמל, ואז היא ברחה מהבית, לדבריה (שורה 189) הוא נעל אותה בבית חמש פעמים. לא הגישה תלונה במשטרה כי כיבדה את המשפחה שלו, זה משפחה מכובדת.

לדבריה, הם היו אצל יועצים, יועצת אחת […] מבני ברק, היא אמרה לה תמיד שהיא לא בסדר, אבל היא קבלה תשלום מהמשפחה שלו. בכלל האלימות המילולית, הבעל היה אומר לה, את לא שווה, את לא בסדר, לא מתפקדת, המשפחה שלך לא בסדר, אם לא תעשי תקבלי עונש, אם לא תסדרי את הבית כמו שהוא חושב לא תלך לחתונה של חברה שלה, ואכן לא נסעה בכתה ונשארה בבית. היה מקרה שפספסה את האוטובוס, אמר לה, את התעללת בי, את תחכי שעה, והוא מסכן שהתחתן איתה, מפגרת, מטומטמת, לא שווה, בלי סוף היו ניסיונות לשלו”ב. הם היו אצל יועץ בירושלים […], הוא אמר שהבעיה אצל הבעל.

 הבעל הודה (שורה 110) שאמר לה מפגרת בנוכחות בת דודה שלה שגרה באנגליה. עוד אמר (שורה 115) שצריך ללכת למטפל, אם הוא יגיד שאין סיכוי אני מוכן להתגרש, וביה”ד מציין זו בהחלטה מדיון זה. האשה אומרת (שורה 248) למה הסחבת הזו? גם אם הוא יגיד שיש סיכוי אני לא חוזרת. תיק זה לבסוף נסגר. לדברי ב”כ האשה התיק נסגר לבקשת האשה בתאריך 27/05/2019 עקב החמרה במצב הבריאותי של אמה, והשפעת הגירושין על מצבה הנפשי. בתאריך 19/09/2019 נעתרה האשה לבקשת אמה לתת הזדמנות נוספת לשלום בית, והתיק נסגר בתאריך 03/11/2019. פירוד זה נמשך כ-19 חודש.

ההליך הנוכחי

לאחר כשנתיים בתאריך 02/11/2021 פתחה האשה שוב תיק ליישוב סכסוך, והגישה תביעת גירושין בתאריך 19/01/2021, וזאת לאחר שעזבה את הבית. בתאריך 01/06/2021 נקבע דיון לתאריך 28/03/2022, אולם הבעל לא הופיע. נקבע דיון נוסף לתאריך 04/04/2022, אולם הבעל שוב לא הופיע ולא ענה לטלפונים, על כן נקבע דיון לתאריך 24/04/2022 וניתן צו הבאה. הבעל ביקש לבטל את צו ההבאה והופיע לדיון בתאריך 24/04/2022.

בדיון זה, אומרת האשה שזה פעם שניה מהפעם הקודמת, סחבת של חמש שנים. היא עזבה את הבית בתאריך 01/06/2021 (לפי”ז החזרה שחזרו להיות בבית אחד היא כשנה וחצי). לדבריה היא עזבה את הבית אחרי שבקשה ממנו שהוא יעזוב, טוענת שעד אז ישנו באותו חדר, אולם לא קיימו יחסי אישות מהחזרה לפני שנה וחצי (לפי”ז הוא כשנה ושלושה חודשיים לאחר שחזרו לחיות בבית אחד, שהרי חזרו בסביבות 19/09/2019 ולדבריה שנה וחצי לפני מועד הדיון בסביבות 12/2020). על פי עצת הרב שלו הם היו בטיפול נפרד, היא אצל הרב דוידוביץ בבית שמש והוא אצל קופמן מבית שמש. האדמו”ר מקאליב בית שמש המליץ לנסות שלו”ב. בדיון זה (שורה 19) טענה האשה שהייתה אלימות כלכלית ואלימות מינית ואלימות מילולית. אלימות פיזית פעמים בודדות. האלימות המינית התבטאה בכך שהיה אונס אותה שלא ברצון גם כשהיא אסורה, וזה היה באופן שיטתי, וכל הזמן היה אומר לה שהיא מנצלת אותו ושהיא רעה, ושהוא מסכן שהיא לוקחת לו את כל הכסף, שהיא בזבזנית. כשהיא הייתה נותנת סיכוי לשלו”ב, הוא היה חוזר ואומר שהיא בזבזנית ונצלנית. לא הרשה לה לקנות בגד, ובסופר כל הזמן היה אומר לה אל תקני, את סתם מבזבזת. זה הגיע לרמה של פחד. יש לה אח בן 9 שנים שגר אצלה, כיון שאימה נפטרה לפני שנתיים. כל פעם הבעל טען שהאח שלה חי על חשבונו.

האשה אמרה שאינה תובעת כתובה, רק גט. לדבריה, הרב שלו אמר לה, אני לא רואה שום אפשרות לשלו”ב. למרות כל האפשרויות הוא המשיך עם ההתנהגות שלו. הבעל טען כי האשה בקשה ממנו לקיים יחסי אישות והפעם האחרונה זה היה בתאריך 07/04/2022 (כשלושה שבועות וחצי לפני הדיון). האשה (שורה 56) הגיבה לדבריו, שלאורך כל החודשים של הפירוד הוא לא מפסיק להטריד אותה. כל החודשים הניסיונות לא פוסקים. לפעמים הוא דופק בדלת, לפעמים שולח מתנה, והיא מטופלת טיפול פסיכולוגי כדי לא ליפול למניפולציות האלו כי היא לא מעוניינת בשלו”ב, וכל היחסי אישות זה היה באונס. הוא אמר לה בואי שבי לידי. לא תמיד היא חזקה, ולא תמיד היא עומדת בזה. לדבריה, במשך החודשים האחרונים הם קיימו 4 פעמים יחסי אישות, וזה היה באונס.

הבעל (שורה 181) אמר שהוא מסכים ללכת לקבל יעוץ, ואם לא תהיה התקדמות הוא ייתן גט. בהחלטת ביה”ד מדיון זה, ביה”ד קובע מועד לדיון ומפנה את הצדדים ליועצת הנישואין. בחוות הדעת של יועצת הנישואין נכתב כי האשה מטופלת במרכז לאלימות במשפחה, בשל סגנון היחסים. יחסים אלו גרמו לה למשבר נפשי שהיא רוצה להתאושש ממנו. האיש לא מכחיש, אך באותה נשימה מבטיח ורוצה לפעול לשינוי ע”י טיפול מקצועי. המלצת יועצת הנישואין הייתה, בריחוק שנוצר ולאור התנגדות נחרצת של האשה לא ניתן ליצור מציאות מכוונת לשלום הבית.

בדיון הנוסף בתאריך 19/07/2022 האשה טוענת שהם היו אצל יועצת הנישואין, והיא לא יכלה להסתכל עליו.

הבעל טען שהאשה התנגדה אצל היועצת לשלו”ב, וכי יש לה מסיתים, אחיה ואחותה כועסים עליו, והם כתבו לו שתגיע נקמה כיון שלא הסכמתי לקבל את אחותה לשבת. הוא אוהב אותה ואת הילדים והוא ימשך להילחם. בפעם הקודמת זה לקח שנה ושמונה חודשים, ואז חזרו למשך כמעט שנתיים. זה אומר שיש מה לעבוד. בחקירת ב”כ האשה (שורה 71) הבעל אמר שהוא לא חולם שהיא באמת רוצה להתגרש, כי אחרת לא הייתה יושבת אתו לארוחת ערב, ולא דואגת כל יום שהילדים יתקשרו אליו כמה פעמים. בחקירת ב”כ האשה (שורה 104) מודה הבעל שהיה לו קשר עם נשים אחרות, אבל לאחרונה לא. האשה מציינת את השם של האשה שהיה בקשר טלפוני איתה, […]., וכן אשה בשם […] שהיא מגיבה לו, “באיזה זכות אתה שולח לי הודעות אני נשואה ולא רוצה להתכתב עם גברים זרים”.

הבעל טען שזה היה כשהיו פרודים, או בפירוד אחרון סתם משעמם לו, והוא מכיר את הזוג הזה, הוא למד איתו בישיבה. ב”כ האשה אומרת יש גם התכתבות עם אשה בשם […] שהוא כותב לה אני מנסה לפנטז איך את נראית. הציגה הודעות בין הצדדים שהוא שולח לאשתו ממש אחרי שקיימו יחסי אישות, אני מקווה שהיה לך כיף, והיא מגיבה, אני מבקשת שלא תכנס אלי, גם אם נכשלתי פעם אחת.

בדיון הזה טענה האשה (עמוד 159) כי מלבד כל ההשפלות, הוא קרא לה זונה, וזה היה השיא וההשפלות היו גם ליד הילדים. כל הזמן היה אומר שהוא סובל והוא אומלל, והיה מקלל. כשאנחנו בנפרד הוא אוהב אותי ויעשה כל מה שאני רוצה. ככה זה שנים. ואני נותנת לו הזדמנויות ומוותרת על בגידות והתכתבויות עם נשים, ושהוא אונס אותי כשאני אסורה. נכנס לי למקלחת כשאני אסורה והוא יודע את זה. אירועים סיוט, חגים סיוט. אני לא יודעת אם הוא יצרח עלי ליד כל המשפחה. הייתי מפחדת מהצעקות וההשפלות שלו לפני המשפחה. היה צועק את מתעללת בי, את רעה. הוא נעל אותה בבית, והוריד את השלטר והשאיר אותה כך עשרים דקות. כשהם ביחד החיים סיוט. היא מפחדת מה יקרה עוד רגע. היו השפלות מול לקוחות במשרד. הוא שימש איתי באיסור לאחר החתונה. הוא אמר לי שהוא למד את כל ההלכות הוא יודע יותר טוב ושאני צריכה לשמוע לו.

לשאלת ביה”ד לאשה, מה היה הקש ששבר את גב הגמל, האשה משיבה, מאות סיפורים אני לא יכולה לשים את הנקודה על משהו. גם כשהיינו ביחד, כבר בראש השנה, אמרתי שאני לא מסוגלת, לא רוצה. כל פעם השכנועים שלו ושל אבא שלו, וגם של הרב שלו, הם אומרים אנחנו מבינים שזה יגיע לגט, בואי תתני חצי שנה, אם לא תרצי מבטיחים לך תקבלי גט, גם האדמו”ר שלו, וגם הדוד שלו.

לשאלת ביה”ד לבעל (שורה 236) מאז שהיה פירוד רציני בפעם הקודמת, מה גרם לחזרה, משיב הבעל לדעתי היה לה קשה כל המצב של אמא שלה, ואז היא חזרה. לשאלת ביה”ד מי צריך טיפול, משיב הבעל שנינו. הוא מוסיף ואומר, היא גדלה בסביבה שהאבא הוא סמרטוט רצפה, היא לא מבינה מה המשמעות של בעל, והשבוע הוא שמע על זוג שהיו בפירוד עשר שנים וחזרו. ביה”ד בהחלטה מדיון זה בתאריך 15/08/2022 הורה שיש לצדדים להגיש סיכומים. ב”כ האשה הגישה סיכומים בתאריך 07/11/2022. ב”כ הבעל ביקש הארכה להגשת הסיכומים בתאריך 26/12/2022, וביה”ד נתן לו הארכה של 10 ימים. עד היום לא הוגשו סיכומים ע”י ב”כ הבעל.

דיון והכרעה

הנה לפנינו זוג שנשואים כעשר שנים, מהן ארבע וחצי שנה שחיו בבית אחד, ועם פרידות לתקופות קצרות, ולאחר מכן פירוד כ-19 חודש, שוב חוזרים לחיות בבית כשנה ושלשה חודשים, ושוב במצב פירוד שגרים בדירות נפרדות כמעט כשנתיים. ובמצב הפירוד הזה למעלה משנה קיימו הצדדים יחסי אישות ארבע פעמים. לדברי האשה יחסי אישות אלו היו באונס בזמן נידותה, ולדברי הבעל היו דווקא לבקשת האשה.

האשה תובעת גירושין שלדבריה בזמן שהיא חיה איתו “החיים הם סיוט”. כבר בפירוד הראשון שנמשך כ-19 חודש תבעה האשה גירושין עקב אלימות מילולית ופיזית. היה שובר דברים בבית, וכן נעל אותה בבית והוריד לה את החשמל. האלימות המילולית התבטאה בקללות מפגרת, מטומטמת, לא שווה. וכן איומים שלא תקבל גט, שהוא ייקח ממנה את הילדים, אם לא תנקה את הבית כמו שהוא חושב היא לא תיסע לחתונה, וכן היה במציאות, וכן היו השפלות מול המשפחה שלה: את לא שווה, בעבודה מול לקוחות, היא לא הייתה צפויה מתי היא תקבל צעקות. היו ניסיונות רבים של שלום בית, ודבר לא השתנה. היו לו התכתבויות עם נשים, וביה”ד הקודם החליט בתביעת הגירושין הראשונה שאי אפשר לחייב את האשה לחיות עם הבעל. כלומר, ביה”ד השתכנע בנאמנות דבריה. הבעל מקבל עליו גם בתביעה הראשונה שאם לא יצליח לשכנע את האשה, הוא ייתן גט. ולאחר שחזרו לחיות ביחד קרוב לשנה וחצי שוב פירוד ממושך קרוב לשנתיים למעט קיום יחסי אישות בזמן נידות לדברי האשה באונס, ולדברי הבעל לרצונה של האשה. בתביעת הגירושין השניה, חוזרת האשה על אותן טענות אלימות מילולית שהיא מנצלת אותו ושהיא רעה ושהוא מסכן, והיא לוקחת לו את כל הכסף, ושהיא בזבזנית. בתביעה האחרונה התחדשה הטענה של אלימות מינית בזמן איסור נידות בעל כורחה, באופן שיטתי, וכנ”ל. היו לו התכתבויות עם נשים. בדו”ח יועצת הנישואין נכתב שהאשה מטופלת במרכז לאלימות במשפחה בשל סגנון היחסים, היחסים שגרמו לאשה משבר נפשי שהיא רוצה להתאושש ממנו. ומכל הנ”ל יש לדון האם ניתן לחייב את הבעל בנתינת גט.

א. בתביעת האשה לגירושין במאיסות מבוררת , האם יש לחייב את האיש בנתינת גט

1. כדי לדון בטענת מאיס עלי, האם צריך שהאשה תטען כך במפורש או די בדבריה כדי להשתכנע שהבעל מאוס עליה.

בנידון דידן מעולם לא אמרה האשה שבעלה מאוס עליה, אלא שמדבריה אפשר להשתכנע שבעלה היה מאוס עליה, ואין היא יכולה להתחבר עמו, שהרי טענה כנגדו שהיה נוהג עמה באלימות כלכלית, פיזית, מילולית ונפשית, היה משפיל ומבזה אותה, אלימות מינית, כופה אותה לשמש עמו בזמן נידותה. ועוד אמרה האשה החיים איתו הם סיוט, היו הרבה נסיונות של שלום בית ושום דבר לא השתנה. מכל הנ”ל נראה בוודאי שאין האשה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האיש, וקל וחומר לחיות אתו בקירוב בשר, ויש להסתפק דהא מכל מקום לא טענה האשה במפורש “מאיס עלי”.

הנה חזינא בשו”ת מהר”א ששון [תורת אמת] (סימן קפו) שנשאל באשה שהלכה לאחותה שילדה ובעלה קרא לה בימי חוליו שתבוא ותשמש אותו, ואמרה שאין רצונה לשבת עם בעלה בבית אחד כי שונאת אותו, ויש להסתפק בלשון זה אם חשיב כאילו אמרה מאיס עלי, והביא לשון הרמב”ם (פי”ד מהל’ אישות ה”ח), וז”ל:

“האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.”

ובתחילה כתב המהר”א ששון לדקדק מדברי הרמב”ם דבטענת מאיס עלי צריכה האשה לומר שאינה יכולה להבעל לו מחמת המיאוס, אבל אם לא תהיה טענתה מחמת מיאוס הבעילה, לא הויא טענתה מאיס עלי, ואף אם תאמר אני לא רוצה בו כי שנאתיו או לא יקרא עוד בעלי, לא חשיב כטענת מאיס עלי, דאפשר שהשנאה לא תהיה מחמת המיאוס, רק מחמת קטטה ומריבה או דבר אחר. אלא שמהר”א ששון כתב דאפשר גם להיפך דמאיס עלי, הוא פירוש לשנאתיו, איני רוצה בו, וכן משמע ממה שסיים הרמב”ם שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה. ודקדק כן מדברי מרן הב”י (סימן עז דף קיז:) בשם המרדכי שכתב וטענת מאיס עלי היא גם כשהאשה טוענת שהבעל לא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, ודקדק כך גם מדברי הרא”ש (פ”ה דכתובות סימן לד) שלא צריך שתהיה השנאה מחמת מיאוס הבעילה, וכתב להכריח כך גם מגמ’ כתובות. ולבסוף כתב, המכוון אצלי הוא שכל איני רוצה בו, שנאתיו, לא נקרא עוד בעלי וכו’, הויא כמאיס עלי.

הא קמן דס”ל למהר”א ששון דלא בעינן שבדוקא תוציא מפיה “מאיס עלי”, אלא גם אם אמרה דבר שמשמעותו שמואסת בו סגי, ולא בעינן דוקא שתאמר בפיה שמואסת בו לענין תשמיש, ולכן כל שאמרה שהיא שונאת אותו, או אינה רוצה אותו כבעל, או שאינה רוצה בו שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, הוי כטוענת מאיס עלי, והובא בקצרה בבה”ט (סימן עז סקי”ב). וכן חזינא בשו”ת פני משה למהר”ם בנבנישתי ח”א (סימן נה) שהביא דברי מהר”א ששון כדבר פשוט, וז”ל: “אלא כל דאמרה לא בעינא, יהיה מאיזה סיבה שיהיה, מאיס עלי מקריא”. וכן חזינא בספר משפט וצדקה ביעקב לגאון רבי יעקב אבן צור ח”א (סימן רפא) שנשאל באשה שלא אמרה מאיס עלי, ולא בעינא ליה ומצערנא ליה, אלא שאינה יכולה לדור עמו מחמת שאמו של הבעל גרמה למיתת אביה, ולכן אין היא והוא יכולים לדור בכפיפה אחת, וכל שכן להתכסות בשמיכה אחת, האם בכה”ג חשיב כטוענת מאיס עלי. והשיב, אע”פ שבנידון דידן לא אמרה מאיס עלי, כבר כתבנו דלאו דוקא לשון מאיס עלי אלא ה”ה האומרת אינו רוצה בו, שנאתיו, דינה כאומרת מאיס עלי, והסתייע מדברי מהר”א ששון הנ”ל, ושכן כתב המהרש”ל בתשו’ (סימן סט) דגם באומרת שאינה רוצה בו מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד, ובא שיכור לביתו, אין לך מאיס עלי יותר מזה.

וכן משמע מדברי המאירי כתובות (סוף דף סג) שכתב, וז”ל:

“ואף לשיטת גדולי המחברים [הרמב”ם] פירשו רבותי בדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין, ר”ל שאף אנו מכירים בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות, אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר, אין שומעין לה.”

משמע מדברי המאירי אף שהאשה לא אמרה במפורש מאיס עלי, מכל מקום אם בי”ד רואה שטענותיה אמת וראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו וכו’, הוי כאילו אמרה מאיס עלי. ובאוצר הפוסקים החדש (סימן עז דף ח ע”א) נכתב שדברי מהר”א ששון הובאו גם בספר פני משה ח”א (סימן נה), וכ”כ בשו”ת דברי שמואל (סימן ח), ובשו”ת דברי מרדכי (סימן נד), ועוד.

אלא דחזינא בפסקי דין רבניים ח”ט (עמ’ 181) פסק דין מהרב הגאון צמבליסט שהביא דברי נתיבות משפט להגר”ח אלגאזי (דף ריז. ד”ה ומה שכתב הרמב”ם) שהביא דברי מהר”א ששון הנ”ל, והעיר על זה נתיבות המשפט שיש לחלק באופן אחר, דלהרמב”ם דס”ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דקדק וכתב דדוקא באומרת שאינה יכולה ליבעל לו מחמת מאיסותו, אבל אם מאסה בו מפני שהוא מכלה ממונו וכיוצא בזה, אין טענתה מספקת לכופו לגרש. אבל מהר”ם דס”ל דבכל ענין אין כופין לגרש, והיה דן דינא דמתיבתא רק לענין ממונא, בזה סגי שתאמר שלא היה הולך בדרך ישרה, או שהיה מכלה ממונו וכיוצא בזה. ושם בפד”ר הנ”ל כתבו דמדברי מהר”א ששון לא משמע כחילוקו של נתיבות משפט, וכתבו להוכיח כדברי מהר”א ששון מגמ’ כתובות (קט.), אך לענ”ד אין ראיה מהתם, והכי מוכח ממהר”א ששון גופיה שכתב שלא מצא ראיה לספיקו הנ”ל, אלא שכתב כן מסברא דנפשיה, ואכמ”ל.

ואנא עבדא אמינא דאף להגר”ח אלגאזי הנ”ל שכתב לחלק בין אמרה במפורש מאיס עלי לאומרת שהוא מכלה ממונו, לא בא לאפוקי היכא דלא אמרה מאיס עלי אך מכלל דבריה מוכח שהוא מאוס עליה לתשמיש המטה, שכוונתו לחלק בין סוגי הטענות הגורמות לריחוק, וס”ל דבטענה שהוא מכלה ממונו או שאינו הולך בדרך ישרה, אין בזה הכרח שמואסת בו לקירוב בשר. אולם, לעולם מודה הגר”ח אלגאזי היכא שמכלל דבריה מוכח שאינה מסוגלת להיות עמו בקירוב בשר, הוא בכלל טענת מאיס עלי. ומכל מקום המהר”א ששון ומשפט וצדקה ביעקב ומהרש”ל ס”ל דלא בעינן שתאמר מפורש מאיס עלי, אלא סגי בטענה שהיא שונאת אותו, או שהוא שותה לשכרה, וניכר שהוא מאוס עליה לקירוב בשר.

איברא דחזינא בשו”ת צמח צדק חאה”ע (סימן רסב סק”ב) שכתב לדקדק מדברי הרמב”ם הנ”ל דאין כופין את הבעל לגרש אלא כשמאוס עליה, ואינה יכולה להבעל לו מדעתה, ולא כשרצונה להתגרש מאיזה טעם אחר. ע”כ. מכל מקום גם לדברי הצ”צ בנידון דידן הגם שלא אמרה כן במפורש אומדנא דמוכח דמאיס עלה לתשמיש המטה, אלא דגם מהר”א ששון בתחילה כתב לדקדק מהרמב”ם כדברי הצ”צ, ולבסוף כתב דמסיפא דהרמב”ם אפשר דאפי’ בשנאוי לה, שפיר חשיב טענת מאיס עלי.

ובספר אוצר הפוסקים (סימן עז דף קז ע”ד) הובאו דברי הגר”ש מטאלון בשו”ת בצל הכסף ח”ב (סימן י) שהסכים עם דברי מהר”א ששון דטענת מאיס עלי, היא לאו דוקא בטוענת במפורש דמאיס עלה לתשמיש המטה. ועל כל פנים כדברי הצ”צ הכי משמע מדברי תוס’ רי”ד כתובות (סד.) שכתב כיון שבעלה מאיס בעינה, אנוסה היא בדבריה ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע”פ שאין מום ניכר בו. והכי משמע גם מתשו’ הרשב”א (סימן קלח) המיוחסות לרמב”ן דמאיס עלה, היינו מתשמיש.

ולכן בנידון דידן מכל הטענות שהושמעו ע”י האשה של ביזיונות והשפלות חוזרות ונשנות וזאת לאחר שהצדדים היו אצל מספר יועצי נישואין, ובכל זאת לדברי האשה לא היה שום שינוי בהתנהגות הבעל כלפיה, עד שהאשה הגדירה את חייה כ”סיוט” שהיא מפחדת תמיד ואינה יודעת מתי הוא יצעק, וזאת מלבד ההתכתבויות המכוערות שהיו לבעל עם נשים, וזאת מלבד שלדבריה היה משמש עמה בנידתה באונס, בודאי שביה”ד אינו חושש שמא נתנה עיניה באחר, ולכן הגם שלא אמרה בפירוש שמאוס עליה לתשמיש, הרי בטענותיה הרבות כלפי הבעל ניכר שכבר האשה מואסת בו.

ולא נכחד שעיקר טענת המאיסות היא שמואסת בו לתשמיש וכנ”ל, ולכאורה טענה זו היא לא כמציאות שגם לדברי האשה לפני למעלה משנה הם קיימו יחסי אישות בזמן נידתה, ולדבריה לא תמיד היא חזקה, ולא תמיד היא עומדת בזה, ולכאורה בדבריה אלו מוכח שהבעל אינו מאוס עליה לתשמיש, אולם ביה”ד נוכח מספר פעמים שהאשה תובעת גירושין בטענות מאיסות מבוררות, וזאת למרות שהאשה מודה שגם בזמן פירוד קיימו יחסי אישות, ולשאלת ביה”ד כיצד מסתדרת טענת המאיסות עם מציאות זו של קיום יחסי אישות, אומרת האשה “יש יצר” וסמך לדבר מדברי הגמ’ כתובות (סה.) תנא כוס אחד (של יין) יפה לאשה, שניים ניוול הוא, שלושה תובעת בפה, ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. ומדאמרה הגמ’ שאינה מקפדת, משמע שעדיין האשה בדעתה ואינה כשוטה. ובוודאי חמור מאוס על האשה ומכל מקום כשנכנס היצר, כבר אינה מקפדת גם בדבר המאוס עליה. ובפרט שאשה זו אומרת שהיא מטופלת במרכז לאלימות במשפחה בשל סגנון היחסים, ובכלל זה לא ליפול להתנהגות המניפולטיבית של הבעל.

2. בטענת מאיס עלי, האם בעינן דוקא שהבעל תבע את אשתו בבי”ד שהיא מורדת, והאשה משיבה מאיס עלי.

בשו”ת הרמ”א (סימן צו) תשובה מהרב הגאון אליעזר אשכנזי באשה שנישאה לאיש, ולאחר שנה נמצאת גניבה בידו, ואחר זמן נתפס בענין זיוף חותם המלכות, ותבעה האשה שיגרשנה הואיל ומאיס עלה על פי דרכו ופרי מעלליו, דאינו כבוד לא לאביה ולא לה לשהות עמו. ושם הביא מחלוקת הרמב”ם ויתר רבוותא אם כופין על הבעל לגרש בטענת מאיס עלי. וכתב ליישב קושיית ר”ת בתוס’ כתובות (סג: ד”ה אבל) על הרמב”ם ודעימיה דס”ל דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דהא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, כשם שחששו חז”ל בגמ’ נדרים (צ:) באומרת טמאה אני לך שמא עיניה נתנה באחר, דלכן כתב הרמב”ם (פי”ד מהל’ אישות ה”ח) וז”ל: “האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו”. הרי שלא כתב הרמב”ם לכופו לגרשה אלא כשהבעל תובע, ושואלין לה, והיא משיבה ואומרת שמחמת שמאיס עלה היא מרדה, ולעולם אם האשה תבעה גירושין בטענה דמאיס עלי, גם לרמב”ם חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.

ולפי”ז בנידון דידן שהאשה הגישה תביעה לביה”ד לגירושין, וביה”ד מפרש כל תלונותיה כטענת מאיס עלי וכנ”ל, יש לומר דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר.

בשו”ת דבר אליהו (סימן עג עמ’ 140 ד”ה וגם) הוכיח כן גם מדברי הה”מ שם (ה”ט) דאם תבעה גט לאחר פירוד י”ב חודש כופין הבעל לגרשה, אולם אם באה מיד לפני בית הדין, חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. אלא שכתב לדקדק מדברי התוס’ כתובות (סג: ד”ה אבל) דגם לשיטת האומרים דכופין אותו להוציאה, היכא שיוצאת בלא כתובה, לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר, מבואר דאפילו כשבאת לתבוע שיגרשנה שומעים לה. ולפי”ז בנידון דידן שלא תבעה כתובה, עכ”פ לדברי התוס’, הגם שהאשה תבעה את הגירושין, יכולה לטעון מאיס עלי, ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר.

אלא שבספר אוצר הפוסקים (סימן עז דף קח ע”ד) כתבו שהרב יחזקאל מהמבורג שהובא בשו”ת עטרת צבי (אחרי סימן יא) כתב שכל דברי מהר”א אשכנזי דחוקים, וכן כתב המחבר שם (כב ע”ד) שמדברי הה”מ בדעת הרמב”ם מוכח דלא כמהר”א אשכנזי, וכ”כ בספר ישא ברכה (קכט ע”ב), וכן מוכח מתשו’ חכמי פרובינצא (סימן עב) תשו’ הריב”ם שאנו חוששים לרמב”ם שמא נתנה עיניה באחר, הוא בשאין[1] קוראות תחילה ערער על הבעל וטוענות תחילה מאליהן אלו הטענות, אבל היכא שהבעל קרא חמס עליה ומתחיל בטענה, ולאחר שאלה היא טוענת מאיס עלי, לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. יעוין עוד בפסקי דין הרבניים ח”ו (עמ’ 347) מהגר”ש ישראלי ז”ל דכל שלא הזכירה כלל תביעת הכתובה, אין חשש שעיניה נתנה באחד, ורק היכא שיש לחוש שעיניה נתנה באחר, דינה כמורדת ולא כטוענת מאיס עלי.

ובנידון דידן אין חשש כלל לפני ביה”ד שעיניה נתנה באחר, אלא כל מה שאמרה בפני ביה”ד היה ניכר שהביעה את מרת נפשה וצערה, ולכן הגם שהאשה הגישה את תביעת הגירושין, הואיל ולא תבעה כלל כתובה, ולפני ראות עיני ביה”ד אין לחוש שעיניה נתנה באחר, שפיר דמי להחזיק טענת האשה כטענת מאיס עלי, וכדלקמן.

3. בטענת מאיס עלי האם כופין הבעל לגרש או מחייבים אותו, או מצוה עליו לגרש, או שאין אומרים לו כלום, ולמ”ד מצוה עליו לגרש, האם עכ”פ נוהגים בו הרחקות דר”ת

איתא בגמ’ כתובות (סג:) דמורדת דתנן במתני’ (סג.) דפוחתים לה מכתובתה, היינו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, ובזה כופין אותה להשאר תחת בעלה, ומכריזים עליה ד’ שבתות. אולם אם אמרה מאיס עלי, אמימר אמר דלא כייפינן לה להשאר תחת בעלה, ומר זוטרא אמר דכפינן לה להשאר תחת בעלה. ופליגי רבוותא בהא דאמר אמימר דבאומרת מאיס עלי דלא כייפינן לה, האם כפינן לבעל לגרש.

הרמב”ם (פי”ד מאישות ה”א) כתב דאם אמרה מאסתיהו ואינה יכולה להבעל לו מדעתה, כופין אותו להוציא לדעתו, לפי שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל. וכתב הרא”ש כתובות (פ”ה סימן לד) שכן דעת הרשב”ם, וכ”כ הטור (סימן עז ס”ב) בשם הרשב”ם. ובשו”ת יביע אומר ח”ג חאהע”ז (סימן יח אות ה) כתב שכן דעת רבינו יהודה בתוס’ גיטין (פד. ד”ה הכא בדידה), וכ”כ הריטב”א כתובות (סג:) בדעת רש”י, וכ”כ המרדכי כתובות (ס”פ אע”פ), וכ”כ בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (ס”ס תתקמו) בשם רש”י, וכ”כ הסמ”ג (לאוין פא), ובשו”ת התשב”ץ בשו”ת חוט המשולש בטור השלישי למהר”א אבן טוואה (סימן לה) הוסיף וכתב שכן דעת הראב”ד.

אלא דפליגי רבוותא בדעת הרמב”ם ודעימיה דבטענת מאיס עלי דכופין הבעל לגרשה, האם מיירי דוקא בנותנת האשה אמתלא לדבריה. מרן הב”י (שם) הביא דברי הגמ”י (פי”ד מאישות אות ה) בשם התוס’ כתובות (סג: ד”ה אבל) ובשם מהר”ם מרוטנבורג שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא, היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה, וטענה הנראית למה הוא מאוס עליה, הלא”ה לא מפקינן לה, וכן כתבו המרדכי (סימן רצ) והרא”ש (ס”ס לה) בשם מהר”ם. ובהמשך דברי הבית יוסף (שם) הביא תשו’ הרשב”ש (סימן צג) שכתב באשה שטענה שקודם נישואין היתה מואסת בו, ואמה השיאתה בעל כרחה, דנראה דאפי’ לאומרים שאין כופין בטענת מאיס עלי יודו בזה, שמה שאמרו שלא לכוף, הוא משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אולם אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו, נסתלקה חששא זו, דהא ה”ר מאיר כשהיתה נותנת האשה טענה ואמתלה לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרשה, אלא שלענין מעשה לא היה הרשב”ש מיקל בכך. הרי משמע מדברי הרשב”ש, שלדעת הרמב”ם כופין הבעל לגרש אשתו כשטוענת מאיס עלי על אף שלא נתנה אמתלא.

וכן כתב מרן הראש”ל הרב הגאון עובדיה יוסף ז”ל בשו”ת יביע אומר ח”ג (סימן יח) לדקדק מתשו’ הרשב”ש הנ”ל, והביא דבספר נתיבות משפט להגר”ח אלגאזי (דף ריג סוע”ד) כתב לתמוה על הרשב”ש, שהרי האומרים שכופין בטענת מאיס עלי לא אמרו אלא כשיש אמתלא והוכחה לדבריה. וכתב הרב ז”ל לבאר דברי הרשב”ש, דהרמב”ם ס”ל שכופין בטענת מאיס עלי אף שלא נתנה אמתלא לדבריה, וכדמשמע מפשט לשונו של הרמב”ם לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. וכן כתב התוס’ רי”ד כתובות (סד.), וז”ל, אבל אמרה מאיס עלי, אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן וכו’, ואע”פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו. וכ”כ הרשב”א בתשו’ המיוחסות לתשו’ הרמב”ן (סימן קלח) האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, אלא שהרשב”א כתב כך לענין ממון. וכן כתב בשו”ת פרי צדיק (סימן ב) בדעת הרמב”ם שאין האשה צריכה ליתן אמתלא לדבריה, ולקמן (סימן יט אות טו) כתב כך בשם המהריב”ל ח”ג (סימן יד), אלא שבמאירי כתובות (סג:) מבואר דלדעת הרמב”ם בעינן שתתן אמתלא לדבריה, ושכן כתב בשו”ת מהרימ”ט ח”ב (חאה”ע סימן מ).

ובספר אוצר הפוסקים (סימן עז עמ’ 221-217) הביאו מחלוקת הפוסקים בדעת הרמב”ם, ומכלל הפוסקים דס”ל דגם לדעת הרמב”ם בעינן שתתן אמתלא לדבריה, כך כתב המהרשד”ם חיו”ד (סימן קמ), וכ”כ בספר ידי אליהו (תיקון נה), וכ”כ בספר פרי תבואה (סימן נ ד”ה ולענין), וכ”כ בספר ישא ברכה (דף קכט ע”ג), וכ”כ בספר יד שלמה (דף כד ע”ג), וכ”כ בשו”ת מהרי”ט ח”ב (סימן מ), ויש להוסיף שכן מוכח מדברי הגראי”ה קוק בשו”ת עזרת כהן (ריש סימן נו). ומאידך בכלל הפוסקים דס”ל בדעת הרמב”ם שאין צריך שתתן אמתלא, כן כתב בנתיבות משפט (דף ריז ע”ג), ושכן מבואר במהרי”ק (שורש קב), וכ”כ בשו”ת ויאמר יצחק ח”א (סימן קכו), וכן מבואר בשו”ת התשב”ץ בשו”ת חוט המשולש בטור שלישי (סימן לה), וכ”כ בספר מקור ברוך (סימן יז) וכ”כ בשו”ת מהר”ם גאויזון (סימן מב), וכ”כ בספר נעות המרדות (פ”א עמ’ ח), וכ”כ בספר עבודת השם (סימן כט), וכ”כ בשער המלך (פ”ט מאישות הט”ו), וכן מוכח מדברי הר”ן והריטב”א שהקשו על דברי הרמב”ם שלא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה כשיתנו עיניהם באחר, ואת”ל שלדעת הרמב”ם אין כופין אא”כ נתנה אמתלא, אין מקום לקושיא זו. וכ”כ להוכיח כן בשו”ת היכל יצחק ח”א (סימן ב). ויעויין עוד לקמן דפעמים שהאמתלא מבוררת וגלויה לכל, ואף לחולקים על הרמב”ם יש לכפותו בנתינת הגט.

אולם מאידך, התוס’ כתובות (סג: ד”ה אבל) הביאו דברי ר”ת שכתב להקשות על היש מפרשים דס”ל דכופין את הבעל לגרש שהרי יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר, אלא שדחה זאת שהרי בטענת מאיס עלי יוצאת בלא כתובה, ובאומרת טמאה אני לך יוצאת עם כתובה (היינו לכהן, בנאנסה). ועכ”פ הכי ס”ל לר”ת דאין כופין אותו לגרש, וכ”כ התוס’ שם בשם ר”ח. וכ”כ הטור (שם) בשם ר”ת והרא”ש. וכתב מרן הב”י (שם) בשם הרא”ש בתשובה (כלל מג סימן ו) אע”פ שהרמב”ם ס”ל שכופין את הבעל להוציא, ר”ת ור”י חולקים עליו, וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש, ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה, ואיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, אולם אם כבר נעשה מעשה אם סמכו על הרמב”ם, מה שעשו עשוי. וכן כתב הרשב”א בתשו’, וכ”כ הרב המגיד (פי”ד מאישות ה”ח) שכבר פשטה ההוראה בכל ארצותינו שלא כדברי הרמב”ם שאין כופין את האיש לגרש, והוסיף הה”מ ולא עוד אפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומשום קלקול הדור שלא תהא אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה. וכ”כ הריב”ש בתשו’ (סימן קד). ובשו”ת התשב”ץ בשו”ת חוט המשולש למהר”א אבן טוואה בטור השלישי (סימן לה) כתב שכן דעת הרמב”ן והר”ן והנמשכים אחריהם.

והנה בשו”ת התשב”ץ בשו”ת חוט המשולש בטור השלישי (סימן לה) למהר”א אבן טוואה כתב שבטענת מאיס עלי יש שבע דעות, ובדעה השניה הביא דעת הרמב”ם ודעימיה, ובדעה השלישית הביא דעת ר”ת והרמב”ן והרשב”א הנ”ל. ובדעה השישית הביא דעת מהר”ם מרוטנבורק שאם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש. וסיים בדעת השביעית שהיא דעת התוס’ שאע”פ שאין הדין נותן לגרש בטענת מאיס עלי, מכל מקום אם נתנה אמתלא שהיא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כל, שבזה תו ליכא חששא שנתנה עיניה באחר, כופין הבעל לגרש הואיל שהכל רואים שהאמתלא שנותנת היא אמת, ולא נשאר מקום לשום חשד. וכל זה לדינא דגמ’, אלא שהרי”ף כתובות (כז. בדה”ר) כתב וז”ל: “הדין הוא דינא דגמרא אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא, יהיב לה גיטא לאלתר, ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן ליה מינה”. דברי הרי”ף הובאו בטור (סימן עז ס”ב).

 אלא שמרן הב”י (שם) הביא תשו’ הרא”ש (סימן ח) שכתב:

“בהכרחת נתינת הגט ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון בכל מיני הרחקות[2] כפיית האיש לגרש בעסק מרידת האשה, כי נראה להם דברי רבינו תם וראיותיו עיקר וראוי לסמוך עליהם. ואף אם היו הדברים מוכרעים צריך אדם להרחיק עצמו מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל, ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי התלמוד בימי הגאונים בישיבות של בבל שהיה צורך של שעה בימיהם להסיע על רבינו תם[3] ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי, כדי שלא תתלה עצמה בגוי ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, וסמכו על זה, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש […], אותה תקנה לא פשטה בכל הארצות […] ועוד אני אומר שהגאונים שתקנו [ה]תקנה תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל, והאידנא נראה הענין בהיפך, בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן, ואם תוכל האשה להפקיע עצמה מתחת בעלה באומרת לא בעינא ליה, לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה, על כן טוב להרחיק הכפייה.”

וכ”כ הרשב”א בתשובה שאותה תקנה לא פשטה בארצות, ואין אנו דנים בה.

ובשו”ת התשב”ץ בשו”ת חוט המשולש הנ”ל הביא דברי הרי”ף הנ”ל, ושכן כתבו רב שרירא גאון ורב האיי גאון ומנהג זה תיקנו גאוני הישיבות של בבל, ונהגו במנהג זה יותר משלש מאות שנה, ושכ”כ בהגהות אשרי כתובות (פ”ד סימן לד) בשם רבינו גרשום מ”ה.

ומרן הראש”ל הרב הגאון עובדיה יוסף ז”ל בשו”ת יבי”א ח”ג חאהע”ז (סימן יח) הביא דברי הרא”ש והרשב”א הנ”ל, ומאידך הביא דברי הרמב”ן במלחמות (פ’ אע”פ) ובחי’ כתובות (סג:) דלפי מה שכתב הרי”ף, תקנה זו היתה לדורות, וכ”כ האור זרוע (סימן תשנד) דאפי’ אין לה טענה, אם היא מורדת על בעלה ואינה חפצה בו, אע”פ שמכח ההלכה אין לנו לכופו, מ”מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט מיד למורדת, וכ”כ בה”ג. וכ”כ השלטי גיבורים כתובות (סג:) בשם הריא”ז דתקנה זו פשטה בכל ישראל, ואין לזוז מתקנתן.

ולענין הלכה, כתב מרן השו”ע (סימן עז ס”ב) וז”ל:

“האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכול להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה, אין לה כתובה.”

וכתב החלקת מחוקק שם (סק”ה) וז”ל: “ודלא כדעת רשב”ם והרמב”ם דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, ועיין במ”מ […] מש”כ על דברי הרמב”ם דאין נוהגים כמותו, [ו]אף אם נשאת בגט של כפיה תצא”. וכ”כ הב”ש שם (סק”ז) דלדעת השו”ע אין כופין אותו להוציא, ודלא כרמב”ם והרשב”ם, וכ”כ בביאור הגר”א שם (סק”ה), וכ”כ בבאר הגולה (סק”ו). וכ”כ בשו”ת משפטי עזיאל ח”ז (סימן קיה, עמ’ תקנה) שדעת מרן השו”ע כדעת ר”ת, ואפי’ נתנה אמתלא לדבריה לא מהני. וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר ח”ד (סימן כא) בדעת הטור והשו”ע, וכן כתב הרב הגאון יהושע מאמאן בשו”ת עמק יהושע ח”ג חאה”ע (סימן לב), והוכיח כן שהרי מרן הב”י הביא דברי הגמ”י בשם התוס’ והר”מ שגם לרמב”ם אין לכוף הבעל בנתינת גט אלא כשהאשה נתנה אמתלא לדבריה, נמצא שלחולקים על הרמב”ם אפי’ נתנה אמתלא לדבריה לא מהני, והרי מרן השו”ע סתם כדעת החולקים על הרמב”ם. וכ”כ שוב בח”ד (סימן יג) דבטענת מאיס עלי אין כופין הבעל אפי’ בדברים, אלא רק אם רצה הבעל מרצונו לגרש, יגרש. ואם האשה נשארת במרדה במה שטוענת מאיס עלי, מתירים לו לישא אשה אחרת.

זאת ועוד, גם מדברי הרמ”א משמע שאין כופין את הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, שהרי כתב בסימן עז (ס”ג) וז”ל:

“ויש אומרים דכל זה [היינו בין בטוענת מאיס עלי ובין בטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה] באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי; אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא […], ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו.:

וכתב בביאור הגר”א (סקל”ד) שהוא מדברי הרא”ש שאין כופין אותו לגרש.

אלא דלכאורה מדברי הרמ”א יו”ד (סימן רכח ס”ס כ) משמע דבטענת מאיס עלי חייב הבעל להוציא. ובשו”ת ציץ אליעזר ח”ה (סימן כו אות ד) הביא דברי הנודע ביהודה קמא חיו”ד (סימן סח) שהביא ראיה מדברי הרמ”א הנ”ל בטענת מאיס עלי אם נשבעה לבחור להתחתן בו ומאסה בו שאין צריכה דעתו כדי להתיר שבועתה, ולא העיר הנוב”י דלית הלכתא הכי, ואכמ”ל.

ובספר אוצר הפוסקים החדש (סימן עז דף כא ע”ב) הובאו דברי רבים מהאחרונים שכתבו שאין כופין הבעל בטענת מאיס עלי, וכ”כ בשו”ת מהרי”ל החדשות (סימן קפט), וכ”כ בשו”ת מהרי”ק (שורש סג וקב), וכ”כ בשו”ת בנימין זאב (סימן קטז), וכ”כ בשו”ת מהר”י בירב (סימן מא), וכ”כ בשו”ת הרדב”ז ח”א (סימן רה), וכ”כ בשו”ת מהרלב”ח (סימן לו), וכ”כ בשו”ת מהרש”ל (סימן מא), וכן הוא בפסקי דין הרבניים ח”ז (עמ’5) ודקדקו כן מדברי הרשב”א והרמ”א. וכ”כ בפד”ר חי”ב (עמ’ 114), וכ”כ הגרח”ג צמבליסט בירחון ישורון חל”א (עמ’ תצט) שלמעשה נהוג שאין אף לחייב הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, ורק משדלים אותו ליתן גט.

אלא שרבים מהפוסקים סמכו בזה על דברי מהר”א אבן טוואה בשו”ת התשב”ץ בחוט המשולש (טור שלישי סימן לה בסוף התשובה) שכתב וז”ל:

“עוד ראיתי לכתוב פרט אחד בענין זה, עם היות שאין צריך עוד שום טעם לנדון זה, לא חשכתי עצמי מלכתבו. והוא כי אפי’ לדעת האומרים שאין לכפות על הגט אלא באותם שהזכירו חז”ל כפייה, מכל מקום ראיתי שהם עצמם מתירים לכתחילה לכוף כשיראה להם שהענין צריך לכך, שהרי כתב הרא”ש בתשובה הביאה הטור ז”ל (סימן קנד) וז”ל, אשה שנתיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או ישבע לה שלא ילך, והשיב הרב ז”ל שאם הוא רוצה לילך, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו לגרש קודם שילך. הנה משום חשש דשמא ילך ויתעכב דן הרב שיכופו אותו לגרש, ועל תשובה זו סמכו הריב”ש ז”ל וא”ז הרשב”ץ ז”ל ובנו ז”ל ועשו מעשה. וגם הרשב”א ז”ל כתב בתשובה מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו כופין אותו להוציאה בגט, וכן א”ז הרשב”ץ ז”ל (שו”ת התשב”ץ ח”ב סימן ח) נשאל על איש שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה אותו מרוב הקטטות והמריבות, והכל יודעים שהוא קשה, וגם שהוא מרעיבה וכו’, והשיב קרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה כדקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער […], ואפילו מדיר את אשתו בדברים שאינם לה כל כך צער, קי”ל יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בכמה מקומות, דוק ותשכח, כל שכן בצער תמיד כזה שיוציא ויתן כתובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואע”פ שבאומר אינו זן ואינו מפרנס כתב הריא”ף ז”ל כתובות (לו.) דלא יוציא ויתן כתובה, התם אפשר בתקנה דעד שיכפוהו לגרש, יכפוהו לזון, אבל זה מעוות לא יוכל לתקון, דטוב פת חרבה ושלוה בה וכו’, וטוב ארוחת ירק וכו’, ויותר קשה המריבה מחסרון המזונות, ואיזה טובה יש לאשה שבעלה מצערה כל יום במריבה, ויכולים לכוף אותו להוציא, קל וחומר מבעל פוליפוס, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תמיד מר ממות לא כל שכן. וגם יש פוסקים באומר איני זן שכופין אותו להוציא והמרעיב אותה הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה לבין כופין אותו להוציא, דכשאמרו יוציא ויתן כתובה, אין כופין אותו לגרש, אלא מגבין לה כתובתה, ואם גירש מעצמו מוטב, ואם לא קרינן ליה עבריין, וכשאמרו כופין עושים כל כפייה אפי’ בשוטים […], ואע”פ שיש בתשובות גדולי חכמי האחרונים ז”ל שאין כופין בזה כלל, לאו קטלי קני באגמא אנן, ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.”

ע”כ מדברי התשב”ץ. והמשיך מהר”א אבן טוואה:

“הנך רואה שהרא”ש ז”ל והטור ז”ל והרשב”א ז”ל והריב”ש ז”ל וא”ז הרשב”ץ ז”ל הם רוב בנין ורוב מנין מהמחמירים שלא לכוף בגט, והרי כולם הסכימו במה שנראה להם לפי אותו נדון לכוף, מר מחמת חשש שילך לעיר אחרת שלא מרצונה, ומר מחמת שמצערה ומשליכה מביתו, ומר מחמת מחלוקת קטטה ורעבון. העולה מדבריהם ז”ל שאפילו לדעת הסוברים שלא לכוף, אם יש צורך שעה בכפייה יכופו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומזה יש ללמוד לכמה דברים אחרים שאם יארעו יש בהם כדי להתיר הכפייה לכולי עלמא, ובלבד שתהא כוונת הדיין לשם שמים, ויחקור על הדבר כראוי.”

וכן חזינא לכמה מגדולי הפוסקים שסמכו על דברי מהר”א אבן טוואה לכוף את הבעל לגרש את אשתו, וכמבואר בשו”ת משפטי עזיאל ח”ז (סימן קיב) שלאחר שהביא שיטות הראשונים הנ”ל והכרעת מרן השו”ע, דמשמע מינה שאין לכוף את הבעל בטענת מאיס עלי, מכל מקום כתב וז”ל: “אבל כמוהר”א טוואה פתח לנו פתח להרשות בית הדין לכוף את הבעל לגירושין לפי ראות עיניהם”, והביא התשובה הנ”ל. והוסיף וכתב וכן ראיתי למרן הגאון הראש”ל יש”א ברכה זצוק”ל בשו”ת מעשה איש חאה”ע (סימן א) שסמך על תשובה זאת, ואסיק לדינא שהדבר תלוי לפי ראות עיני הדיינים היושבים על מדין. אלא שהרב משפטי עזיאל כתב שדברי מהר”א אבן טוואה מיירי שהבעל הוא הגורם למרידת אשתו בטענת מאיס עלי, כגון שרוצה לעגן את אשתו, או שמצער ומגרשה מביתו, או שמכה אותה ורב איתה בקטטות תמידיות, משא”כ אם אין הבעל הגורם בודאי שאין לכופו.

עוד חזינא מה שכתב הגרי”א הרצוג בשו”ת היכל יצחק ח”א (סימן א-ב) לחזק שיטת הרמב”ם וליישב קושיות הראשונים עליו, וכתב הגם שהרא”ש כתב לחלוק על הרמב”ם מכל מקום הרא”ש גופיה בתשו’ (כלל מג) כתב במחלוקת הרמב”ם ור”ת ור”י למה נכנס ראשנו בין הרים גדולים, וכל זה להבא, אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה ז”ל מה שעשה עשוי. וכתב הגראי”ה אם היה סבור הרא”ש ששיטת הרמב”ם דחויה בעיניו לא היה פוסק דלשעבר מה שעשה עשוי, ועוד שהרא”ש גופיה בתשו’ (כלל לה) בארוסה שנתקדשה בטבעת שאולה וכן קידשה בנכל ובתרמית, כופין אותו לגרשה בטענת מאיס עלי. עוד כתב להוכיח כן מתשו’ הרמ”א (סימן עז) במעשה דומה למעשה דהרא”ש הנ”ל באחד שקידש נערה בנבל ובתרמית שכופין אותו לגרש, וזה כדעת הרמב”ם.

שו”ר גם בשו”ת ציץ אליעזר שכתב קונטרס בדין מורדת במציאות של תקופתנו, והיינו בתקופה הסמוכה לעלייה ההמונית של רבים מעדות המזרח לארץ ישראל, ופעמים שהיו משיאין נערה קטנה לאיש מבוגר, והיתה הנערה תובעת גירושין בטענה דמאיס עלי. וכתב שדיני מורדת הם ים גדול רחב ידים, וכבר כתב בשו”ת מהר”ח או”ז (סימן קנה) כד הוינא בשמעתתא דמורדת לא מסיקנא מיניה אפילו כדמסיק תעלא מבי כרבא, והביא דבר הרמב”ם והרא”ש והמ”מ הנ”ל, וכתב דעכ”פ עלינו למשכוני נפשין למצוא תקנה לבנות ישראל העלובות. והביא תשו’ המהר”א אבן טוואה הנ”ל, והוסיף להסתייע מתקנת הגאונים הנ”ל דבטענת מאיס עלי כייפינן ליה לבעל שיוציא ויתן כתובה, שהרי אין בנות ישראל הפקר שיהיו משועבדות ליבעל למי שמאיס עליהם, וכ”כ המרדכי כתובות (סימן תפו). והגם שהרז”ה בכתובות (שם) כתב דתקנת הגאונים היתה רק תקנה לשעה, מכל מקום הרמב”ן המלחמות (שם) השיב על דבריו שמדברי הרי”ף מוכח שהתקנה היתה לדורות, והיתה תקנה זו נהוגה חמש מאות שנה, וכ”כ בשו”ת מהר”ח או”ז (סימן קנז) שרבינו ישעה מטראני כתב שגאוני הישיבות רבנן סבוראי תקנו שיכופו את הבעל, וכ”כ בה”ג ורבינו האי ורב שרירא גאון, ואין לזוז מתקנה זו, וכ”כ הרי”ף, ואין מי שיוכל לעקור תקנת ביה”ד הגדול שבבבל. ובפרט אם האשה נותנת אמתלא לדבריה בזה גם התוס’ ומהר”ם מרוטנבורג מסכימים להתיר לכוף הבעל לגרש.

והסתייע שוב מדברי הרשב”ש הנ”ל, שבנתנה אמתלא לדבריה אף המהר”ם מרוטנבורק היה מסכים להתיר לכוף את הבעל לגרש. והגם שהבית יוסף כתב שהרשב”ש לענין מעשה לא היה מיקל בכך, אבל בספר אבני האפוד על אבה”ע מביא בשם ספר אליהו רבה בתשו’ (סימן יג) דאע”ג דהרשב”ש לא כתב אלא להלכה, מ”מ דיינו שהרשב”ש דעתו כך להלכה, וכ”כ בשו”ת צל הכסף שיש לסמוך על הוראה זו, ושלפי דעתו גם מוהר”א מונסון ומהרי”ט שהובאו בכנה”ג בהגב”י סברו וקבלו סברת הרשב”ש.

עוד הוסיף להסתייע מתשו’ נכדו של התשב”ץ בשו”ת יכין ובועז ח”ב (סימן מד) שכתב, “מאחר והאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו, והיה מקניט אותה ומצערה, קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה, דקי”ל לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה”. וסיים, שמכל האמור יש כר נרחב לדון בדבר כפייה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, וביה”ד רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא לתרבות רעה. ודבר זה גם רמוז ברמ”א (סימן עז ס”ג) שכתב שאפילו במקום שכופין אותו לגרש במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין. וכתב הח”מ שם (סקכ”ח) שכוונת הרמ”א על המקומות שנוהגים ע”פ הפוסקים דס”ל דבמאיס עלי כופין את הבעל לגרש, וכ”כ הגר”א שם (סקל”ח).

אלא שכתב שעל אף הכל יש עדיין מקום לדיין לומר מה לי ולצרה הזאת להכניס ראשי בין הרים גדולים, וליכנס לחשש גט מעושה וכטענת הרא”ש. לכן כדי להניח את הדעת, יש אפשרות לכוף את הבעל בחיוב מזונות מבלי לחייב את האשה לשבת תחתיו, וכ”כ הבית מאיר (סימן קנד ס”א) שהמתנכר [=מומר] שהמוטב שלא לכפותו על הגט, אלא יש לכפותו על חיוב מזונות ופרנסה או לשלם הכתובה והנדוניא, עד שמכח זה ירצה בעצמו לגרש, ובזה אין חשש, והגם שהפ”ת שם כתב בשם התורת גיטין דבכה”ג חשיב גט מעושה, מ”מ בנידון דידן יש לסמוך על המתירים. ודומה לזה כתב בשו”ת פרי צדיק (סימן יז) באשה שמרדה על בעלה בטענת מאיס עלי כי בעלה נאבד ממנו מאור עיניו ב”מ, והעלה שהבעל חייב לגרשה, אלא שאין בידינו לכופו לגרש, מ”מ גם אין בידינו לכופה לשבת תחתיו, ותטול כתובתה מושלם זולת התוספת, והבעל חייב במזונותיה כל זמן שלא גירש, כיון שהעכבה מציד, ומעין זה כתב המהרי”ט ח”א (סימן קיג) בבעל שנעשה נכפה שתלך ותדור בבית אביה, וכל זמן שלא יגרשנה חייב במזונותיה, וכ”כ בספר מור ואהלות אהע”ז (סימן י), וסיכם שראוי לקבוע בזה הלכה ברורה בכל בתי הדין בארץ כדי שלא נהיה בהלכה זאת בבחינה של עשיית אגודות אגודות.

וחזר ושנה לחזק תשו’ הנ”ל בספרו ח”ה (סימן כ”ו) והסתייע מתשו’ המהרש”ם ח”ג (סימן צג) וסיים וז”ל:

“ובהעריכנו מערכה מכל מערכה גם כת האריות השניה הזאת אשר בחלק אחד צועדים בראש רבנן סבוראי שהיו סמוכים לחכמי התלמוד והגאונים ז”ל ואחריהם חבורת הראשונים והפוסקים שהזכרנו, ובחלק שני צועדים בראש הרמב”ם וסייעתו ז”ל שבתוכם גם מרבותינו הצרפתים ז”ל ואחריהם יתר חבורת הראשונים והפוסקים קמאי ובתראי עמודי עולם […] ואחרי זאת בקחתנו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותינו פירצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים וכו’, וכמה פעמים הרי אזנינו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש וכו’. נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאיס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפייה [ועכ”פ בכפי דרך הברירה שהזכרתי (והיינו חיוב מזונות וכתובה – ד.ג.)].”

הא קמן שגם הרב ציץ אליעזר כתב שיש מקום לסמוך על כל הני רבוותא הנ”ל לאחר שיקול דעת וכובד ראש לכוף את הבעל ליתן גט בטענת מאיס עלי, אלא שאם אפשר לכופו על חיוב מזונות ותשלום הכתובה כדי שייתן את הגט עדיף. אולם, בנידון דידן אף מזונות בניו אינו נותן, והאשה גובה את חובו מהביטוח הלאומי.

ועוד ראיתי לאחד מגדולי הפוסקים והדיינים הגאון רבי עובדיה הדאיה ז”ל בשו”ת ישכיל עבדי ח”ו (סימן כא) שדן באשה שדרשה שבעלה יתן לה גט בטענה שכל הזמן יש קטטות ביניהם והבעל הגורם לקטטות, וכתב הרב ז”ל שיש להניח כי האשה היא בבחינת טענת מאיס עלי, והואיל והדברים מוכיחים שאין עוד תקנה לשלום שהם כבר נפרדים יותר מחמש שנים, הדבר פשוט שאין מקום לעגן את האשה יותר מזה. די לה העונש בעבר שפטרו את הבעל ממזונותיה כל הזמן, ואין לנו לעגן בנות ישראל יותר מזה. וכתב עוד, ולענין בקשת הבעל לשלום בית, ניכרים הדברים שכל כוונת הבעל לעגנה ממה שעשה מספר פעמים שנכנס לביה”ד לגרשה ושוב פתאום חזר בו, וכן חתם על הצהרה כאשר יגמר הסכסוך שבינו לבין אביה, תיכף יפטור בגט פיטורין, ופעם אמר אם יתנו לו חמשת אלפים לירות יסכים לגרשה, כל זה מראה בעליל שדברי מרמה בפיו באומרו שהוא אוהב אותה, ולכן כתב שיש לחייב את הבעל לגרש את אשתו בג”פ כדת, ובמקרה שיסרב, יש לחייב אותו במזונות עד יום מתן הגט. ע”כ.

הא קמן דבטענת מאיס עלי, אפילו שלא כל כך היתה מבוררת, כמבואר בריש התשובה הנ”ל, ס”ל לרב ישכיל עבדי ז”ל שלאחר י”ב חודש שהאשה הפסידה מזונותיה מחייבים את הבעל לגרש את אשתו. ולדבריו, בנידון דידן שביה”ד משוכנע שבאה בטענת מאיס עלי וכבר הם בפירוד קרוב לשלש שנים, ולא שילם הבעל מזונות כל זמן הפירוד, יש לחייב את הבעל בנתינת גט.

ועינא דשפיר חזי למה שכתב מרן הראש”ל הרב הגאון עובדיה יוסף בשו”ת יביע אומר ח”ג חאה”ע (סימן יח) בנערה שהשיאה אביה בתימן לאיש אשר היה גדול ממנה בשנים הרבה וכן היו לו מכבר שתי נשים, וכבר מזמן הנישואין לא רצתה להנשא לו בטענת מאיס עלי, ולאחר שהביא דברי הרשב”ש דאם נתנה אמתלא לדבריה גם החולקים על הרמב”ם יודו שכופין, והביא דעת הפוסקים דס”ל שלהרמב”ם אין צריך אמתלא מבוררת כדי לכוף הבעל בטענת מאיס עלי וכו’, כתב שם (אות ד), וז”ל:

“ואם כן כשהאמתלא ברורה ומפורסמת שעכ”פ ע”פ הרוב דבריה אמיתיים, שפיר אזלינן בתר רובא לכופו להוציא. וה”נ ס”ל למהר”ם הנ”ל, וגם הרשב”ש מסתמך ואזיל על סברא זו. ומכל שכן שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב”ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, מעיקר הדין, ואפי’ בלא אמתלא ברורה. ואת”ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה, שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו שפיר כופין להוציא. ואת”ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק, כמ”ש הרי”ף (פרק אע”פ) בשם בי דינא דמתיבתא, דתקינו דיהיב לה גיטא לאלתר. ור”ל ע”י כפייה…”

והמשיך וכתב, והגם שר”ת והרא”ש פירשו בדעת הרי”ף שאין לכופו לגרשה אלא שנתנו לבעל רשות לגרש לאלתר, מ”מ קושטא קאי שהרי”ף בשם הגאונים דעתו שיש לכופו לגרשה בטענת מאיס עלי, וכמ”ש להדיא בהרי”ף בגמ’ כתובות (קט.), וכ”כ הרא”ש גופיה בתשו’ (כלל מג סימן ח) שיש שנהגו ביש מקומות לכוף בטענת מאיס עלי כדברי הרי”ף, וכ”כ הרמב”ן במלחמות (פ’ אע”פ) והרשב”א בתש’ ח”ו (סימן עב|) ועוד בדעת הרי”ף.

ולקמן (אות יג) הביא דברי הציץ אליעזר הנ”ל והוסיף, וז”ל:

“וגם אני בעניי אומר שבזה”ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והניסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים […] ומרבין ממזרים בעולם. ובכה”ג אמינא קלקלתן תקנתן […] בעקבתא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכל שכן כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכוים כל כך שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו על מי שיסמוך.”

והסתייע מדברי הגר”ח פלאג’י בשו”ת חיים ושלום ח”ב (סימן לה) בבעל נכפה שדעת כמה פוסקים ומרן הב”י שאין לכופו להוציא, וכתב הגר”ח פלאג’י דמ”מ לכו”ע אין כופין את האשה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ”ז, נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה, וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש, וכל שכן היכא שהיא ילדה דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, וכל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה.

ועוד צירף לזה מש”כ הגר”ח פלאג’י שם ח”ב (סימן קיב) שאם המתינו י”ח חודש וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לבי”ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזיווג וכנ”ל. וכתב שחברי בית הדין דפתח תקוה הגאון הגדול רבי ראובן כ”ץ ומהר”י בן מנחם הסתמכו על דברי הרשב”ש וסיימו שאע”פ שהרשב”ש כתב להלכה ולא למעשה, מכל מקום יש המקילים גם למעשה [א”ה, אלא ששם בנידון דידהו צורפו דיעות אלו כסניף לכופו לגרש].

ובדרך זו חזינא שהלכו בה מגדולי הדיינים כמובא בפסקי דין הרבניים חכ”א (מעמ’ 333-364) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים פופוביץ והגר”ש עמאר ואוחנונה בבני זוג שהאשה טענה שהיתה אלימות מילולית עלבונות והשפלות ונבלות הפה, הבעל היה חוזר הביתה מאוחר בלילה ולפעמים למחרת, מתקשר עם נשים זרות, ויש חוות דעת של הפסיכולוג שאין סיכוי לשלום הבית. מאידך, הבעל הכחיש דבריה בענין האלימות, וגם מכחיש קשר עם נשים אחרות, וחזרתו מאוחר בגלל שהסתבך בחובות נאלץ להסתתר. ובנימוקיו לחיוב גט של הרב הגאון פופוביץ שליט”א כתב, וז”ל:

“טענת האשה בענין “מאיס עלי” עקב השפלות וזלזול ממושך מצד הבעל התרשמתי מהדיונים הארוכים שהטענה היא כנה, אין החשד של עיניה נתנה באחר, או בממון […] וכבר הביא הרמ”א באבהע”ז סימן ע”ז סעיף ג והבי”ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם, וכן מובא בחזו”א באבהע”ז בסי’ סט ס”ק ט”ז.”

וציין עוד לדברי הגרי”א הרצוג בשו”ת היכל יצחק ושו”ת יבי”א ושו”ת ציץ אליעזר הנ”ל, ולכן הואיל וטענת הבעל לשלום בית אינה כנה, ולאור הפירוד הממושך שבין הצדדים וחוסר סיכוי לשלום בית, חייב הבעל לגרש את אשתו.

גם הגר”ש עמאר שליט”א (שם) הסתמך על דברי הרמב”ם ותקנת הגאונים שמעיקר הדין יש לכוף את הבעל לתת גט לאשתו והסתמך בזה על דברי הגרי”א הרצוג בשו”ת היכל יצחק ושו”ת יבי”א הנ”ל ועוד, והוסיף דגם לראשונים דס”ל שאין כופין, עכ”פ גם לדידהו יש לחייב את הבעל בנתינת גט [א”ה, ולכאורה כך הוא לדברי רבינו יונה בשטמ”ק הנ”ל דכתב דמותר לקרותו עבריין, ולא לר”ת]. עוד כתב, כיון שבאמת גם הבעל אינו מעוניין בקשר עם אשתו הוי כמורדים זה על זה שכתב רבינו ירוחם ז”ל במישרים (נתיב כג ח”ח) שכופין אותו לגרש [ולקמן נביא בעזה”י דברי הפוסקים בזה], ועוד צירף דברי הגר”ח פלאג’י הנ”ל דבפירוד ממושך, כופין הבעל לגרש, ודברי הגר”ש עמאר מופיעים גם בספרו שו”ת שמע שלמה ח”ג (סימן יט).

אלא דמה שכתב הגרש”מ עמאר דבטענת מאיס עלי מבוררת לכו”ע עכ”פ מחייבים אותו בנתינת גט אינו מוסכם כדחזינן בשו”ת קובץ תשובות להגרי”ש אליישיב ז”ל ח”א (סימן קעד) שכתב, וז”ל:

“גם אם נניח שדינה של האשה היא כאשה הבאה בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, אכתי אין בזה לחייב את הבעל במתן גט, עיין עיין שו”ת הרשב”א (המיוחסות לרמב”ן) סי’ קל”ה: שאלה, האומרת מאיס עלי… ואם הבעל חייב לגרשה… תשובה… דע כי היא אינה יכולה לכוף בעלה לגרש אותה בגט לפי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא כי אם לרצונו… ואע”פ שהרמב”ם ז”ל כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש אין נכונים דבריו במקום זה ….”

וכתב הגריש”א ז”ל שמשמע מדברי הרשב”א שאין כופין ואף לא מחייבים את הבעל לגרש. וכתב עוד שכן משמע מדברי התוס’ כתובות (סג:), וכן דקדק מדברי הרמ”א אהע”ז (סימן עז ס”ג) שכתב דבטענת מאיס עלי אין כופין הבעל לגרש ולא את האשה להיות אצלו, ואם איתא דחייב לגרש פשיטא שאין מחייבים אותה להיות אצלו. ולכאורה אין הכרח לא מדברי הרשב”א והתוס’ והרמ”א, ובפרט שברמ”א יו”ד (סימן רכח ס”ס כ) מבואר דחייב לגרש, ולא זכר מדברי הרמ”א שם. ועכ”פ מהכא משמע מדברי הגריש”א זצ”ל שאין אפילו לחייב בטענת מאיס עלי.

אלא דחזינא להגריש”א ז”ל בספרו קובץ תשובות ח”ב (סימן פה) שדן בזוג שהתחתנו בתימן ושניהם בזיווג ראשון ויש להם חמש בנות, והבעל נשא שוב אשה אחרת וילדה לו בן והיא עודנה תחתיו, והאשה תובעת לחייב את בעלה לגרשה הואיל ומאיס עליה שהלך ונשא אשה אחרת. וכתב הגריש”א דלכאורה יש לדונה כדין אשה הבאה בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, יש לדון נהי דקי”ל דאין כופין לבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש לומר דחיובא מיהא איכא עליו לשחרר אותה בג”פ. וכתב להוכיח מדברי הרא”ש ומדברי הה”מ ומדברי השטמ”ק בשם רבינו יונה שאין אפי’ חיוב לגרשה, ומכל מקום כתב להוכיח מדברי הריטב”א והמאירי דעכ”פ יש חיוב לגרשה. וציין לשו”ת התשב”ץ הנ”ל ולספר צל הכסף (סימן יג) [דס”ל שיש חיוב לגרשה], וכן משמע מתשו’ הבנימין זאב (סימן קטז) שיש חיוב לגרשה, אלא שבנידון דידיה הנ”ל כתב שיש לחייבו לגרשה הואיל ומשיאה שם רע בשכנותיה. ע”כ. הא קמן שבתשו’ זו של הגריש”א ז”ל לא סתם שאין לחייב בנתינת גט בטענת מאיס עלי, והראה מקום שיש מקום לחיוב, וכן השמיט הראיות מהרשב”א והתוס’ והרמ”א כפי שכתב בתשו’ ח”א (סימן קעד) הנ”ל.

אלא דחזינא בספר שורת הדין ח”ה (מעמ’ רל) תשובה מהרה”ג חיים גדליה צימבליסט שכתב שנהגו [בבתי הדין] למעשה כדעת ר”ת ורוב הפוסקים שגם אין מחייבים אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו ליתן גט. וביאר מחלוקת הרמב”ם והרא”ש הנ”ל דהרמב”ם ס”ל הואיל ואין לחייב את האשה להיבעל לשנוי לה, יש לכוף את הבעל לגרש משום זה נהנה וזה לא חסר, וסייע לזה מדברי הר”ן קידושין (סה.) שכתב דבאומר לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני שמבקשים ממנו ליתן גט, אבל לא כופין אותו דלא ניחא ליה ליאסר בקרובותיה, הא לאו הכי כופין אותו ליתן גט דזה נהנה וזה לא חסר. אולם הרא”ש ודעימיה ס”ל הואיל ואשתו ברשותו אין כופין אותו לגרש, וסייע לזה מתוס’ ב”ק (כ:).

והוסיף וכתב, והגם שרבינו תם בספרו ספר הישר תשו’ (סימן כד) והמהרי”ק (שורש קב) כתבו דהגם דבטענת מאיס עלי אין לכפותו לגרש, מ”מ נוהגים בו הרחקות רבנו תם, אלא שהמרדכי כתובות (סימן כד) הזכיר הרחקות ר”ת רק במה שמובא בגמ’ שמחייבים אותם להוציא, וכן הרמ”א (סימן קנד סכ”א) הביא הרחקות דר”ת באלו שמחייבים להוציא, ולא בטענת מאיס עלי המבוארת בסימן עז, משמע דבטענת מאיס עלי אין נוהגים בו הרחקות דר”ת, הואיל ואין מחייבים אותו לגרש. והסתייע בזה מדברי הגר”א (סימן קנד סק”סז) שכתב וז”ל, וכל זה [היינו הרחקות ר”ת] עושין לו שעבר על דברי חכמים, הא משמע מדברי הגר”א שאם אין מחייבים אותו לגרש, אין לנהוג בו הרחקות דר”ת. ע”כ.

ולאחר המחילה והסליחה כיאות מהגרח”נ צימבליסט הראיה מדברי המרדכי אינה מוכרחת, הגם שכתב המרדכי כן באלו שמחייבים אותם לגרש, מניין דס”ל דבאותם דמצוה לגרש לא ינהגו בו הרחקות דר”ת, ובפרט שהמרדכי גופיה בכתובות (סימן קפו) אחר שהביא שיטת ר”ת, סיים בדברי הראבי”ה שכתב וז”ל, אחרי אשר ראינו בה פלוגתא דרבוותא, חכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. וכן מדברי הרמ”א אין הכרח לומר מדהא שלא הזכיר הרחקות ר”ת בסימן עז, היא ראיה דבטענת מאיס עלי אין ליתן עליו הרחקות דר”ת, שהרי ר”ת הוא ראשון החולקים על רבינו שמואל דס”ל שכופין הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, והוא גופיה כתב שנוהגים בו בהרחקות, ועכ”פ לענ”ד קשיא מילתא ללמוד מדברי המרדכי והרמ”א הסתומים בזמן שיש ללמוד מדברי ר”ת והמהרי”ק המפורשים.

 זאת ועוד חזינן לאחד מקמאי שהתייחס אם יש ללמוד כן מדברי המרדכי והרמ”א וכתב לדחות הראיה, וזה כמבואר בתשו’ הרב הגאון אליהו אלפאנדרי בסדר אליהו רבה ואליהו זוטא (סימן יג) שנשאל בנערה שנשאת, ותכף ומיד בכניסתה לחופה כאשר אישה רצה ליקרב אליה צעקה בקול מר ואמרה מאוס הוא בעיני, אין לי חפץ בו משום דדמי עלי כאריה, ופייסו אותה בכל מיני פיוסים ולא הטתה אוזן לשמוע, וחזרו לגעור בה ולדבר עמה קשות מה המעשה הרע אשר את עושה, אף היא תשיב אמריה וכי ממני יצא הדבר, הלא ודאי כי מה’ יצא הדבר שאני יושבת צלולה בדעתי, וכשאני רואה אותו, נכנס בי רוח עוועים, וחזרו לדבר עמה פעם אחר פעם, ולא הועילו כלום, עד כי ארכו הימים והיא יושבת בבית אביה, זה לה כ’ שנה שהיא יושבת בבית אביה סורה וגלמודה, ונוהגת עצמה בצניעות גדול, כמו שהעידו והגידו עליה בני המבוי, ועלה הלך ונשא אשה אחרת והוליד ממנה בנים ובנות, ועמדו עליו אנשי חסד לפטור את הראשונה בגט, שמה שמרדה בו אינו במרד ובמעל מרוע לבבה כי אם גזירה מן השמים, שלא עלה זיווגם יפה, ולא הטה אוזן לדבריהם, וכל חפצו וישעו לעגנה כל ימיה.

והאריך בדברי הרמב”ם והסמ”ג, ומאידך ר”ת ודעימיה וכן בדברי הרי”ף הנ”ל, והוסיף להביא שהרב בעל העיטור כתב, הגם דר”ת הרחיק הכפייה בגט, לא הרחיקה אלא מדינא דגמרא, אבל מתקנתא מודה שכופין, אלא שהרשב”א לא כתב כן בדעת ר”ת, ומכל מקום דעת הרי”ף והרמב”ם והרשב”ם ובעל העיטור והריא”ז והסמ”ג דכייפינן לגרש בטענת מאיס עלי. וכתב וז”ל, ועם האמת דכל הנך רבוותא לא קיימין בטעמא חד, דיש מהם שאומר מדינא דגמרא, ויש מהם שאומר מדינא דתקנתא, מכל מקום אנן בדידן מה אכפת לן כיון דאיכא כפייה, יהיה מן הטעם שיהיה. וזה שאני מרבה בדעות היתר הכפייה אין רצוני ח”ו לתפוס היתר בכפייה דכיון דאיכא כל להקת הגדולים שזכרנו לעיל בהרחקת הכפייה, וכל האחרונים נמשכו אחריהם, מי הוא זה אשר יערב אל ליבו לקרב מה שהם ז”ל הרחיקו הרבה. אמנם כל מגמתינו הוא להראות דאיכא כת מרבוותא טובא דמתירין לכפות בהאי מילתא כפייה בהדיא, כדי לבוא אל עיקר שאלתנו, האם נסמוך לעשות בנידון זה הרחקה שכתב ר”ת.

אלא שכתב שם (סוד”ה הלום, דף ס ע”ג) והנה ראיתי לחכמים המובהקים שכתבו שבטענת מאיס עלי יש לנהוג בהרחקות דר”ת, ומצא סמך לדבריהם ממה שכתב המרדכי (פ’ המדיר) וז”ל, בכל הני דלא קתני כופין, אלא יוציא ויתן כתובה, לא כפינן אלא בדברים בעלמא, אבל הר”ם אומר בשם ר”ת דנוכל לעשות שנקבל גזרה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט. ודברים אלו הביאם מרן הב”י (ס”ס קנד) ע”ש. אך כתב שאם באנו ללמוד משם לנידון דידן ודאי אינו ענין כלל, דע”כ לא קאמר התם ר”ת ז”ל אלא במקום שאמרו חכמים יוציא, אבל במאיס עלי דלפי ר”ת וכל הנלוים עמו ליכא אפילו יוציא, מאן לימא לן שיאמר בו ר”ת לקבל עליו בגזירה.

אלא שכתב הרב אליהו רבה וזוטא שאחר החיפוש מצא במהרי”ק (שורש קב) תשובת ר”ת דבטענת מאיס עלי נוהגים בו בהרחקות דר”ת. אלא שכתב דכל זה כבנידון דידיה דאנן ידעינן בודאי דלא נתנה עיניה באחר, וגם ליכא למיחש שילמדו ממנה אחרות למרוד בבעליהן. והוכיח כך מהלבוש (ס”ס קלד), וז”ל, ואע”פ שאין כופין עכשיו שום איש לגרש את אשתו וכו’, אבל אם רואים ב”ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה”ג מכל מקום יכולים הבי”ד להטיל חרם ביניהם וכו’ שלא יהו רשאים לדבר עמו, ולישא וליתן עמו, וכו’ אם לא יגרש, ועיין במהרי”ק (שורש קב).

ודקדק הרב א”ר וא”ז שמבואר בדברי הלבוש שלא בכל מקום התיר ר”ת, רק לפי ראות עיני הדיינים כשיראו שיש תקנת האשה בדבר, והיינו שרואים הבי”ד שמה שטוענת מאיס עלי הוא אמת והיא אנוסה, מפני שלא עלה זיווגם יפה, והבעל רוצה לעגנה.

וסיים הרב סדר א”ר וא”ז (דף סב ע”ג ד”ה הנה לזה), וז”ל:

“דכיון דר”ת ז”ל בעל המימרא במאיס עלי אמרה [לעשות הרחקות דר”ת] ומהרי”ק ז”ל הביאו להלכה פסוקה בלתי שום ערעור, וכן עשה איהו ז”ל מעשה בענין איסור אשת איש, גם מהר”ר דון תם ומהר”י אבאיוב ז”ל שהם גדולי האחרונים תפסוה במושלם פשוט כנזכר, אם כן מעתה איך יעלה על לב איש לומר דמה שלא הזכירוה מרן והרב המפה בפסקיהם הוי משום דקהו בה קהייתא, דאם כן היה להם ז”ל להזכירה ולומר דלא סמכינן עלה, או דלא עבדינן בה עובדא, ומי לנו בקי בדברי מור”ם בעל סדר המפה מהרב בעל הלבוש שהיה תלמידו, וכיון דחזינן ליה דפסקה להא דר”ת בפסקיו כנזכר לעיל, איך יעלה על הדעת שבא לקרב מה שהרחיק רבו, אשר על כן נראה לע”ד ברור ומוכרח דמה שלא הזכירוה להא מרן ומור”ם הוי טעמא משום דהא דהורה ר”ת לעשות הרחקה במאיס עלי, לאו בכל טוענת מאיס עלי היא, אלא דוקא כשניכר בודאי שכן הוא באמת, ושיש עיגון בדבר דוקא…”

הא קמן שגם הרב אליה רבה וזוטא הרגיש בדברי המרדכי והרמ”א הנ”ל, ולסוף כתב דהיכא שברור לבי”ד טענת המאיס עלי של האשה, יש לכל הפחות לנהוג בבעל בהרחקות דר”ת, וזה דלא כדברי הגרח”נ צימבליסט שלדברי המרדכי והרמ”א אין לנהוג בהרחקות ר”ת כשטוענת האשה מאיס עלי.

אלא שבלא”ה הגרח”נ צימבליסט גופיה בפסקי דין הרבניים ח”ט (מעמ’ 101) כתב לצרף דעת הפוסקים לכוף את הבעל בנתינת גט בטענת מאיס עלי, וממילא בודאי שאפשר לסמוך עליהם בענין הרחקות דר”ת. ובפסק דין הנ”ל דעת הגר”ש ורנר דיש לסמוך על הפוסקים הנ”ל לכוף הבעל בנתינת גט שיש עוד צד נוסף כדי לכופו. וכן חזינא בספר שורת הדין חט”ז (מעמ’ קעב) פסק דין מבית דין הגדול, כל שבית הדין משוכנעים באמיתות הדבר, ושאכן המאיסות ממשית ולא מדומה, יש לחייב את הבעל בנתינת גט, והסתמכו על דברי הפוסקים הנ”ל.

הנה גם אנן חזינא בצער האשה ואין ספק לדידן שלא תוכל אשה זו לשוב לבעלה הראשון מכל שטענה עליו וכנ”ל, ולכן הגם שיש חולקים וס”ל שאין מחייבים ליתן גט, וגם אין לנהוג בו בהרחקות דר”ת אף בטענת מאיס עלי ונתנה אמתלא לדבריה, מכל מקום בוודאי שיש סמך גדול בנדון דידן לחייב את הבעל במתן גט הואיל ויש לנו אילנות גדולים לסמוך עליה.

ב. פירוד ממושך של הצדדים ואין ביה”ד רואה סיכוי לשלום בית

הנה בנידון דידן מתוך כעשר שנים שבני הזוג נשואים היו בפירוד וחיים בדירות נפרדות קרוב לארבע שנים. בתביעת הגירושין הראשונה היו בפירוד כתשע עשרה חודשים, ובפירוד האחרון כשנתיים למעט שלפני למעלה משנה היו יחסי אישות בין בני הזוג כשהם גרים בדירות נפרדות.

ידועים דברי הגאון רבי חיים פלאג’י בשו”ת חיים ושלום (ח”ב סימן קי”ב), וזה תורף דבריו, כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב שכשיבואו עניינים אלו בפני בי”ד, להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום, כי גדול השלום, ועל דרך שכתב מהרשד”ם חאהע”ז (סימן ק”ג) דאפילו אין הכחשה ביניהם אין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה דתוחלת ממושכה מחלת רב, ואין להם תקנה. ע”כ. ואם יראה בעיני הבי”ד שעבר זמן ולא היה שום תקנה, אז ישתדלו לתת גט.

והדין כן בין אם האיש רוצה להתגרש והאישה לא רוצה להתגרש, ובין אם האישה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה להתגרש, דיש על הבי”ד להשתדל לתת גט ולהפרידם זה מזה. וסיים:

“אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי”ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחת האישה, וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קינאה ושינאה ותחרות […] עתידין ליתן את הדין […] והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום, ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח”י חודשים, ואם בינם לשמים נראה לב”ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מה שכתב בזה בספר החסידים. כל זה כתבתי לכבוד השי”ת ותורתו הקדושה.”

ובנידון דידן הגם שהפירוד האחרון שבני הזוג גרים בדירות נפרדות קרוב לשנתיים ולפני למעלה משנה קיימו בני הזוג יחסי אישות ביניהם, מכל מקום אין למעט מזה את המציאות של הפירוד שקיים ביניהם, ומה שקיימו יחסי אישות, הוא כדברי האשה שלפעמים היא לא עומדת בזה, והיא צעירה לימים ויצרה אלבשה לרגע, ודברי הגר”ח פלאג’י מתאימים גם לנידון דידן שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, ואדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, ובנידון דידן כבר מוחזקים לשמש בזמן נידות, ומי יודע אם חס ושלום לא יתגבר עליה יצרה ותקיים יחסי אישות עם גבר זר בעודה אשת איש, ובית דין לא רואה תקוה לשום שלום ביניהם, ובפרט שהדברים קרו וחזרו ונשנו וכבר היו אצל יועצי נישואין רבין ללא הועיל, ולדברי הגר”ח פלאג’י הנ”ל יש לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני.

אלא גם מביאור מרן הראשל”צ ז”ל בדברי הגרח”פ דשרי למקרייה עבריינא, הנראה לענ”ד דעכ”פ יש לומר לבעל שהוא חייב להוציא, וכדמוכח מתשובת הריב”ש (סימן קכ”ז ד”ה אמנם) שכתב דהא דאמרינן בכתובות (דף ס”א ע”ב) דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, כבר הסכימו כל האחרונים לא שיהיו כופין אותו על הגט אלא כופין אותו על הכתובה ומבקשין ממנו על הגט, ואומרים לו שהוא חייב להוציא, ואם לא יוציא אין רוח חכמים נוחה ממנו, ושרי למקרייה עבריינא. ע”כ. הא קמן מוכח מהריב”ש דבמקום דשרי למקרי עבריין חייב להוציא, וכן מוכח מסברא, דאם לא נאמר כן כיצד מותר לקוראו עבריין, ודו”ק. והגם דבשמ”ק הנ”ל כתב בשם רבינו יונה דבאומרת מאיס עלי אומרים לו דמצווה לגרשה ומותר לקוראו עבריינא, ומשמע שגם במקום שרק מצווה לגרש מותר לקוראו עבריינא, נלענ”ד שכוונת רבינו יונה דמצוה לגרשה, היינו שחכמים מצווים אותו שיגרשנה, והוי ככל מצוות דרבנן שמחוייב עכ”פ לקיימן. והכי מוכח מלשון הגמ’ שבת (מ.) דמאן דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא, ואם אינו אלא מצווה בעלמא ולא חיוב, אמאי שרי למקרי ליה עבריינא.

ויעויין עוד בחידושי הריטב”א מו”ק (ד. ד”ה ליתי מר ולשמתיה) שכתב וז”ל, “פירוש ככל מאן דעבר אדרבנן שהוא חייב נידוי”. ואם חייב נידוי, אין לומר בשיטת רבינו יונה שאומרים לו מצווה לגרש היינו מצווה בעלמא, אלא וודאי כוונת רבינו יונה במש”כ מצווה היינו ככול המצוות שהם חיוב גמור. וכך גם מוכח מדברי מרן הראש”ל ז”ל גופיה שם (ריש אות י”ג) שהביא דברי הרמ”א (יו”ד סימן רכ”ח סוף ס”ז) שכתב שבטענת מאיס עלי חייב להוציאה, וכתב הרב זצ”ל שיש לדברי הרמ”א סימוכין מדברי השטמ”ק בשם רבינו יונה. מוכח מדברי הרב ז”ל שהבין בדברי רבינו יונה הואיל דמותר לקוראו עבריין חייב להוציאה. ויותר מזה מובא בדברי מרן הראש”ל ז”ל בהמשך שם (סימן כ אות ל”ד), שמסתמך על דברי הגרח”פ הנ”ל שכופין הבעל לגרש מחמת פירוד ממושך.

גם בשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז סימן נ”ב) כתב שאין להסתמך על פשט דברי הגרח”פ דלאחר פירוד ממושך יש לכוף הצדדים לתת גט. ושם דן בעניין ערעור שהגיש הבעל נגד החלטת ביה”ד האזורי שאין לכוף האישה לקבל את גיטה, ומיירי באיש שהתחיל לתבוע גירושין משנת תשכ”א ובית הדין עד שנת תשד”מ דחה את דרישתו לחייב את האישה לקבל את הגט, הואיל ואין עילה מוצדקת שהאישה חייבת לקבל את גיטה. והרב צי”א כתב לחזק החלטת הבי”ד האזורי, וז”ל, כי ביה”ד האזורי לא מצא עילה לנתינת גט פשוט, ולא נתן חשיבות לעצם הדבר מה שכבר זה עידן ועידנים השלום לא שורר בין בני הזוג, ובצדק, דאם לא כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכל איש שירצה מאיזה סיבה שהיא להפטר מאשתו או יתן עיניו באחרת, יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה ג”פ היות ואין סיכויים לחיי שלום.

וככה מצינו בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ג סימן קמ”ה) שדן במקרה שאחד מאס באשתו אחר היותו עמה חמשה חודשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת יולדיו ומבזה אותו, וכבר עברו ארבע עשרה שנים, ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והיא אינה חפיצה להתגרש בשום אופן. והעלה כי אין לו טעם מבורר ואין בדבריו כלום, ולא משנה מה שכבר עברו ארבע עשרה שנה ולא באו לידי קירוב. ושוב העיר מדברי הגרח”פ הנ”ל, שלדבריו היה מקום לכאורה בנידון זה שכבר עברו שנים רבות שאין שלום בן בני הזוג לחייב את האישה לקבל גיטה, וכתב הרב צי”א אין בזה בכדי סמיכה, וערבך ערבא צריך. ואחרי בקשת המחילה, הגרח”פ ז”ל יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש, מצינו שנפסק להלכה שמגלגלים את בני הזוג שנים על שנים, ולא כופין לא אותו ולא אותה לגרש. וציין לדוגמא דברי הרמב”ם (פט”ו מהל’ אישות הלכה ט”ו) ושו”ע (סימן עז ס”ג וסימן קנד ס”ז).

וכוונת הרב צי”א למש”כ הרמב”ם (שם) האשה שבאה לבי”ד ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינים פשרה, ואומרים לה ראוי לך שתנהגי עם בעלך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואח”כ תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה, ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה. הא קמן הגם שהאישה טוענת על בעלה שאינו יכול לשמש כדרך כל הארץ, הגם שאין כופין אותה לישב עם הבעל, בכ”ז אין כופין את הבעל לגרש אף שמצב זה נמשך כמה שנים. וכך נראה מדברי השו”ע (סימן ע”ז ס”ג) בענין מורדת הטוענת מאיס עלי דאין כופין אותו לגרש ולא אותה לישב תחתיו. וכך נראה מדברי השו”ע (סימן קנ”ד ס”ז) במי שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים, שאין כופין אותו לגרש.

ולאחר מחילה מהרב צי”א, אי משום הא לא איריא, דבוודאי לא נעלם מדברי הגרח”פ דברי הרמב”ם והשו”ע, אלא דס”ל להגרח”פ דלא דמי כשיש טענות כלפי הבעל, וכגון שאין הבעל משמש אותה כדרך כל הארץ, או שאין לו גבורת אנשים, או דמאיס עליה, דבכה”ג הגם שיש עילה אין כופין את הבעל לגרש, כיון דעכ”פ הם בבית אחד ורחמי ה’ מרובים שאפשר שיתעסק ברפואות ויתרפא, ואפשר שידבר על ליבה ויחזור השלום. משא”כ כשבני הזוג פרודים יותר מי”ח חודש וכל אחד גר בדירה אחרת, דלאחר זמן ממושך כזה בריחוק הגופות והנפשות שהסיכויים להחזיר השלום בית לאחר קטטות הוא קטן מאוד, מוטל על הבי”ד החיוב למנוע את האיש ואת האישה מחשש קלקול והרהורי עברה כמבואר בדבריו הנ”ל.

עכ”פ כתב הרב צי”א שם לבאר כוונת הגרח”פ ז”ל דלא כיוון בדבריו לכפייה כמשמעו, אלא שביה”ד יסובבו את הדברים שהצדדים יסכימו לכך, ודקדק זאת בלשון הגרח”פ שכתב עד שיאמר רוצה אני, היינו עד שיסכימו להיפרד זמ”ז בג”פ. עוד כתב לבאר בדברי הגרח”פ ז”ל דמיירי רק היכא שלמעשה בגלל המריבות שביניהם שני בני הזוג גם יחד אינם מסכימים להזדקק זל”ז לחיות חיי אישות, וכדכתב בלשון ואם בינם לשמים, וזאת היא גם הראייה שמביא שם מספר חסידים שהמדובר היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו, וככה המדובר גם בשו”ת מהרשד”ם בחאהע”ז (סימן קג) שמסתייע ממנו החיים ושלום. אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה”ג יודה גם הגרח”פ ז”ל שאין כל מקום לחיוב וכפייה לגט פיטורין, כל שאין כל עילה ממשית לדרישה זאת.

הא קמן דגם הצי”א שכתב על דברי הגח”פ ז”ל שיחידאה הוא ודבריו תמוהין, מכל מקום היכא שבגלל המריבות שביניהם, שני בני הזוג לא רוצים להזדקק זה לזה, יש לכוף את בני הזוג להתגרש.

ודומה לדברי הצי”א כן כתב הרב הגאון עזרא בצרי בפסקי דין הרבניים חי”ב (מעמ’ 207-203) שהדבר ברור שכוונת הגרח”פ לכפות הצדדים בדברים, ואין כוונתו להכריחם בדרכי הכפייה. עוד כתב לבאר שהגרח”פ מיירי שהקטטות הם משני הצדדים, אולם אם רק הבעל מרגיל בקטטה, ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הגרח”פ ז”ל.

שו”ר בפסקי הדין הרבניים ח”ט (עמ’ 213) מהדיינים הרבנים הגאונים גורן, קאפח והגר”מ אליהו שכתבו שאין להסיק מתשובה זו של הגרח”פ שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, כל שכן שמדובר בכפיית הבעל לנתינת גט, ואף אין לכוף אשה לקבל גט אא”כ האשה מורדת, או שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית, אז כופין אותה לקבל גט.

ועכ”פ גם לדבריהם היכא שהאישה מורדת, שזה לבדו אין לכופה להתגרש לאחינו האשכנזים שנוהגים בחדר”ג, מ”מ בצירוף פירוד י”ח חודש, יש לכופה להתגרש, וכן לדבריהם היכא שהבעל טוען שמאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגליים לדבר יש לכופם על הגט. ומסתמא לדבריהם הוא הדין אם האישה טוענת שמאוס עליה בטענה מבוררת דיש לצרף פירוד ממושך.

אולם אשכחן לכמה מגדולי הדיינים שהביאו דברי הגרח”פ כפשוטן אלא שקבלו דבריו במקצת, כמבואר בפסקי דין הרבניים (ח”ז עמ’ 113) פסק דין מחברי ביה”ד הגדול הדיינים הרבנים הגאונים הגר”י ניסים, הגרי”ש אלישיב והגר”ב זולטי, שבא לפניהם ערעור על החלטת ביה”ד האזורי שלא חייבו את האשה לקבל גט מבעלה. פסק הדין עסק בזוג שחיים בנפרד למעלה מעשר שנים, וביה”ד האזורי לא ראה בתביעת הבעל תביעה מוצדקת לחייב את האישה בקבלת גט, ובדיון האחרון התנגדה האישה לקבלת גט אפי’ אם ייתן לה הבעל פיצוי מתאים, וכן אפילו אם ייתן לה מזונות כל ימי חייה לאחר מתן הגט. חברי ביה”ד הגדול כתבו שמתקבל רושם שבמקרה זה לא נשאר לאישה כל יחס חיובי כלפי בעלה, ולא קיים עוד אצלה קשר נפשי אליו, וההסבר היחיד שיש לתת לסירובה של האישה הוא רק נקמנות גרידה, בבחינת “תמות נפשה עם פלישתים”. עכ”פ נראה שבוודאי שהאישה לא רוצה אותו, ורוצה להחזיק אותו רק כבן ערובה, ומסתברא דבכה”ג לא תיקן רגמ”ה שלא לגרש אשה בעל כרחה. אלא שאף אם נאמר דבכה”ג לא תיקן רגמ”ה, מ”מ אם נבוא להתיר באופן כנ”ל, לכאורה יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני.

אלא שכתבו להוכיח מדברי המהרשד”ם בחאה”ע (סימן ק”כ) שלאחר פירוד של עשר שנים יש להתיר לבעל שאשתו מרדה בו לגרשה בעל כורחה, ואין בזה משום חרם דר”ג, שהרי המהרשד”ם שם נשאל מפלוני אשכנזי שצעק לפניו בקול מר שאשתו מרדה בו כבר קרוב לארבע שנים, והוא אינו יודע מה לעשות, שאפשר שגם בכה”ג גזר רגמ”ה. בהתחלה לא רצה להשיב לו, הואיל ורבני האשכנזים בקיאין יתר בתקנות רגמ”ה, אולם כיוון שלא היה מי שישיב לו, ויש לחשוש שמא השטן יוציאו חוץ ממחיצתו, ועוד שאין לו מי שישמשנו והוא בבכי ובתחנונים שיגרשו אותה בעל כורחה, ובזה משכן המהרשד”ם נפשיה להתיר לו לגרשה בע”כ מכמה טעמים: חדא, דבכמה דברים אזלינן בתר אומדן הדעת, והרי מהר”י איסרלן בתרוה”ד (פסקים רנו) כתב שמי שנשתמדה אשתו שברינו”ס נושאין אישה אחרת בלי גירושין, דבכה”ג לא תיקן רגמ”ה. וכן הרשב”א בתשובה כתב דתקנת הגרמ”ה לא נתפשטה בארצותינו, והדעת נוטה שלא גזר בכל האנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים, אבל באלו שאמרנו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרת בזה לא גזר הרב אפי’ היתה תקנה עולמית, שכל שכן ששמענו שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, ע”כ. הרי שגם הרשב”א אזיל בתר אומדנא. והרשב”א כתב כל שהוא מן הדין לגרשה וכגון במורדת י”ב חודש, בין במורדת מחמת מאוס עלי ובין בעינא ליה ומצערנא ליה, הדין הוא לגרשה ולהוציאה. ולכן איש זה שאשתו מורדת בו, אין למחות בו שלא יישא אישה כרצונו.

אלא שהעיר מדברי המהרי”ק (שורש סג) שכתב בשם המרדכי בשם הראב”ן שבמורדת לא תיקן הרגמ”ה, אלא שבמרדכי לא רצה להחליט בדבר. וכתב המהרי”ק וק”ו בן בנו של ק”ו אנו בעוונותינו ובפרט כי הדור פרוץ, ואם יתירו במורדת, יבואו להתיר גם שלא במורדת, ואפי’ תקדיח תבשילו, יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באישה אחרת. אלא שכתב המהרשד”ם שממשכן נפשיה להתיר, כי ידוע שאמרו שבמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, ולכן במורדת ארבע שנים שאינה רוצה להתייחד עמו, שהוא מילתא דלא שכיחא, אין לחוש על זה.

עוד כתב המהרשד”ם להתיר משום ספק ספיקא, ספק שמא עבר זמן תקנת רגמ”ה, ואת”ל שלא עבר שמא במורדת ארבע שנים לא תיקן, שלא יעלה על הדעת בן אדם שיהיה האיש ההוא אסור בנחושתיים, והתורה דרכיה דרכי נועם, ואדרבה המעכב בידו לשאת אישה חוטא הוא. ולכן בנידון הנ”ל שמרדה בו ארבע שנים וקלא אית ליה, יש להתירו לישא אישה ואין לחשוש שמא יטעו אחרים, דהיא מילתא דלא שכיחא. וזה סמך להתיר בזוג שהם פרודים עשר שנים והאישה לא רוצה לקבל גט רק מחמת נקמנות שהוא מילתא דלא שכיחא שיש להתירו לישא אישה אחרת.

ועוד הביאו דברי הגרח”פ ז”ל להסתייע בנידון הנ”ל, אלא שכתבו, ואף אם נאמר דמשום חומר חרם רגמ”ה ז”ל לא לגרש בע”כ, יש להחמיר בכל גווני, ולא נרחיק לכת כהגרח”פ ז”ל, מ”מ יש לדון דעכ”פ יש לאפשר בכה”ג לבעל להשליש גט וכתובה, ולהיפטר על ידי כך מהחיובים המוטלים על הבעל כלפי אשתו.

והוכיחו כך מדברי הישועות יעקב (סימן עז) ומתשו’ מהר”ם מלובלין (סימן א) שכל שהבעל בא בטענה דמאיסה עלי, והיא טענה מבוררת אינו חייב בשאר כסות ועונה. ומסוף דבריהם שם מוכח שכל שהתאמת לביה”ד שהאשה מסרבת להתגרש מחמת נקמנות גרידא, יש לחייבה לקבל גט, וכדמוכח מדברי הרמב”ם ומדברי הגרח”פ. ופסק דין זה נכתב ע”י הגרי”ש אלישיב ז”ל והובא בספרו קובץ תשובות ח”ב (סימן קט”ז). וכן חזינא בשו”ת שמע שלמה ח”א (סימן א). אלא שבנידון דידן מיירי שהבעל הוא זה שמסרב ליתן את הגט, ובזה אין מדברי המהרשד”ם הנ”ל כדי להתיר, ומ”מ מדבריהם מוכח שיש עכ”פ לקבל דברי הגרח”פ במקצת.

ויש מהדיינים שקבלו דברי הגרח”פ כפשוטן לכוף על נתינת הגט, כמבואר בפסקי דין הרבנים ח”ט (עמ’ 149-152) מהדיינים הרבנים הגאונים ילוז וריז’י וטופיק שדנו בזוג שהבעל טען שהיא מאוסה עליו הואיל והיא בעלת מריבות, ואפי’ ילדיה פרי בטנה אינם מסוגלים לחיות איתה בבית אחד. ביה”ד זימנו את שלשת ילדי הצדדים זה שלא בפני זה, וכל אחד מהם אמר לפני ביה”ד שאם האם תחזור הביתה הוא יברח מהבית, והאשה אינה חפצה בגירושין. ביה”ד סמכו על דברי הגרח”פ הנ”ל [שם דנו לענין היתר אשה שניה] הואיל ובני הזוג כבר שנים רבות שהם חיים בנפרד, ואפסה כל תקוה לשום שלום ביניהם, וצירפו לזה הסכמת הבעל ליתן סכום הגון הרבה יותר מהכתובה, דבכה”ג חייבת האשה לקבל גיטה.

וכן חזינא בפסקי דין הרבניים ח”כ (עמ’ 64) פסק דין מחברי בית דין הגדול מהדיינים הרבנים הגאונים דיכובסקי, שפירא ובן שמעון בבעל שטען שאשתו מאוסה עליו והאשה דבקה בשלום בית. בתחילה כתבו לפטור את הבעל משאר כסות ועונה כפי שכתב הרא”ם בתשו’ (סימן ל) שבעל המואס באשתו פטור משאר כסות ועונה. והגם שהחלקת מחוקק (סימן עז סק”ג) כתב לחלוק על הרא”ם, מכל מקום הבית שמואל שם (סק”א) כתב דהבעל יכול לומר קים לי כרא”ם. והגם שהבית מאיר (שם) פסק דלא כרא”ם, מ”מ הישועות יעקב (סימן עז בפירוש הקצר סק”א) כתב דאם הבעל טען שאשתו מאוסה עליו, ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בע”כ, מ”מ יכול למנוע ממנה מזונות, ורשאי הבעל לסמוך על הרא”ם ומהר”א ששון. וכ”כ הבית יעקב (ס”ס עז) כל שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש אמתלא מבוררת פטור מזונות, והוכיחו כך מהאי דינא דמתיבתא שהובא בטור (סימן עז) בשם מהר”ם מרוטנבורג שכתב החזון איש חאהע”ז (ס”ס טז), שאם רואים הדיינים שאכן הבעל מאוס עליה הגם שמבקשת כתובתה כדי להתפרנס ממנה, אינה מפסדת כתובתה, ודלא כב”ש שכתב דמפסדת כתובתה. והוא הדין בבעל שטוען שאשתו מאוסה עליו, אם נראה לדיינים שאכן היא מאוסה עליו פטור ממזונות וכו’.

אלא שכתבו שכל זה לענין שאין לחייב את הבעל לשלום בית, וכן אין לחייבו בשאר כסות ועונה, אולם מאידך, אין ראיה מהנ”ל לחייב את האשה להתגרש. וכתבו להסתפק אם בכה”ג יש חרם דרגמ”ה שלא לישא אשה על אשתו, והביאו דברי הכנה”ג (סימן א בהגב”י סקל”ג) שאפי’ האומר שאשתו מאוסה עליו, חרם דרגמ”ה מונעו מלישא אשה על אשתו, אולם בשו”ת צמח צדק חאה”ע (סימן קלב) כתב דהיה נראה שיש להתיר לבעל הטוען שאשתו מאוסה עליו לישא אשה על אשתו שהרי הג”א בכתובות (פ”ה סימן לה) הביאו דברי רגמ”ה דבאשה הטוענת מאוס עלי כופין את הבעל לגרשה, וכדעת הרמב”ם, וכוןן שרגמ”ה לא ייפה כח האשה מכח האיש, הרי כיון שכופין את האיש לגרשה, כן כופין את האשה שהבעל טוען שהיא מאוסה עליו להתגרש. ואע”פ שאין הלכה כרגמ”ה והרמב”ם בענין כפיית האיש, מ”מ לגבי כפיית האשה בודאי הלכה כמותו, ומכל מקום הצריך הצמח צדק היתר מאה רבנים.

אלא שבסוף התשובה כתב הצ”צ הגם שנראה שלהלכה כל שהבעל טוען שמאוסה עליו ויש לו טענה מבוררת, דבכה”ג לא גזר רגמ”ה, מ”מ למעשה אין לנהוג כך, כיון שלא ראינו שנעשה מעשה כזה להתיר חרם דרגמ”ה בטענת מאיסה עלי. ומכל מקום בנדיון דידיה שהיה טעם גדול להתיר לבעל הואיל ולא זכה להבנות מאשתו, והאשה כבר באה בשנים, הרי גבי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, פסק הב”ש שכופין לגרש. ואף שבתשו’ אבן יקרה (ח”ג סי’ כד) לא פסק כך, מכל מקום מדברי שאר פוסקים מבואר דלא כאבן יקרה. ועכ”פ בצירוף שני הטעמים כתב להתיר לבעל על פי מאה רבנים לשאת אשה על אשתו, השליש הגט וכתובה.

וכן חזינא בפד”ר חכ”א (מעמ’ 333) פסק דין מהדיינים הרבנים הגאונים פופוביץ’, הגר”ש עמאר ואוחנונה באשה שתבעה גירושין הואיל והיתה אלימות מילולית, עלבונות והשפלות, והבעל היה שובר כלים באמצע הלילה, וכן קללות וניבול פה. עוד טענה שהבעל היה חוזר בשעות המאוחרות בלילה, ולפעמים בבוקר היה עם סימני אודם על גופו ובגדיו. ביה”ד שלח את בני הזוג לייעוץ, וקבל חוות דעת מהיועצים שאין סיכוי לשלום בית, והאשה טענה שהבעל מאוס עליה הואיל שהיתה אלימות מילולית, והיה אומר לה זבל כמוך, חתיכת זקנה, פגועת מוח, ועוד. אולם הבעל הכחיש הכל וטען שלימדו אותה לטעון טענת מאיס עלי.

ביה”ד כתב שלא היתה כל ראיה לטענת האשה שבעלה היה רועה זונות, מכל מקום כתב שטענת האשה שהבעל מאוס עליה היא טענה כנה, ואין חשד שעיניה נתנה באחר ולא בממון, ולא נראה שלימדוה לטעון כך, והסתמכו על דברי הרמ”א (סימן עז ס”ג) שהבי”ד ידונו לפי ראות עיניהם, וכן מבואר בחזו”א אהע”ז (סימן סט סקט”ז). והוסיפו שנראה שגם הבעל יודע שלאחר המצב והפירוד ביניהם אין סיכוי לשלום בית, וגם הוא לא מעונין בשלום, ותביעתו לשלום אינה כנה. ושם (עמ’ 362) צירפו דברי הגרח”פ דעכ”פ יש לחייב את הבעל בנתינת גט, בצירוף טענת מאיס עלי ושהיו הבעל והאשה מורדין זה על זה. ודברי הגר”ש עמר שליט”א גם בספרו שו”ת שמע שלמה ח”ג חאה”ע (סימן יט).

שו”ר בשו”ת שמע שלמה להגר”ש עמר שליט”א ח”א (סימן א אות ח) שכתב בזוג שעשו הסכם גירושין והאשה כבר קבלה חלקה בדירה, וכשבאו לסידור הגט תבעה האשה שלום בית, ולפני הדיינים נראה שהאשה תובעת “שלום בית” רק כדי להתנקם מהבעל, והביא דברי הגרח”פ ז”ל וכתב, וז”ל: “ונראה מדברי הגרח”פ ז”ל דגם באיש ס”ל לכופו כעבור זמן רב, והדברים ק”ו בחרם דרגמ”ה, ואם כי לא ראינו מי שסומך על זה לעשות מעשה, מ”מ לא ראינו אינה ראיה”. אלא שהעיר על זה מפד”ר (ח”ז עמ’ 111), שהתירו לבעל רק למנוע שאר כסות ועונה, אך לא לישא אחרת, וכתב דבנידון הרבנים הנ”ל היה בזה כדי להרתיע את האשה להתגרש, משא”כ בנידון דידיה שזה לבד אין מרתיע את האשה, הדרך היחידה לתת לבעל היתר נישואין.

עוד יש להסתייע ממה שכתב הרה”ג אליהו אברג’ל שליט”א בשו”ת דברות אליהו ח”ד (סימן ל) בבני זוג המסוכסכים שנים רבות, וכל הניסיונות שנעשו לעשות שלום ביניהם נפלו בתוהו, וכתב הואיל שאין שום תקוה ביניהם לשלום בית, הגם שהאשה מבקשת שלום בית, ונראה לבית הדין שהיא תקוות שווא, הואיל ונראה לבי”ד שכל בקשת האשה לשלום בית היא רק נקמנות מבחינת “תמות נפשה עם פלישתים”, אין שום הצדקה להשאיר את הבעל בעיגונא דגברא כל ימיו, ומסתברא דבכגון בא לא תיקן רגמ”ה שלא לגרשה בעל כרחה. והוסיף, וז”ל: “וכן הורה גבר הגר”ח פלוג’י בספר חיים ושלום ח”ב (סימן קיב) וכו'”. הא קמן דס”ל דברי הגרח”פ ז”ל כפשוטן.

הא קמן דיעות הפוסקים הנ”ל בקצרה, לדעת מרן הראש”ל הרב עובדיה יוסף ז”ל היכא שיש פירוד ממושך, הגם שצד אחד רוצה בגירושין וצד אחד אינו רוצה בגירושין, אם הבעל אינו רוצה בגירושין מותר לקוראו עבריין, ולעיל הוכחנו שכוונת הדברים שעכ”פ הבעל חייב בנתינת גט, אלא שאין כופין אותו בשוטים. ולדעת הצי”א כוונת הגרח”פ להביא את הצדדים להסכמה, וכן במקרה שבגלל המריבות שני בני הזוג אינם רוצים בחיי אישות, יש לכופם על הגט, ולדברי הרב עזרא בצרי אם שני הצדדים מרגילים לקטטות יש לכופן על הגט, ולדברי הרבנים גורן, קאפח והגר”מ אליהו אין ללמוד מדברי הגרח”פ הלכה למעשה, מ”מ היכא שיש טענה נוספת, וכגון שהיא מורדת או שהיא מאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת על כך יש לכופה על הגירושין, ומסתברא לדידהו דה”ה באשה הטוענת דמאוס עליה וכדו’. ויש מהדיינים שהבינו דברי הגרח”פ כפשוטן וסמכו על דבריו כמבואר בפד”ר ח”ט (עמ’ 149) מהרבנים ילוז וריז’י וטופיק. וכן בפד”ר ח”כ (עמ’ 62) מהרבנים דיכובסקי ושפירא ובן שמעון. וכן בפד”ר חכ”א (עמ’ 333) מהרבנים פופוביץ’ והגר”ש עמאר ואוחנונה סמכו על הגרח”פ כפשוטו.[4]

ג. אשה הטוענת שבעלה כופה אותה לשמש בזמן נידתה, האם כופין הבעל לגרש

ויש להוסיף בנידון דידן, בדיון בתאריך 24/04/2022 האשה תבעה גירושין בנוכחות הבעל גם בנימוק שסבלה ממנו מאלימות מינית, שהיה כופה אותה לשמש שלא ברצון גם בזמן נידותה, וזה היה באופן שיטתי, האשה הדגישה היא לא תובעת כתובה, רק גט (שורה 38). הבעל הכחיש את דברי האשה, וטען כי היא בקשה ממנו לקיים אתו יחסי אישות, והסכים לה למרות שידעה שלא טבלה לנידותה, האשה שוב טענה שיחסי האישות היו באונס, הוא אמר לה בואי שבי לידי, לא תמיד היא חזקה, לא תמיד היא עומדת בזה. ולדברי שניהם קיום יחסי האישות בזמן נידות היו בזמן הפירוד.

הנה הרמ”א בדרכ”מ (סימן קנ”ד סק”ג) הביא תשובת מהר”י וייל (סימן כ”ב) שאם היה מאכילה איסור כופין אותו להוציא, ובתשו’ מהר”י וייל הנ”ל מבואר דאינה נאמנת שמא נתנה עיניה באיש אחר, ואע”ג שהבעל מכיר בשקרה ולכאורה אינה מעיזה כדאיתא בגמ’ נדרים (צ”א.) דאמר רב המנונא האומרת בפני בעלה גרשתני דנאמנת, מ”מ כבר כתב המרדכי קידושין (סימן תקמה) דבדורות הללו שהנשים חצופות, אינה נאמנת. וכ”כ השלטי גיבורים בכתובות (לב:) בשם הריא”ז, וכ”כ הרמ”א בהגהה (סימן קנד ס”א) דהגם שיש חולקין ואמורים שאין כופין למומר או שאר עובר על דת לגרש את אשתו, מכול מקום אם פושע הוא, וכגון שמאכילה דבר איסור, כופין אותו להוציא. ובשו”ת המבי”ט חלק ב’ (סימן מז) נשאל באיש שנשא אשה, ולדברי האיש האשה הכשילה אותו באיסור נידה, והאשה מכחישה אותו ואומרת שהודיעה לו שפרסה נידה וטוענת שיוציאנה וייתן כתובה, נחלקו בזה שני חכמים, האחד היה מזכה את האשה, והביא ראיה לדבריו, כשם שאם הייתה משמשתו נידה תצא שלא בכתובה, וכדתנן בכתובות (עב.) כן אם הבעל שימש עימה בנדותה יוציא וייתן כתובה, והמבי”ט סייע לו מדברי הש”ג הנ”ל שכתב שמאכילתו שאינו כשר וכו’, וכן אם הוא ג”כ מאכילה יוציא וייתן כתובה. והחכם השני כתב אף שידע הבעל שפרסה נידה ושימש עימה, אין לכופו לגרש, אלא יענישהו בגופו ובממונו. וכתב המבי”ט להכריע ביניהם, דאם בא עליה בנידותה פעם או פעמיים והתרוהו בעדים, וחזר לבוא עליה, יש לה לטעון שיוציא וייתן כתובה, דומיא דמשמשתו היא נידה, שמשמע שרגילה לשמש בנידותה, וכן בעינן עדים והתראה, ואם ימשיך ויהיה רגיל בזה כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ודווקא שהייתה אנוסה ממנו.

אלא שבהמשך כתב המבי”ט דכל מה שכתב הוא לפי הריא”ז הנ”ל, אבל אפשר שיש לחלק בין האיש לאשה, שדווקא באשה אם עוברת על דת תצא שלא בכתובה, כיון שהאשה משעובדת לו, דבמאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לו חלה, דבדידה תליה, שהיא מתקנת צרכי הבית, משא”כ האשה אם תחוש שהוא מביא דבר איסור לא תאכל, ותסמוך על כד הקמח שבבית, ואם משמש עימה לאונסה, אנוס רחמנה פטריה. גם לריא”ז שכתב שכופין אותו להוציא, היינו דשרי למיקרי עבריינא, אבל לא לכופו בשוטין. ע”כ. הרי קמן דלמבי”ט גם אם האשה הייתה מצליחה להוכיח ששימש איתה בנידתה, כל זמן שלא התרו בבעל ולא היה בעדים, לכו”ע אין כופין הבעל להוציא וליתן כתובה.

ובחי’ הריטב”א כתובות (כג. ד”ה ויש למדין) כתב, וז”ל:

“ויש למדין עוד מכאן שאם טענה על הבעל שכופה ומשמשתו נידה שנאמנת עליו שיוצאת ונוטלת כתובה, דבהא נמי כיון שמידי דקים לבעל הוא איכא ההוא חזקה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, וכדאיתא בשלהי נדרים (צא.) באותן שלוש נשים, ובהא וודאי לא מודינא כלל, והא דרב המנונא הבו שלא להוסיף עליה, ואין לנו שהאמינוה בשום מקום בתלמוד מדרב המנונא במידי שפגמה ליה רשע.”

 הא קמן דלריטב”א אינה נאמנת לומר שמשמש עימה בנידותה כיון שמשוית ליה רשע.

וכן בשו”ת הרדב”ז ח”א (סימן תתנ) נשאל באשה שטוענת על הבעל שכופה אותה לשמשו בעודה בנדתה אם כופין עליו ויוציא ויתן כתובה, והשיב, שלכאורה היה נראה דנאמנת מההיא דרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ונאמנת לגמרי קאמר ותינשא לכתחילה ונוטלת עיקר כתובתה, הא קרינא בה לשכתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל תוספת אין לה, דלמשקל ולמיפק לא כתב לה, וטעמא דמילתא כיון דמידי דקים ליה לבעל איהי מהימנא, דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, אם לא דקושטא קאמרה, וכיון שאם שימש עימה בנידותה, איהו קים ליה במילתא, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, אולם לאחר העיון נראה שאינו דומה, דבמה שאשה אומרת בפני בעלה גרשתני, לא משויא ליה רשע, משא”כ האומרת בפניו שימש עימה בנדותה, משויא ליה רשע, ולפיכך אינה נאמנת, וכן כתב הריטב”א הנ”ל דבמקום דמשויא ליה רשע אינה נאמנת. ועוד יש לומר שאין להוסיף על מה שאמרו חז”ל, ואין להאמינה רק באומרת לפניו גרשתני, ועוד אם כופה אותה בדברים לא תאבה לו ולא תשמע לו, ואם כופה אותה בשוטין, תקבול אצל ביה”ד, אלא דיש לומר משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ולא תוכל לבוא בכל פעם לביה”ד ולהתבזות שם. עוד כתב בדור (שבזמנו) הזה, שהדור פרוץ בעזות פנים רבה אפילו בההיא דרב המנונא לא מאמינים לה שתנשא לכתחילה וכמו שכתב הרא”ה, והוא כתב על דורו, וכל שכן בדורנו. ע”כ. ומעין זה הביא הבה”ט (סימן קנה סקכ”ב) בשם המהר”ם וייל שבדורות שלנו אין הנשים נאמנות, הואיל ומצוי הפריצות.

אלא דחזינא בשו”ת זקן אהרן (סימן קעד) לרב הגאון אליהו הלוי בעל ספר תומת ישרים שהיה בזמנו של מהר”א מזרחי ומהר”י בירב, שנשאל באשה שבשעלה שוכב עימה בנידותה אם כופין אותו להוציא הואיל ומעבירה על דת משה, ואם אפשר לדמות זה למשמשתו נידה שיוצאת בלא כתובה, או דילמא כיון שלא מנו אותו חכמים, אין להענישו להוציא וליתן כתובה, וגם לענין גט כיון שלא מנו אותו באלו הכופין, אין כח ביה”ד לכפותו, והשיב שכופין אותו להוציא, והוכיח כן מדתנן בכתובות (ע.) המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכן המינים יוציא ויתן כתובה ובגמ’ שם (עא:) אוקמינא למתני’ דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המיטה, דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט, ויפר לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. והכי נמי כיון שהוא משמש עמה באיסור ומכשילה בעונש כרת, דין הוא שיוציא ויתן כתובה, והגם שהאשה קרקע עולם, זה אינו אלא לענין יהרג ואל יעבור, אבל איסורא איכא.

והוכיח הזקן אהרן מדברי רבנו ישעיה הראשון שכתב שגם בעל הנודר ואינו משלם יוציא ויתן כתובה וכו’,

“דכ”ש הוא, האשה שהיא מפסדת את דינה, ומה שראוי לינתן לה ונשתעבד לה בעת שנשאה קנסינן לה דותצא שלא בכתובה, כ”ש הבעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה נותן לה, דיוציא ויתן כתובה. וכן נמי אם מאכילה דברים אסורים או טבל או נבלות וטרפות, שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה. משמע מדבריו שאפילו לכפות אותו יש כח לב”ד שיכפוהו ליתן גט. וכן כתב רבינו ישעיא השני וכן הוא אם היה נודר ואינו משלם, או שהיה מאכילה דברים האסורים יוציא ויתן כתובה.”

והוסיף לחקור אם האשה נאמנת על זה, וכתב שנאמנת ודומה לאומרת השמים בינו לבינה, וכל שכן היכא שהבעל יודע מזה, שנאמנת, וחזקה שאינה מעיזה פניה. וגם לענין כפיה בגט נאמנת שעל מנת זה לא נישאת לו להעבירה על דתה ולהכשילה בעונש כרת ודמי לנושא באיסור דכופין, וכן נראה מדברי המרדכי כתובות (סימן קפד) שכתב וז”ל, תשובה ממורי ה”ר מתתיה קינו ז”ל אף אם זה האיש שובב ומאבד ממונו בשחוק לא מצינו שתוכל אשתו למרוד בו לא מתשמיש ולא ממלאכה כיון שלא החציף להעבירה על דת לשמש באיסור. ע”כ. ומוכח דאם שימש עמה באיסור יכולה למרוד בו, ויוציא ויתן כתובה. ובספר פרי האדמה (פ”י מגירושין) להרב הגאון מיוחס בכ”ר שמואל הביא דברי הזקן אהרון הנ”ל והסכים לו .

שו”ר בשו”ת עדות מיעקב (סימן לו) להרב הגאון יעקב די בוטון שנשאל באשה שטענה שבעלה משמש עמה שלא כדרכה, והביא דברי הריטב”א והרדב”ז הנ”ל שכתבו שכל שהאשה עושה את בעלה רשע אינה נאמנת, ושם (ד”ה מיהו) הקשה על הריטב”א מגמ’ נדרים (צא.) שהקשתה הגמ’ על רב המנונא דאמר דאשה שאמרה לפני בעלה גרשתני שנאמנת לפי שאינה מעיזה פניה לפני בעלה, ממשנה אחרונה דבאומרת השמים ביני לבינך אינה נאמנת, הגם שהיא יודעת במה שהבעל יודע, ותירצה הגמ’ דמיירי שטוענת שאינו יורה כחץ ובזה משקרת, הואיל שסבורה האשה שיודע בביאה ואינו יודע אם יורה כחץ. ולכאורה היה לגמ’ לבאר דברי המשנה דהשמים ביני לבינך שמרוחק ממנה לגמרי כדמפרש בירושלמי והוא ביאור יותר מרווח, ולתרץ דבפורש ממנה עושה אותו רשע שעובר על עונתה לא יגרע, משא”כ באומרת גרשתני.

והביא עוד מה שכתב הרב נתיבות משפט (דף רלג ע”ג) להקשות על הריטב”א הנ”ל ממה שכתב הריטב”א גופיה באומר אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה. ובזה האשה נאמנת אפילו בשויתיה רשע שהרי עובר על עונתה לא יגרע. ותירץ הרב נתיבות משפט דס”ל לריטב”א דלא כו”ע גמירי דהמורד על אשתו דקעביד איסורא. וכתב הרב עדות ביעקב דלאחר המחילה זה אינו מן השם לאומרו דהאי גברא לא ידע קרא דעונתה לא יגרע, וכתב ליישב קושית הרב נתיבות משפט דהתם מיירי ששניהם מודים, ולא מיירי התם לענין נאמנות.

ולענין דינא כתב הרב עדות ביעקב דדבר זה תלוי בפלוגתת הריטב”א עם אותם המלמדים, ולמעשה נראה לילך בתר דעת היש מלמדים דלפחות הרי כאן שנים הסוברים דלא כריטב”א, וכיון שגם הפוסקים כולם סתמו דבריהם נראה שלדעתם אין חילוק אם משויא ליה רשע או לא, והוסיף ולצאת ידי חובת הריטב”א נראה דאם בי”ד ימסרו לאשה חרם ושבועה אם אמת יהגה חיכה, פשיטא דגם הריטב”א אזיל ומודי לן דנאמנת, ובהמשך דבריו כתב דאם תובעת כתובתה איכא פלוגתא, ובאינה תובעת כתובתה, נאמנת לכו”ע.

עוד חזינא בשו”ת משפט צדק ח”ב סימן (נט) לרב הגאון מאיר מלמד שנשאל גם הוא באשה שטענה על בעלה שמשמש איתה בנידותה אם היא נאמנת, ואם אינה נאמנת מה הדין אם הבעל הודה בזה, והשיב (ד”ה ואם) האשה נאמנת אם טענה כן בפני ביה”ד ובפני בעלה דאיכא חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה במה דגם קים ליה, ושם מביא דברי ה”ר יעקב וייל בתשובותיו (סימן כב) שכתב שאין להאמינה דחיישינן שמא נתנה עינה באחר, ואין לומר דשאני הכא שהבעל יודע אם שימש עמה בנידותה וחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, דהא פסק המרדכי בשם מהר”ם דבטוענת על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד דאינה נאמנת בדורות הללו שהנשים פרוצות וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, וכתב המשפט צדק דכבר המהריב”ל דחה ראיה מהמרדכי הנ”ל דשאני התם שתבעה כתובתה. וכל זה שלא הייתה קטטה ביניהם אם לא על זה הדבר. אלא שלענין לכפותו לגרשה כתב שמצא מדוקדק כן מדברי המרדכי בשם רבי מתתיה הנ”ל, אלא שבשאר פוסקים לא מצא כן, ואפילו הודה מעצמו שמשמש עמה בנידותה, וגם רוצה בעתיד לשמש עמה בנידותה אין לכופו בשוטים לגרשה.

וכן חזינא בספר שדה חמד ח”ד (מערכת גירושין אות י”ג ד”ה ובעיקר) שכתב ובעיקר הדין במי שטוענת שמשמשתו נידה ראה בספר אזן אהרן (מערכת המי”ם אות כה) שהביא דברי הבה”ט (סימן קנד סקכ”ב) וכתב שהרב עדות ביעקב (סימן לו) דן בטוענת שמשמש שלא כדרכה שצריך שתטעון כן בפני ביה”ד ובפני הבעל ובשבועה ואז נאמנת ותצא ותיטול כתובה ללא תוספת, אבל אין לכופו ליתן גט, וגם אין להשתדל לעשות שלום ביניהם, וכן כתב הרב אהל יצחק (סימן ו), וכ”כ הרב כסא אליהו (סימן קנד), וכתב עוד דבפעם אחת די להפרישם ולא בעינן ג’ פעמים, דלא כמבי”ט, וכן עשינו מעשה פעה”ק ירושלים, יען היה רגלים לדבר קצת ע”י אחרים עד שגירש, מ”מ לענין מזונות וכ”ש הכתובה לא מלאנו לבנו להוציא מן הבעל אף שהרב עדות ביעקב פסק בסכינא חריפא להוציא מן הבעל, לדידן אין להוציא כיון שהריטב”א ס”ל דכל שהאשה משוי לאיש רשע אינה נאמנת, וכ”ד הרדב”ז, ומאן ספין לאפוקי ממונא מיד הבעל היפך דעתם. ע”כ. הרי מוכח מהשדה חמד דבכה”ג יש להשתדל להפרידם, ומ”מ אין לכוף הבעל לגרש וליתן הכתובה ומזונות, הואיל והוא פלוגתא דרבוותא.

וכן חזינא בפסקי דין הרבניים ח”ב (מעמ’ 321) פס”ד מהדיינים הרבנים הגאונים יצחק נסים, הגרי”ש אלישיב, והגרי”ב ז’ולטי, באשה שטוענת כי בעלה מכריח אותה לחיות איתה חיי אישות בזמן נידתה, והבעל הכחישה, והביאו תש’ הרדב”ז ותשו’ משפט צדק בתשובת מהר”י וייל והרב עדות ביעקב הנ”ל. אלא שבאנשים חילונים שאינם מקפידים על נדות כתבו דלכו”ע אינה נאמנת שהרי לא שייך בהם דלא מעיזה פניה בפני בעלה. ועכ”פ כתבו שאין לחייב את האשה לחיות עם בעלה אם נתנה אמתלא לדבריה. והוכיחו כן מדברי הרמב”ם (פט”ו מאישות הט”ו) שכתב, האשה שבאה לביה”ד ואמרה בעלה אינו יורה כחץ וכו’, אין כופין אותה לישב, ולא דנים אותה כדין המורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה. וכתבו עוד שמה שכתב הרב עדות ביעקב שלכו”ע נאמנת בשבועה, זה לשיטתו שמעיקר הדין נאמנת, ולכאורה לא משמע כן מדברי הרב עדות ביעקב שכתב להדיא וז”ל, ולהוסיף ולצאת ידי חובת הריטב”א.

ובפסקי דין הרבניים חט”ז (עמוד 156) פס”ד מהדיינים הרבנים הגאונים צימבליסט, אזולאי, ודיכובסקי, כתבו שדעת רוב מנין חברי ביה”ד הגדול דאז סבורים שאין אשה נאמנת כשעושה את בעלה רשע, ולכן היכא שטענה שעזבה את הבית הואיל ובעלה ניסה לשכב עמה בנידותה וכן שלא כדרכה אין לחייבו במזונות. פס”ד של ביה”ד הגדול הנ”ל בהרכב שבעה דיינים הובא בפד”ר חי”ח (עמוד 1), ושם דנו בערעור הבעל על החלטת ביה”ד האזורי שחייב את הבעל במתן גט לאשתו, וכן במזונות כשעילת תביעת הגירושין של האשה הייתה שהאיש חי איתה שלא כדרכה, הרב אלישיב ז”ל השוה טענה עם הטענה שחי איתה בנידתה, ובשניהם אינה נאמנת כיון שעושה את בעלה רשע, וזה בניגוד לחזקת כשרות שיש לו, ולא דמי למש”כ הרא”ש שהאשה נאמנת שאין לבעלה כוח גברא, כיון שאינה עושה את בעלה רשע, ועוד כיון שהייתה קטטה ביניהם, שוב אין האשה נאמנת, אלא שכתב שיש לחייב את הבעל לגרש הואיל ולא קיים מצות פריה ורביה, וכאן שחיוב זה לטובתו, אין הבעל חייב במזונות אשתו. גם מרן הראש”ל הרב עובדיה יוסף ז”ל מסכים שאין להאמין את האשה הואיל ועושה אותו רשע, ואין לחייבו במזונות הואיל והאשה לא רוצה להשלים איתו.

גם הרב ח. עבודי ז”ל סבר שאין האשה נאמנת הואיל והייתה קטטה ביניהם, ואין לה מזונות הואיל ואינה מוכנה להשלים עמו. ומאידך הרה”ג ש. ישראלי זצ”ל היה סבור שהאשה נאמנת שגם בטוענת שאין לו גבורת אנשים עושה אותו רשע, שעובר על מצות עונתה לא תגרע, אלא שכתב שאין לכופו לגרש ועכ”פ חייב במזונות.

מכל הנ”ל עולה בהאי מילתא שהאשה טענה שבעלה כופה עליה לשמש עמו בנידותה, איכא פלוגתא דרבוותא אם אפשר לכופו לגרשה, וכל זה אף אם אינה תובעת כתובתה, וכן אפילו אם לא הייתה קטטה בינו לבינה, ובנידון דידן הגם שהאשה מעיקרא אמרה שאינה תובעת כתובתה רק גט, מ”מ הייתה קטטה בינו לבינה שאינה קשורה רק ליחסי אישות בזמן נידותה.

אלא שבנידון דידן הרי שגם הבעל הודה ששימש עמה בנידותה בפירוד האחרון ארבע פעמים אלא שלדבריו לא כפה את האשה לשמש עמו, אלא אדרבה היא תבעה ממנו לשמש עמה בנידותה והוא הסכים לה, ועכ”פ בוודאי שלא חשיב אנוס, וברצונו עשה זאת ואין תשמיש אלא לדעת והרי הוא חשוד על העריות לפי דבריו, כמש”כ הרמב”ם (פכ”א מאיסורי ביאה ה”א וה”ב) וז”ל, כל הבא על ערוה וכו’, או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה מקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה וכו’, והעושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, והובא בשו”ע (סימן כ ס”א), ובספר מרחשת ח”ב (סימן ה) כתב שנאבד לו חזקת כשרותו.

ועוד שגם לדבריו מצוה עליו לגרשה שהרי היא עוברת על דת משה וכמבואר בשו”ע (סימן קנד ס”א) וז”ל, אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, ואיזוהי דת משה שהאכילה את בעלה שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים או ששימשתו נדה ונודע לו אח”כ וכו’ ע”כ. ואע”ג שאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום מלקין אדם על פיו וכמבואר בשו”ע אהע”ז (סימן ג ס”א) וז”ל, מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון, ולא ישא את כפיו, ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה וכו’. ע”כ. הא קמן הגם שאינו נאמן להעלותו לתורה ולהאכילו בקדשי הגבול, מכל מקום אם החזיק עצמו לכהן לוקה על פי דבריו, ולפי”ז גם בנידון דידן שגם לדברי הבעל שמש עם אשתו בנידותה, היה ראוי ללקות על פיו, וכיון שגם לדבריו הוחזקו שמשמש עמה בנידותה, יש מצווה להפרישו ולהרחיקו ממנה, שהרי לדבריו יש לחוש שתכשילו פעם נוספת לשמש עמה בנידותה, והגם שהבעל אמר שאחר הטיפול הוא מאמין שהדברים יכולים להשתנות אצל האישה, מי ערב לנו שביני לביני עד שיצליח הטיפול לא תכשיל אותו שוב באיסור כרת דנידה, אחר שמוחזקין בזה גם לפי דבריו, והרי בעוברת על דת יהודית שעוברת על מנהגי הצניעות בבנות ישראל אומרים לו מצוה עליו לגרשה, וכמבואר בשו”ע (סימן קיט ס”ד) וכל שכן בזו שלדברי הבעל מכשילה אותו ומפתה אותו לשמש עמה בנידותה שמצוה עליו לגרשה, ואף אישה שהיא רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות כתב הרמב”ם והובא בשו”ע (סימן קיט ס”ד) שמצוה עליו לגרשה וכל שכן במכשילתו באיסור כרת דנידה.

שו”ר בשו”ת דברי חיים ח”א חאהע”ז (סימן מט) שנשאל באשה שאמרה לבעלה שטבלה ואח”כ נתוודע ע”י הבלן ששקר דברה, וגם האשה הודתה שלא טבלה אך מתחרטת מאוד, ואשה זו הייתה צנועה, ובעלה רוצה לגרשה, והביא דברי הגמ’ בסוטה (כה.) דאיבעיא בעוברת על דת אם רשאי לקיימה ולא איפשיטא, ולדינא פסקו הרמב”ם והשו”ע דאין כופים אותו להוציא ועכ”פ מצוה עליו לגרשה, ולאחר שביאר שבין בעוברת על דת יהודית ובין ועוברת על דת משה שצריכה התראה, זה אינו אלא להפסידה כתובתה, אולם לענין איסורא לא בעינן התראה שאין דר אדם עם נחש בכפיפה אחת, ועל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן קשה בשמשתו נידה איך יחזיקנה, היא חשודה על איסור דאורייתא, והקשה על ההפלאה (בקו”א סק”י) שכתב שעל פי עצמה לא נעשית חשודה, וכתב עוד להקשות על ההפלאה שכתב דמהני תשובה ושגם בפעם אחת לא נעשה חשוד, שזה אינו דהתשובה בזה קשה, וגם בפעם אחת נעשה חשוד, והגם שדברי החיים הנ”ל אינם מוסכמים וכמבואר בשו”ת נדיב לב חאה”ע ( סימן יד) דבשלא היו עדים ובלא התראה אין אף מצוה לגרשה, והביא בזה דעות הפוסקים, מ”מ בנידון דידן שאני שהכא שניהם מודים ששימש עמה בנידותה, אלא שלדברי האשה היה בכפיית הבעל, ולדברי הבעל היה לבקשת האשה, ובכה”ג לכו”ע בוודאי שמצוה לגרשה, ובתשובת מהר”ם מפאדווה (סימן יג) כתב אף בלא התראה מצוה לגרשה, שענין מצוה לגרשה אינו תלוי בהתראה כלל, וכ”כ בשו”ת רעק”א (סימן קיד) דלענין גירושין לא תלי בהתראה כלל. ובפ”ת (סימן קט סקי”ג) הביאם, ושכן כתבו בשו”ת גאוני בתראי (סימן כו) וכ”כ הבית מאיר, וכ”כ הנוב”י תנינא האה”ע (סימן כו) וכ”כ בשו”ת הר צבי ח”ב האה”ע ( סימן קי).

אלא שבנידון דידן יש לצדד שלכו”ע יש לכופו לגרשה כיון שלא הכחיש הבעל ששימש עמה בנידתה אלא שלדבריו היא פיתתה אותו, ולדבריה הוא כפה אותה לשמש בנדות, ולדבריה זה קרה לא רק בזמן הפירוד אלא גם שחיו יחדיו בבית אחד, ובדיון מתאריך 24/04/2022 אמרה האשה שזה היה באופן שיטתי שאנס אותה שלא ברצון גם כשהיא אסורה (שורה 19). ויש רגלים לדבר להאמינה יותר מאשר להאמינו שכבר בפירוד הראשון בדיון שנערך בתאריך 28/05/2018 אומרת האשה בפני ביה”ד (שורה 52) שהיו לו התכתבויות עם נשים, ובפירוד האחרון בדיון מתאריך 19/07/2022 הבעל הודה בפני ביה”ד שהיו לו התכתבויות מכוערות עם נשים אחרות, אלא שאמר שלאחרונה לא, האשה אף ציינה (שורה 118) את שם האשה שהטריד אותה. והבעל (שורה 125) מודה שהיו לו התכתבויות עם נשים, אולם זה היה בזמן שהיו פרודים או בפירוד האחרון, הוא התנצל, שהיה משעמם לו, הוא מכיר את הזוג, ובעלה של אותה אשה למד אתו בישיבה. ושוב אומרת האשה (שורה 129) יש מישהי שהוא כותב לה אני מנסה לפנטז איך את נראית, והבעל משיב, זה היה לפני ארבע שנים. האשה טענה שגם מיד אחרי החתונה היה משמש אתה באיסור, היא סמכה עליו כיון שהוא אמר לה שלמד את כל ההלכות. במסמכים שהוגשו לביה”ד הוגשו גם התכתבויות של האשה והבעל ובתאריך 23/08/2020 האשה כותבת לו אתה לא יכול להכנס אלי הביתה, אם אתה לא יכול להתאפק עד כדי כך, אני אפילו לא מתחילה לדבר על האיסור ההלכתי אלא על גבול אנושי והגיוני, אני מבקשת ממך לכבד את זה ולהפסיק להציק לי. וכן הוגשו לביה”ד ההתכתבויות של הבעל מדברים מכוערים עם נשים זרות.

והנה ראיתי בספר נתיבות משפט (נתיב כג ח”ב דף רלד ע”מ ד) להגר”ח אלגאזי שהביא דברי המהרי”ו (סימן כב) הנ”ל שכתב שאין להאמין לאשה שאמרה שבעלה שימש עמה בנידותה שמא עיניה נתנה באחר, ואין לומר שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה כדאמר רב המנונא דהא המרדכי כתב בשם מהר”ם שבדורות הללו פרוצות וחצופות. ודקדק הרב נתיבות משפט מדברי המהרי”ו שני דברים, האחד שבעל ששימש עם אשתו בנידותה מוציאים אותה ממנו, שהרי כתב שכיון שהוא טוען לא היו דברים מעולם, חישינן שמא עיניה נתנה באחר, הא אם תביא ראיה לדבריה יוציא, ועוד דדוקא מטעם מהר”ם שעוקר חזקה דרב המנונא בדורות שלנו בגלל שהם פרוצות, ולפי”ז לסברת גדולי האחרונים שיכתוב בסמוך בח”ט מנתיב זה שלא חשו לסברת מהר”ם, ואית להו חזקה דאינה מעיזה בזה”ז, הוא הדין בטענה זו דקים לבעל, דנאמנת, וכ”כ המשפט צדק (סימן נט) שגדולי האחרונים דחו סברת המהר”ם.

אלא שכתב שמצא לריטב”א הנ”ל שכתב בפירוש שלא כדברי המהרי”ו ושאין להאמינה משום שמשויא ליה רשע, וכתב שגם מדברי הריטב”א למדנו שעד כאן לא נחלק על דברי היש מלמדים אלא לענין הנאמנות בלבד, אבל מ”מ אם תביא ראיה לדבריה יוציא ויתן כתובה, וזה כהמהרי”ו, ותמה על המשפט צדק שאחרי ראותו תשו’ המהרי”ו היאך הסתפק שאפילו אם יתברר ששמשתו נידה, אם יוציא ויתן כתובה או לא, והסתייע מדברי המבי”ט ח”ב (סימן מז) הנ”ל שכתב שאם בא עליה בנידותה פעמיים שלוש לאחד מהם לאחר התראה יוציא ויתן כתובה, דומיא שמשמשתו נדה, וכי היכי דגבי דידה אפילו אחר התראה אם רצה הבעל לקיים דאין כופין אותו להוציא, אם לא שרגילה בכך פעמים רבות דאז כופין כמו שכתב הרי”ף ז”ל, הכי נמי גבי דידיה לא כייפינן ליה, להוציא אם לא שרגיל לאונסה פעמים רבות. ע”כ. והרי בנידון דידן לדברי האשה אנסה פעמים רבות, וגם הוא הודה ששמש עמה בנידותה ולדבריו היא זו שפתתה אותו, וכבר הוא איבד חזקת כשרות שלו וכנ”ל, ויש רגלים לדבר שהוא אנסה לזה על פי התכתבויות האשה אליו, ועל פי התכתבויות שלו עם נשים זרות בדברים מכוערים מאוד.

וכן חזינא להדיא בספר כסא אליהו חאהע”ז (סימן קנד סק”א) לרב הגאון אליהו ישראל שכתב וז”ל, השוכב עם אשתו נדה כיפינן ליה להוציא היכא דעבד איסורא, אסיפת זקנים לכתובות (עב.) בשם מהרימ”ט והריב”ש, וכ”כ המהרי”ו (סימן כב), וכך נראה מדברי הריטב”א ז”ל שהביא הרב נתיבות משפט הנ”ל דהיכא שהודה הבעל יוציא ויתן כתובה, וכ”כ הרב זקן אהרן (סימן קמט וקעד) ודלא כהרב משפט צדק ח”א (סימן נט) שפקפק בדבר, דודאי אי חזי לכל הני כל אשלי רברבי הוה מודה דכופין אותו, ולדידי לא בעינן שיתרו בו בבעל ג’ פעמים כמש”כ המבי”ט, אלא שפעם אחת די, דדוקא להפסידה כתותבה בענין התראה ג’ פעמים משא”כ בדידיה דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לא, כל שכן היכא דהיא מוחלת כתובתה, וכל שכן היכא דהתרו בו.

ושוב הביא דברי הרב עדות ביעקב הנ”ל שגם הוא מסכים והולך שיכפו אותו לגרשה, אלא שסיים אמנם מיראי הוראה אני, כי על כן אני אומר שאם היא תסרב בו לא כייפינן לה שתשב עמו, ואין לה דין מורדת ופשוט. ע”כ. הא קמן דס”ל לרב כסא אליהו שכל שהודה שעבר איסורא, וכגון בנידון דידן, כופין אותו להוציא והביא שכן דעת רבים מהפוסקים וכנ”ל אלא כיון שהוא מהיראי ההוראה, שעל כל פנים לא חשיבא מורדת. ולענ”ד בפירוד ממושך כנידון דידן שלא יכשלו בדבר עבירה גם הבעל וגם האשה הואיל והם צעירים לימים, ובפרט שמואסת בו באמתלא נכרת וכנ”ל, הנראה שהרב כסא אליהו היה מסכים לכופו גם מחמת שהודה ששימש עמה בנידותה. שו”ר עוד בשו”ת גנזי חיים חאה”ע (סימן ד) להגר”ח אשכנזי שנשאל באשה שטענה שבעלה רוצה להכשילה באיסור שמביא לה גוים לבית להתעלל בה, ואינה רוצה ממנו כתובה ולא נידוניא אלא גט ויפטרנה, וטענה כן בפני ביה”ד ובפני הבעל. והבעל מכחישה, האם דינה כמורדת בטענת מאיס עלי, או כיון שבאה מחמת טענה שמכשילה בדבר איסור, הרי היא נאמנת וחייב לגרשה, ועד שיגרשה יתחייב במזונותיה, והשיב שהדבר פשוט דלא חשיבא מורדת, דדוקא אם לא באה בטענה שמכשילה בדבר איסור, אלא אומרת סתם מאיס עלי, ואפילו נותנת אמתלא לדבריה שמשחק ומאבד ממונו, אבל אם החציף להעבירה על דבר איסור ודאי יכולה למרוד בו מן הדין, והביא לראיה דברי המרדכי כתובות (סימן קפד) בשם הר”ר מתתיהו מקינו שהובא בבית יוסף (סימן קנד) הנ”ל שאם החציף להעבירה על דת לשמש באיסור לא חשיבא מורדת, ושכן דקדקו מהמרדכי בשו”ת זקן אהרון ושו”ת משפט צדק ושו”ת עדות ביעקב הנ”ל.

ולענין נאמנות האשה כשהבעל מכחישה הביא דברי הגמ’ נדרים (צא.) דאמר רב המנונא דאשה נאמנת אם אמרה בפני בעלה גרשתני דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה משום שבעלה ידע בה, משא”כ האומרת השמים ביני לבינך, והיינו שאינו יורה כחץ דיש חשש שמשקרת משום שסבורה שאינו יודע, והרי”ף והר”ן והתוספות והריצב”א והרא”ש והרשב”א והטור למדו מדרב המנונא שאם טענה האשה שאין לו גבורת אנשים שנאמנת, משום שגם בעלה יודע, וכ”כ לדינא מרן השו”ע (סימן קנד ס”ז) דאם טוענת שאין לא גבורת אנשים יש אומרים דכופין אותו להוציא, וביארו האחרונים דילפינן לה מדרב המנונא. וסמך על זה להלכתא בשו”ת המהריב”ל ח”ג (סימן קב) בכל שטוענת בדבר שגם הוא קים ליה הרי היא נאמנת, והגם שנראה שהרמב”ם והראב”ד חולקים על הראשונים הנ”ל דס”ל שאינה נאמנת, אית לן למיזל בתר כל הפוסקים דסברי דיוציא דודאי סוגיאן דעלמא אזלא כוותייהו, והלכתא כבתראי אפי’ נגד הרמב”ם והראב”ד.

ובשו”ת מהרלב”ח (סימן לד) כתב שגם לרמב”ם נאמנת, וכ”כ המהרש”ך ח”ג (סימן מב), וכ”כ מהר”י פירמון שהובא בתשובת המהרד”ך ח”ב (סימן קס) שכל שבעלה קים ליה, נאמנת גם לרמב”ם, וכ”כ לדינא בשו”ת משפט הנ”ל שהטוענת על בעלה ששימש עמה בנידותה דנאמנת, ושכן כתב הרב עדות ביעקב הנ”ל שכל שטוענת נגד בעלה והוא יכול להכחישה דנאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. והעיר מדברי המרדכי בשם מהר”ם הנ”ל דבדורות הללו שיש חציפות אינה נאמנת, והשיב, דכבר המהריב”ל (שם) כתב דמהר”ם מיירי שהייתה תובעת כתובתה, משא”כ כשאינה תובעת כתובתה נאמנת גם בדורות הללו, ועוד דהמרדכי צירף זאת לשאר דברים שכתב שם. ומהרלב”ח (שם) כתב שאינו נראה לחלק בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דאיכא אמבוהא רבתי רבנן בתראי דלא מחלקי בזה כלל, ובכללם הרא”ש הרשב”א והר”ן והריב”ש, וכן מוכח מדברי מרן השו”ע (סימן קנד ס”ז) שלא חילק בזה כלל, ורק הרמ”א כתב כן בשם ויש אומרים, וגם לרמ”א הכי סיים וכתב (שם) דבמקום שיש אמתלאות ואומדנות דאומרת כן אמת הוא, נאמנת, ובנידון דידיה כתב הגנזי חיים יש אמתלות טובות ורגלים לדבר שבעל זה במשך ימים מועטים נשא שתי נשים ומרוב מעשיו הרעים לא יכלו לסבול צערו עד שנתגרשו ממנו. ועוד אפילו לדברי הבעל הרי הודה בעצמו במקצת דברים שאמר שהגוים באים הביתה בשביל עסק אחר, וזה אמתלא שהוא מרגילה על זה. ועוד שהמהרלב”ח כתב דמהר”ם מיירי באשה הנכרת ומוחזקת לחצופה ופרוצה, ולא כסיפא לה מילתא ומעיזה פניה, ולכן בנידון דידיה שהאשה ידועה לצנועה בכל מעשיה, והיא בת ת”ח, ובודאי שנאמנת.

והביא עוד דברי המהרי”ו הנ”ל שהביא דברי המהר”ם להלכתא, ומאידך הרב נתיבות המשפט כתב לדחות דבריו, ואף שגם מהר”ם אלשקר ( סימן פט) והרדב”ז ח”א ( סימן קיח) חששו למהר”ם כבר כתב הרב עדות ביעקב הנ”ל שאם האשה מקבלת עליה חרם או שבועה נאמנת, ולצאת ידי חובת הריטב”א הנ”ל כתב הרב עדות ביעקב שתקבל חרם ושבועה, ולכן בנידון דידיה שלא תבעה כתובה, וטענה כן לפני ביה”ד ובפני הבעל, היא אשה צנועה הרי היא נאמנת, וחייב לגרשה כפי הדין והגם שיש רבנים שרצו לומר שאף אם היא נאמנת בדבריה, עד שאנו כופין אותו לגרש, אדרבה נעשה הפחדות ואיומים וגיזומים שלא יעשה עוד כדבר הזה, ויוציאנה מבית אביה ותשכון בין שכנים יהודים, ואם לא תאבה, נדון אותה כמורדת, וכתב שעל מדוכה זו ישב הרב עדות ביעקב ודחה זאת מסוגיא דכתובות (עז.) באומר איני זן ואיני מפרנס דלרב כופין אותו להוציא, ולשמואל עד שכופין אותו להוציא, יכופו אותו לזון, ופסקו בה”ג והרא”ש כרב משום שאשה בושה לבוא בכל פעם לבי”ד, וכן פסקו הר”ן והרשב”א ורבינו שמחה, ואף לשמואל שאני מזונות שיש תקנה שירדו לנכסיו, ולזון אותה ע”י אחרים, אבל הכא לית תקנה בדבר וראיה לדבר האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ולשמואל אמאי לא כופין אותו לפשוט בגדיו, אלא ודאי דשאני מזונות דאפשר לירד לנכסיו ולזון אותה ע”י אחרים, משא”כ הכא שעניה זו מסורה בידו, ואין בידינו לעשות תקנה לדבר, דבכל מילי דתלינן התקנה בבעל עצמו שנכופו שלא יעשה עוד, אי אפשר הוא דביד הבעל הוא, ועושה כמה דברים בהיחבא, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואשה בושה לבוא לבי”ד בכל פעם.

והרב עדות ביעקב הנ”ל דחה דברי הרב משפט צדק הנ”ל דהגם שיש להאמינה ואין לה דין מורדת מ”מ אין לכופו לגרשה, דזה אינו, דכל שלא חשיבא מורדת יש לכופו לגרשה, והגם שבעל שטען כנגד אשתו שמכשילתו באיסור שאינו נאמן אלא בעדים, שאני בעל שבא להפסידה כתובתה, משא”כ היכא שאמרה שאינה תובעת כתובתה נאמנת אף בלא עדים. ומהר”י פירמון בתשו’ הנ”ל דכשנאמנת, הגם שמעיקר הדין יש לכופו בשוטין להוציא, מ”מ משום חשש גט מעושה אין לכופו בשוטין, אלא אומרים חייב אתה לגרשה, ואם לאו מקרי עבריינא, וכל שלא הוציאה, חייב במזונותיה. ע”כ.

וכל דברי הרב גנזי חיים ז”ל תואמים גם לנידון דידן שטענה כן בפני ביה”ד ובפני הבעל, ואמרה במפורש שאינה תובעת כתובתה רק גט, ויש רגלים לדבר שהוא היה מרגילה ומכשילה לדבר איסור וכנ”ל, לכן לדברי הרב חיים, חייב להוציאה ואם לאו מקרי עבריינא.

אלא שבנידון דידן הרי לפי ראות עיני ביה”ד יש טענת מאיסות מבוררת עקב כל היחס המזלזל של הבעל כלפיה וכנ”ל, וכן יש את הפירוד הממושך למעלה משמונה עשר חודש שדרים כל אחד מהם בדירה בנפרד, מלבד שלפני למעלה משנה שקיימו ארבע פעמים יחסי אישות, ולדברי האשה היה צד של אונס, ולדברי הבעל היה לרצון האשה, ולעיל צידדנו שגם באופן הזה חשיב כפירוד ממושך לגר”ח פלאג’י שיש לצורפו לשאר טענות, וכנ”ל, בודאי שיש לצרף טענות האשה שהיה כופה אותה לשמש בנידותה גם לפוסקים הנ”ל, וכן חזינא בשו”ת ציץ אלעזר חי”ז (סימן נג) בערעור על החלטת ביה”ד באשה שתבעה גירושין שהבעל היה חולה במחלת הנפילה עוד לפני הגירושין, וכן יש לבעל ריח הפה, וכן טענה האשה שמקיים איתה יחסי אישות בימי נידותה, וגם שלא כדרכה, ומשפיל ומבזה אותה ומתאכזר עליה התאכזרות רוחנית, וכתב לקבל את ערעור האשה לחייב את הבעל במתן הגט שחיים בלתי נסבלים כאלה זה זמן רב, כאשר בצידו אמתלאות מבוררות לאי הסיכוי שהאשה תחזור אי פעם לשלום, והמה מחלות הבעל וריח הפה המצדיקות מאיסות האשה בבעלה עד כדי לחייב בעלה ליתן גט, ושם (אות ד) כתב, ליתר טענותיה החמורות של המערערת כלפי בעלה שמקיים איתה יחסים שלא כדרך הטבע ובעת מחזור, לא נתן להם ביה”ד האזורי חשיבות מכיון שהבעל הכחיש אותם, ולדעתי יש להתייחס אליהם ולצרפם עכ”פ לסניף נוסף ליתר צדדי החיוב לגט פיטורין, כי מדינא דגמ’ האשה נאמנת בכל זה מכח החזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ונחלקו הפוסקים רק בנוגע לדורות האחרונים שיש נשים חצופות, ובשו”ת עדות ביעקב הנ”ל ס”ל שאשה נאמנת אף דשויתיה ליה לבעלה רשע, ובנידו הצי”א למעשה גם הבעל מודה שחי עמה בנידותה, רק שטוען שהיא זאת שלא הלכה למקוה, ממילא יורדת הטענה שלא נאמנת בגלל דשויתיה רשע, דהא בעיקרו של דבר גם הוא מודה בכך שחי איתה בנידותה, ובספר כסא אליהו הנ”ל מביא בשם הריב”ש והמהרי”ט דהיכא שהודה הבעל ששכב איתה בנידותה כופין אותו להוציא, ושכן נראה מהריטב”א, אלא שסיים שהוא מיראי ההוראה ולכן רק אם תסרב בו לא חשיבא מורדת וסיים הצי”א שבנידונו שיש גם אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת שנמצאו אצלו סרטי תועבה וכו’, יש לחייבו במתן גט. ע”כ. ודברי הציץ אליעזר תואמים גם לנידון דידן וכנ”ל דבלא”ה יש מאיסות מבוררת, ופירוד ממושך, רגלים לדבר שהוא כפה אותה לשמש בזמן נידות ולכן יש לחייבו במתן הגט.

שו”ר בשו”ת יביע אומר ח”ד (חאה”ע סימן יא) למרן הראש”ל הרב עובדיה יוסף ז”ל שדן באשה שהטיחה דברים כלפי בעלה כי מאלצה לחיות חיי אישות בזמן נידותה, והבעל הודה שחיבק ונישק בזמן הנידות, אבל לא עשה מעשה. והביא דברי הריטב”א שאין האשה נאמנת אם עושה בעלה רשע, ומאידך מדברי המהרי”ו מוכח שאלמלא דהנשים בדורות הללו חצופות הייתה נאמנת. ובשו”ת מהרלנ”ח (סימן ל”ג) כתב שאין דברי המרדכי בשם מהר”ם נראים דאמבוהא דרבנן בתרי לא חילקו בכך ובכללם הרא”ש והטור והרשב”א והר”ן והריב”ש, ואפשר שגם המהר”ם לא דיבר בסתם נשים, וכ”כ מהריב”ל ח”ג ( סימן קא) שסברת המהר”ם היא סברת יחיד, ועוד שהמהרי”ק (שורש עב) כתב דמהר”ם איירי שתובעת כתובתה, וכן דעת רוב הראשונים והאחרונים שאין לחלק בין דורות הללו לדורות ראשונים, ולכן לדברי מהרי”ו נאמנת אף שעושה אותו רשע, שכן כתב הנתיבות משפט הנ”ל, וכ”כ בשו”ת משפט צדק הנ”ל, ובשו”ת עדות ביעקב הנ”ל כתב לצאת ידי חובת הריטב”א תקבל האשה חרם או שבועה, וכ”כ בשו”ת זקן אהרן הנ”ל, וכ”כ מהר”א נחמיאש בשו”ת הון רב (חאה”ע סימן ח) שיש להאמין האשה שטוענת שבא עליה בנידותה, וכ”כ בספר משחא דרבותא חאה”ע ( סימן קנד) שכופין אותו להוציא.

אלא שמאידך הרדב”ז הנ”ל לא ס”ל הכי וס”ל כריטב”א שאינה נאמנת אם עושה בעלה רשע, ושאין לדמות החזקות, וכן מבואר בשו”ת אהל יצחק חאה”ע (סימן ו), אלא שבנידון הנ”ל שהבעל היה שותק הוי שתיקה כהודאה, למרות שאח”כ פירש שלא שמש עימה בנידותה רק חיבק ונישק, שוב אינו חוזר ומגיד, וניכרים דברי אמת של האשה שהיא תבעה את הגירושין, ושכך כתב ישועות מלכו חיו”ד (סימן כו), וכן כתב בשו”ת ישכיל עבדי ח”ד (חאה”ז סימן כה אות ו), אלא שהביא דברי המבי”ט ח”ב (סימן מז) שאף אם הודה אין לכופו, וזה דלא כהאחרונים הנ”ל, וכן מבואר בשו”ת הנודע ביהודה תנינא חאה”ע (סימן צא), ובספר כסא אליהו הנ”ל כתב דסגי בהתראה בפעם אחת, ומסקנת הרב ז”ל שם שיש לחוש לרדב”ז והנו”ב והמבי”ט ואין לחייב הבעל במזונות האשה, ומ”מ כתב דכיון שהאשה מואסת בבעלה, מצוה להפריד ביניהם. הא קמן הגם שמרן הראש”ל ז”ל חשש לדברי הרדב”ז והנוב”י ואוהל יצחק שאין לכוף הבעל לגרש ואין לחייבו במזונות אשה, מ”מ כתב שאם האשה מואסת בבעל מצוה להפרידם, אלא שבלא”ה הבאנו לעיל דברי מרן הראש”ל ז”ל שביאר בדברי הגר”ח פלאג’י שבפירוד ממושך מצוה עליו לגרשה, ושרי למקרי עבריינא. ויעוין מש”כ עוד מרן הראש”ל בזה בשו”ת יביע אומר ח”ה (חאה”ע סימן יד) באשה שטענה על בעלה שמשמש עמה שלא כדרכה ומסקנת דבריו שם שאין לחייב הבעל במזונות כיון שהוא המוחזק.

המורם מן האמור

• אשה שתבעה גירושין ומכלל דבריה נראה לביה”ד שבעלה מאוס עליה לחיי אישות, הוי כאילו אמרה במפורש מאיס עלי, וכ”כ מהר”א ששון ובספר צדקה ומשפט ובשו”ת פני משה ועוד.
• אשה הטוענת “מאיס עלי” עם כל ההשלכות ההלכתיות שיש בטענה זו, אין חילוק בין אם טענה כן לאחר שבעלה תבע אותה לדין שהיא מורדת, לבין אם היא בעצמה תבעה את הגירושין בטענה זו.
• הטוענת “מאיס עלי”, נחלקו הראשונים אם כופין הבעל לגרש, ולהרמב”ם כופין לגרש, אלא דפליגי רבוותא בדעת הרמב”ם אם זה בדוקא שנתנה אמתלא לדבריה, אולם רוב הראשונים חולקים על הרמב”ם וס”ל שאין כופין, וכן דעת מרן השו”ע.

אלא שרבים מהפוסקים סמכו על מה שכתב מהר”א אבן טוואה בשו”ת התשב”ץ (טור השלישי סימן לה) שאף לדעת האומרים שאין לכפות על הגט בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש להתיר לכוף כשיראה לביה”ד במקום שצריך לכך, וכגון מה שכתב הרשב”א בתשו’ מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו, כופין אותו להוציא בגט, וכן בכגון מש”כ בשו”ת התשב”ץ במי שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה בו מרוב הקטטות והמריבות וכו’, שקרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה, וכ”כ בשו”ת משפטי עזיאל לסמוך על דברי מהר”א אבן טוואה לכוף על הגירושין לפי ראות עיני ביה”ד, וכ”כ בשו”ת מעשה איש, וכ”כ בשו”ת היכל יצחק, וכן מבואר בשו”ת ציץ אליעזר, וכ”כ בשו”ת ישכל עבדי שכל שיש אמתלא מבוררת לטענת מאיס עלי יש לחייב את הבעל לגרש, וכ”כ בשו”ת יביע אומר, וכ”כ בפסקי דין הרבניים רבים מהדיינים.

• יש מהדיינים שכתבו שבטענת מאיס עלי אף אין לנהוג בהרחקות ר”ת עם הבעל, אולם נעלם מהם דברי הגר”א אלפאנדרי בספרו סדר אליה רבה וזוטא שכתב שלכו”ע יש לנהוג עם הבעל בהרחקות דר”ת כל שניכר לביה”ד שדבריה אמת ולא נתנה עיניה באיש אחר, ודחה את הראיות שלכאורה משמע מדברי המרדכי והרמ”א דלא ס”ל הכי.
• כתב רבינו ירוחם בשם רבו, בני זוג ששניהם אינם רוצים זה בזה, יש להמתין י”ב חודש שמא יחזרו בהם, ולאחר י”ב חודש יש לכוף את הבעל לגרש, אולם האשה הפסידה תוספת כתובתה, ורבים מהדיינים סמכו על דברי רי”ו כדי לכוף את הבעל לגרש.

גם אם הבעל בתחילה דרש שלום בית, אלא שלאחר זמן כבר גם הוא לא חפץ בה, יש מהדיינים שכתבו שגם בכה”ג יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו על סמך דברי רי”ו הנ”ל, ובפרט שהיתה לבעל אפשרות לשקם את שלום הבית ולא עשה דבר.

• בשו”ת אגרות משה כתב אף אם הגט היה ניתן באונס, ולשאלת ביה”ד אם היה מגרש בעצמו ללא הסכם גירושין שנכפה עליו, והשיב הבעל שהיה מגרש אלא שיכול להיות שהיה דורש איזה סידורים בקשר לחינוך הילדים, לא חשיב גט מעושה, הואיל והוא רוצה בעצם הגירושין, אלא שכתב שיש לצרף סברא זאת לסניף.
• הגר”ח פאלאג’י בשו”ת חיים ושלום ח”ב (סימן קיב) כתב שאם היתה מחלוקת בין בני הזוג, ימתינו עד י”ח חודש, ואם נראה לביה”ד שאין תקוה לשלום בית, יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט. ונחלקו גדולי הדיינים בביאור דברי הגרח”פ. בשו”ת יבי”א כתב שכוונת הגרח”פ שמותר לקרותו עבריין, ונראה שכוונת דבריו דהגם שאין לכופו בשוטים על הגט, מכל מקום יש לחייבו בנתינת הגט, ובשו”ת צי”א כתב לבאר דבריו שיש לביה”ד לסובב שהצדדים יסכימו להתגרש, וכן במידה ששני בני הזוג אינם רוצים בחיי אישות בגלל המריבות שביניהם, יש לכופם על הגירושין. ויש שהסבירו שאם היו הקטטות משני הצדדים יש לכופם על הגירושין. ויש מהדיינים (הרה”ג גורן, קאפח והגר”מ אליהו זצ”ל) ס”ל שאין ללמוד כלל מדברי הגרח”פ כפייה על הגט, ועכ”פ גם לדידהו יש לצרף דבריו אם האשה היתה מורדת, או שטען הבעל שמאוסה בעיניו ויש סיבה מבוררת לכך, ועכ”פ רבים מהדיינים צירפו דברי הגרח”פ בצירוף על טענת מאיס עלי ומורדים זה על זה.
• אשה שטענה שבעלה משמש עימה בנידותה ולכן תובעת גירושין והבעל מכחיש שלא שימש עמה כלל בנידותה, נחלקו בזה הפוסקים ולדינא אין לחייב את הבעל בנתינת גט ולא במזונות. אולם אם הבעל הודה ששימש עמה בנידותה רק שלדבריו זה היה לבקשת האשה, יש מהפוסקים דס”ל דבכה”ג יש לחייב את הבעל בנתינת גט, ועכ”פ יש לצרף דעה זו לטענת מאיסות מבוררת ופירוד ממושך, ויש לחייב את הבעל בנתינת גט.

הרב דניאל גודיס – דיין

קראנו את דבריו המפורטים של ידידנו הרה”ג דניאל גודיס שליט”א. הננו מצטרפים למסקנתו כי בנ”ד, כשיש צירוף של מאיסות המבוררת לעיני ביה”ד, פירוד ממושך, ומציאות שהבעל מודה שהוא שימש עמה בנידתה כמה פעמים, יש לצרף את שיטות הפוסקים בזה. על כן הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.

 הרב מאיר כהנא – אב”ד              הרב שלמה צרור – דיין

מסקנת פסק הדין למעשה

• א. הבעל חייב לתת גט לאשתו לאלתר.
• ב. ביה”ד קובע מועד לסידור הגט ליום ט”ו באייר תשפ”ג (4.6.2023) בשעה 9:30.
• ג. אם לא ייאות הבעל ליתן את הגט, יקיים ביה”ד במועד זה דיון באכיפת פסק הדין על פי דיני התורה ועל פי החוק, על כל המשתמע מכך, וזאת בכפוף לפתיחת תיק מתאים.

פסה”ד ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י”ב באייר התשפ”ג (03/05/2023).

הרב מאיר כהנא – אב”ד               הרב שלמה צרור – דיין                הרב דניאל גודיס – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

[1] כך הוא הלשון שם. ואפשר שצ”ל: “בשהן קוראות”. גם באוצה”פ (שם) הוצרך להגיה ברישא “ש[אין אנו] חוששים” בשאין קוראות תחילה, אך לפי”ז לא יתיישב הניגוד לסיפא, “אבל היכא” וגו’. – הערת המגיה מ.א.

[2] כך הלשון בב”י. אולם, בתשו’ הרא”ש הלשון היא: “מכל מיני הכרחות” – הערת המגיה מ.א.

[3] כך הלשון בב”י (ר”ת). אולם, בתשו’ הרא”ש הלשון היא: “להסיע על דברי תורה (ד”ת)” – הערת המגיה.

[4] אם כי בכל אלו מדובר בחיוב האשה לקבל גט, להתיר אשה שנייה, או בצירוף מאיס עלי – הערת המגיה.